ביאור שורשי מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין הדלקת נרות חנוכה / הרב אפרים פישל רבינוביץ הי"ד
ב"ה לחנוכה תרע"ז
תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו וכו', והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה וכו' חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין (שבת כ"א:). ותמוה כפשוטו מה טעמו של דבר כנגד הימים הנכנסין או היוצאין, סוף סוף אינו מובן טעמם.
ונראה לעניות דעתי בפירוש הגמרא על פי מה ששמעתי מאדמו"ר שליט"א [זצ"ל] שאמר שחנוכה הוא הכנה על לעתיד, שכתיב 'ערכתי נר למשיחי', והנה איתא במכילתא, כתיב 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', שבמתן תורה היו ישראל מוכנים להיות כהנים ולאכול קדשי קדשים, לעתיד יהיו גם כן כן, שכל אחד יהיה כהן, דכתיב 'אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק', שיהיו ממלכת כהנים (ובחנוכה גם כן כולם בבחינת כהן, שכולן מדליקים נרות חנוכה).
והנה עוד ראיתי בכתב יד, בשם אדמו"ר הרי"מ זצ"ל מגור, שאמר שבחנוכה הוא זמן תשובה, שתשובה היא קדמה לעולם, וזה שהוא מבחוץ בעולם קשה לעורר אותו בתשובה, ובעת הארת הנס שהוא גבורות מהטבע, יוכל לבוא לתשובה שקדמה לעולם, עד כאן דבריו הקדושים דברי פי חכם חן, והנה איתא בספרים הקדושים שבית שמאי היו בחינת גבוהים במדרגה מבית הלל, שאיתא בית שמאי מחדדי טפי, שהיו מעין לעתיד לבוא, לכך לעתיד לבוא תהיה הלכה כמותם. והיום כלל העולם אי אפשר להתנהג בבחינתם ומדריגתם, לכך אין הלכה היום כמותם, כידוע הענין מספרים הקדושים. ולכך בית שמאי לא מקבלים גרים, כמו לעתיד לבוא, מה שאין כן בית הלל שהיו בבחינת כלל העולם ודרך שמתנהג היום, כמו שכתוב 'רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים'. וזה בחינת בית שמאי ובית הלל, כידוע, ואין להאריך יותר בזה.
והנה בספר הקדוש 'עבודת ישראל' כתב על מה שאמרו בגמרא 'בכ"ה בכסלו יומי חנוכה תמניא אינון', וכתב שכל הארות של חנוכה מתגלים ביום ראשון של חנוכה. עיין שם היטב על פי דרכו בקודש, ואין אני יודע עד מה. ואם כן באמת שני דברים ועניינים הנ"ל שחנוכה הוא מעין לעתיד לבוא וגם הוא זמן תשובה כנ"ל, שניהם אמת, שלצדיקים הגדולים הם ההארות של לעתיד לבוא בחנוכה כנ"ל, מה שאין כן כלל העולם על כל פנים צריכים להתעורר לתשובה ולתקן העבר כנ"ל. אם כן על פי זה שפיר מובן פלוגתת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, כנגד ימים הנכנסים, היינו שהם סוברין שעיקר חנוכה הוא מעין לעתיד לבוא, וזה 'ימים הנכנסים'. ופירש רש"י 'העתידים לבוא', לכך ביום הראשון, שאז מתעורר כל הארות כנ"ל, צריכין להדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך. והפירוש על דרך דאיתא 'מצוות בטלות לעתיד לבוא', שלעתיד לבוא לא יהיו צריכים למצוות המעשיות וגשמיות לעורר הפנימיות, שממילא יתעורר בלי הפעולות, כידוע העניין מספרים הקדושים, ולכך מליל ראשון ולהלאה שבא הזמן של לעתיד לבוא, פוחת והולך, שאינו צריך להתעורר כל כך לפעולות הגשמיות כנ"ל. ובית הלל סבירא ליה ליל ראשון מדליק אחד ואחר כך מוסיף והולך, כנגד ימים היוצאין, היינו שבית הלל מענוותנותם היו מתנהגים בכלל דרך כל העולם שמתנהג עכשיו כנ"ל, לכך הם סבירא ליה שחנוכה הוא זמן לתקן הימים היוצאין עד עתה בתשובה, לכך הם סבירא ליה שבליל ראשון מדליק אחד, כמו דרך בעל תשובה שאינו יכול לבוא לכל השלימות בפעם אחת, רק מעט מעט, ולכן בליל ראשון אחד מדליק אחד, ומכאן ואילך מוסיף והולך, כנ"ל, ודו"ק היטב כי קצרתי.
ויש לומר על פי זה שהני תרי אמוראי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שזה בעצמו הפירוש טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל מעלין בקודש ולא מורידין, דהנה בשפת אמת (סוכות תרנ"ז) כתב בענין סוכות שהוא 'זמן שמחתינו', והוא מעין עולם הבא, כי בעולם הזה אין השמחה בשלימות, כדכתיב 'ישמח ה' במעשיו' לעתיד לבוא כמו שביארו ז"ל, 'שמח' לא כתיב, אלא 'ישמח'. לכן יש בסוכות שבעים פרים, לתקן כל העולם על ידם. ועל שם זה נקראו 'שולמית'. ושלשה שמות של 'יעקב' 'ישראל' 'ישורון'. 'ישורון', הוא כנגד חג הסוכות, כמו שכתוב 'לישרי לב שמחה', שרומז לעתיד, שיתיישר כל העקמומיות על ידי בני ישראל, עיין שם היטב קצת בשינוי לשון. לכן זהו שאיתא טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, שכמו בסוכות שהוא רומז על לעתיד לבוא, הפרים מתמעטין והולכין, כמו כן חנוכה שהוא רומז גם כן לעתיד לבוא, פוחת והולך.
והענין על פי מה דאיתא בגמרא (שבת כ"ב:), 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך', וכי לאורה הוא צריך, והלא כל הארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי העולם שהשכינה שורה בישראל. ואינו מובן. ויש לומר הענין על פי מה שכתב בספר הקדוש 'שפת אמת' פרשת בהעלותך (תרכ"א) על מה שכתוב 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה' וכו', דכתיב 'נר מצוה ותורה אור', הענין הוא כי התורה היא נעלמה מעיני כל חי, וכמו שאין להשיג מהות האור רק על ידי הנר ושמן שנאחז האור בהפתילה ועץ, ובלי זה אין לנו אחיזה בהאור, כן אינו יכול להשיג אור התורה רק על ידי המצוות במעשים יכולין להתדבק באור התורה, והוא מצד חסרון שלנו שמתלבשים בגשמיות, לכן אין יכולים להשיג דבר רוחני, וכמו כן נשמת האדם אין יכולים להשיגה רק על ידי שמתלבשת בתנועת איברי הגוף. לכן יש תרי"ג מצוות, מכוונים לאיברי הגוף. אבל האור תורה, הוא בחינת נשמה וכו', ולעתיד לבוא יהיה יום שכולו שבת, שיהיה לנו אחיזה בעצם האור בלי התלבשות, עיין שם היטב.
והענין על פי מה שכתבנו במקום אחר, כי באמת בני ישראל מצדם היו מוכנים להיות כמו שהיו במתן תורה, ברוחניות בלבד בלי התלבשות הגשמיות, ואז זכו באמת לאחוז בהאור בלי התלבשות, כמו שכתוב 'וכל העם רואים את הקולות', רק מחמת שבני ישראל נבראו לתקן את כל העולם כולו ולהעלות כל האומות על ידיהם, נסתבב משמים שיפלו בני ישראל מבחינה זו ויטטרכו למצוות בהתלבשות הגשמיות, כדי שעל ידי זה יהיהי תיקון לכל העולם, ודו"ק היטב ותמצא.
ואם כן זה הפירוש בגמרא 'וכי לאורה הוא צריך', היינו בוודאי אין כוונת הגמרא על הקב"ה בעצמו יתברך וישתבח שמו, רק הכוונה שלהאיר לבני ישראל אין צריך לאור הנר, שבני ישראל מוכנים בעצם לאחוז בהאור בלי התלבשות הגשמיות כנ"ל, והלא כל הארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו, לאורו המיוחד דייקא. ומיושב בזה קושיית התוספות (שם ד"ה וכי לאורה), עיין שם. אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, היינו שלכך המצוה להעריך הנרות ושיקבלו בני ישראל האור על ידי התלבשות הגשמיות, שיהיה עדות לבאי עולם על ידי זה שהשכינה שורה בישראל, כנ"ל.
ודו"ק היטב ותמצא שמצות הדלקת הנרות (במקדש) וכן מצות נר חנוכה, שהוא על הנס שהיה במנורה, הוא גם כן בבחינת שבעים פרים, כלומר להעלות אומות העולם כנ"ל. לכן כאן סבירא ליה לבית שמאי שכמו פרי החג, פוחת והולך, להורות כשיהיה התיקון השלם, לא נצטרך לזה, לכך פוחת והולך עד שמיני עצרת, שהוא רומז על התיקון השלם, כידוע מספרים הקדושים. כמו כן נרות חנוכה, פוחת והולך, לרמז זה שבאמת בני ישראל בעצמם אחן צריכים לזה, רק לתקן העולם האומות כנ"ל, לכך גם כן פוחת והולך, על פי מה שאיתא במדרש תנחומא על הפסוק 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם', זהו שאמר הכתוב 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה', את מוצא בחג שישראל מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם, הרי אנו מקריבין שבעים פרים לשבעים אומות, לפיכך היו צריכים אף הם להיות אוהבין אותנו, ולא דיים שאינם אוהבים אותנו, אלא שונאין אותנו, שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני', לפיכך אמר הקב"ה כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות על אומות העולם, הייתם מקריבים שבעים פרים, אבל עכשיו הקריבו על עצמם, ש'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' וכו', ב'פר אחד ואיל אחד', עיין שם היטב.
וכן ממש העניין כאן בנרות חנוכה אליבא דבית שמאי, שבאמת בני ישראל מצדם לא היו צריכים לבחינת 'נר מצוה', שהם בעצם היו יכולים להיות בבחינת 'אור תורה', שיוכלו לאחוז באור בלי התלבשות נר שלמטה כנ"ל, רק שעושים זה לתקן את האומות עולם כנ"ל, ואף על פי כן 'תחת אהבתי ישטנוני'. לכן פוחת והולך, עד שביום השמיני של חנוכה מדליקין רק נר אחד. ואיתא שנקרא 'זאת חנוכה'. ועיין מה שכתב בספרים הקדושים שהטעם שביום השמיני אז עיקר חנוכה, עיין שם. והטעם שהוא כמו בשמיני עצרת, שמיוחד רק לישראל, לכן הוא בשמיני למעלה מן הטבע, לכן מקריבין רק פר אחד ואיל אחד, כמו כן ב'זאת חנוכה', רק נר אחד, לרמז על ישראל בלבד, כנ"ל. והבן מאד. כי באמת האומות על זה שבני ישראל עושים לטובתם, אדרבא על ידי זה הם מתחזקים ביותר לבטלו, ולכן אז כשהיוונים רצו לבטל הדלקת המנורה, אף על פי כן, אחר כך כשגברו בני ישראל עליהם היו משתוקקין למצות הדלקת המנורה עד שזכו לנס. והעניין ממש כמו שכתבו בספרים הקדושים על שבעים פרים שאף שבראש השנה ויום הכיפורים ישראל הם נלחמים עם האומות והסטרא אחרא כנ"ל, אף על פי כן בסוכות מקריבין עליהם שבעים פרים, לתקנם ולהעלותם. עיין שם. וכן ממש היה בהדלקת המנורה כנ"ל.
ויש לומר שזה העניין שנר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסול, והמצוה לכתחילה שיהיה למטה מעשרה. והטעם כדי שיאירו לכל המקומות החשוכים, כדאיתא בספרים הקדושים שלמטה מעשרה, שם התגברות הסטרא אחרא, אף על פי כן צריכין להאיר שם, להעלות את כולם כנ"ל. אבל למעלה מעשרים פסולה, היינו שמדליקין למעלה מעשרים מראין בזה שמסתלקין מכלל העולם ומדליקין רק לצרכם בלבד, כמו שכתוב בספרים הקדושים שעניין למעלה מעשרים רומז על עולם הבא, עיין שם, לכן פסולה, רק שצריכין להדליק למטה, כדי שיאירו ויתקנו את כל באי עולם, כנ"ל. ויש לומר בזה ההמשך מה שאמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסול כסוכה וכו', ואמר רבי תנחם מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים', מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. דהנה יש לומר שזה שאמר 'כסוכה' דהנה גם בסוכה דפסולה למעלה מעשרים, הוי גם כן מזה הטעם, משום דעי ידי מצות סוכה, גם כן צריכין להעלות ולתקן בענייני סוכות, עיין שם. וזהו שאמר 'כסוכה' כנ"ל.
והנה יש לומר שזה היה פלוגתת יוסף עם השבטים, דהנה איתא שיוסף הוא בחינת שבת, בחינת עולם הבא, והשבטים הם בחינת עבודת ששת ימי המעשה. והחילוק כי יוסף היה נזיר אחיו, שהיה מופרש מעולם הזה לגמרי, וממילא לא הייתה עבודתו לתקן את אומות העולם, ועבודת השבטים הייתה שישפילו את עצמם ממדריגתם כדי שיתקנו את כל העולם כולו, אף אומות העולם, ולכן איתא במדרש 'עבירתן של השבטים תקוה הם לעולם', היינו שעל ידי זה היו מתקנים את כל העולם, אף אומות העולם כנ"ל. ולכן היה זה עצתם שהשליכו אותו לבור של נחשים ועקרבים, שרומז על הסטרא אחרא כידוע, והיינו מדה כנגד מדה כנ"ל, ומחמת זה באמת דרש רבי תנחום נר חנוכה שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, רק המצוה למטה מעשרה, מקום שליטתם, כדי לתקן הכל כנ"ל. ודו"ק היטב כי קצרתי בזה.
ובאמת מזה הטעם מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ לרשות הרבים כדי שעל ידי זה יעלה כולם להאיר במקומות החשכים, אף לרשות הרבים, שמכונה למקום שליטת החיצונים, ולהאיר לכל האומות, וזה הפרסומי ניסא בכל מקום. ויש לומר שזה הפירוש בגמרא (שבת כא:) ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. ותמוה, מאי 'ודיו', ועל פי מה שפירשנו מובן כי כל מה שצריך להדליק בחוץ הוא לעשות טובה גם לאומות העולם ולכל העולם כנ"ל. אבל מצד המצוה היה די שמדליק בפנים, אם כן בשעת הסכנה, שעכו"ם אינם מניחים להדליק הנר חנוכה, ממילא אין צריך להדליק בחוץ כיון שאינם מניחים להדליק, ממילא אין צריך לעשות להם טובה בזה, לכך אמרו 'מניחו על שולחנו ודיו', שלנו בלבד די שמדליק בפנים כנ"ל, ודו"ק.
(עלי עין, חנוכה, עמו' כו-ל)
הרב הגאון החסיד רבי אפרים פישל רבינוביץ הי"ד נולד בשנת תר"נ (1890) (או בערך בשנת 1895, ע"פ 'דף עד' שכתב בנו). משנת תר"פ כיהן הרב כדיין בלודז' והיה מגודלי מורי הצדק בעיר לודז' וחבר וועד רבני העיר, הרב נודע כגאון עצום, כפוסק מומחה וכחסיד מופלא. אביו, הרב שמואל, היה חסיד מובהק, מחשובי חסידי גור בסקרנביץ, ואחר כך בלודז'. הרב אפרים פישל התחתן עם מרת שרה וצ'יארז' ונולדו להם שמונה ילדים.
מילדותו היה הרב אפרים פישל דבור בתורה, ביראה ובחסידות, והיה מקושר לאדמו"ר ה'שפת אמת' ולבנו האדמו"ר ה'אמרי אמת', שהיה רבו המובהק. בנוסף, היה הרב אפרים פישל גם תלמידו של האדמו"ר מאוסטרובצה. הרב אפרים פישל נהג ליסוע להסתופף במועדים אצל האדמו"ר ה'אמרי אמת' בגור, כחסיד בין חסידים, בלא כל גינוני רבנות, ולקח עמו את ילדיו. הרבי מגור העריך אותו מאוד וכבדו בזימון על הכוס, במעמד המוני החסידים ובהם גאונים וצדיקים מפורסמים.
ביום בו מונה הרב אפרים פישל לרב ודיין בלודז' הגיע לביתו האדמו"ר מאוסטרובצה לברכו, וכשיצא מהבית אמר כי 'הוא מהיחידים שבדור, אלא שלודז' אינה יודעת להעריך את האור הגדול שזרח עליה עם התמנותו לרב בתוכה'. הרב אפרים פישל כיהן כרב בלודז' במשך כעשרים שנה, בה התגלה כמומחה בכל מקצועות ההוראה, ובייחוד כחריף ובקי בחושן משפט, בעל הבנה מעמיקה בענייני ממונות, הסכמים וחוזים. מכל רחבי פולין נהרו אליו סוחרים ובעלי דינים לשאלות בוררות סבוכות. לצד עבודת הרבנות, המשיך הרב להקדיש את רוב זמנו ללימוד בעיון ובחריפות.
הרב היה ירא אלקים מופלג, ופעם באחד מימי הפסח ראה חתיכת גיר על רצפת חדרו, חשב שזה חתיכת חמץ והתעלף.
כשגורשו הרב ומשפחתו, עם יהודי לודז' לגטו, דאג הרב להביא אתו את כל ספרי הלימוד שלו, במאמצים רבים שלו ושל בניו, למרות הסכנה .
בשלהי שנת תש"ב היה הרב אחד מאחרוני הרבנים שנותרו בגטו לודז'. גם בהיותו בגטו לודז', בימי אימה וחשיכה, רעב, צרה וצוקה, המשיך הרב לעמול בתורה, כתב חידושי תורה וחסידות ואמר כי 'רק בכוח התורה נוכל לסבול את הצרות שבאו עלינו. רק בכוח התורה!'. בנו אברהם כתב בזכרונותיו: 'הרעב היה איום ונורא. כולם היו עסוקים וטרודים ברעב ובפחד, שאפפו את הגטו. ואבא הי"ד בשלו, בספריו הקדושים, מתענג על דבריהם, ומחדש חידושים נוספים. כשאני מתבונן באותם ימים, אינני זוכר מתי היה אבא אוכל את פרוסת הלחם הבודדה שהוקצבה לו. ובכל זאת, לא ראינו אצלו רעב או חולשת הדעת, למרות שהיה בטבעו אדם חזק, ובימים כתיקונם, לא היה רגיל באכילה מועטה. לאמי ע"ה ולילדים היה הדבר מעיק מאוד. דאגנו לגורלו. הרבה פעמים אמרנו שלא נסכים לאכול עד שאבא יאכל את פרוסת הלחם שלו. ואולם אבא הקדוש היה אומר לנו "ילדים הניחו לי להמשיך בלימוד. מזה אני חי". יום ולילה היה יושב ולומד, דומה כמי שנדבק לגמרא. לא הרגיש לא ברעב ולא בקור, כמו לא חש בפחד הנורא שאפף את כולנו. באותם ימים, היינו מצפים "מי יתן ערב", מצפים לשנת הלילה, שתשכיח מעמנו את הרעב שכל כך הציק לנו, לכל הפחות בשינה לא הרגשנו את הרעב. ואולם אבא כמו לא חש בעייפות, שוקד היה על תלמודו גם בשעות הקטנות שלפנות בוקר. גם אנו לא הצלחנו להירדם. למרות שאבא כיבה את כל האורות והשאיר לו רק מנורת שולחן קטנה, שתסייע לו ללמוד בספריו. כשהתחננו בפניו שיניח מעט את ראשו, ויתן תנומה לעיני היגעות, היה משיב לעומתנו ברגש: "קינדרעלאך, בני היקרים, הניחו לי. אין לנו עצה אחרת. לא נותר לנו נקודה להתחזק בה, מלבד תורתנו הקדושה!", ומיד היה ממשיך ללמוד. כשהיה מרגיש בעייפות היה קם ממקומו וממשיך ללמוד בעמידה. כשגם העמידה לא הועילה, ושוב היה חש שעומד הוא להירדם, היה מתיישב על השולחן ומניח את רגליו במשענת הכיסא, וכך כשכאב המשענת מעוררו, המשיך ללמוד וללמוד, עד כלות הנפש, ועד בכלל'.
שנים מילדיו הצעירים, משה שמחה ואברהם דוד, נתפסו ועמדו להיות מגורשים למחנה השמדה. בחירוף נפש יצא הרב לפגוש את בניו ולהיפרד מהם, וצעק לעברם 'בני היקרים, שימו לב והשגיחו אחד על השני. ובכל צרה שלא תבוא, תעלו דמותי בעיניכם – ראו אותי אביכם אוהבכם. והעיקר אל תשכחו את תואר פניו של הרבי'. משה שמחה נהרג עם עוד 16 יהודים על יד אינוורצלאב. אברהם דוד שרד ועלה לארץ ישראל.
דבריו האחרונים של בנו, שמואל, לפני שנהרג עקה"ש היו 'אני נהרג על היותי יהודי. אבא ציווה לצייר את צורתו של הרבי'.
בנו מנחם מנדל, סירב לאכול מאכלי טריפות בגיטו. וכאשר ראו זאת הנאצים, הם ניסו להכריח אותו לאכול זאת. משהתמיד בסירובו, עינו אותו בעינויים נוראיים עד שנהרג בידם.
בדרך נס ניצל קובץ דפים מחידושיו. בזמן 'אקצית הילדים' רשם הרב הראש הדף הקדמה קצרה בה כתב: "ב"ה יום א' דסליחות פ' האזינו שנת תש"ב. זמן הגזירה על הילדים השי"ת ירחם ויהפך לטובה במהרה אמן בזכות התורה ובזכות תשב"ר'. הייתה זו האקציה המזעזעת בה גורשו להשמדה רוב הילדים, עם הזקנים והחולים. כעבור זמן קצר, בערב ראש השנה, נתפס גם הרב וגורש למחנה ההשמדה. ההשמדה חלמנו, ונהרג עקה"ש בשנת תש"ג (1942). גם ילדיו אסתר ויעקב אהרן גורשו למחנה ההשמדה. הי"ד. (על פי המובא (ביידיש) בפנקס לודז' עמו' 144, הרב נספה במחנה ההשמדה לאחר שעבר עינויים קשים).
בתו, יוכבד רבקה (רגינה), בנו יוסף ליב, רעייתו דינה, וילדיהם רבקה ומנחם מנדיל, גורשו מגטו לודז' בשנת תש"ד (1944).
בנו הרה"ח ר' אברהם (דוד) גילה שכתבים של אביו התגלו בידי גוי בלודז', ופדה ממנו את הכתבים הללו.
הרב אפרים פישל העתיק לעצמו עותק מתוך כתב ידו של מרן ה'שפת אמת' את חידושיו על הש"ס. במלחמת העולם השנייה אבד כתב היד המקורי, ופירושי ה'שפת אמת' למסכתות נזיר וסוטה ומעט מהלכות נדה, השתמרו מתוך כתב ידו של הרב אפרים פישל, והובאו לדפוס. בתוך כתביו נמצאו גם מספר מכתבי תורה שנשלחו אל הרב אפרים פישל מאת הרב נחמיה אלתר הי"ד, בן מרן ה'שפת אמת'. במכתבים אלו מבקש הרב נחמיה (בעת ששהה בירושלים וכיהן כרש ישיבת 'שפת אמת') לשמוע את דעתו של הרב אפרים פישל בעניינים שונים בתארים כגון: 'אהובי, ידיד נפשי, הרב החריף ובקי, החסיד' ומאחל 'שכמותך ירבו בישראל'.
מכתביו יצאו לאור הספרים הספר 'עלי עין' על התורה ו'עלי עין' על חנוכה. כתביו גדושים בדברי חכמה וחסידות, עם ציטוטים מחכמי הנגלה והנסתר, שמועות בשם ה'שפת אמת' והאדמו"ר מאוסטרובצה, ועם חידושי המחבר.
