תגית: ירי בבורות

במדרש רבה (פרשה נ"א סימן ח') אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן, באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא, שנאמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים. ואומר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם.

ולהבין תוכן כוונת המדרש, אפשר לומר, על פי מה שידוע מהמפרשים הקדומים שזה שעשו בני ישראל את העגל מפני שטעו אז וחשבו שאין מכבוד הבורא שהוא בעצמו ישגיח על העולם השפל על כן עלה בדעתם שתמיד צריך להיות איזה אמצעי בין העולם השפל ובין הבורא. ומפני טעותם חשבו שזה שציווה להם אהרן פרקו נזמי הזהב היא גם כן כמו שחשבו הם כדי שיהיה דבר חשוב ויקר. וכוונת אהרן היה בזה שדבר חשוב לא ירצו ליתן וממילא יתבטל הדבר.

ועל פי זה פירשתי הכתובים בפרשת יתרו, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, מזבח אדמה תעשה לי. כי מי שהולך בטעות זה חלילה צריך לעשות לאמצעי הזה מכסף ומזהב שיהיה דבר חשוב ויקר מאד. אבל אתם ראיתם איך שאני לבדי דברתי עמכם בלי שום אמצעות, על כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלא מזבח אדמה תעשה לי וכו'. וזה באלה הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן.

וצריך להקדים עוד לזה מדרש רבה פרשת תרומה (פרשה ל"ד סימן א') דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו'. אמר הקב"ה לא כשם שאתה סובר כך אני סובר, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה וכו'. וכבר הארכתי במדרש הזה במקומו.

מצינו למדין שבעת עשיית המשכן נודע שהקב"ה דר בתחתונים ומצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה. וזה כוונת אומרן ועכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, שעיקר היה מקום הארון, וזה משכן העדות. וזה אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד וכו'. פירוש, בעולם הזה על ידי האמונה הזאת שהקב"ה משגיח בעצמו בלי שום אמצעי חלילה יתרצה להם, וכן לעתיד לבוא, שנאמר הנה אלה מרחוק יביאו וכו'. פירוש, שיבואו להאמין שהקב"ה משגיח תמיד ולא הסיר את השגחתו אפילו רגע אחת מעולם הזה אף שהוא רחוק. וטעותם היתה העיקר בזה שנתנו גבול לגדלות הבורא, על כן חשבו כי על דבר חשוב משגיח, כי זה הוא לפי כבודו הגדול. אבל באמת אין קץ וסוף לגדלות הבורא והכל כאין נגדו, ואם כן שוב אין חילוק והכל שווין אצלו.

ובזה אני רגיל לפרש מאמר חז"ל שאמרו בשם רבי יוחנן שבכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וכו', כי מהיות שגדלותו הוא בלתי קץ ותכלית, ואם כן לא שייך לומר שדבר זה הוא לפי כבודו, כי הכל כאין נגדו. ואם כן שוב אין שום חילוק אצלו. וזה על יד גדולתו מוצא אתה ענוותנותו, וזה שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום בתהלים, מי כד' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. פירוש, שמגביה לשבת כל כך שאף לראות בשמים צריך להשפיל את עצמו כמו שצריך להשפיל לראות בארץ, ואם כן על ידי זה באנו לאמונה שמקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, כי הכל כאין לנגדו, ועל יד גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ודו"ק:

(כוכבי אברהם, פרשת פקודי)

—

הרב אברהם (אברמצ'י) באב"ד נולד בסביבות שנת תר"ם (1880) בזולקווא לאביו הרב ישכר דוב זצ"ל מגדולי חסידי בלז שהיה אב"ד בוסק כממלא מקום אביו משנת תרס"ו ועד לקראת פטירתו בשנת תרצ"ח. עד בואו של אביו לבוסק, גדל הרב אברהם בבית דודו הרב החסיד מנחם מנדיל זצ"ל ב"ר גדליה ואשתו מרת פיגא ע"ה, שנפטרו ללא ילדים.

הרב אברהם סייע לאביו ברבנות ובדיינות, מילא את מקום אביו והיה הרב האחרון ממשפחת רבני באב"ד בבוסק. בשנת תרצ"ד הוא לאור את ספרו "כוכבי אברהם" – "בו ימצא הקורא דרושים ובאורים על חומשי תורה ועל מדרש רבה ומאמרי חז"ל, הכל בדרך דרוש לא רחוק מהפשט ועל פי הקדמות ויסודות נאמנים, ובקצירת האומר, להקל הטורח ומשא מעל העובר ובא מאוהל ספרי, וכדי שיהיה ספרי לפני כל נפש ורוח". בהקדמת הספר מבאר המחבר בענווה יתירה את הסיבות לכתיבת ספרו, ומציג את הספר כנספח וטפל לחיבורו של אביו "אוצר י"ד החיים" (תרצ"ד). המחבר מסביר שמסר לדפוס רק את ביאוריו לספרי בראשית ושמות כדי שיספיק להדפיס את ספרו יחד עם ספרו של אביו. המחבר מוסיף ומסביר שכתב ספר דרשות ולא ספר הלכות ופלפול, בשל צוק העיתים וגודל השעבוד ועול הגלות, המונעים את יכולת הריכוז הדרושה להבנת הפלפול, " והלוואי שיהיה להם", לקוראים, "לב להבין איזה דברי אגדה".

בהקדמות ספריהם כותבים הרבנים לבית באב"ד את הייחוס המשפחתי שלהם בקצרה. ומוסיף מחבר ה"כוכבי אברהם" וכותב שבכוונתו להדפיס בהמשך את מגילת היוחסין שלהם בהרחבה, "בכדי שבנינו יהיו יודעים מקור מחצבתם ונזר שלשלת ראש משפחתינו". ומבאר עוד שם, "ולא עשיתי זאת חלילה להתפאר, רק שעל ידי זה אפשר יראו שילכו בדרך הטוב והישר, ואדרבה אם אדם יודע שהיו לו אבות גדולים וקדושים, זה מביאו להכנעה ושפלות, כי חושב תמיד בדעתו, מה אני נגד אבותי הקדושים…". עיין שם.

הרב אברהם באב"ד נספה בשואה עם כניסת הנאצים לבוסק, לאחר שקלגסי הגסטאפו הופיעו ובעזרת האוקראינים עצרו את הרב ולמעלה משלושים מנכבדי העיר היהודים, הוציאו אותם מחוץ לעיר, הכריחו אותם לכרות לעצמם בור וירו בהם.

כן נספו בני דודו הרב ר' יעקב שלום, עם כל משפחותיהם: הגאון ר' זונדל באב"ד אב"ד קהילת לשנוב ובראד, שהיה מפורסם בתורה ובהוראה ונואם בחסד. הגאון ר' משה באב"ד אב"ד קהילת ברזדוביץ, שהיה גדול בתורה ועובד ה' במסירות נפש. והגאון הרב אברהם באב"ד שמילא מקום חותנו כרב בזמושץ והיה דומ"ץ בפרמישלא, שהיה בעל הוראה נפלא.

מקורות: ספר יזכור לקהילת בוסק – תמונות 87, 217, 289. מאורי גליציה א 364-365, 401-402.

וראה בדף יזכור בספר מעמק הבכא מאת הרב שמעון אפרתי.

—

לקראת ימי הפורים הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולשמחה, לא נמנע מלהביא את דברי אביו של הרב אברהם הי"ד, הרב ישכר דוב באב"ד זצ"ל, הדן במה זכה המן לכך שמבני בניו יהיו לומדי תורה:

… ואפשר שהטעם שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, על פי מה שאיתא במכילתא בשלח שם בסופו, וזה לשונו, רבי יהושע אומר לא בא המן אלא לזכר לדורות, כנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. והנה איחא בגמרא דמגילה דהסרת טבעתו של אחשורוש היה פועל יותר לתשובה מארבעים ושמונה נביאים, ואיתא בספרים שלפעמים נצמח טובה על ידי רשע מתוך עבירתו לרעה, אף שנתכוין לרעה.
וזה כוונת רבי יהושע, דלא בא המן אלא לעשות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו', ואיתא בערכין דף י' עמוד ב' שקריאת המגילה זה הלילא, וכיון דעל ידו באה טובה לישראל, על ידי כן נצמח לו טובה שמבני בניו למדו תורה בבני ברק.
ועיין במדרש פרשת לך פרשה מ"ב אות ח' על הפסוק ויבא הפליט וכו', ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות. הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברם זה קנינין הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יצא למלחמה ונהרג ואני נוטל שרי אשתו. אמר ליה הקב"ה שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם וכו'. ועיין בפירוש יפ"ת שם הטעם כיון שעל ידי עוג נתגדל אברהם, ואף על פי שהיה מתכווין לרעה מכל מקום המצוה מצד הטוב אשר בה אי אפשר שלא תפעל את פעולתה.
וכן הוא במדרש דברים.
וזה כמו שפירש העיקרים הפסוק כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שבשר ודם אי אפשר לו שישתמש בשני כוחות הפכיות שיעניש אותו על מעשים המגונים ויעשה לו טובה על הדברים שעשה, שזה רק יכול הבורא יתברך שמו. ועוד עיין יבמות ע"ח עמוד ב' שהקשו תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על שהמית את הגבעונים, ועיין שם בפירוש רש"י, ומתרץ, אין, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בצפניה בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, ופירש רש"י, במקום שדנים לאדם שם מזכירין פועל צדקותיו.
וזה כוונת הכתוב, כי רגע באפו חיים ברצונו, אף שהרגע באפו, אז חיים ברצונו. וכן היה גבי המן, אף על פי שהיה כוונתו לרעה מכל מקום כיוון שבאתה טובה על ידו אי אפשר שלא תפעל המצוה פעולתה.

לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, כי לכל דבר ועניין יש שני אופני ערך, של עצם ושל סיבה, נמצא על ידי זה הבנה ופתרון לעניינים נכבדים בדברי ימי האומה.

הנה בזכרון המאורעות הנוראות של האומה קבעו ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי (זכריה ח) ונחלקו תנאי על יום צום העשירי הזה, רבי עקיבא למד שהוא יום עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על העיר ועל זה היום נאמר להנביא יחזקאל בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצם היום הזה. ורבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל כד, לג). והעם נהגו כרבי עקיבא שהוא יום עשירי בטבת. ואמנם יש מהראשונים שאמרו כי הצרה ופורעניות של יום זה גדולה יותר משאר ימי פורעניות, ודבר זה הביא רבינו הבית יוסף בטור אורח חיים תק"ן, וזה לשונו, והרב רבנו דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת משונה משאר תעניות הוא שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום כפור. וכתב על זה מרן הבית יוסף, ולא ידעתי מנין לו זה. עיין שם. ונבאר הדבר.

אחד מן הדברים החשובים להאנושיות היא הידיעה של השתלשלות וקישור המעשים מתחילה ועד סוף. בני אדם מתמרמרים ומתרגזים מהרבה מאורעות מפני כי רחוקים המסובב מהסיבה, התכלית מהגורם, ולעיניהם נדמה כי עתה נהיה הדבר. ולכן בתמהון שואלים מדוע ולמה? ואולם כשהם חוקרים ודורשים למקור הדבר ושורשו ומתבוננים כי כבר הוא בעולמים, המאורע של עכשיו אינו אלא התגלות מחזה ממה שהיה מקודם, אזי משלימים הם עם גורלם ודעתם מתישבת עליהם. ואמנם כך הוא טבוע בעולם, כי מציאותו של כל דבר והידיעה ההשגה האנושיות של זה המציאות אינם באים בשוה. ודבר זה ידוע בחוקי הטבע. הנה אם אנו מרגישים שינוי אוויר, מקור לחום וכדומה, לא בא השינוי הזה בשעה שהרגשנו בו, רק מקורם לזה. ועוף השמים אשר חוש הרגשתם יפה יותר משל האדם הם הרגישו מקודם הדבר. כן אם אנו שומעים קול רעם הוא רק אחר שכבר נעשה הרעם. גם מה שאנו משיגים על ידי חוש הראות, אין זה בא ביחד ממש עם מציאות דבר הנראה, ולכן אור הכוכבים שהם מרחק רב מאתנו, יעבור זמן רב עד שאורם מגיע אלינו, ואפילו אם ידעך ויכבה זהרם ואורם עדיין יהיו נראים אלינו. ואמנם כן הוא בכל מאורעות הנעשות בעולם, הנה לעין הפשוט נדמה כי עתה הם נעשים ונתהוים, ואבל באמת אין זה אלא דמיון, והם נעשו משכבר הימים, רק לעיני בני אדם נגלה עתה הדבר. לדוגמא נקח מדברי ימי עם הרוסי, המהפכה הגדולה בשנת תרע"ח ומפלתה של מלכות בית רומאנוב, הנה חוקרי דברי הימים יודעים כי לא אז בזמן שפרצה המהפכה נעשה הדבר אך הרבה קודם לזה כבר היו הסיבות הגורמות לזה. הנה בשביל דבר זה לבד אשר בזמן שחרור האכרים מעבדות לא נתנו להם אחוזת אדמה ונשארו בשעבוד עקונומי אצל האצילים הביאה לידי שנאה וקנאה שלא יהיה שלום ומנוחה בארץ, ובהכרח היה שבאיזה זמן אחר כך תפרוץ מהפכה – באותה שעה שנחתם דבר המלכות המניפסט הזה, אשר האכרים יצאו מעול האצילים אבל בלי אחוזת ארץ, נעשה דבר עיוורון פוליטי בלי ראות מראשית את האחרית, ואז חתמו גם את גזר הדין על בית המלכות ומשפחת האצילים שיעברו מן הארץ. בשנת תרע"ח קצרו הפרי אשר שרשיו נטעו יובל שנים קודם בשנת תרכ"א. לא ידעו ולא הבינו אז כי אם הארץ תהיה לאחוזה להאצילים, שהם חלק מעט מיושבי הארץ, והמון מיליוני האכרים ישארו פרוליטאריים בעירום ובחוסר, אי אפשר כי תהיה שלום ומנוחה בארץ…

כן בדברי ימי ישראל אנו מוצאים הרבה כדבר הזה שנתחוללו ונעשו מעשים ומאורעות חשובים, אשר מקור סבתן הוא זמן רב קודם לכן…

ובדבר הזה הוא שנחלקו תנאי על קביעת צום העשירי איזה הוא חמור הסיבה או העצם – על איזה יום ראוי לקבוע תענית, אם על יום פורעניות של סיבה שסבב החורבן לאחר כן, או על יום שהיה בו פורעניות בעצם שנרגש בו כאב השבר שקרה. רבי עקיבא למד שהוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על העיר. הנה אם בערכו העצמי פורענות זה לא גדול הוא, כי כמה פעמים היה שבא צר אויב במדינה. אולם לפי ערך הסביי פורענות זה חמור הוא משארי פורעניות, כי אם לא אותו היום עשרה בטבת שבו סמך על העיר, לא היה יום שבו הובקעה העיר בי"ז בתמוז ויום שחרבו העיר ובית המקדש ט' באב. אבל רבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמשה בטבת, יום שחל בו הפורעניות בעצם ונרגש השבר והכאב שבא שמועה לגולה, ועשאו יום שמועה כיום שרפה, כמו שנאמר (יחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה.

ואולם העם נהנו כרבי עקיבא לקבוע יום תענית בעשירי בטבת, כי יום זה ראש כל מרעין. והוסיף רבינו אבודרהם ז"ל לבאר, כי חמור אותו היום עשירי בטבת אפילו מתשעה באב שבו נכפלו הצרות, כי אם לא המאורע הפורענות של יום זה לא היו שאר הפורעניות. ויש רמז והוכחה לדבריו של אבודרהם מהכתוב, הנה על שארי פורעניות לא נאמר בדיוק זמן היום, רק החודש: צום הרביעי, צום החמישי והשביעי. ואולם יום זה עשרה בטבת נאמר ליחזקאל לזכור אותו ביחוד, כתב לך את שם היום הזה, את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וטעם הדבר כי לשאר הפורעניות לא אותו הזמן יום ושעה גרמו. שורש החורבן והסבה כבר מקורם היה ולכן אין הם דוחים את השבת, ואבל יום פורעניות עשירי בטבת הוא התחלה וסיבה לכל שאר הפורעניות ונאמר להנביא שם עצם היום הזה ביחוד, ולכן דוחה את השבת, כי חמורה הסבה מהעצם.

תורה ודעת א, אמרי דעת לפרשת ויגש

הערת עורך הבלוג: המאמר כאן מובא רק באופן חלקי, ללימוד המאמר כולו, מומלץ לעיין בספר ממנו נלקח מאמר זה.

—

הרב אליעזר יעקב הי"ד היה רבה של העיירה וורקליאן (ורקליאני) שבלטביה. אביו, הרב משה דוד הכהן גראדסקי זצ"ל' שימש ברבנות בעיירה פרייל, כיהן כמורה הוראה בדווינסק ונקבר לצד ידיד נפשו הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל.

הרב אליעזר יעקב חיבר את הספר "תורה ודעת" על התורה כולה, אך הספיק להדפיס רק את חלק א' על ספר בראשית (ריגא, תרצ"ו). בשער הספר מתאר הרב המחבר את תוכן ספרו "הכולל מאמרים הגיוניים, דברי חקר ורעיונות במדרש, חידושים וביאורי הלכה, דבר בעתו בפרשה השבוע, להאיר באור התורה והדעת הדרך הנכונה בהליכות החיים ולשמוע דעת התורה והשקפות חז"ל למצוא פתרון לשאלות העולמיות על פי התורה והמצוה".

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאן פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. בשנת 1940 נכבשה העיירה ע"י הסובייטים, שחיסלו את מוסדות הציבור היהודיים והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביום ג' בתמוז תש"א פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה והוטלו גזירות על היהודים. יהודים נחטפו לעבודות משפילות והוטלה עליהם עבודת כפייה. בתי יהודים, חנויותיהם ורכושם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי ונאסר עליהם לצאת למרכז העיירה. ביום י"א באב תש"א, נצטוו כל היהודים להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה. כ-540 היהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין היהודי ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. בחודשים שלאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד אחרים יהודים מומרים בעיירה, והוציאו אותם להורג. טרם נסיגתם, ציוו הגרמנים על איכרים מקומיים לשרוף את גופות הנרצחים שבבורות הירי בעיירה. גם רבה של העיירה, הרב אליעזר יעקב גורדסקי, נספה עם חורבן קהילתו בשואה. הי"ד.

 

הרב יעקב חיים הי"ד בן ברוך ודבורה טרושקין נולד בתרמ"ג, 1883. בבלארוסיה,  למד בישיבות שברוסיה ובפולין וכן בישיבת סלבודקה שבליטא ונשא לאשה את חניה, בתו של הרב יחיאל מיכל הובשה זצ"ל.

מיד לאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"ז, 1917, נבחר הרב טרושקין למלא את מקומו כרב של קהילת שקוד שבליטא, ששכנה לא הרחק מהגבול הגרמני, הסלובקי והרוסי. הוא כיהן בתפקיד זה עד לחורבן הקהילה, והיה מנהיג רוחני אהוב על כל תושבי הקהילה מהעיר הישנה והחדשה כאחד, משכין שלום שהרבה בעשיית צדקה וחסד לכל הנזקקים, שהרבה לעסוק בתורה וחקר גם עניינים מדעיים. באזור החדש של העיירה שקוד פעלו בית כנסת ושני קלוייזים.

הרב השפיע רבות על כל המתרחש בחיי תושבי העיירה ובעיירה עצמה ונשא דרשות רבות בשבחה של ארץ ישראל. מתוך הכרה בכך שאין עתיד ליהודים בגולה ושהאדמה בוערת מתחת לרגלם, תמך בתנועת המזרחי, אירח בביתו את כל השליחים שבאו מן הארץ והאזין בקשב רב לסיפוריהם אודות המתרחש בה. הוא חינך את ילדיו ואת כלל הנוער בעיירה לאהבת הארץ ולחובה לעלות אליה. שלוש בנותיו זכו לעלות אליה, אך בנו צבי הירש (1910-1941) נהרג בשואה הרב לא חת להביע את דעתו, על אף שרבו הקולות בסביבתו ששללו שיתוף פעולה עם התנועה הציונית.

בבית הרב התנהלה כבית פתוח עם פעילות קהילתית ענפה. הוא הקים בעירו כיתות וחוגים למשנה ולגמרא בקלויז, .ותלמידים רבים נהגו לבוא ולהשתתף בשיעוריו וליהנות מחכמתו הרבה, לאחר שסיימו את יום הלימודים שלהם, במסגרת פעילותם בסניף "תפארת בחורים". גדלותו של הרב הייתה ניכרת בתחומים רבים של נתינה לקהילה שלו, במנהיגותו רוחנית, בדמותו החינוכית, בהקניית ערכים יהודיים שורשיים לנוער ובפיתוח עמדות של חברי הקהילה בעניינים לאומיים וציבוריים שעמדו על הפרק.

בתקופת השלטון הסובייטי בליטא (1940-1941) היו תמורות רבות גם על יהודי שקוד, בעיקר בתחום הכלכלי. מפעלים ובתי מסחר הולאמו. פעילות הנוער הציוני נאסרה ובית הספר העברי נסגר.

ביום שפרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, בתאריך 22/6/1941, נכבשה העיירה, ורק מעטים הספיקו לברוח. הליטאים שמחו לבוא הגרמנים וסייעו להם להתעלל ביהודים ולבזוז את רכושם. היהודים נלקחו לעבודות פרך קשות מבזות. הליטאים הכו יהודים ונטפלו לנשים.

הגרמנים השאירו חיל מצב של כמאה איש בשקוד שתוגבר על ידי ליטאים. הגבלות רבות הוטלו על היהודים, ונמסר להם כי על כל גרמני שיהרג הם ירצחו 100 יהודים. בשלב חסימות הדרכים חזרו לשקוד היהודים שניסו לברוח ממנה, ורק חלק קטן מבני הנוער הצליח להצטרף לצבא האדום, ולהילחם במסגרת הדוויזיה הליטאית שלה.

בשבת, ג' תמוז תש"א 28/6/1941, הותקף הכוח הגרמני הקטן שהוצב בשקוד על ידי חיילי הצבא האדום שניסו לשוב ולכבוש את העיירה. כתוצאה מהקרב נשרפו בתים רבים, וחיילים משני הצדדים וכן אזרחים רבים נפגעו ונהרגו. בין ההרוגים היה הרב יעקב חיים טרושקין ויהודים נוספים.

בשבת בבוקר הזעיקו הגרמנים תגבורת וגברו על חיילי הצבא האדום שנאלצו להיכנע. הליטאים האשימו את היהודים בפרוץ הקרב, ובתגובה רוכזו הגברים היהודים במועדון "השאוליסטים" ואילו הנשים והילדים נכלאו בבית הכנסת הישן.

למחרת, בערב יום ראשון 29/6/1941 הובלו הגברים למקום בו פקדו עליהם לחפור בורות ושם הם נורו בידי שכיניהם הליטאים ובראשם ספר מהעיר העתיקה של שקוד, שהכיר היטב את קורבנותיו, שהיו שכניו ולקוחותיו. לאחר כשבוע שבו היו כלואים בתנאים איומים הוצאו הנשים והילדים מבית הכנסת והובלו אל הכפר דימיטרובה, ונוצלו לעבודות חקלאיות עד להירצחם בסתיו.

—

שבוע הקדשתי זמן רב בחיפוש אחר דבר תורה משמו של הרב יעקב חיים טרושקין הי"ד, אך עד כה לא מצאתי דבר. אני קורא לקהל הקוראים היקר לעדכן אותי אם המצא תמצא בידם דבר תורה משמו.

אמנם אף שלא מצאתי דבר תורה של הרב טרושקין הי"ד, כדי שלא לסיים בלי דבר תורה, ראיתי לנכון להביא מכתבי חותנו הרב יחיאל מיכל הובשה, מחבר "מיכל מים" עה"ת, "מאמר להחזקת היהדות" ודברי הספד על הרב שמואל מוהליבר בקונטרס "וימת שמואל".

בהקדמת הקונטרס מסביר הרב הובשה את הסיבה שטרח להדפיס את דברי ההספד על הרב מוהליבר:

ידעתי שחברי ורבותי מיודעי, ישאלו ויתמהו, מה ראיתי להדפיס הספדי זה, בכרך קטן בפני עצמו, יותר מההספדים האחרים אשר  נשאתי, על הסתלקותן של גאוני וגדולי דורנו?

כבן אוהב לעמנו, עוררני מצבנו האיום, בשנים האחרונות עוד יותר, לחקור ולחשוב את סבת ירידתנו פלאים מיום ליום, ברוחניותינו  וחומריותינו, ואחרי כל העיונים והחשבונות, הוכחתי גם אני ככל  מביני דבר לאשורו, שמקור כל הרעות וכל צרותינו הוא חסרון אנשים גדולים טובי לב, ואוהבי עמם באמת, אשר יחפצו ויוכלו וידעו להשתדל לטובת עמנו ואשרם. אם כי סבות החסרון הזה רבות הגה,  וענפיה ישתרגו עד למרחוק, אם ביסוד רוע מצב החומרי של ישראל  וגדוליו, אם בחסרון כחות רוחניים, מאיזה סבה וטעם שיהיה, זאת אנו רואים שהתמעטו מאד בעוונותינו הרבים אנשים כאלו בעמנו, וספינת ישראל  מטולטלת ומנודנדת על גלי מי ים הזועף, רק מחסרון חובלים ומלחים אמיצי רוח, שהיה בידם להסיר הרבה מן הרע, ולהביא רוב טובה לישראל, ולכן יהמה לבי כחלילים לפטירתו של הגרש״מ זצ״ל, אשר בו התאחדו הרצון והיכולת, לב חם, ואהבה בוערה לפעול לטובת עמנו הנדכה, ולא היה דבר נשגב ממנו, והפקיר ממונו לאלפים, וטרח ועמל הרבה בגופו,  וותר על כבודו, לטובת ישראל ואשרו, כפי אשר מצא לטובה ולאשר, והרבה מאד עלה בידו, וכפי שידעתיו והכרתיו ובחנתיו היטב, היו כל  מעשיו ופעולותיו לשם ה' עמו ותורתו, קבל על עצמו את אשר התנה ה' את משה רבינו, וכן התנה הוא את פרנסי ישראל שהעמיד, כמבואר בילקוט פ' בהעלתך "בני ישראל טרחנים הם, על מנת שיסקלו אתכם  באבנים ומעפרים עליכם בעפר" כו', ידע הקב״ה שכח סבלנות נורא מאד נדרש לפרנסי ישראל האמיתיים, בלב תמים, אף בהיות כל העם מאוחד במדבר, תחת הנהגתו של משה רבינו ע"ה. ומכל שכן בדורנו זה, אשר חולקנו למפלגות שונות ורבות בעונותינו הרבים, כמה אהבת הלאום  וכמה סבלנות ואמץ רוח, ידרש עתה לפרנס ישראל, החפץ להרבות טובה וחסד לעמו, שלא ייעף ולא ירבץ תחת משא הטרחנים מצד אחד, והמביטים אחריו מצד השני.

רוחי הבוער לאהבת פרנסי ישראל  ועסקי בטובתם, אם ברוחניותם ואם בחומריותם, וידיעתי בענות נפשם  וכח סבלנותם, לא יסתפק במה שהספדתיו וספרתי בשבחו של הגרש״מ זצלל״ה בבית המדרש הנזכר, חפצי שישמעו דברי לכל אחינו בני ישראל,  שידעו להוקיר את אוהבם באמת ותום לבב ודרש טובתם, ושיועמד  לפרנס כמותו בזמנינו, שֵם בספרותנו הקדושה והעתיקה, אולי יתעוררו  אחינו בית ישראל על ידי דברי המעטים האלו, להוקיר את דורשי טובתם באמת, שיוקל עי״ז משאת החפצים לעסוק בטובתם ולהאשירם כפי כחם ואונם והיה זה  שכרי.