להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת נח
להביא חיות ולייגע באש קודש את הבשר[1]
וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ (בראשית ו' י"ט)
בספר לב יחזקיהו לרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד, אדמו"ר מהאדאס, בנו של הקדושת אהרן (עה"ת) זיע"א, כתב:
העצה האיך יזכה לבוא אל התיבה ואמר מכל החי – פירוש עם כל החיות שלך. ומכל בשר – פירוש יגיעת בשר, שנים מכל – פנימיות וחיצוניות, כי ע"י יגיעת הבשר ואיברים החיצונים יתעורר חיותו הפנימי. וידוע אשר הזיעה שמזיע אדם בעשיית מצוה, בכוחה לכפר על החטא…
הסרת המכסה – גילוי הטוב הטמון
וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה (בראשית ח' י"ג)
רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ, האדמו"ר מלברטוב[2] זצ"ל הי"ד, כותב בספרו ויאמר משה בפרשתנו וזלה"ק:
רבי משה יחיאל רבינוביץ הי"ד
תיבה – רומז על תיבת תורה ותפילה, כידוע מספרים הקדושים[3]. והנה ידוע כי ע"י התורה יכולין להמשיך השפעות טובות כשהצדיק רוצה להשפיע ומדבק עצמו בפנימיות התורה הקדושה, כי התורה כפשוטו הוא לבושים לענינים עליונים ומקורי השפעות[4], והצדיק יכול לצרף כל אותיות התורה הנראים ללא טוב על בני העולם, כמו התוכחה, ידוע מספרים הקדושים כי הצדיקים מסירים המכסה הנראה לעין ועושין מכל התוכחה ברכות. וזה ויסר נח שהוא הצדה"ד [הצדיק הדור] כנ"ל את מכסה התבה, ומדבק עצמו בפנימיות החסדים ורחמים עליונים, וירא אין וירא אלא שמחה, כדאיתא במד"ת, וזה ע"י שבא לעולמות עליונים וצירופים טובים בפנימיות משיג שמחה, ואז חרבו פני האדמה, והוא מלשון חרובין שהוא מאכל, היינו כי ע"י זה יצמח פרנסה וכל טוב על כל הדור ונתמלאה הארץ בהשפעות טובות, וכן אצל תפלה מסיר המכסה, היינו המסכים המעכבין התפלה לעלות, כי ע"י כח עבודתו הקדושה מסיר המסכים ותפלת ישראל נתקבל בעז"ה יתברך וגורם השפעות טובות. עכ"ל הרב משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב זצ"ל הי"ד.
היציאה מהתיבה מלמדת על תקומה מחורבן
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֛ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר. צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ (בראשית ח' ט"ו-ט"ז)
בשו"ת מקדשי ה' חלק זר זהב (חידושים על בראשית שמות) לרב צבי מייזליש[5] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:
… עפ"י שפירשתי את הפסוק צא מן התבה וכו' ובמדרש (בראשית רבה ל"ד ה') דנח לא רצה לצאת ואמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם.
ואפשר לפרש שנח שראה חורבן הנורא נתיאש לגמרי לבנות עולם מחדש, ועל זה הציווי כי לא לחינם הניחו הקב"ה בחיים לאחר החורבן רק כדי שיתחיל לבנות הכל מחדש וזה שאמר צא אתה ואשתך וגו' שכל מי שניצול – לתכלית ניצול. וזה פירוש המסורה[6] שמצייר מצב החורבן הנוכחי, הלוך ונסוע שמקודם הובילו את אחינו בית ישראל מביתם וע"י זה נעשו הלוך וחסור שנשרפו רובא דרובא מאחינו בית ישראל ועם כל זה הלוך ושוב שמי שזכה לשוב לביתו בחיים הלוך וגדול מוטל עליו להתחיל לגדל ולקדש שמו יתברך. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל.
מדת הענוה תיישב סתירה בין המדרשים
הרב אהרן הלברשטאם הי"ד
בספר מוצל מהאש, אסופת כתבים מהרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד (נכד הדברי חיים מצאנז), כותב בפרשתנו וזלה"ק:
אלה תולדות נח נח וגו' קשה הכפל נח נח, ועוד מהו כל האריכות הזה צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח, כיוון שהתהלך את האלקים, ממילא נדע שהיה צדיק תמים וגו'. ואח"כ מסיים ויולד נח שלשה בנים, הוי לאמור תיכף אלה תולדות נח, שם חם ויפת.
אמנם יובן תלי"ת כשנחפוץ להבין מקודם דברי המדרש וזה לשונו: ונח מצא חן בעיני ה', נח מצא חן, אבל הקב"ה לא מצא, ע"כ [עד כאן]. שאין לו שום פירוש לכאורה, ועוד נראה כסותר ענין המבואר בכתוב שהתורה הקדושה מעידה שהיה צדיק ושמצא חן בעיני ה', והמדרש אומר שהקב"ה לא מצא חן בעיניו ח"ו, אתמהה.
אבל יובן תלי"ת ברחמיו לומר… דהנה נודע מש"ס וספרים הקדושים דעיקר עבודת ה' יתברך הוא קדושת מדת ענוה והיא גדולה מכל המדות, והיא שמירה לאדם והצלה מכל ענין רע, ומי שהוא מאוד מאוד שפל רוח יכול לקיים תורה הקדושה ועבודת ה' יתברך אף בהיותו יחיד בין אלפי אלפים פושעים ואו"ה. והנה יש בש"ס סוטה וכן בנדרים, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש וכו', א"כ נמצא לפי זה שתולדות הענוה, כלומר התוצאות שבאים על ידה הם שלש, יראת חטא, חסידות ורוח הקודש.
והנה יראת חטא נקרא צדיק תמים, כי חטא הוא לשון חסרון, כמו שנאמר והייתי אני ובני שלמה חטאים וגו', והירא מפני חטא כמו מפני חרב ממילא הוא שלם מכל חסרון, אם כן הוא צדיק תמים. וחסידות נקרא את האלקים, כי אמרו רז"ל איזה חסיד המתחסד עם קונו. ורוח הקודש נקרא הליכה, דכתיב קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח וגו'.
והנה לרכוש לעצמו שלש מדות אלו הנ"ל צריך לשלשה ענינים, לקנות יראת חטא, צריך שלא יעשה שום דבר לצורך עצמו למען הגדיל שם ותפארת ח"ו, רק לשמו יתברך לבד. ולקנות חסידות צריך להיות בו תמימות והתלהבות ואינו עושה בקרירות והוא ענין הניכר לכל מבין. ולקנות רוח הקודש צריך להיות לו כח הפנימי שיוכל לפתות בני אדם שיעבדו גם הם את ה' יתברך כראוי, ואז כתיב אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו'. ועוד סימן יש לרוח הקודש מי שפניו יפים ביותר, והירא את ה' אומרים עליו שהוא בעל צורה קדושה.
וזה כוונת תוה"ק והמדרש דלעיל, שלפי שכ' [כתוב] כי נחמתי כי עשיתים וגו' ומיד אחרי זה כתיב ונח מצא חן וגו' והיו העולם סוברים שנשיאת חן דנח היה בדרך מקרה וכעין מציאה בלי שום טעם, על כן הודיעו רז"ל שלא היה זאת בשביל לא כלום, ובמקרה, ואמרו אבל כלומר דע שלא לחינם מצא חן אלא יען הקב"ה 'לא' מצא כלומר שהקב"ה מצא בקרבו ענוה ושפלות וכאין ואפס ועפר ממש, הי' [היה] בעיני עצמו בחינת 'לא' היינו ענוה, ולימדה התורה אותנו מוסר ודעת אלה תולדות נח נח, דע לך מה המה התולדות היוצאים ונמשכים מן מי שמקיים 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – איש צדיק תמים היה בדורותיו, היינו יראת חטא כנ"ל. את האלקים – היינו חסידות וכנ"ל, התהלך נח – היינו רוח הקודש וכנ"ל.
ויולד נח שלשה בנים – כלומר עוד יש לעניו שלש מעלות, את שם – כלומר השם הוא אצלו דבר הטפל, וכמו 'את פריו' הטפל לפריו, את בשרו הטפל לבשרו. את חם – שמחמם עצמו למצוות ומעשים טובים. ואת יפת – כי יפתה בני אדם לעבודת ה' יתברך, וכן שפניו יפים ביותר ומלא חן דקדושה, וכל זה היה בפשטות באמת גם באותו צדיק נח, והבן כל זה מאוד. עכ"ל הרב אהרן הלברשטאם[7] זצ"ל הי"ד.
ריח הנחוח העולה מהמזבח כנגד כל סוגי היהודים
וַיָּ֣רַח ה' אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי (בראשית ח' כ"א)
ובמדרש [בראשית רבה ל"ד ט'] הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש. הריח ריח דורו של שמד. [ע"כ מהמדרש] והיינו שבזכות שלש ריחות ריחם על הארץ…
בשו"ת מקדשי ה' לרב צבי מייזליש זצ"ל מבאר זר זהב בראשית בפרשתנו וזלה"ק:
וי"ל עפ"י מש"כ לעיל, דמקודם הריח ריחו של אברהם אבינו ע"ה שהיה הראשון שמסר נפשו לה' וזכותו לחוד היה כדאי לרחם על הארץ. אכן הלא אברהם אבינו ע"ה היה רק יחיד בזה ואין דומה יחיד בחיר היצירה לרבים, לזה בא ריח של חנניה מישאל ועזריה שהיו שלשה, ואמרינן בנזיר (נ"ז ע"א) דשלשה הוי רשות הרבים, ע"ש. והריח בזה שגם הרבים מוכנים למסור נפשם לה', אכן מכל זה מוכח רק שבעלי מדרגות גדולות כחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם, אבל לא סתם איש ישראל, ומכל שכן החופשים, ולזה בא ריח דורו של שמד היינו דורותינו שאף אנשים הנמוכים שכבר יצאו מהדת ונשתמדו רחמנא ליצלן, עם כל זה גם עליהם יהיה הגזירה להשרף בתוך כלל ישראל ותתעורר גם אצלם הנקודה הפנימית להשרף בשמחה וגם זכותם עלה ריח נחוח לה'. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל[8].
ניצול הכוחות לעבודת ה' יתברך
וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים (בראשית י"א א')
הרב יצחק אלחנן וולדשיין הי"ד
בספר תורת יצחק שנערכו עפ"י תורותיו ושיחותיו של הרב יצחק אלחנן ולדשיין[9] מנובהרדוק זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו (מאמר י') וזלה"ק: על פסוק זה דרשו חז"ל (בראשית רבה ל"ח ו') ודברים אחדים – שאמרו דברים חדים על ה' אלקינו, ועל אחד היה אברהם בארץ, אמרו אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד [עכ"ל חז"ל].
לכאורה תמוה, מה היתה כונתם של דור ההפלגה בדברים אלו? אם התכוונו להתלוצץ מאברהם שהוא עקר ואין לו בנים, הלא אין זה מום גדול כל כך, ואינו אשם בזה? ביאור הדבר כי לדור הפלגה היתה כאן כוונה אחרת, הם ידעו שאם לאברהם אין בנים, הרי שיש בו כוחות עצומים הגלומים בו, כוחות בשלמותם ובמלוא רעננותם, שהרי לא בזבזם על גידול בנים, ואם הוא ישתמש בכוחות אלו הלא יסכל כל עצתם, הוא יהרוס את כל ארגונם הגדול המיוסד על אחדות מלאה בשפה אחת ובלב אחד שזהו כח שאינו נעצר ולא יבצר ממנו דבר. מאחדות זו הם מקבלים את הבטחון בהצלחתם. רק דבר אחד הפריע להם בדרכם והוא אברהם אבינו שבנוכחותו איים עליהם, אולי הוא בכוחתיו האדירים שאינם מנוצלים לבנים יסכל כל מזימתם, ולכן הזהירו זה את להזהר ממנו. כל אדם חנן אותו הקב"ה בכוחות וכישורים כדי שינצל אותם לעבודת ה', וכדי שיוכל למלא את מטלותיו. אדם שיש לו בנים, בד"כ חלק גדול מהכוחות שיש לו מנוצלים עבור גידול בניו. מי שלא זכה לבנים, דורשים ממנו הרבה יותר ממה שדורשים מאחד שזכה לבנים, מי שלא זכה לפרי בטן מוטל עליו לשעבד את כל הכוחות והכישורים שיש לו שלא נוצלו לגידול בנים, לצורך עבודת ה' יתברך. זהו שאמרו חז"ל (בבא בתרא קט"ז ע"א) כל שאינו מניח בן ליורשו, הקב"ה מלא עליו עברה [עכ"ל]. לכאורה לא מובן, מה הוא אשם שלא נתן לו הקב"ה בנים, וכי דבר זה תלוי בו? למה הקב"ה כועס עליו? ואם אכן הקב"ה כועס עליו, כנראה שיש נגדו תביעה כלשהי, מה היא א"כ התביעה שיש עליו?
אולם ביאור דברי חז"ל, כי אדם שאין לו בנים ואינו מנצל את כוחותיו עבור בניו, כל הכוחות והכשרונות נשארו גנוזים בתוכו, כוחות אלו טרם השתמש בהם. כוחות אלו צריך לנצל לעבודת ה' יתברך ולהרבות כבוד שמים בעולם, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים רבים. אותם כוחות שאדם מוציא עבור בן אחד אפשר לפעול בהם רבות. אדם בשביל בניו מסוגל לעשות הרבה מאוד, הוא יעשה לילות כימים בעבורם. הוא ינדוד למרחקים עבור פרנסתם. את הכוחות הללו, את המאמצים הגדולים והזמן הרב שאחרים משקיעים עבור בניהם, אותם כוחות צריך היה לנצל לעבודת ה' ולהרבות כבוד שמים… עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
ליום הילולא האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונמוס קלמיש שפירא בעהמ"ח חובת התלמידים[10]
…התורה מן השמים היא, ובלמודך את התורה אתה עולה השמיימה. אל ה' אתה עולה ובו אתה מתיחד, והוא יתברך נמשך למוחך וליבך ושוכן אף בגופך. כי
הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד
מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו, ה' נתן את התורה ושכל הזה דעת אלקים הוא. ולמה זאת וזאת מצוה וכו', מפני שכן רצה ה'. וכיוון שעוררת את נפשך, מעט גיליתיה ובה אתה מתייגע בתורה ומעיין בה, מדבק אתה את נפשך ומוחך לה', וכשאתה מבין דבר מדברי התורה, אז שֶֹכֶל ה' כביכול בך נמצא עתה, כמו שאיתא בספרים הקדושים מזה. וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצוות, רצון הזה לא שלך הוא, רק הכביכול [כונתו ה' יתברך] רוצה עתה בך את התורה ומצוות, כי זהו עצם התורה והמצוות שה' רוצה אותם, ועתה נגלה רצונו זה בך ואתה מרגיש את רצון ה' לתורה ומצוות בך. והיש יחוד גדול מזה, הוא יתברך אשר למעלה מכל העולמות, אין סוף ואין תכלית, ואף המלאכים שואלים איה מקום כבודו, מתיחד בך ושוכן בקרבך… עכ"ל האדמו"ר קלונמוס קלמיש זצ"ל הי"ד (חובת התלמידים פרק י"ב).
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).
[2] האדמו"ר משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק,
מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.
עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.
[3] ראה בבעל שם טוב עה"ת בפרשתנו על הפסוק (בראשית ו' ט"ז) צהר תעשה לתבה, עמוד התפלה, ובמקורות המובאים ב'מקור מים חיים' שם.
[4] ראה הקדמת הרמב"ן לתורה.
[5] הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל (תרס"ב-תשל"ד) שימש ברבנות בהוגריה. בעלות הכורת הנאצי ימ"ש שולח למחנה ההשמדה אושויץ שם נרצחו אשתו וששה ילדיו, במחנה באופן פלאי המשיך לנהוג ולהנהיג ברוממות רוחנית תורנית שלא ישערה דעת אנוש.
בספרו שו"ת מקדשי השם, עיקר הספר הינו תורות וחידושי סוגיות של רבנים שעלו על המוקד ונספו בשואה, והרב כנסם לספר אחד (שני כרכים גדולים) מביא בתחילת ספרו קונטרס שער מחמדים בו מספר בעדות אישית מהיסורים והתופת שעבר וראה בתקופת השואה. בין מעשיו תקיעת שופר של מאה קולות, בסתר במשך עשרים פעמים! כשהוא רץ ומסתתר במקומות שונים במחנה, כל פעם תוקע במקום אחר.
כמו"כ מתאר תיאור מזעזע של אב שכלאו את בנו יחידו על מנת לשלחו לתאי הגז ביום ראש השנה, והיתה לו אפשרות להצילו מתוך אלף וארבע מאות נערים, שעמדו להוציאם להורג. בנוסף לתשלום ממון למי שהצליח לשמור אתו, ה'מחיר' הקשה היה, שהקעפוס האחראים על הבלוק היו לוכדים נער אחר במקומו, כדי לשמור על מספר מדוייק. הוא פנה בשאלת אימה לרב מייזליש האם מותר לו לעשות זאת?
הרב ענה לו וזלה"ק: 'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו שהיא דיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות'. וממשיך לתאר שהאבא מתחנן שהרב יפסוק לו והוא יקבל באהבה את פסק הדין!! הרב מסרב לתת איזושהי תשובה ומתחנן שאינו יכול להשיב. בסופו של דבר היהודי לא פדה את בנו והיה האב מהלך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שהיכולת בידו לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני ה' יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיה ג"כ בראש השנה.
ומסיים הרב וכותב: ואתה אחי בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקודשא בריך הוא כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר בכיכול, ראו בריה שבראתי בעולמי וכו', ובצדק נאמר עליו 'ישראל אשר בך אתפאר'!
הרב צבי מייזליש ניצל מגיא ההריגה, שימש כאחד הרבנים שעסקו בסוגיית העגונות הנוראה לאחר השואה. עבר לארה"ב, הקים משפחה מחדש נולדו לו תשעה ילדים, שמהם משמשים ברבנות במקומות שונים בעולם. כתב ספרים רבים. ביניהם הערות לאגרא דפרקא אחד מספרי ר' צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר' זיע"א. ניתן לראות את השו"ת באתרי הספרים.
[6] לפני כן הביא במאמר הקודם ד"ה במסורה: במסורה ד': וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב… (פרשתנו ח' ג) [ובהמשך שם שם ה'] וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י… הלוך ונסוע, הלוך וגדול.
[7] הרב אהרן הלברשטאם (תרכ”ה- כ"ו בסיון תש"ב) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה’דברי חיים’ מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה’דברי חיים’ היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה’דברי חיים’ קרא לו בצעירותו ‘פסוק זאגער’, היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש”ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו”ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ”א. בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב”ד גריידינג. משנת תרמ”ט שימש רב ואב”ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה.
בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ”ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים ‘מגד ארץ’ – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס”ו) ו’פרי נאה’ – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ”ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר ‘מוצל מהאש’ (ניו יורק תשט"ו), בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם. (התולדות מאתר תורתך לא שכחתי).
[8] מוסיף המלקט שמעתי סיפור הממחיש עד למאוד יסוד מצמרר זה. ר' אליהו הרמן ז"ל סיפר ב'מכון מאיר' על תקופת היותו במחנות ההשמדה. אחד הסיפורים היה בעת שהותם במקום נורא גונסיקרכן כידוע המוות היה דבר יום ביומו ובכל רגע נתון. אחד האסירים שראו כי עומד לסיים חייו, וידוע היה של"ע לפני השואה עזב את האמונה, והשתמד. ר' אליהו הרמן שאל אותו: אתה רוצה להיות יהודי? השיב בתנועה ראש חלושה, כן. רוצה להתפלל? בשארית כוחותיו נענע ראשו בחיוב. ומסביב אמרו לו המוזלמנים 'עזוב אותו' שימות, פחות גוי אחד. אך הוא לא הקשיב להם, לבסוף אמר לו חזור אחרי מילה במילה: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' הוא חזר מילה במילה ע"י הנהון בראשו על כל מילה ואז נפח את נשמתו. הוא נפטר-נרצח כיהודי על קידוש ה'…
[9] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת בתשע"ז, בחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[10] האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונימוס קלמיש שפירא זצוק"ל הי"ד (תרמ"ט – ד' מרחשון תש"ד) נקרא על שם המאור ושמש שהיה סב אמו. אביו הרב אלימלך זצ"ל. יום ההילולא חל תמיד בסמיכות לשבת פרשת נח לכן הבאתי בגליון זה מתורתו.
הרב דוד שלמה פרנקל הי"ד, נולד בשנת תרס"ג לאביו הרב הגאון משולם פייש זצ"ל רבה של דברצין שבהונגריה. מנערותו התנהג בפרישות וחסידות ושקד בתורה, תוך זהירות מביטול זמנו והקפדה על שמירת הלשון. את תורתו למד אצל אביו זצ"ל ובישיבת אוונגאר. למד לזמן קצר בישיבת מאקווא, ויצא לו שם כעילוי עצום, בבקיאות וחריפות.