צריך האדם לכלול את עצמו עם כל ישראל העובדים את ה’ באמת ובלב שלם / הרב אליעזר דוידוביץ הי”ד
“אדם כי יקריב מכם קרבן לה’, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם” (ויקרא א,ב).
ועיין במפרשי התורה שדקדקו דפתח “אדם כי יקריב” לשון יחיד, ומסיים “תקריבו את קרבנכם” בלשון רבים.
ונראה לעניות דעתי לפרש, דהנה בפרשות קריאת שמע הפרשה הראשונה נאמרה בלשון יחיד, “ואהבת את ה’ אלוקיך”, ואילו הפרשה השנייה נאמרה בלשון רבים, “והיה אם שמוע תשמעו וגו’ לאהבה את ה’ אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם וכו'”. וטעמא בעי.
אלא דנראה דהנה כתוב בספרים הקדושים דלפני כל מצווה ותפילה צריך האדם לכלול את עצמו בתוך שאר כל עם ישראל. והטעם בזה, כי האדם אינו זוכה כל עת להיות מוסר נפשו במחשבה טהורה ורצויה, בלתי לה’ לבדו. כמו כן ישנן מצוות אשר אין לאדם אפשרות לעשותן כלל וכלל. על כן אם יכלול את עצמו עם כל ישראל תהיה המצווה עשויה בשלמות ובאחדות גמורה, כרצונו של מלך מלכי המלכים הקב”ה. וכבר נאמר שבראשונה צריך האדם לראות את עצמו, שיוכל הוא בעצמו לבוא לידי מסירות נפש וכוונה רצויה. לקיים מצוות ה’ בכל ענייניו. ורק אם אי אפשר לו, אזי יכלול את עצמו עם שאר בני ישראל העובדים את ה’ באמת ובלב תמים כרצוי בעיני ה’. וזהו אפשר הכוונה בפרשה ראשונה של קריאת שמע, היא נאמרה בלשון יחיד, בכדי שכל אחד יהיה מהמתאמצים לבוא בברית וקשר גמור לייחוד שמו הנורא. ואם אי אפשר לו, אזי נאמרה הפרשה שנייה על כל פנים שיכלול את עצמו עם כל עם ישראל.
וזה נראה לי נכון הכוונה בקרא העומד פתח דברינו, והוא, “אדם כי יקריב”, בראשונה יהיה נא בבחינת “מכם”, “קרבן לה'”, היינו שהוא בעצמו יבוא לידי השגה כזאת שהוא מקריב את נפשו לייחוד שמו הקדוש, ואם אי אפשר לו, כי אם “מן הבקר ומן הצאן” הוא מקריב, ולא בא עודנה לידי השגה כזאת, אז על כל פנים שיהיה נכלל בתוך שאר עם ישראל. וזהו “תקריבו את קרבנכם”, לשון רבים. ודוק כי נכון הוא.
(אד יעלה)
הרב אליעזר דוידוביץ, אב”ד של קהילת מיכלובצה, נולד בשנת תרל”ח (1878) לאביו, הרב מרדכי, בעיירה וולובה בצפון מזרח הונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופח המקום לצ’כוסלובקיה. הרב אליעזר למד בישיבת רבי משה גרינוולד, בעל “ערוגת הבושם”, בחוסט. הוא נסמך להוראה מאת רבו, מאת רבה של טולצ’בה, הרב אברהם יצחק גליק מחבר ספרי “יד יצחק” ו”באר יצחק”, ומאת רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים אב”ד סיגעט, מחבר הספר “קדושת יום טוב”. הרב אליעזר נשא לאשה את מרת ביילה בת הרב מסובראנץ, הרב מנשה שמחה פרידמן, מחבר הספר “השמש בגבורתו”. לאחר נישואיו המשיך הרב אליעזר לשקוד על לימוד התורה, הש”ס והפוסקים, כשהוא סמוך על שולחן חותנו. חותנו מסר לו את הרבנות לכפרים מסוימים שהיו בשטח שיפוטו כרב. הרב אליעזר שימש רב בגליל ויננא ונודע כ”דיין מסטראניאן”, שהיתה שכונה של מיכאלובצה. הוא היה רב לחברת משניות ובמשך למעלה מעשרים שנה התמיד ללמד במסירות נפש, בשעה 5 בבוקר, בכל מזג אוויר. פעם הוכה בידי גויים בדרכו לשיעור ונמצא מחוסר הכרה. שמו נודע בכל סלובקיה כמומחה גדול למשפטים בתחום “חושן משפט”, ואף מחוץ לעירו הוא נקרא לעריכת דין תורה ובוררות.
הרב אליעזר פרסם מספר מאמרים בכתב העת “מעין התורה” ואף ליקט וחידש פירושים, דרשות, דברי מוסר ואגדה על חמשה חומשי תורה, תהלים ופרקי אבות. גם סמוך לרגע בו ילדה אשתו, המשיך הרב להעלות על הכתב את חידושיו למסכת אבות”.
בתו מצאה את כתב היד לאחר השואה, בעליית גג ביתו. כתב היד יצא לאור בידי נכדו מנשה שמחה דוידוביץ, בשנת תשמ”ח (1988) כספר בשם “אד יעלה”. ספר זה מביא גם דברי תורה מאת בניו של הרב אליעזר: הרב ישראל יעקב והרב נפתלי, וכן מאמר אחד מאת הרב מרדכי דוידוביץ, אביו של הרב אליעזר. הנכד, המוציא לאור, צירף לספר גם את פירושו שלו “שמן המשחה”, את הערות קרובו הרב שמואל הילמן דוידוביץ, ואת חידושי רבו הרב אליעזר אויסלנדר הי”ד.
בהקדמת המוציא לאור הוא מזכיר את הזיכרון המתמיד של החורבן בשואה, ואת חיפושו שלו אחר פשר ומשמעות לקורבן הנורא. לאור מבוכתו שלח לו אביו בשנת תשי”ח (1958) מכתבים לחזק את לבו ואת אמונתו, ובהם הוא כותב, בין השאר: “אני יודע שבאושוויץ היה לך ולנו ניסיון מר וקשה, אבל זה לא מספיק להפקיר הכל, משום שאנחנו לא מבינים דרכי ה’, כי נסתרות המה… ואם הקב”ה השאיר אותנו בחיים, בוודאי רצונו שלא נעזוב את דרך אבותינו הקדושים… והנה אתה, אוד מוצל מאש, צריך שתהיה לי לנחמה, ותקוותי כי אתה תהיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר כל זרם לא יוכל לשטוף אותו, ואזכה לראותך בתשובה ובנחת, ותהיה ל’מנחם אב'”.
טובי בת הרב אליעזר תכננה לברוח ולחצות את הגבול להונגריה, ובאה להיפרד ממנו. הוא חיבק אותה, ביקש את סליחתה אם אי פעם פגע בה ומסר לה מטבע לתת לעני הראשון שתפגוש לאחר שתגיע להונגריה. אך היא נתפסה, ונשלחה לאושוויץ.
בשנת תש”ב גורש לאזור לובלין שבפולין ונרצח עם משפחתו וקהילתו. כלתו שרה, אשת בנו הרב ישראל יעקב, ובניהם שינדל, יוכבד ומשה יהודה, בט”ו בסיוון תש”ד. בהמשך אותה שנה נספתה גם בתם חול רעכל הי”ד.
מקורות: אד יעלה. ספר זיכרון לקהילת מיכאלובצה עמ’ 33.
מספר הצפיות במאמר: 124
