ביאור הוויכוח בין יעקב אבינו ובין שמעון ולוי בעניין הריגת אנשי שכם / הרב נחום נפתלי בלייווייס הי"ד

ט״ו באב ה׳תשפ״ד (19/08/2024) אישים הי"ד, מדות, פרשת וישלח

ב"ה יאבלאנקא

איתא ברמב"ם פרק ט מהלכות מלכים הלכה י"ד 'מפני זה נתחייבו כל אנשי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו'. והנה הרדב"ז שם הקשה על זה, אם כן אמאי אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו. ותירץ דכיוון שקבלו עליהם המילה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. עד כאן לשונו. כדי לברר וללבן ענין הסכסוך שבין יעקב אבינו עליו השלום ובניו שבטי י-ה בדבר הריגת שכם ואנשיו על בסיס ויסוד חזק ואמתי, אציג לפני הקורא שירה שלימה של קושיות ודקדוקים בפרשה סתומה זו.

א) תמוהים לי דברי הרדב"ז בתירוצו דגר שנתגייר וכו', דאם נאמר שהיה להם לאבות דין ישראל, הלא בן נח שהרג את ישראל או שבא בחזקה על בת ישראל ונתגייר, חייב מיתה, כמבואר ברמב"ם מלכים פרק י הלכה ד, ושוב הדרא קושיית הרדב"ז לדוכתיא, מדוע אמר יעקב 'עכרתם אותי', כיון דמדינא קטלו?

ב) למה פרסמה תורה הקדושה תשובת שמעון ולוי 'הכזונה יעשה את אחותינו', כלום לא ידע יעקב אבינו שבדבר זאת הרגו. גם איפה היא התשובה בדבריהם אלו על פחדו של אביהם 'ונאספו עלי והכוני'?

ג) בפסוק 'ויבאו על העיר בטח', וברש"י שם: על כחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, מדוע לא בטח יעקב גם כן באותו הכוח? בכלל למה נתיירא כל כך, הלא לכאורה זה חסרון באמונה, חס ושלום.

ד) דייקה תורה הקדושה וסיפרה לנו, 'ויחי חתת אלקים ולא רדפו אחרי בני יעקב', הרי דהסכים הקב"ה עמהם. ואם ואמר המתרץ כי זאת הייתה בזכות של זקן, אברהם או יעקב, הלא לא לחנם דקדקה תורה הקדושה וכתבה 'אחרי בני יעקב', ולא נאמר 'אחרי יעקב', אשר מן הנימוס הוא לזכור שם העיקר והראש של הבית. וגם אמנם הא ידיו נקיות מדם חללים, לא התולדות. ואם יענה המתרץ כי עיקר השנאה הייתה עליהם, הלא רק שמעון ולוי פחזו כמים עולה, ובקרא סתמא כחיב 'בני יעקב'?

ה) למה כעס אבינו יעקב רק על שמעון ולוי, הלא כלם לקחו חבל בביזה, כמו שאמר הכתוב 'בני יעקב באו על החללים'. גם פעולה כזו של גזל וחמס תגרום במידה מרובה משטמה ושנאה מהשכנים אליו, לעכור אותו ולאסוף עליו?

ו) בתשובה שמעון ולוי 'הכזונה יעשה', ובאבן עזרא שם: 'יעשה שכם את אחותנו', הרי שעיקר שנאתם הייתה על שכם לבד, ובפסוקים האמורים שייכתם לכל האחים כתיב 'בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם', הרי דכללום במילת 'טמאו' יחד, כמו שכם כן אנשיו?

ז) בפסוק 'כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור', איך כלל יעקב אבינו שני מאורעות בודדים בכמותם ובאיכותם משונים לגמרי זה מזה יחד, סוף סוף העידה עליהם תורה הקדושה שמה שעשו ופעלו עוון בשכם היה מחמת ובגלל קנאת ד' צבאות, שנבלה נעשתה בבית יעקב על ידי ריקים וחמסנים. לא כן הוא לגמרי המצב במאורע הטרגי של שנאת אחים בני אב אחד עד לעקור ולרצוח נפש, כמו בשנאת שמעון ולוי ליוסף, אשר אמנם הוא מאורע מגונה ובלתי נפרץ בחיי אבות אומתנו הקדושה, על פי שכלנו אנו?

ח) איך נבין דברי חז"ל ברש"י ז"ל, 'ארור אפם', אף שכעס לא קלל רק את אפס. הלא זה הוא חובת האדם בעולמו למשול באף ורצונו, ואם יחליף וימיר זה, על פסח חטאת רובץ?

ט) עוד זאת אשאל וממנה אברר דעתי בעזרת ה' יתברך בכל העניין המסובך הזה: במה תרצו את עצמם שמעון ולוי הריגת כל העיר באמרם בעצמם: 'הכזונה יעשה', כי אם אמנם בערה בהם חמתם על שכם שטימא אחותם, אך למה הרגו ולא חמלו על הנקיים וחפים מפשע לפי דבריהם?

על כן נראה לעניות דעתי, דבזאת גלתה לנו תורה הקדושה המפתח לפתרון כל הפרשה הסתומה. ואומר, אם אמנם שצדקו דברי יעקב אבינו עליו השלום הבחיר שבאבות, אך הדין היה עם השבטים שבטי י-ה, שהרי הרב אומר כן הוא הרמב"ם בפרק ט מלכים הלכה יד שנתחייבו כל אנשי שכם הריגה. גם הרמב"ן בפירוש על התורה כתב שהיו רשעים עובדי עכו"ם. ולו היו המעשים של שמעון ולוי נסתעפים ויוצאים ממקור נאמן וטהור, כמו שהעידה תורה הקדושה זה על שאר השבטים 'על אשר טמאו אחותם', דהיינו כפי דברי הרמב"ם ז"ל 'שראו וידעו ולא דנוהו', בטח לא היה יעקב מתיירא כלל, שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולמה יפחד בעת שמלאו חובתם ליוצרם לעשות דין ברשעים. והיה בוטח גם כן על כוחו של זקן שהתפלל עליהם בשכם, אך יעקב אבינו עליו השלום הכיר בהם ברוח קדשו, וכפי שהודו מעצמם: 'הכזונה יעשה', שלא עשו זאת מתוך הכרה נאמנה וטהורה, רק כלי חמס שירשו הרציחה מעשו בעוכריהם. וכיון שכעסו על שכם, לא בחנו להבדיל בין הדבקים, והרגו ולא חמלו על כל זכר הנקיים מפשע לפי דבריהם הם. במצב כזה רפו ידי יעקב אבינו עליו השלום, כי החליפו 'הקול יעקב' ב'ידי עשו', ופסקה על ידי כך ההשגחה המיוחדה לישראל קדש ד', ותשלטנה מעתה בהם מערכות הטבע וגלגוליו, אם כן באמת עליו לדאוג כי 'עכרתם אותי… ונאספו עלי והכוני'. ואם מעשיהם ופעולתם היו טובים וכשרים, כי היו מדויקים לפי דיני תורה הקדושה, כמו שהעידה תורה הקדושה 'טמאו אחותם', שראו וידעו ולא דנו, כפירוש הרמב"ם ז"ל, גם פרסמה תורה הקדושה משום הכי התשובה: 'הכזונה' וכו', גם לא בחינם דקדקה תורה הקדושה וסיפרה לנו כי 'לא רדפו אחרי בני יעקב', כי גם הם לא עשו שום חטא ופשע על פי דיני התורה, אך מכל מקום 'ארור אפם כי עז', כי הלא המעשה עשיתם ממקור האף והרשע, והראיה כי גם באותו החום והפחזות חפצתם להרוג את אחיכם. והיינו דכללם יחד 'כי באפם הרגו איש', כי בפועל לא עשו שום עוולה נגד דיני תורה הקדושה, רק הרצון והאף היה להם ממקור שחת. ובכן אף שקילל, לא קילל רק את אפם, כי באף הזה 'עקרו שור', היינו כי רצו לעקור שור ולא נכשלו בפועל לשפוך דמי אח, רק חטאו באף והמחשבה בלתי טהורה. כן נראה לי ביאור כל הפרשה בעזרת ה' יתברך.

נחום נפתלי בלייווייס חוב"ק יבלאנקא מחוז לומזה

(בית ועד לחכמים, שנה י, חוברת ט-י, כסליו-טבת תרצ"ב, סי' טז)

הרב נחום נפתלי בלייווייס, מטשיזעווא (\טשיזשעוו \צ'יז'יבה, פלך לומזה), מתלמידי הישיבה הגבוהה 'מתיבתא' בוורשה.

בשנת תרפ"ג העניקו לראשונה גדולי ישראל היתרי הוראה לעשרה מבוגרי ה'מתיבתא' – לרב מאיר בלומנפלד, וכן לתשעה מחבריו שניספו אחר כך בשואה: הרב פנחס בלאס מוורשה, הרב נחום נפתלי בלייווייס מטשיזעווא, הרב ראובן גולדברג מוורשה, הרב אהרן גראהמאן מוורשה, הרב חיים ישראל וועקסלמאן מבענדין, הרב אברהם מאיר הערצבערג מוורשה, הרב מענדיל הערצבערג משערפץ, הרב אברהם מרדכי מאראקא מזלוטשוב והרב מאטיל שור מוורשה.

בין שתי מלחמות העולם כיהן הרב בלייווייס כרבה האחרון של העיירה יבלונקה קושצ'יילנה שבמחוז לומזה, בצפון-מזרח פולין.

בית הכנסת בעיירה נשרף במלחמת העולם הראשונה, ובני הקהילה לא הספיקו לחזור ולבנות אותו עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בתאריך כ"ט בסיון תש"א (24.06.1941) כבשו הגרמנים את יבלונקה. בב' בחשון תש"ב (23.11.1941) גורשו יהודי העיירה מבתיהם לגטו בוויסוקה מאזובייצקה. גטו זה חוסל בכ"ג בחשון תש"ג (02.11.1942) והיהודים נשלחו משם לעבודת כפייה במחנה בזאמברוב. לאחר כחודשיים חוסל מחנה זה ויושביו גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. בספר הזיכרון לקהילת זמברוב, נכתב שהרב בלייוויס גורש יחד עם קהילתו למחנה ההשמדה.

(בספר 'אהרן בכהניו', נכתב שהיה מתלמידי ה'מתיבתא' בוורשה ואב"ד זירמון, ונשא ונתן בהלכה עם הגאון הרב אהרן וואלקין אב"ד פינסק).

מאמרים מאת הרב נחום נפתלי פורסמו במספר כתבי עת רבניים: