חידושי תורה בשם האדמו"ר הגאון רבי יחיאל מאיר הלוי מאוסטרובצה זצ"ל / הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד
- בפרשת נח, על הכתוב 'זה ינחמנו ממעשינו' וכו', ומבואר במדרש, שנח תיקן להם כלי מחרשה. וקשה להבין, וכי בשביל שנח המציא כלי מחרשה תכתוב עליו התורה 'זה חנחמנו'. אך דהענין כך, דעשרה דורות מאדם ועד נח עבדו את ד' רק בחיצוניות לבד, מצות אנשים מלומדה, וכמו הזורע בלי חרישה, אין הזריעה שווה כלום, כי מקצת מתקלקל ומקצת יאכלו עופות. אבל כשחורש ומניח הזרעים בפנימיות האדמה, אז יצמח בטוב ויהיה תבואה טובה. כן כשאדם עובד בפנימיות הלב, לא בחיצוניות בלבד, עבודה זאת רצויה לפני ד', וזה פירש, שתיקן להם כלי מחרשה, פי' שלמד להם דרך לעבוד בפנימיות הלב, וזה עבודה גדולה וטובה, לכן זכה שד' שילם לו מידה כנגד מידה, ולקחו ד' לפנימיות התיבה, והפרישו מרע של כל העולם. ושני בני אדם זכו שד' לקח אותם לפנימיות להפרישם מבני אדם, שלא להתערב ברע שלהם, נח ומשה, אולם משה רבינו עליו השלום היה גדול מנח שהיה רק טוב. וזה הפירוש 'ותרא אותו כי טוב הוא' שלא הורגש כלל מרע של כל העולם, ואך בחוץ היה זםת, אבל חומר בפנים שלא יריח אותו צדיק ריח רע וכו'. אבל נח לא הגיע למעלת משה רבינו עליו השלום, לכן אף שהפרישו ד' מרע הדור, אף על פי כן הריח ריח רע מהדור.
- בפרשת וישב במדרש 'כה אמר ד' על שלשה פשעי ישראל' וכו' 'ואביון בעבור נעלים'. ומבואר במדרש שכאשר מכרו את יוסף בעשרים כסף, קנה לו כל אחד ואחד מנעלים, והוא פלא, וכי עד מכירתו של יוסף הלכו יחף ולא היה להם מעות לקנות מעלים, והלא עשירים גדולים היו השבטים. אך דהענין הוא כך, דידיעה שכל מקום שהשראות השכינה שורה, אסור לילך במנעלים, כמו שאמר במשה רבינו עליו השלום, 'ויאמר לו ד' של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. וכן ביריחו אמר המלאך ליהושע 'של נעלך' וכו', וכן הכהנים בבית המקדש שקדושת השם הייתה שם בהשראות השכינה, היו אסורים לילך במנעלים. והנה כאן קודם מכירת יוסף, שהיה יעקב וכל השבטים הקדושים ביחד, ויוסף הצדיק המקשר הכל עמהם, הייתה אצלם השראות השכינה כמו בבית המקדש והיו אסורים לילך במנעלים. אבל כאשר מכרו את יוסף הצדיק למצרים, אז נסתלקה הקדושה משם, והשכינה ירדה עם יוסף ימצרים, כמו שכתוב 'ויהי' ד' את יוסף', ואז כאשר נתפרדה הקדושה מאותו מקום, הותר להם לילך במנעלים, ואם כן שפיר אז הקנו מנעלים.
- בפסוק 'ויאמר יהודה מה בצע' וכו'. ולהבין זאת, יש לומר דהנה מפני מה לא ידע יעקב אבינו ברוח הקודש, שיוסף חי ואחיו מכרו אותו, הוא מפני שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, ויעקב אבינו היה מתאבל תמיד על יוסף, ולכן לא נחה עליו רוח הקודש ולא ידע. ומפני מה היה מתאבל ולא קיבל תנחומין, כי נגזר על המת שישתכח מהלב, אבל לא על החי, ולכן לא קיבל לעולם התנחומין והיה מתאבל תמיד. וזאת אמר יהודה לאחיו, 'מה בצע כי נהרג את אחינו', פירוש אם באמת 'נהרג את אחינו וכסינו את דמו', הלא אז כשימות יוסף יקבל אבינו תנחומין, וישרה עליו רוח הקודש, ותיכף יוודע לו שאנחנו הרגנו אותו. רק העיצה 'לכו ונמכרנו' כו', ובאמת יהיה חי, רק אבינו יסבור שמת, ולא יקבל תנחומין לעולם, וממילא לא ישרה עליו רוח הקודש.
- גבי טומאה הותרה בציבור, אמר בזה על הא דדווקא טומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת זב, הלא לכאורה טומאת מת חמורה דטעון הזאה שלישי ושביעי. אך העניין כך, דזה שטומאה הותרה בציבור, מפני שכתוב 'כי אני… שוכן בתוך טומאותם', אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם, כי אף שנטמאו הגוף, אבל הנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל לא נטמאת. וזה דווקא בטומאת מת שבא רק מהגוף, אבל לא מהנשמה, כי באם שהייתה הנשמה לא הייתה כלל טומאה. לכן אף שנטמא מקום מקום טומאה הותרה בציבור, כי טומאה שבא מגוף לבד אינה יכול לגרש הקדושה מהנשמות ישראל, וד' שוכן בתוכם והותרה. מה שאין כן טומאת זב וזבה, שהטומאה בא מגוף ונשמה, לכן נטמא גם הנשמה, פסקה השארות שכינה מהם, ולכן לא הותרה בציבור.
(כרם, חוברת א, אדר א' תרפ"ז, סי א)
הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד, נולד באסוטרובצה בשנת 1888, להוריו, הרב שמואל וחנה הדסה, היה תלמיד מובהק של האדמו"ר רבי יחיאל מאיר הלוי האלשטוק מאוסטרובצה זצ"ל.
הוא היה מחשובי הרבנים בפולין, סופר ונואם מצוין, שהתפרסם במוחו החריף.
חידושיו פורסמו בכתבי עת תורניים (אהל מועד, א, סי' פ; שם, ב, סי' קנו; שם, ג, סי' יג, כח ולה; שם, ו, סי' כו; כתר תורה, שנה ט, ו; קול תורה, ד, טו, סי' ב; דבר בעתו, א, סי' מב; עטרת תפארת, א, סי' כ; אהל תורה, קראקא, סי' עז, קכג וקמא; קובץ תורני מרכזי, ח, עמו' לה. כרם שלמה, שנה כ קונטרס ט, עמו' כז, ועוד), והובאו בספר 'מרגניתא דרבי מאיר' ב, (תשע"ז), עמו' רסב; ספר 'אור המאיר', קונטרס אחרון, סי' מז; רבי מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש, אף עמו' 230; אודים מאש, אש התורה, עמו' ש.
הוא התחתן עם מרת רחל'ה בת הגאון רבי שמואל שלמה בראון אב"ד לוקובה. הרב יחיאל אברהם כיהן שנים רבות כראש ישיבה שניהל חותנו בלוקובה. לאחר פטירת חותנו, מילא הרב יחיאל אברהם את מקומו ברבנות לוקובה. בהמלצת רבו, התקבל הרב יחיאל אברהם בשנת תרפ"ד לכהן כאב"ד בעיירה שברשין, השוכנת בין זמושץ' ולובלין. בעקבות כך, כתב האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד ברכה לבני קהילת שברשין: 'אור גדול עלה בשברשין. צהלי ורוני יושבת שברשין כי גדול בקרבך'.
בנו, ר' מאיר הי"ד, היה מהתלמידים המצטיינים ב'ישיבת חכמי לובלין', והתפרסם כמי שצייר בכישרון רב את הציור 'בית המדרש' שהוצב בישיבה. לאחר פטירת ראש הישיבה, הרב הגאון יהודה מאיר שפירא, נשא ר' מאיר הספד על רבו.
בחודש חשון תש"ג (1942) נלקחו הרב, אשתו רחל'ה, בנם מאיר ואשתו, עם עוד מאה ושמנים יהודים מקהילת שברשין, והובלו לבית העלמין. המרצחים הגרמנים ציוו עליהם לחפור קבר אחים גדול ולרדת לתוכו. עד ראיה העיד כי 'הרב ביקש מהגרמנים רשות לומר כמה מלים לעדתו. עשרים דקות דיבר הרב אל בני-עדתו, התפלל אתם ואמר את הוידוי. בשעה שהרב הרים את קולו וצעק "שמע ישראל!" – החלו הגרמנים לירות לתוך הקבר, ומיד החלו לכסות באדמה את הקבר, כשעוד רבים מבין הנרצחים הראו סימני-חיים'.