על ידי לימוד בעיון וחידוש חידושים, זוכה לזכור כל העניין / הרב מאיר ראק הי"ד
איתא בשבת (קנ"ג.) בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מטתך, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. על דרך מליצה נראה לי לפרש דזה קאי על ב' מיני לימודים, דהיינו בחינת סיני ובחינת עוקר הרים. והוא על פי דברי החתם סופר שם בשבת (ק"מ:) אהא דאיתא שם דהאי בר בי רב דלית ליה משחא נימשא במיא דחריצי, ופירש שם החתם סופר דזה קאי על ענין הלימוד, דשמן זית מועיל לזכרון, כדאיתא בהוריות (י"ג:). אך גם לימוד העיון מועיל לזה, משום דעל ידי שיש לו בכל דבר איזה חידוש זוכר כל הענין (ועיין בהגהות רה"ח בעירובין כ"א רע"ב על התוס' שם ד"ה מפני מה). וזוהי הכונה דמי שאין לו האי משחא מה יעשה שלא ישכח הלימוד, נימשא במיא דחריצי, ואין מים אלא תורה, והיינו שילמוד פשטים חריפים ועל ידי זה יזכור הדבר יותר.
ועל אופן זה ביאר גם כן שם החתם סופר מאמר אביי ורבא ורב אשי בעירובין (נ"ג.) הא דאביי אמר שם דאנן כי סיכתא בגודא לגמרא, ורבא אמר דאנן כי אצבעתא בקירא לסברא, ורב אשי אמר דאנן כי אצבעתא בבירא לשיכחה. ופירש החתם סופר הכוונה בזה דאביי שהיה בדור הקודם כדאמר בכתובות (ס"ה.) שמת קודם רבא (ועיין לקמן סימן י"ב) עדין לא היו צריכין לעסוק בסברות כדי לזכור ומשום הכי היו רוצין יותר ללמוד הרבה גמרא, שזה הוא העיקר, כדאמר בסוף הוריות, דסיני עדיף מעוקר הרים (ועיין באורחת צדיקים בפרק כ"ז). ומשום הכי התנצל אביי שכבר התחילו למעט הלבבות ואין יכולין ללמוד כל כך הרבה מפני השכחה. אמנם בדורו של רבא שהיה אחר כך כבר המציאו עצה לזה לזכור על ידי סברות ופלפולים. ומשום הכי היו עוסקין בפלפול יותר (ועל פי זה מובן מאד סתירת דברי רש"י דבערכין ל' רע"ב בהא דהריני כבן עזאי בשוקי טבריא פירש דקאי לענין בקיאות, ובערובין שם כ"ט ע"א פירש דקאי על חריפות, והלא דבר הוא, ולהנ"ל ניחא דבערכין אמר שם זה אביי דעיקר עסקו היה בבקיאות, אבל בעירובין דקאי לרבא, משום הכי פירש לעניין חריפות). ומשום הכי התנצל שפיר רבא בדורו דגם לסברא הן קשין. ועל זה אמר ר' אשי שהיה בדור האחרון כדאמר בקידושין (ע"ב:) ע"ב דביום שמת רבא נולד רב אשי, דעל ידי זה נתגבר השכחה. ועל אופן זה נוכל לפרש גם כן הא דאמר שם אחר כך בעירובין נ"ג דבני יהודה דדייקו לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן, והיינו שהיו לומדים על ידי פלפול וסברות ועל ידי זה היו זוכרין, אבל בני גליל היו לומדים בבחינת ליגמור ומשום הכי היו שוכחים. ודו"ק.
והנה אם כי בגוף מעלת הלימוד מי שזוכר בלאו הכי אזי בוודאי בחינת לגמור עדיף, וכדאמר שם בסוף הוריות הטעם בזה, דהכל צריכים למרי חטיא, ומשום הכי רבי זירא כשעלה לארץ ישראל היה מתפלל שתשכח ממנו הלימוד של בבל, מפני שבבבל היו מטרידים את עצמם יותר בקושיות ובפלפולים, כמו פירש רש"י שם בבבא מציעא (פ"ה ע"א), וכדאמר גם כן בשבת (קמ"ה:) דתלמידי חכמים שבבבל היו עושים ציצין ופרחים לתורה.
ואולי זה גם כן כוונת הגמרא שם בשבת לעיל מיניי מאי דאמר דתלמידי חכמים שבבבל אינן בני תורה, והיינו שלא היו בבחינת סיני, מפני שהיו עוסקים בפלפול הרבה, וכמו שכתב החיי אדם בהקדמתו בכונת רב אחא בבבא מציעא (ק"ט:) מה שהשיב שם לרב אשי דכי מטית לקדשים אקשי לי, והיינו, משום דבשאר הסדרים היה צריך ללמוד הלכה למעשה ולא היה לו שהות לעסוק בפלפולים, אבל בקדשים דבלאו הכי אינו נוהג כעת ועיקר הכוונה יהיה רק לקיים מצות לימוד, לא יהיה נפקא מינא לו בזה.
ועיין בכתב סופר אורח חיים סימן כ' שהעמיס ג"כ זה בכוונת הגמרא בקידושין (כ"ט:) במאי דמשני הא לן והא להו, והיינו דרבי יוחנן היה מדבר על בני ארץ ישראל, כמו שכתב שם התוס', ומשום הכי היו יכולין גם כן לישא מקודם, משום דללימוד שהוא בבחינת לגמור אין טרדות העולם מזיק כל כך, אבל רב יהודה היה מדבר על בני בבל, משום הכי תמה ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה. ודייק תיבת לעסוק, דזה מורה על לימוד פלפול, כמו שכתב הט"ז באורח חיים סימן מ"ז ס"ק א'. ולימוד כזה אי אפשר אלא בלא טרדה. ודו"ק.
אמנם כל זה הוא רק כל זמן שהאדם חי, דאז בחינת לגמור באמת עדיף, אם מפני שיכול לידע הרבה (ועיין ג"כ בתוס' בעירובין מ' ע"א בדיבור המתחיל אדעתא) וגם מפני שאין טרדת העולם מזיק לזה כל כך, אבל לאחר מיתתו, בוודאי גדול יותר מעלת עוקר הרים, דהרי על ידי זה מחבר ספרים ונהנין ממנו גם הדורות הבאים אחר כך. אבל מי שאינו מחדש כלל, אזי במותו נפסק הכל, כי על.מה יזכירוהו לומר דזאת המשנה למד פלוני, כיון שלא חידש בה כלל. וכמו שהאריך בזה הרב בעל יבין שמועה בהקדמתו לספר הליכות עולם. עיין שם.
ולפי זה שפיר יש לומר דזו היא גם כן כוונת הגמרא כאן בשבת, דבני גלילא אמרי עשה דברים שיהנו ממך לפני מיטתך, משום דהם היו לומדים בבחינת לגמור, וכמו שפירשתי לעיל הגמרא דעירובין נ"ג. אבל בני יהודה היו אומרים עשה דברים שיהנו ממך לאחר מיטתך, ואזלי לשיטתם שם בעירובין נ"ג, דהיה לימודם בבחינת עוקר הרים. והא דאמר אחר כך דלא פליגי הכוונה היא משום דעל פי רוב לפי טבעו של אדם לא די לו לאדם במה שדרכו ישר בעיניו, אלא שרוצה שגם כל העולם יתנהגו כמותו. וזה באמת אי אפשר, כי כל אדם צריך ללמוד בדרך שלבו חפץ, כדאמר בעבודה זרה (י"ט.), וזה הוא באמת משורש נשמתו, כמו שכתב בשבט מוסר פרק כ"ג. עיין שם. ומשום הכי מסיים דהם באמת לא היו פליגי זה עם זה, וכל אחד היה מבין גם כן מעלת חברו, רק דמר כי אתריה ומר כי אתריה. והכוונה כהנ"ל דכל אחד היה לומד כפי שורש נשמתו וכפי מה שטבעו היה נוטה לזה. ודו"ק.
הרב מאיר ראק מקרקוב, נולד בשנדישוב לאביו הרב יצחק אייזיק, בסביבות שנת תר"ן (1890). בשנת תר"ע (1910) הוא הוציא לאור את ספרו "דבר מאיר", על כמה מסוגיות הש"ס עם כמה דברי אגדה. הספר מעוטר במספר הסכמות חשובות ובהם הסכמת רבו הרב שמואל פירר הי"ד.
בשנת תרע"ג ערך יחד עם הרב יהודה הוכמן, ובסיוע הרב מנחם מנדל קירשנבוים הי"ד, את הקובץ "המפלפל", קובץ שו"ת בענייני התורה והמצוות, ללימוד ולהלכה למעשה.
עם קבלת החוברת, כותב לעורכים הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד:
"וברכתי ברכת הנהנין, כל חוט כל כנף כל נוצה לא יספיקו לתא"ר את הרגש ואהבה אשר יהגה רוחי בקרבי ומאספו היקר לא עלי הון ורכוש הטבעו ולא בקניני התבל את יד החליפה תמשול בהם יסודתה, כי אם מקרב ולב עמוק ממעמקי נפשי, בהתבונני הפעולה הנמרצה מעתון הלזה להרים קרן תורה הקדושה אשר לדאבון חובביה, מימינו אלה השתרשו ענן כבד וצעיף ערפל ומונחת היא ממש בקרן זוית, ולומדיה נצערו וימעטו מיום ליום, בחורי ישראל משתחווים אל שמש חכמות ומדעות הזמן ואחוריהם אל היכל התורה, וגם רבים מהר"ע בני"ם וראש"י חדשי"ם שכחו ולא למדו תורה הקדושה, רק למדו לשונם לדבר צחות דברי הרב כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן בלשון של זהורית מראות הצוהבעות וכל רוח התורה אין בקרבו, כי כעם ככהן שפה אחת ודברים אחדים להם. ועת כזאת דורשות להוציא לאור "מאסף רבני" לתורה ולתעודה למען העיר קנאת סופרים, כי ע"י יפלפלו איש בדברי חברו ויתרבה עסק התורה בחבורה, כמאמר חז"ל בברכות (דף כ"ג) פתח ר"י בכבוד התורה שאין התורה נקנית אלא בחבורה וכו', לזאת אמרתי ברך ה' חילו לאורייתא ופועל ידיו ירצה וכו', ויהא רעוא שמאסף רבני הלזה בל יצען ובל יסע יתידותיו וקוי ה' יחליפו כח יעלה אבר כנשרים מעלה מעלה, והיו ימיו מאה ועשרים שנה ומכל צרה וצוקה לנטריה רחמנא ניתי הוד בהשקט ושלוה ברבות הטובה גם עד זקנה ושיבה, כנה"ר וכנפש ידידכם הדורש שלומכם כל הימים לרבות "הרץ כצבי", הק' צבי הירש פרידלינג מפה"ק זאמישטץ יע"א".
הרב מאיר ראק נספה, ככל הנראה, בשואה בשנת תש"ב.
מקורות: ראה מאורי גאליציה, כרך ד עמ' 842-845.