כשיבוא האדם למצות סוכה יהיה שבע באהבת השם יתברך, ימאס ברע ויבחר בטוב ויעשה המצות בחיות / רבי מאיר שלמה יהודה רבינוביץ ממעזריטש זצוק”ל

איתא במדרש, ומובא בכמה ספרים: “ביום הראשון, זה ט”ו, ואתה אומר ביום הראשון. רבי מנא דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: משל למדינה שחייב ליפס (מין מס וכסף עונשים) למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך עשה מילין יצאו גדולי המדינה ולקסוהו, התיר להם שליש מדימוסיא שלהם. בתוך ח’ מילין יצאו בינוני המדינה וקלסוהו, התיר להם עוד שליש. כיון שנכנס למדינה יצאו כל בני המדינה אנשים ונשים וטף וקלסוהו, והתיר להם הכל. אמר להו מלכא: מה דאזל אזל, מן הכא נחל חושבנא. כך בערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעוונותיהם. מראש השנה ועד יום הכפורים היחידים מתענין, הקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעוונותיהם. וביום הכפורים, כולן מתענין, אנשים נשים וטף, והקדוש ברוך הוא אומר להם לישראל: מה דאזל אזל, מן הכא נחל חושבנא. ומיום הכפורים עד החג כל ישראל עוסקין במצות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו. וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקדוש ברוך הוא, ואומר להם מה דאזל אזל, מן הכא נחל חושבנא. לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון”.

והקושיא מפורסמת: אם את אלו ארבעה ימים עד סוכות, שעוסקין רק בהכנת המצוה, אין מחשבין את העוונות, קל וחומר בסוכות עצמו שמקיימין את המצות בפועל שלא יחשבו אז את העוונות, ואם כן למה הוא ראשון לחשבון העוונות.

ואפשר לומר: דאחרי שעברו הימים הקדושים, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור, צריך כל אדם לראות שישאר אצלו רושם הקדושה, היינו חיות דקדושה, אשר בעת עסקו בתורה ומצוות יעשה המצוה בחיות ובהתפשטות הקדושה ברמ”ח אבריו ובשס”ה גידיו, וממילא יהיה הולך ואור בעבודת השם בכל השנה, ויקורב אל הקדושה יותר ויותר עד אין שיעור, וממילא יהיה מואס ברע ובוחר בטוב.

ואפשר לרמז זה במדרש על הפסוק: ולקחתם לכם וכו’. שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. “אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות. אלו ז’ מצות שבחג, ואלו הן: ד’ מינין שבלולב, וסוכה, חגיגה ושמחה”. ויש להבין איזה שייכות יש לפסוק שובע שמחות אל פסוק ולקחתם לכם. אמנם לדרכנו יבואר אל נכון, דכוונת המדרש ללמד לכל אדם, שיראה בימים הקדושים שישאר אצלו חיות דקדושה, שלא יוכל לקבל חס ושלום שום דבר רע חלילה, רק יבחר בטוב; הדא הוא דכתיב: ושובע שמחות את פניך, אלו ז’ מצוות, שאז צריך להיות שבע באהבת השם יתברך.

ובזה נוכל לפרש מה דאיתא בזוהר הקדוש על עניין לולב: מאן נצח, מאן דאחז מנא דקרב בידוי. כי כל עשרת ימי תשובה הם ענין מלחמה שלוחמים עם השטן ועם כל המונעים מן האדם מקדושת השם יתברך. והסימן שנצח במלחמה הוא אם אחרי הימים הקדושים נשאר אצלו רושם הקדושה ועושה כל מצוה בחיות, כעין מנא דקרב, נגד כל המשטינים והמבדילים בינו ובין הבורא יתברך, זה סימן שנצח המלחמה. דאם לא כן אין קיום למצוותיו.

וזה מה דאיתא בגמרא: א”ל הקדוש ברוך הוא ללבנה עתידים צדיקים שיקראו בשמך: “זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן”. עיין שם. דהנה ראש השנה הוא מועד של הלבנה, בכסה ליום חגנו, ובזמן הזה יכול כל אחד מישראל להתקרב אל הקדושה להגיע למדרגת צדיק. ובזה פייס הקדוש ברוך הוא את הלבנה: עתידים ישראל שיתהוו צדיקים במועד הנקבע על שמך, היינו ראש השנה.

ובזה יבואר משנה באבות: והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כננגד הפסדה. ולכאורה אם לא יודעין מתן שכרן של מצוות איך יכולים לחשב ההפסד נגד השכר. ואפשר לומר דקאי על מצות סוכה, הנקראת בגמרא: מצוה קלה יש לי וסוכה שמה. והתנא מזהיר בזה, שבעת יבוא האדם למצות סוכה יהיה שבע באהבת השם יתברך, שובע שמחות, וממילא ימאס ברע ויבחור בטוב, ויעשה המצות בחיות, במנא דקרב. ומרוב אהבת השם יתברך תמאס ברע ותבחר בטוב, והרע יהיה  בעיניך נבזה ונמאס. וכדאיתא בזוהר הקדוש על ניסוך המים המרומז ביום שני ושישי ושביעי, וסימנם בו”ז יבוזו לו. כנ”ל.

וזהו ראשון לחשבון עוונות, שהאדם יבוא אז לחשבון, שיחשוב שאין לעשות שום עוון, ומרוב אהבת השם יתברך יהיו כל העוונות נבזו בעיניו נמאס רק יבחר בטוב, ויקורב אל הקדושה יותר ויותר. ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.

(זכרון משל”י, עמו’ קי-קי)

רבי מאיר שלמה יהודה רבינוביץ’ הי”ד, הרבי ממזעריטש הסמוכה לביאלא (זה אינו מעזריטש שבואהלין, מקומו של המגיד רבי דוב בער) נולד בשנת תרכ”ח (1868) לאביו, רבי יצחק יעקב מביאלא בעל ה”דברי בינה”, חתנו של רבי יהושע אוסטרובר ובנו של רבי נתן דוד משידלובצא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס”ה (1905), המשיכו ארבעת בניו את שושלת הקודש והנהיגו חסידים בערים שונות: רבי נתן דוד מפאצובה, רבי מאיר שלמה יהודה ממזעריטש, רבי אברהם יהושע העשיל מלובלין ורבי יחמיאל צבי משעדליץ.

רבי מאיר שלמה יהודה היה איש אמת שלא סבל כל עקמומיות. הוא דאג לכל חסידיו, כאב את כאבם וענייניהם נגעו בנפשו ממש, והחסידים היו יראים יראה פנימית ממנו ומתבטלים אליו. לחסידים שעלו לארץ ישראל הורה הרבי “תזכו ותעמדו כולכם יד אחת על המשמר לבקש רחמים לכל אחים ורעים, ולא ישכחו מלבכם איך הייתם נקשרים בלב אחד כל אחד ברוחו פי שניים”.

עיקר דברי תורתו היה “שיהא רצון לעבודת ה’ יתברך ורצון להיות טוב”, ובשיחותיו היה מעורר את שומעיו לרצות בטוב ולבחור בחיים. דבריו חיזוקו ורוממו את לב שומעם, עודדו ושימחו אותם, לעבודה את ה’ בשלימות ובישרות. כשהיה אומר דברי תורה היה חסידיו נדחקים לשמוע אותו, ולאחר עריכת ה’שולחן’ היה החסיד ר’ לייבל פרידמן חוזר על דברי הרבי לפני הציבור ובהזדמנויות שונות רשם את מאמריו הקדושים, שיצאו לאור בשנת תשמ”ט בספר “זכרון משל”י על התורה ומועדי השנה”. כתבי קודש שכתב הרבי, והתכוון להביאם לדפוס, אבדו בשואה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה נדד הרבי לוורשה, שם התגורר בדירה קטנה, וחי בדחקות ובמחסור. היות ולא היה מקום מרווח דיו לחסידים בביתו בוורשה, היה הרבני נוסע בחג השבועות ובימים הנוראים לעיר לוקווע.

הרבי סבל יסורי גוף ונפש, עוגמת נפש וכאבים, במשך כל חייו. הוא היה צולע על רגליו לאחר שנפצע בתאונה בה התהפכה העגלה בה נסע. על אף החיים הקשים של היהודים בפולין, חש הרבי שטרם הגיעה השעה שיעלה לארץ ישראל, ועליו עוד להכין את עצמו שיוכל לקבל תורה קדושה וטהורה מארץ ישראל, עד אשר “יבוא עת רצון מאת המקום ברוך הוא להיות מעולים לבקר בהיכלו”.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה פולין, ובהמשך נכלאו מאות אלפי יהודים, ובהם הרבי ממזריטש, בגטו ורשה. בהמשך נאלץ הרבי לעזוב את דירתו ושכן במרתף שמתחת ל”מעזאיטשער שטיבל”, שבסמוך לו היה הרבי לומד מידי יום עם נערים שיעור גמרא. על פי עדותם של ניצולים, הרגיש הרבי שהנאצים מתככנים להשמיד את היהודים והזהיר את חסידיו שינסו בכל דרך להציל את עצמם. הרבי סבל עם אחיו בגטו, מרעב מחלות ורדיפות. הוא כאב את כאבם של אחיו, עד לפטירתו ביום ו’, י”ז באדר תש”ב (1942), בהיותו בן שבעים וארבע. על פי צוואתו הוא הובא למנוחות בקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו רבי יהושע אוסטרובר. הלוויתו הייתה ההלוויה ההמונית האחרונה בגטו. כחמישה חודשים אחר כך, גורשו יהודי גטו ורשה באקציות למחנות ההשמדה. ממלא מקומו של רבי מאיר שלמה יהודה, רבי בעריל גפן, נהרג עקה”ש בי”ט באדר תש”ג (1943).

בשנת תש”ל יצא לאור חיבור עם צילומי מכתבים ששלח האדמו”ר לחסיד ר’ יהודה ליב פרידמן, ומכתבים ששלח לחסידיו. תולדותיו הובאו בספר “האדמו”ר ממעזריטש : הרב הקדוש רבי מאיר שלמה יהודא רבינוביץ זצ”ל” (ח’ סורסקי, תשע”ב), ובספר “המאורות הגדולים לבית ביאלא : תולדות חייהם וקצת דרכם בקודש של האחים הקדושים בני מרן ה’דברי בינה’ מביאלא” (א’ רוטנברג, ירושלים, תשע”ו).

מספר הצפיות במאמר: 11

הדפס