עיקר שמחת חתן וכלה לשמוח עם ריבונו של עולם על בנית בית נאמן ועל הדורות הבאים שיצמחו מזה ויוסיפו חיילים לצבא ה' / הרב ירחמיאל כ"ץ קצבורג הי"ד
'אגרא דבי הילולי מילי' (ברכות ו' ע"ב). שמעתי מהגאון הצדיק מו"ה ירחמיאל הכהן קצבורג זצ"ל הי"ד אבדק"ק אוזד, שאמר בדרך צחות בחתונת בתו שתחיה של הגאון הצדיק רבי חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד אב"ד ור"מ דק"ק ב' ירמוט יע"א, בשנת תש"א, דהכונה שהרבנים הדורשים בחתונה, אם לא יאריכו בדרשתם ויעצרו מילין כדי שהקהל המון חוגג יוכלו לשמח לחתן והכלה, על עצרת הדברות האלו בדרשתם, מקבלים שכר. וסיים הגאון הצדיק הנ"ל, ברם איתא בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, לכן לא אתחשב בשכר ההוא, ולא אעצור מילין בדרשתי, ואשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.
הנה שמחה זו הוי כמדרש פליאה, דמי ראוי לשמוח יותר מחתן וכלה היוצאים מחופתם, ומה הצורך עוד לשמחם. ולבאר ענין זה נראה על פי משלו של המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב', שביאר את דברי המדרש (מ"ר במדבר לב, קד) על הכתוב (במדבר כה,לט) 'וכי ימוך אחיך עמך' וכו', שכתב המדרש 'דבר אחר 'וכי ימוך אחיך עמך', הדא הוא דכתיב (משלי יט,יז) 'מלוה ה' חונן דל', אמר רבי אלעזר כתיב (תהלים קלו,כה) 'נותן לחם לכל בשר' בא זה וחטף לו המצוה (שעל הקב"ה מוטל לפרנסו והלך הוא ומפרנסו), אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב (משלי שם) 'וגמולו ישלם לו'.
וביאר המגיד מדובנא דברי המדרש הללו כדרכו בקודש על פי משל לעשיר גדול שהיו לו שני בנים שגרו במדינת הים, האחד עשיר והשני עני, לאחר שנים רבות שלא ראו האחים האלה את אביהם הביאו להם ביום בהיר אגרת מהאב הגביר, בה הוא מבשר לאח העשיר כי אחיהם הקטן הנמצא עמו בבית עומד להינשא בזמן הקרוב, ובזה הוא מזמין את שני הבנים הגרים במרחק לבוא ולהשתתף בשמחת הכלולות, ובאגרת ששלח לבנו העשיר ציוה עליו להביא עמו את אחיו העני, וביקש ממנו לבל יחסוך בהוצאות שתהיינה לו בנסיעה, כי כל ההוצאות אשר יעשה בעבור כבוד אביו ישלם לו האב ממיטב כספו.
כאשר קיבל העשיר את האיגרת הזו הלך לחנויות שונות ורכש לעצמו לאשתו ולבני ביתו בגדים מפוארים בכסף רב והתכונן לנסיעה. לפני צאתו לדרך נזכר שעליו להביא עמו את אחיו העני, ושלח אליו רצים שהבהילו אותו בחפזון. העני לא ידע כלל במה המדובר, ואף אחיו לא האריך בדברים אלא פקד עליו לעלות על המרכבה ויסעו.
בהתקרב המרכבה אל מחוז חפצם, נשמע הקול בבית אביהם לאמר 'שני הבנים ובני משפחותיהם הגיעו'. כיון שכך יצאו המחותנים בלווית עם רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד העשיר מלובש בבגדי הוד והדר, והמחותנים שאלו 'מי האיש הלזה', ויאמרו להם 'הלא הוא הבן הגביר'. אחר כך יצא אחיו קרוע בגדים ערום ויחף, וישאלו גם עליו, ויאמרו להם 'גם הלז הינו בן הגביר, ומקום מגוריו בעיר מגורי אחיו'. הדבר נראה להם מוזר אך הם שתקו ולא אמרו דבר.
ימי החתונה חלפו ועברו ומקץ שניים או שלשה שבועות אמר העשיר אל אביו הגביר כי לא יוכל עוד לשהות כאן יותר, שכן עליו לחזור לעסקיו. אמר לו האב 'סע לשלום. אין איש מעכב אותך להשאר'. לשמע הדברים האלה נדהם העשיר, כי ראה שאין אביו חושב לשלם לו את אשר הבטיח. בלית ברירה פתח פיו ואמר לאביו 'הנה החשבון של ההוצאות הגדולות שהיו לי. כך וכך עולה סך הבגדים שלי, וכך וכך הבגדים שעשיתי לאשתי ולבני, ועוד סכום על הוצאות הדרך'. אמר לו אביו 'איני חייב לשלם לך מאומה'. נזעק הבן ואמר 'הרי אתה הבטחת לי אשר כל הוצאה שאעשה יהיה על חשבונך'. ויאמר האב 'קרא נא את הדברים בפיך'. ככלותו לקרוא אמר לו אביו 'הלא בעצמך קראת לאמר כל ההוצאות אשר תעשה לכבודי אשלם לך, אם באמת עשית לכבודי, אשאלך איך לא חסת על כבודי ולא זכרת את אחיך בני העני להלבישו כראוי? אחרי שהבאת אותו לכאן ערום ויחף לבוש קרעים ובלויי סחבות, מבלי להתחשב בעגמת נפש שתהיה לי מזה, אין לך ראיה גדולה מזו, כי רק למענך עשית את כל ההוצאות הגדולות, ומה לך איפוא כי תדרוש ממני את ההוצאות'.
הנמשל הוא שהקדוש ברוך הוא כתב אגרת אל האדם ובה כתוב שכל ההוצאות שיעשה למען כבודו יתברך בעונג שבת ויום טוב, הכל ישלם לו, כדאיתא בגמרא (ביצה טז, א) 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו'. ואם כן, חובה על האדם להשתדל שיהיה לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים, ואיככה יכנס הוא אל השבת מקושט ומהודר ויאכל מעדנים, ואחיו העני ישב כמתאבל ויאכל זרעונים. אם אמנם יעשה כן ויתעלם מן העני, יתברר כי כל מה שהוציא בפיזור על התענוגים, לא להתענג על ה', אלא לענג את עצמו, באופן שכזה יאמר לו הקב"ה 'מה לך לדרוש ממני דבר עבור ההוצאות שעשית'. וזוהי משמעות 'מלוה ה' חונן דל', מי הוא המלוה לה', זה שחונן לדל. לאדם זה מובטח המשך הפסוק, 'וגמולו ישלם לו', כלומר גם מחיר ההוצאה שהוציא על עצמו ג"כ ישלם לו.
ויש לומר דאותו ענין הוא גם כן בשמחת חתן וכלה, שאין זה כפשוטו רק בשביל צורך החתן והכלה לשמחם, אלא גם ובעיקר צורך שלנו לשמחם, להראות שאנו שמחים עם הריבונו של עולם עם הבית מקדש מעט שנבנה עכשיו, עם הבתים נאמנים והדורות הבאים שיצמחו מזה ויוסיפו חיילים לצבא ה'. וזה לא פחות משמחה ששמח כל איש ירא שמים שיש לו קצת רגש של קדושה, כשחונכים עוד בית מדרש גדול או ישיבה גדולה של מאות בחורים או מתפללים בעירו, ומתמוגג מנחת מריבוי התורה וכבוד התורה. נמצא דשמחת חתן וכלה אין זה שמחה פרטית שלהם, אלא שמחה של הכלל, שמחה ששמחים עם הריבונו של עולם, ויוצאים לקראתם כמו שיוצאים לקראת ספר תורה חדש שמכניסים להיכל.
ומהני טעמא מצאנו שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ובהיפך אם משמחו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, כי הנה אורייתא, קוב"ה וישראל חד הם, וכיון שכן, אם משמחו, מראה שהוא שמח מכבוד התורה וכלל ישראל, ומוכיח בעצמו שהוא נמנה עם קהל יראי השם וחושבי שמו ומתענג על ה', ולכן בשכר זאת זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, וחוט המשולש לא במהרה ינתק. מה שאין כן בהיפך חס ושלום.
(הרב בצלאל יאיר הלפרט, בשם חותנו הגאון הרב יוחנן סופר מערלוי, מחבר 'אמרי סופר'. הובא ב'אגרא דבי הילולא, עמו' רמ)
הרב ירחמיאל (איזידור / מיקשה) הכהן קצבורג (קאצבורג) הי"ד, "הרב הגדול בתורה ויראה החרוף ובקי", נולד בסביבות שנת 1879, לאביו, הרב ישראל חיים הכהן קצבורג (אב"ד באליאק-אוזד משנת תשכ"ח. היה בנו של אב"ד טאפאלשאן הרב יהודה דוד צבי הכהן קצבורג, והיה תלמידם של ה'כתב סופר' והרב עזריאל הילדסהיימר).
הרב ירחמיאל התחתן עם מרת רוז'יקה (סידוניה סילקה) בת הרב ישראל הלוי יונגרייז, רבה של נאדאודואר.
היה גיסו של הרב יוסף ישראל דייטש אב"ד באלאשא-יארמוט, מחבר ספר 'בן גרני'.
לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ד מילא את מקומו של אביו, כאב"ד אוזד-בויוק והסביבה. בתקופתו התפתחה הקהילה במהירות. בשנת תרע"א הוציא לאור את ספרו של אביו 'כתבי מהרי"ח', ויחד עם אחיו הרב דוד צבי והרב שלום הי"ד, הוסיף לו הקדמה.
בשנת תרפ"ה (1925), היה הרב אחד משלושת המועמדים להיות רבה של פאפא, והדרשה שנשא שם עשתה רושם רב.
נספה באושוויץ עם נכדו הילד, ישראל חיים רובין, בכ"ב בסיון תש"ד (1944). (יש לציין כי ע"פ ספר 'קהילות הונגריה, עמו' 13: בכ"ז באייר תש"ד (1944), ובספר 'חדש בחדשו' כתב שנספה בכ"ד בסיון). חלק מאחיו ומילדיו נספו בשואה.
בתו ובעלה הרב בצלאל יונה הכהן רובין, מחבר ספר 'דברי הרב ודברי התלמיד', שרדו את השואה וחזרו לגור בקאשוי. בשנת תש"ט היגרו לארה"ב.
מאמרו בעניין השתלת אברי הולדה מאשה לאשה, נדפס ב'פליטה הנשארת', תל תלפיות, ג, עמו' קד.