קטגוריה: 1. בראשית

אבל אם

בכי ומספד תמרורים על הלקח ממני אמי מורתי אשה חשובה וצנועה אשת חיל מרת אידל בלומא הכ"מ נ"ע אשת אאמו"ר עט"ר הרה"ג העורך מו"ה שמואל הכהן שןארץ שליט"א הוי 'שושנה' נקטפה מגן החיים בלא עִתה יצאה נשמתה ל"ג בעומר דהאי שעתא תרח"ץ אור (חושך ולא אור) יום ה', בהר נתקדרו שמי חייה בעבים.

ירמיה שפך מר רוחו בקינתו על החורבן ואמר קמי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי', ובמדרש אמרו ישראל נעשו תנאי בינינו את הוי בוכה ביום ואנו נבכה בלילה, וכן עשו. אמר הקב"ה ישראל הם בוכים בלילה וירמיה בוכה ביום, ואני אבכה יומם ולילה, שנאמר 'ואבכה' וכו'. הענין הוא כך כי בבית המקדש בשעת חורבנו היה צער כביכול בכפליים, צער חורבן בית המקדש גופא שהיה צריך לקלקל מקום משכנו אשר בתוכנו, ועוד היה צער לו מצערן של ישראל שהיה להן על ידי חורבנה, על דרך 'עמו אנכי בצרה'. וזה שאמר הקב"ה, אתם אינכם בוכים רק פעם אחד על חורבנה, אמנם לי אף זה שאני רואה אתכם בוכים ומצערים, לצער גדול נחשב מלבד צער החורבן גופא. ולזה אמר ירמיה בוכה ביום וישראל בוכים בלילה גם כן רק פעם אחד, כי מצאו להם תנחומין. ואני אבכה יומם ולילה בלי תנחומין, כי צערי הוא יותר גדול על דרך 'עמו' וכו'. והלצתי זה מה שציוה ירמיה (במגילת איכה פרק ב' פסוק י"ג) 'כי גדול כים שברך מי ירפא לך', וצריך בירור הדמיון לים. אמנם הלא אתא במפורשים מדוע נקרע היום קודם זמן הקצוב, ותירצו דהשכינה עמנו בגלות על דרך 'עמו אנכי בצרה' והיא השלימה הזמן. וזהו שאמר 'כי גדול כים שברך', להגדיל צער החורבן בכפליים, כי מלבד החורבן עצמו, השכינה מצערה עצמה מחמת צער ישראל כאמור 'עמו' וכו', כמו שנתגלה בים שנשלם הזמן על ידי זה.

וכמו כן אני קורא על אמי מורתי הצנועה הכ"מ ,כי ראוי לנו לבכות עליה בכפליים, על המיתה בעצם אחר שסבלה בימים האחרונים ייְסורים קשים ומרים, ונקטפה בעודה באיבה, שהיתה יכולה עוד לעשות מעשים טובים, ואם כן הצער נוגע לנשמה, וראוי לנו לבכות אשר עונותינו גרמו לזה. ושוב על צער שלנו, שנחסר לנו כל טוב. ובקול צעקה ומר ובלב נשבר ונדכה אני קורא עלי ואני אבכה 'יומם ולילה' בלי תנחומין.

והנה מה שלפעמים ראינו שה' יתברך מביא יסורין על האדם ואחר כך מיתה, יש להבין עניינו, כי עיקר המיתה הוא עבור החיים משפחתו וקרוביו שאינם מתנהגים כשורה, כמבואר 'והחי יתן אל לבו', לשוב מדרכיו וחיה, ואולי די היסורים לבד להשיבם מדרכיהם, כאשר הוא באמת לאנשי מעלה קצת, ושוב עזרו ה' יתברך ושב לאתנו. אמנם לאנשים אשר טח עיניהם מראות, קצרי המדע, ולא די בזה לעוררם שישובו אל ד' וירחמהו, או הכרח למיתה ובעל כורחם ישובו.

ואמרתי בזה בביאור הפלוגתא (גמרא שבת קנ"ג) בני גלילאי אמרו 'עשה דברים לפני מיתתך', ובני יהודאי אמרו 'עשה דברים לאחר מיתתך', ולא פלגי, מר כי אתרי ומר כי אתרי. ויש לומר דהבני גלילא היו קצת אנשים חשובים במעלה וכבר היתה להם ההתעוררות מהייסורים, עוד כשעדיין בחיים חיותו, וזה היה ההתעוררות 'לפני מיתתך', רצה לומר מטה הנוגע לך, היינו קרוביך, שלא לגרום חס ושלום המיתה, שייטיבו דרכם, ולא שיבואו לידי כך. לא כן בני יהודה היו קצת מקצרי המדע, על כן לא היה די צער וייסוריי קרוביהם להושיבם מדרכיהם, ורק המיתה. וזהו 'עשה דברים' על כל פנים 'לאחר מיתתך'. וזהו מר כי אתריה ומר כי אתריה! כמו כן נוכל לומר על עצמינו, שלא זכינו לשוב לד' על ידי ייסורי אמינו עחיה השלום לבד שתשארה אצלינו, על כן נלקחה מאתנו. וה' יתברך יזכינו לכל הפחות כעת לשוב אליו באמת ובתמים ואזכה לעשות תועלת ונחת רוח לנשמתה, כי לגודל כשרון מעשיה וטובת לבה כל ימיה מסרה נפשה עבורנו לגדל אותנו על דרכי התורה והיראה הטהורה, בלי משבית ומפריע ולא יחסר המזג ויהיה לנו אך כל טוב. וזה היה נחמתה אף בעת צרותיה, שתראה נחת מיוצאי חלציה שיחיו. ועתה כאשר באה העת ליהנות ממעשי ידיה, אשר גדלה ברוב קישוי, נקטפה מאתנו. היא הלכה למנוחות ואותנו עזבה לאנחות. ואני קורא עליה (ירמיה כב,י) 'אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכו להולך'. וכמדרש 'בלא בנים', ורצה לומר שלא עשתה כלום על בניה לגדלם לחופה, שלא זכתה לראות עוד נחת מבניה ולא כלום.

הוי הוי! אמי מורתי הכ"מ אשר טפחת ורבית אותנו עד כה, תראה גם להלן לגדל אותנו ממקומך על ידי שתמליץ טוב בעדינו. ואני אומר עליך מאמר חז"ל אל תנחמיהו בשעה שמתו מוטל לפניו, רצה לומר אנחנו לא נוכל להנחם עד שאנו רואים ומרגישים מיתתך והוא מוטל לפנינו, רק אם נראה השתדלותך עלינו לטוב לנו כמו בחיים חיותך אתנו, אז ננחם.

איתא במתניתין (מועד קטן דף כ"ז ע"א) אין מעמידין את המטה של נשים ברחוב מפני הכבוד, עיין בש"ס שם דיליף מ'שם' 'שם' דמרים,' שתיכף למיתה קבורה (עיין בתשובת בית נפתלי מאדוני אבי זקני הגאון הצדיק זלה"ה סי' י"ג) אמנם ראינו דעל אשה כשירה וצנועה מספידין, כדמצינו גבי אברהם אבינו עליו השלום 'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה', עיין במסכת סנהדרין דרצה הש"ס למיליף מזה דהספידא יקרא דשכבי. עיין שם מה שמפלפל בזה הש"ס.

והנה עיין בעל הטורים שכתב 'ולבכותה' כ"ף קטנה להורות נתן שלא בכה עליה הרבה משום שזקנה היתה. וצריך ביאור. וטרם יצמח כל שיח אקדִם לבאר הא דכתב במדרש (בראשית) 'וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד', 'טוב' זה החיים, 'מאוד' זה המות. ורצה לומר אם החיים היו בטוב, שעשה נחת רוח להבורא יתברך שמו, אז לאיש כזה 'טוב מאד' זה המות. רק עלינו לבכות להולך 'בלא בנים' תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים, ועל כן מי שהלך בלא בנים, בלא מעשים טובים, עליו יש לבכות, כי מאומה לא ילוה אותו וילך ריקם. וזהו הרמז שאברהם לא בכה הרבה על פטירת שרה, יען כי זקנה היתה תמיד, גם בילדותה חשבה עצמה לזקנה וסגלה לעצמה מעשים טובים.

ובזה נמצא גם אנחנו נחמה בפטירת אמנו. אצלה נתקיים 'והיה כי תלכו, לא תלכו ריקם'. היא הלכה מן העולם בידיים מלאות רכוש רוחני, אף שעוזבה אותנו לאנחות, מכל מקום היא הלכה למנוחות עם מעשיה וצדקותיה הרבים. ויבלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, אמן.

נפתלי צבי הכהן שווארץ

(לקט ששנ"ה, שנה ה גליון י, סי' צ"ט)

שמעתי שאדוני אבי זקני [ה'קול אריה'] ז"ל ביאר הכוונה בקרא (הושע ו,א) 'לכו ונשובה אל ה' ', העיקר לתשובה, לא די בזה דבשעה שהחכם יושב ודורש דברי מוסר ותחנונים אז יקבל דברי המוסר וישוב אל ד' בתשובה, ושב ורפא לו, וכאשר הלך מהדרשה שוב היצר הרע אצלו כבעל הבית, כהרגלו עמו מאז ומקדם, כי כבר נשכח ממנו כל הדרשה. רק העיקר שהדרשה יעשה פעולה גם לאחר צאתו מבית המדרש. וזהו 'לכו', גם אחר ההליכה מבית המדרש, 'ונשובה אל ה' '. ודברי פי חכם חן.

(מכתב מאת הרב ר' נפתלי צבי הכהן שווארץ מסאטמר, מתוך 'הקול אריה', ב, עמו' תקיג)

… ואציע בזה הערה מענינא דיומא ונא לשמחינו בחוות דעתו הרמה ואענדו עטרה לראשי. ויוכל להיות לבו בטוח כי אמלא רצונו ולא אדפיס התשובה בספרו, מכל מקום תורה הוא וללמוד אני צריך, עד אשר יתן לי רשות.

בש"ס מגילה דף י"ד ע"ב, ובמקום דקאי ירמיה היכא מתנבא איהו כו'. ונתקשה לי בזה הלא מחויב היתה [חולדה הנביאה] להגיד הנבואה דהכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים. ומאי פריך הש"ס 'היכא מתנבא איהו'.

ולולי דמסתפנא הייתי אומר להעיר בדבר חדש דגבי אשה לא שייך דינא דהכובש נבואתו, על פי ש"ס סנהדרין פ"ט דמבואר שם דג' מיתתן בידי אדם כו', ג' מיתתן בידי שמים, וחדא מהנך הוא כובש נבואתו, והנך דמיתתן בידי שמים יליף לה שם מקראי 'והאיש אשר לא ישמע', וידוע מה שהעלו התוספות בכ"ק [בכמה מקומות] עי' ב"ק דף ט"ו דהא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה הוא רק היכא שהפרשה נכתב בלשון זכר, אבל היכא דכתיב 'איש' להדיא לא השוה, וצריך ריבוי להדיא. ואם כן דילמא הני דמיתתן בידי שמים דילפינן שם מקרא דאך הנכתב בלשון זכר, ושפיר מקשינן אשה לאיש. לא כן בכובש נבואתו דילפינן מקרא ד'והאיש אשר לא ישמע', לא השוה אשה לאיש, ושפיר פריך הש"ס מחולדה. והוא דבר חדש, אמנם גם נכון לדעתי הענייה.

יעיין נא הדרת גאונו בזה, ולהודיענו חוות דעתו הרמה הזה, אולי טעיתי, והוא נגד איזה מקום בש"ס, ואולי לא ידעתי.

(מכתב מאת הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ אל הגאון הרב דוד שפרבר מבארשוב, המובא באתר בית המכירות קדם)

בסוף מסכת חגיגה יליף הש"ס דאין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל מקל וחומר ממזבח הזהב, דמה מזבח הזהב שאין עליה אלא בעובי דינר זהב אין האור שולטת בו וכו', עיין שם. וכתב רש"י בדיבור המתחיל כעובי וכו' דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס.
וצריך עיון דלפי זה אמאי לא חשבינן לה גם זה הנס במסכת אבות פרק ה' גבי עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש.
ובהשקפה ראשונה אמרתי לכאורה דעל פי דברי המדרש המובא בתוספות שם בדיבור המתחיל 'שאין', בקצרה, דזה הוי עיקר הנס דכן דרכי באש של מעלה [אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל], כמו מלאכי חיות, אוצרות שלג וברד, שאין המים מכבים האש ולא האש שורפת המים, עי' במדרש תנחומא סוף פרשת תרומה. ואם כן הוי עיקר הנס לא מחמת בית המקדש, רק מחמת שהוא אש של מעלה, וכמו כן היה בסנה, וזה לא קחשיב.
אמנם תברה לזה דהא חשיב לה גם ד'לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה', על כורחך הוי גם כן מטעם הנ"ל, דהוי אש של מעלה ואין הגשמים מכבים אותה (ובאמת צריך טעם למה חשבו). על כל פנים שוב אתי שפיר בפשיטות דכיון דדמיא להא ד'לא כיבו גשמים', שוב לא צריך לחשבו בייחוד והוי בכלל. ועדיין צריך עיון.

(כתר תורה, ג'רבה, שנה א חוברת י', סיון תרצ"ח, סי' לה)

הרב נפתלי צבי הכהן שווארץ (שווארטץ) הי"ד, היה בנו של עורך הירחון 'לקט ששנ"ה', הרב שמואל שווארץ הי"ד מסאטמר, בנו של הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ (מחבר הספר 'בית נפתלי', אב"ד מאד ומגדולי רבני הונגריה), בנו של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, ה'קול אריה'.

אימו מרת אידא בלומה, בת הרב החסיד המפורסם ר' חיים יהושע זייף מלאפאש, נפטרה בהיותה בת ארבעים ושלוש בל"ג בעומר תרצ"ח. הספד עליה, מאת בעלה הרב שמואל, ובנה, הרב נפתלי צבי, יצא לאור בכתב העת 'לקט ששנ"ה', שנה ב גליון ח' סי' צ"ט. במספר גליונות 'לקט ששנ"ה' איחל הרב נפתלי צבי, ברכות לשמחות של ידידיו וקרוביו. בשנת תש"ג פרסם מאמר בכתב עת זה (שנה י, סי' לז).

הרב נפתלי צבי הי"ד היה תלמידו של קרוב משפחתו, הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד, והוזכר בספרו 'ולאשר אמר', סי' כ: 'לכבוד תלמידי הותיק המופלג בתורה וביראה חו"ש וריח לו כלבנון כמו"ה נפתלי צבי הכהן שווארץ נ"י ויופיע בק"ק סאטמאר יע"א'.

בצעירות הגיהה הרב נפתלי צבי  את הספר שו"ת 'אפרקסתא דעניא' מאת הגאון הרב דוד שפרבר מבראשוב, וערך את מפתחות הספר. הוא הוזכר שם בחלק ב, סי' מ, נט, צ וקז, וכן בשו"ת מהר"ם בריסק, א -סי' סה וב – ס' נ, בשו"ת נחלת יואל זאב מאת הרב יואל זאב וואלף גלוטשטיין הי"ד חלק ב סי' עח, בשו"ת 'חסד יהושע', מאת רבי יהושע גרינוואלד, יורה דעה, סי' א. ב'משפטי עוזיאל' מאת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, סי' פז, בספר 'שיבת ציון' מאת הרב בן ציון בלום הי"ד, סי' יג, לח, רכט, ובספרו של הרב יעקב ארגואיטי, 'זכר עשות', עמו' לג, שם הוזכר כ'מע' הרב נפתלי צבי הכהן שווארץ ראב"ק סאטו מארע ברומאניא'.

בנוסף פרסם מאמר ב'כתר תורה' (ג'רבה). מספר מכתבים ממנו הוצגו למכירה בבתי מכירות.

הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ נספה באושוויץ בשנת תש"ד, יחד עם כל בית אביו. הי"ד.

(הערה: יש להבחין בין הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ הי"ד מסאטמר, ובין קרובי משפחתו שנקראו גם הם על שם סבו, אב"ד מאד.

בקובץ 'עולת החודש' אדר תשמ"א הודפס מכתב אל 'הב' כהלכה חו"ב כו' מוה"ר נפתלי צבי הכהן שווארץ', מאת הרב מרדכי שטרסר. מכתב זה נשלח לרב נפתלי צבי הכהן שוורץ (ב"ר אברהם יהודה), בן דודו של הרב נפתלי צבי הכהן (ב"ר שמואל הכהן) מסאטמר.

ב'אוצר החיים' מאת הרב חיים יהודה אהרנרייך הי"ד, מובאים דבריו של הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ מקראלי, והוא מוזכר גם בספר 'שיבת ציון' מאת הרב בן ציון בלום, סי' קנד: 'האברך מופלג […] כמו"ה נפתלי צבי הכהן שווארץ ש"ץ בקראלי').

'ויאמר מה אתן לך ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה' וכו', הנה ידוע שעבודת ודרך רבינו ישראל בעל שם טוב הק' ותלמידיו זי"ע ועכ"י לקרב את הרחוקים תחת כנפי השכינה להדריכם בדרך החסידות להתאסף יחד באסיפת רעים אהובים חברים מקשיבים לקול ד' לשתות יחד, והשתיה כדת לכוון לשם פועלם הבורא יתברך שמו, גם ללמוד בתורה הקדושה בתמידות בשמחה ובהכנעה, ועל ידי זה מתעלה השתיה למעלת הקודש. כי בלי לימוד התורה הקדושה השתיה לבד אינה ממדת חסידות, וכמבואר כל זה בספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע. ומאוד השגיחו על תלמידיהם שלא יתחברו חס ושלום עם אנשי דלא מעלי אשר למראה עיני העולם מראית את עצמם לכשרים ואנשי מעשה, ויראת ד' לא נגע בלבבם ושרץ במוחם מקליפת עמל"ק שגימטרייה ספ"ק להטיל חס ושלום ספיקות באמונה. ועל זה אמרו חז"ל (סוטה כ"ב) להתרחק מן הצבועים, כי בהתחבר יחד עם אנשים כאלו אפשר להסתכן חס ושלום עד אבדון נפש.

וכל זה מרמזת לנו התורה הקדושה, כי יעקב אשר שמו 'ישראל' רומז על רבינו הקדוש ישראל בעל שם טוב וצדיקים אחרים אשר שמם 'ישראל', אאדמו"ר הקדוש זי"ע ועוד, אשר עבודתם להדריך צעירי צאן קדושים בדרך החסידות. 'לבן' רומז להצבועים אשר שם 'לבן' מורה על זכיות על דרך הכתוב 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינוק, ובאמת היה לבן רשע, על ען לא רצה יעקב (הוא רבי ישראל בעש"ט הקדוש זי"ע) לחבר את צאנו (הם התלמידים המתאימים ליראת ד') עם צאן לבן (הם הצבועים שאין תוכן כברן). וזהו 'ויאמר מה אתן לך', שרצה לבן שיתחברו יחד צאנו עם צאן יעקב, באומרו שרוצים להשפיע להם יראת ד'. וזהו 'מה' נוטריקון 'מלך העולם'. אבל כוונתו הייתה בזה להעבירו מדרך הישרה להשתוות לאומות העולם  כמרומז בתיבת 'מה' נוטריקון 'מכל האומות'. על זה השיב יעקב 'לא תתן לי מאומה', אינני צריך ליראת שמיים שלך, כי כוונתך רק להזיק ולא להואיל. וזהו ,לא' נוטריקון 'להטות לבבנו אליו', שאתה אומר שכוונתך להטות לבבנו אליו יתברך שמו, אבל באמת הוא 'לא' נוטריקון 'לעוות אדם' מדרכי ד', 'מאום' נוטריקון 'ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך', כי הוא אויב שעורב לנפשי ואיני רוצה להתחבר אתו כולל, רק זאת אבקש ממך אם תעשה לי הדבר הזה. 'אם' הוא לשון ציוון (כמו 'אם כסף תלווה') 'זאת תעשה לי אשובה ארעה צאנך אשמור', שתחזיר לי הצאן (התלמידים המוכשרים לקבל טהרה ויראת ד'), שארעה אותם גם הלאה, אבל 'אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא', הראשי תיבות גימטרייה 'עשו', הרומז לדעת פגום כמאמר חז"ל עשר כפר עיקר (בבא בתרא ט"ז:) והוא קליפת עמלק, אותן הסר משם שלא יתחברו יחד עם צאני […]

מכל אלה הרחיק יעקב (הוא הבעש"ט הקדוש) את צאנו (תלמידיו הצמאים לעבודת ד' יתברך בדרך החסידות). וזהו שפירש רש"י ז"ל על 'והיה שכרי' וכו' אותן שיולדו מכאן ולהבא וכו' בכבשים. 'כבשים' כימטרייה שם הוי"ה במלוי י' (ע"ב) עם שם אלקים במלוי י', היינו אותן הצאן אשר יראת ד' על פניהם יהיו שלי, כי אותן אני צריך להכשירן למדות ישרות על דרך החסידות, ואותן שישנן עכשיו, שהן אצלך, הפרש מהם, שלא יתחברו יחד עם צאני (צאן קדשים), שלא תאמר לי על הנולדים מעתה (על פי דרך הבעש"ט) אשר הן אותן שהיו אצלך, כי על ידי מדות ישרות נשרש בהם שמחה עם לב נשבר אהבת חברים ישתנו לגמרי ממה שהיו. 'ויסר ביום ההוא את התישים' וכו', שהסיר יעקב את הצאן אשר היו מוכשרים לקבל יראת ד' והשריש בלבם שמחה, אהבה  והכנעה, ועל ידי כל זה זוכין לייחוד הקדוש המרומז בתיבת 'מקל לבנה' גימטריה א-ל הוי"ה במלוי י', 'לח ולוז' גימטרייה 'אני ה' ', 'מקל לבנה לח' גימטרייה 'מנרה' (שהיא מלכות כידוע). 'ערמון' במספר גדול וקטן גימטרייה 'שמן', שהוא חכמה. 'מקל' איתא בצמח צדק שהוא הסופי תיבות של 'אברהם יצחק ישראל', והם חסד גבורה תפארת, הרי השלמת הקומה, אשר עבודת תלמידי הבעש"ט זי"ע היא רק לשם ד' לבדו לייחד א-ל הוי"ה, 'ויפצל בהן (בהתלמידים) פצלות' עם האתוון גימטרייה 'תורה', 'לבנות' גימטרייה 'חסידות', שהדריך את תלמידיו בתורה וחסידות. 'מחשף', גימטרייה תכ"ח, הסופי תיבות של 'והיית אך שמח', שהדריכם במדת שמחה, והשמחה תהיה עם לב נשבר, 'מקלות' גימטרייה תקע"ו, רומז לתקיעת שופר, המרמז לשמחה עם לב נשבר, כי תקיעה רומז לשמחה, כמאמר הכתוב 'וביום שמחתכם' וגו'. שברים עם תרועה שהיא גנוחי גנח, רומז על לב נשבר. 'הלבן אשר על המקלות', הראשי תיבות גימטרייה 'אנכי', רומז להוי"ה ב"ה, וכן הוא מספר 'כסא', שעל ידי ההדרכה בתורה וחסידות לתלמידי זוכין להשלמת השם והכסא, וזוכין להעלות את ענייני הגשמיות ולעשות מחומר צורה, וממילא נמתקין הדינים ברחמים וחסדים.

וזהו שפירש רש"י  על הפסוק 'ברהטים' וגו' במרוצת המים (התורה נמשלה למים), אשר התורה היא יסוד החסידות, בבריכות העשויות בארץ, הברכות שעושין על ענייני ארציות להעלותם לרוחניות ולהמתיק הדינין לאכללא שמאלא בימינא, 'להשקות שם' בשין ימנית, היא מורה על חסדים, כמובא בברכה"ע (על הפסוק 'שם שם לו חק' וגו', אשר 'שם' בשין ימנית מורה על חסדים ובשין שמאלית היא דינים וגבורות. ו'שם' הויה מכריע כלפי חסד). וזהו 'להשקות שם' בשין ימנית לאכללא שמאלא בימינא, 'ויחמנה בבואן לשתות', שנתחממו ונתלהבו לעבודת ד' בבואן לשתות יחד באסיפת חברים, ולא על ידי שתיה בלבד, אלא בלימוד תורה הקדושה בתמידות ובשמחה. 'ויחמו הצאן אל המקלות', ב' פעמים 'מקל', גימטרייה 'ספר', גם מספר 'שם' רומז על התורה הקדושה, שעל ידי זה הרחמים גוברים. 'ותלדנה הצאן עקדים נקדים', גמטרייה תכ"ח, הסופי תבות של 'והיית אך שמח', שהדריכם למסירות נפש בשמחה, ועל ידי זוכין להשלמת הקומה […]

'והכבשים הפריד יעקב', הצאן שנתגדלו על ברכיו ביראה וחסידות, הפריד יעקב לבדו, 'ויתן פני הצאן', און שלא נשרש עדיין בקרבם דרך החסידות, 'אל עקוד', אל הבני עקידה, הם בני העלייה העובדים ד' במסירות נפש, שגם אותן התלמידים שאין להם עדיין יד בדרך החסידות יראו את הדרך ישכון אור […]

וכל זה על ידי תורה בשמחה ולב נשבר, המרומז במקלות כנ"ל. וזהו שפירש רש"י על 'והמקושרות' וכו' אין לו עד במקרא, עד לשון תכשיט (כמו 'את עדים מהר חורב'), שאסיפת חברים יחד אין לו חשיבות אם היא על ידי 'מקרא', שצריכים להזמין ולקרוא זה את זה (על דרך שפירשנו), רק אהבה תמשוך אותן מעצמן, על דרך שפירשנו 'אין קבע לשתיה', אין חשיבות לשתייה אם היא על ידי קביעות כמצות אנשים מלומדה, רק בחיות דקדושה, ובזה מעלים העניינים הגשמיים לצורה ועובדים מאהבה, להפוך הזדונות לזכויות […]

'ובהעטיף הצאן', פירש רש"י ז"ל לשון איחור, שנתאחרו להתחמם בחמימות עבדות ד', וזהו מתעטפות בעורן ובצמרן, שכל אחד מרגיש בעצמו שהשלים את עצמו במדות ואינן מתאוות להתיחם על ידי אסיפות חברים וללכת בדרכי הבעש"ט הקדוש זי"ע, באותן השריש יעקב מדת 'לא', ענווה ושפלות הרוח, שעל ידי זה יכיר כל אחד חסרונו. 'ישים', נוטריקון 'יום שבתון יום מחמדים', שירגישו חיות דקדושה בשבת קודש. גם השריש בהם שמחה, כמרומז בתיבת 'והיה, לשון שמחה. 'המקושרים' זה עם זה באהבת חברים. 'ליעקב', ניכר עליהם שהם זרע בירך ד', ועל ידי זה זוכין להמתקת הדינים בחסדים. ועל כן נקרא 'בעל שם' בשין ימנית, כי על ידו נשפע חסדים ורחמים על ישראל ונזכה להרמת קרן ישראל בהגלות עלינו אור מלכותו בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

 ('אמרי חיים' על פרשת ויצא, מאת האדמו"ר רבי חיים מאיר הגר מויז'ניץ, ציטוט מקוצר מתוך רשימות ר' ישראל הרלינג הי"ד)

כתב השל"ה הקדוש: מצוה לשמוח בפורים אבל יהיה של מצוה, לא הוללות וסכלות וכו'. עד כאן לשונות. ואמר על זה רבינו זי"ע, הנה פורים זמן שמחה, זמן שחוק, שמשנים המלבושים ועושין כמה מיני שחוק, וחייב אדם לבסומי בפוריא אכילה ושתיה, להתענג בתענוגים, ואף על פי כן צריכין להיזהר מאד שלא לשכוח ולא להפסיק מהדביקות בה' יתברך על ידי עניינים הגשמיים, כי גם אצל השחוק צריך להיות מקושר בהקב"ה, והוא ענין חמור וקשה מאד, עבודה כבידה כמו להלוך על חוד החרב.

(מתוך כתבי ר' ישראל הרלינג הי"ד, הובא בעדות ביהוסף, מנהגי ויזניץ, חשון-אדר. בני ברק, תשס"ב, עמו' ש)

בפרשת מצורע אמר רבינו [ה'אמרי חיים'] על האי דאיתא 'לא חסה התורה אלא על כלי שאין לו טהרה במקוה', ואמר בלשונו הקדוש 'די תורה האט רחמנות גיהאט אויף די וואס גייען נישט אין מקוה' [התורה מרחמת על מי שאינו הולך למקוה].

(מתוך רשימות ר' ישראל הרלינג הי"ד, אור חיינו, ירושלים תשס"ח, עמו' קצד)

'הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמד' (משלי יב,ז), מובא בספר הקטן 'דובר שלום' בשם הרב הקדוש הרי"ם זי"ע לבלי להרבות ב'על חטא', כי מה לו להקב"ה אם מאריכים והופכין בבוץ וטי. ובזה יש לרמז כאן 'הפוך רשעים ואינם', אין מזה כלום. אלא היכן תאריך ותעבוד שלא תוכל לזוז משם, אצל שבח הבורא יתברך מלכיות זכרונות שופרות וכיוצא בזה. וזהו 'ובית צדיקים יעמד'. 'ובית' נוטריקון 'ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו', בזה 'יעמד' להאריך שמה […]  'מודה ועוזב ירוחם' (משלי כח,יג), על פי המובא לעיל שאין להעמיק ב'על חטא', רק בגדלות הבורא יתברך, עיין שם. וזהו 'ומודה ועוזב, לעזוב תיכף ומיד, לא להאריך יותר מידי בהווידוי.

(מים חיים, חידושי ה'אמרי חיים' על הנ"ך, מרשימות ר' ישראל הרלינג, עמו' יג-יד, בסוף קונטרס 'דרכי נועם', בני ברק תשל"ג )

הבחור המופלג בתורה ויראה, הרה"ח ר' ישראל הרלינג הי"ד מגרוסווארדיין, המשפיע וכותב הדא"ח של הרב הקדוש ה'אמרי חיים', נולד בוויזניץ להוריו, הרה"ח ר' אפרים זאב (ר' זיידא, כותב הדא"ח של ה'אהבת ישראל' והגבאי הראשי של קופת רבי מאיר בעל הנס בוויזניץ) ומרת גיטל הי"ד, בת החסיד ר' משה נאגלער.

הוא היה אחד מחשובי חסידיו של רבי חיים מאיר הגר – ה'אמרי חיים' מוויזניץ, ועוד בעודו בחור, משנת תרצ"ח, היה עומד מול שולחן האדמו"ר ורושם את דברי התורה מתחילתם עד סופם, ממש בלשונו של האדמו"ר, כבוד סוד שאינו מאבד טיפה. ר' ישראל היה דבוק בכל נפשו ל'אהבת ישראל' ו'אמרי חיים' מוויזניץ.

בשנת ת"ש ייסדו ישיבת 'אבת ישראל' וויז'ניץ בגרוסווארדיין, ובן האדמו"ר, רבי משה יהושע הגר ה'ישועות משה' מויזניץ, היה הולך בלילות, בתום שעות הלימודים, ביחד עם ר' ישראל הרלינג, לאסוף תרומות שבועיות וחודשיות, שאפשרו את החזקת הישיבה. ר' ישראל היה יד ימינו של האדמו"ר בארגון חבורות תלמידים ללימוד תורה וחסידות, והחדיר בין התלמידים את רוח החסידות ואת ההתקשרות ל'אמרי חיים'. פעמים רבות היה האדמו"ר נכנס לבית המדרש לאחר חצות ומשוחח בחסידות וביראת שמים עם ר' ישראל הרלינג, כשמסביבת תלמידי הישיבה בגרוסווארדיין. בלילי שבת היה שולחנו של האדמו"ר בגרוסווארדיין עורך כשש-שבע שעות. לפעמים בתום עריכת השולחן היה ר' ישראל הרלינג אומר לבחורים להתחיל לרקוד, והאדמו"ר היה חוזר אליהם ויושב איתם עד הבוקר.  

ר' ישראל הדפיס בסטנסיל 'קונטרס ליקוטים', מתורתו של ה'אמרי חיים' (הקונטרס שב והודפס בשנים תשכ"ח, תש"ל ותשל"ו). הוא נהג לשבת חברת בחורי הישיבה ומשוחח אתם בענייני תכלית עבודת השם. ביום הולדתו של האדמו"ר היה ר' ישראל אחראי על סידור כניסת הבחורים להתברך מהצדיק, עם הקוויטל.

ר' ישראל הרלינג היה בין עורכי הספר 'אהבת ישראל', ובו דברי תורה שהשמיע הרבי מוויז'ניץ בקהל החסידים ונרשמו על ידי השומעים. העריכה ארכה שבע שנים, והחלק הראשון יצא לאור בשנת תש"ג. בראש הספר הוזכר ר' ישראל הרלינג בברכת תודה.

רוב כתביו של ה'אמרי חיים' מהשנים הראשונות, היו ערוכים לצאת לאור, אך אבדו בשואה. משנים אלו שרדו רק המאמרים, חידושי התורה וההנהגות של ה'אמרי חיים', שנכתבו על ידי ר' ישראל הרלינג. אמרות אלו יצאו לאור בספר 'אמרי חיים' בתוספת כוכבית. בכתביו יצא לאור גם קונטרס 'מים חיים' על נ"ך (יצא לאור בתוך הספר 'דרכי נועם', בני ברק תשל"ג).

ר' ישראל כתב גם 'קונטרס עלהו לא יבול', ובו רשם שיחות קודש ששמע מהאדמו"ר מויזניץ בהזדמנות שונות. בנוסף לכך, הוא כתב חידושים ופירסם אותם בכתבי עת תורניים, ובהם 'דגל התורה' (ויזניצא, שנה ב, חוברת ט, סי' פא).

כשפרצה מלחמת העולם השנייה התמסר ר' ישראל לעבוד במשרד הסמוך לבית ה'אמרי חיים' וכתב במכונת הכתיבה מסמכים ומכתבים בניסיון להציל את הבחורים מגיוס לצבא העבודה. בתקופה זו השתדך עם בתו של הרב שמואל קרויז סופר הי"ד ממישקאלץ שבהוגריה. חתונתם נקבעה לז' בניסן תש"ד, אך לא התקיימה בשל כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים והאסון שבא בעקבותיו.

כאשר הוקם גטו גרוסווארדיין הסתרו ר' ישראל וחבריו בבונקר בבית ה'אמרי חיים', אך מקום מחבואם התגלה על ידי הנאצים, והם גורשו לאושוויץ. בח' בתמוז תש"ד (1944), בסלקציה במחנה אושוויץ, נשלח ר' ישראל הרלינג הי"ד להשמדה, יחד עם ר' מנדל שארף הי"ד.

בבשנת תש"ח כתב האדמו"ר ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ על הדרישה שיכתבו בכל שבוע מאמרי שבת קודש 'לדאבון כולנו, ישראל הרלינג איננו, ועד עתה לא מצאתי מי שימלא את מקומו'. (מכתבי קודש, אמרי חיים, סי' פד). הרבי אף אמר כי יש לו געגועים עזים אחר משמשיו, ר' ישראל הרלינג ור' זיידא שכטר הי"ד. גם הרבי ה'ישועות משה' היה בוכה כשהזכיר את ידידו, החסיד הנעלה ר' ישראל הרלינג הי"ד.

בשנת תשמ"ו הודפסו בחיפה דברי תורה של בעל 'אהבת ישראל' שנרשמו על ידי ר' ישראל הרלינג, והובאו לאישורו של האדמו"ר.

אחיו, ר' אברהם חיים הרלינג, כתב עלו 'דף עד', ושם כתב כי אחיו נולד בשנת 1910 והתפרנס ממלאכת מנהל חשבונות וסופר.
שמו של ר' ישראל הרלינג הי"ד מופיע גם בלוחות ההנצחה, בתוך אוהל אדמו"רי ויזניץ בבני ברק.

שמעתי מאחי הגאון הצדיק הקדוש מו"ה מנחם מענדיל אבד"ק מעליץ הי"ד זצ"ל ולזכרונו הקדוש העתקתי פה.
בפרשת כי תצא (דברים כא,כב) 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ', על פי שנודע בשם זקננו הגאון והקדוש המגיד מקוזניץ זצ"ל בעל המחבר ספר 'עבודת ישראל' ועוד על הפסוקים 'הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב' (תהלים לג,יח-יט) על פי הגמרא (תענית ח, ב) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה מותנא וכפנא, אמרי היכי נעביד וכו' אמר להם רבי שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא, לחיי הוא דיהיב. דהנה רבי שמואל בר נחמני ביטל הגזירה, והפך הדין לרחמים על ידי המתקת ה'מות', כי הטיל [אות] עין בתוך ה'מות' ונעשה 'מעות', וממילא נתבטל המות, וממילא נעשה חיי ומזוני.
ובזה פירש 'הנה עי"ן ה' אל יראיו', שהקב"ה נתן את ה'עין' אל יראיו למיחלים לחסדו, אותם שרוצים לעשות חסד ורחמים, והם על שני אופנים: 'להציל ממות נפשם' – לעשות ממנו 'מעות', וממילא 'ולחיותם ברעב'. עד כאן דברי קודשו, ועל זה אמר כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי זצללה"ה שנוכל עוד להציל ה'צדיק' בזכות הצדקה, ולעשות מ'מות' 'מצות', ויתבטל המות. וזה שאמר משה רבינו להמרגלים 'היש בה ע"ץ אם אין', אם יש אחד שיודע להטיל את הע' או את הצ', להמתיק הדינים. ובזה אמר אחי ז"ל הנ"ל 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות', אז 'ותלית אותו על ע"ץ', להטיל ב'מות' אות עי"ן או אות צדי"ק, ונעשה 'מעות' ו'מצות'.

(קדושת נפתלי, ניו יורק תש"י בסוף הספר)

שמעתי מהגאון הצדיק מורנו הרב ר' מנחם מנדיל הורוויץ אב"ד דפה קהלתנו מעליץ על מה שמובא במדרש (בראשית רבה פ' סג,ה) על הפסוק 'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו' (בראשית כה,כא) מכאן שהתפלל בעושר. ותמוהים הדברים. ואמר לפרש: ידוע מפסקי השולחן ערוך (סימן עה, סעי' א-ב) שאסור להתפלל מול אשה ההולכת שלא בצניעות ושערותיה מגולות. בדרך כלל שבחה של אשה עשירה, אשר לפני מלכים ושרים תתייצב, שצנועה היא, גדול משבחה של אשה מדלת העם מבתי עניים, שהרי אשה עשירה חייבת להיות מותאמת עם מה שנהוג ברחוב. ועל אשה כזאת נאמר (שופטים ה,כד) 'מנשים באהל תבורך'. ועל כך סובבים דברי המדרש: התורה ספרה לנו צדקתה של רבקה אמנו, שיכול היה יצחק להתפלל נוכח רבקה אשתו שצנועה היתה. המדרש התקשה בדברי התורה, מה רבותא היא שרבקה צנועה היא? אלא שאף שהייתה רבקה עשירה – 'שהתפלל בעושר', היא לא נסחפה לנוהג של בנות העשירים ונהגה בצניעות ובענוה.

(אהל מועד, איזביצה, בעריכת הרב פנחס אליהו הרבסט, קונטרס ה-ז, ניסן-סיון תרפ"ח, ע' נ"ג)

רבי מנחם מנדל (מענדל'ה) הורביץ (הורוויץ) הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאביו רבי נפתלי ממעליץ (מחבר הספר 'קדושת נפתלי', בן הרב הקדוש רבי יהודה ממעליץ, בן הרב הקדוש רבי יעקב ממעליץ, בנו של הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ. ולאימו רחל בת ר' אברהם אביש קנר. רבי מנחם מנדל התחתן עם מרת פרומט ביילא בת רבי שמואל שמעלקא עזריאל פרנקל תאומים אב"ד קלאסני וויליצ'קה, בן רבי פנחס אב"ד בוקובסק וציעשינוב (חתן ה'דברי יחזקאל' משינאווא בן ה'דברי חיים' מצאנז), בן רבי דוב בעריש אב"ד קניהניטש, בן רבי יהושע העשיל אב"ד קאמרנא, בן ה'ברוך טעם'.

לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו בוויליצ'קה, עד שאביו קרא לו לסייע לו כרב ואדמו"ר צעיר. בזמן מלחמת העולם הראשונה נמלט עם אביו לווינה, ואחר כך חזר למעליץ וכיהן בה ברבנות ואדמו"רות, משנת תרע"ו, בתמיכתם של רוב החסידים ובעלי הבתים שם, והדבר גרר מחלוקת קשה עם אחיו רבי אלעזר הורוויץ אב"ד בארווע שטען לכס הרבנות בעיר. אף שלא ידע פולנית, הצליח רבי מנחם מנדל, לאחר מאמצים רבים, לקבל את אישור השלטונות לכהן ברבנות.

הרב נודע כצדיק ולמדן, ששקד על התורה ועבודת ה' בקדושה, והיה ידיד קרוב של האדמו"ר רבי חנה הלברשטאם הי"ד אב"ד קאלאשיץ בעל 'דברי חנה'. רבי מנחם מנדל כתב מכתב ללונדון לרב שמואל יצחק הילמן בבקשה לעזרה, בעת מצוקתו.

עם כניסת הגרמנים למעליץ, בזמן מלחמת העולם השנייה, הם העלו באש את בית הכנסת. רבי מנחם מנדל לא היה יכול לשאת את צער שריפת בית הכנסת ורץ במסירות נפש להציל את ספרי התורה מן הדליקה. בערב ראש השנה תש"ג, כאשר הנאצי חיפשו אחריו ושרפו את ביתו, הסתתר רבי מנחם מנדל במספר בתים של יהודים. הוא ברח בלילה חורפי, עבר ממקום למקום, עד שהגיע לגטו רדומישל. הוא קיבל חדר בבית של יהודים חסידים, ואירגן שם מניין לתפילות כל שבת. רבי מנחם מנדל נתפס שם בשנת תש"ג, בעת התפילה על ידי הנאצים, וכשטליתו עדיין על כתפיו נשלח עם שאר המתפללים לחפור בורות מחוץ לעיר, ושם רצחו אותם ביריות. רבי מנחם מנדל נהרג עקה"ש בעודו מתפלל תפילת 'נשמת כל חי'.

כשאשתו גורשה להשמדה, היא סירבה בכל תוקף לדרישת הנאצים להתפשט.

בנו, הרב חיים פנחס הי"ד, התגורר ברומניה, ונהרג עקה"ש בשואה.

בספר 'י"ג אורות' הובאו בשמו, מספר סיפורי צדיקים.

מהגה"ק שר התורה מאוסטרובצה שליט"א [זצ"ל] (נשלח לנו לדפוס ע"י הרה"ג ר' יחיאל אברהם בלאנקמאן שליט"א [הי"ד} אבד"ק שעבערשין)

א. לחבר סוף התורה לתחילתה, דהנה בתלמי המלך שינו שכתבו 'אלוקים ברא בראשית', ומבואר במדרש דלמה באמת לא נכתב 'אלוקים ברא בראשית', ואמר דהנה איתא במסכת נדרים, לא יאמר 'לד' קרבן', 'לד' עולה', דשמא ימות ויזכור שם שמים לבטלה, רק יאמר 'קרבן לד", 'עולה לד", לכן מהאי טעמא לא כתיב 'אלוקים ברא בראשית', דחשינן שמא ימות וכו'. והנה בלוחות הראשונים כתיב 'חרות על הלוחות', ואמרו חז"ל אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות' ממלאך המות, ואם כן לולא נשתברו הלוחות היה חירות ממלאך המות ולא היתה מיתה בעולם, וזה הסיום 'ולכל היד החזקה וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל', ומבואר ברש"י ז"ל שהן שבירת הלוחות, שאמר לו ה' יתברך 'יישר כוחך ששברת', וחזרה המיתה, לכן 'בראשית ברא אלוקים', ולא כתיב 'אלוקים ברא בראשית', שמא ימות כנ"ל, אבל לולי שבירת הלוחות היה יכול לכתוב 'אלוקים ברא בראשית'.

ב. בפרשת נח, על הכתוב 'זה ינחמנו ממעשנו' וכו', ומבואר במדרש, שנח תיקן להם כלי מחרישה. וקשה להבין, וכי בשביל שנח תיקן להם כלי מחרישה תכתוב עליו התורה 'זה ינחמנו'. אך הענין כך, דעשרה דורות מאדם ועד נח עבדו את ד' רק בחיצוניות לבד, מצות אנשים מלומדה, וכמו הזורע בלי חרישה, אין הזריעה שוה כלום, כי מקצת מתקלקל ומקצת יאכלו עופות, אבל כשחורש ומניח הזרעים בפנימיות האדמה אז יצמח בטוב ויהיה תבואה טובה. כן האדם כשעובד בפנימיות הלב לא בחיצוניות לבד, עבודה זאת רצויה לפני ה'. וזה פירוש שתיקן להם כלי מחרשה, פירוש שלימד להם דרך לעבוד בפנימיות הלב, וזה עבודה גדולה וטובה, ולכן זכה שה' שילם לו מידה כנגד מידה, ולקחו ה' לפנימיות התיבה, והפרישו מרע של כל העולם. ושני בני אדם זכו שה' לקח אותם לפנימית להפרישם מבני אדם, שלא להתערב ברע שלהם, נח ומשה. אולם משה רבינו עליו השלום היה גדול מנח, שהיה רק טוב. וזה הפירוש 'ותרא אותו כי טוב הוא', שלא הורגש כלל מרע של כל העולם, ואך בחוץ היה זפת, אבל חומר בפנים, שלא יריח אותו צדיק ריח רע וכו'. אבל נח לא הגיע למעלת משה רבינו עליו השלום, לכן אף שהפרישו ה' מרע הדור, אף על פי כן הריח ריח רע מהדור.

ג. בפרשת וישב, במדרש 'כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וכו' ואביון בעבור נעלים', ומבואר במדרש שכאשר מכרו את יוסף בעשרים כסף, קנה לו כל אחד ואחד מנעלים. והוא פלא, וכי עד מכירתו של יוסף הלכו יחף ולא היה להם מעות לקנות מנעלים, והלא עשירים גדולים היו השבטים.  אך הענין הוא כך, דידוע שכל מקום שהשראת השכינה שורה, אסור לילך במנעלים, כמו שנאמר במשה רבינו עליו השלום, 'ויאמר לו ה' של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. וכן ביריחו אמר המלאך ליהושע 'של נעלך', וכן הכהנים בבית המקדש שקדושת השם היתה שם בהשראת השכינה, היו אסורים לילך במנעלים. והנה קודם מכירת יוסף, שהיו יעקב וכל השבטים הקדושים ביחד, ויוסף הצדיק המקשר הכל עמהם, היה אצלם השכינה כמו בביהמ"ק, והיו אסורים לילך במנעלים. אבל כאשר מכרו את יוסף הצדיק למצרים, אז נסתלקה השכינה משם, והשכינה ירדה עם יוסף למצרים, כמו שכתוב 'ויהי ה' את יוסף', ואז כאשר נתפרדה הקדושה מאותו מקום, הותר להם לילך במנעלים, ואם כן שפיר א הקנו מנעלים.

ד. בפסוק 'ויאמר יהודה מה בצע' וכו', ולהבין זאת, יש לומר דהנה מפני מה לא ידע יעקב אבינו ברוח הקודש שיוסף חי ואחיו מכרו אותו, הוא מפני שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, ויעקב אבינו היה מתאבל תמיד על יוסף, ולכן לא נחה עליו רוח הקודש ולא ידע. ומפני מה היה מתאבל ולא קיבל תנחומים, כי נגזר על המת שישתכח מן הלב, אבל לא על החי, ולכן לא קיבל לעולם התנחומים והיה מתאבל תמיד. וזאת אמר יהודה לאחיו, 'מה בצע כי נהרג את אחינו', פירוש אם באמת נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, הלא אז כשימות יוסף יקבל אבינו תנחומים, וישרה עליו רוח הקודש, ותיכף יוודע לו שאנחנו הרגנו אותו, רק העצה 'לכו ונמכרנו' וגו', ובאמת יהיה חי, רק אבינו יסבור שמת, ולא יקבל תנחומים לעולם, וממילא לא ישרה עליו רוח הקודש.

ה. גבי טומאה הותרה בציבור, אמר בזה על הא דווקא טומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת זב. הלא לכאורה טומאת מת חמורה דטעון הזאה שלישי ושביעי. אך הענין כך, דזה שטומאה הותרה בציבור, מפני שכתוב כי אני שוכן בתוך טומאותם, אף על פי שהן טמאים, שכינה ביניהם, כי אף שנטמאו הגוף אבל הנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל, לא נטמאת. וזה דווקא בטומאת מת, שבא הטומאה רק מהגוף אבל לא מהנשמה, כי באם שהיתה הנשמה לא היה כלל טומאה, לכן אף שנטמא מכל מקום טומאה הותרה בציבור, כי טומאה שבא מגוף לבד אינה יכולה לגרש הקדושה מהנשמות ישראל, וד' שוכן בתוכם והותרה. מה שאין כן טומאת זב וזבה, שהטומאה בא מגוף ונשמה, לכן נטמא גם הנשמה, פסקה השראת שכינה מהם, ולכן לא הותרה בציבור.

ו. בפרשת פנחס 'ויאמר ה' אל משה עלה הר העברים הזה', ופירש רש"י ז"ל משכבש ארץ סיחון ועוג סבר שהותר הנדר, לכן אמר לו ה' 'עלה'. וקשה לכאורה, למה לא נכתב בפרשת חקת תיכף לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג 'עלה אל הר העברים' וגו', למה המתין עד אחר המנין בפרשת פנחס. ונראה בהקדם קושיא אחרת, למה בכל מקום נמנה אפרים קודם מנשה, וכאן בפנחס נמנה מנשה קודם אפרים. אך דמה שנמנה אפרים קודם מנשה הוא מפני שיעקב אבינו עליו השלום אמר 'גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל', שיצא ממנו גדעון, שיעשה הקב"ה נס על ידו. 'אולם אחיו הקטן יגדל ממנו', שיצא ממנו יהושע שינחיל את הארץ לישראל, 'וזרעו יהיה מלא הגוים', שיגדל שמו, שיעמוד השמש בגבעון וירח בעמק אילון. לכן כאשר כבש משה רבינו עליו השלום ארץ סיחון ועוג, סבר שהותר הנדר, והוא יבוא את ישראל וינחיל להם הארץ, ולא יהושע, לכן מנה את מנשה קודם אפרים, וכיון שראה ה' יתברך שהוא מונה את מנשה קודם אפרים, ראה את כוונתו שסבר שהותר הנדר, לכן אמר לו ה' יתברך 'עלה' וגו'.

(כרם, חוברת א, אדר א' תרפ"ז, סי א)

הרב יחיאל אברהם בלנקמן (בלאנקמאן) זצ"ל הי"ד, נולד בסביבות שנת תרמ"ח (1888) להוריו ב"ר שמואל ומרת חנה הדסה בלנקמן מאוסטרובצה.

הרב יחיאל אברהם היה תלמיד מובהק של הגאון הקדוש האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצ"ל.

הרב יחיאל אברהם היה מחשובי הרבנים בפולין שהתפרסם במוחו החריף. ובהיותו סופר ונואם מצוין, שדרשותיו השאירו רושם רב על שומעיו.

הרב פירסם חידושי תורה בכתבי עת תורניים רבים ומגוונים, ובהם: הפרדס (שנה ב, תר"פ, חלק א, קו' ב, סי' טז, שם, קו' ו, סי' סא; שם, חלק ב, קו' א, סי' י, קו' ב, סי' טז, קו' ג סי' לב. חלק ג, חו' ו, סיון תרפ"א, סי' נד, חלק ד, חו' ב, סי' קכב), אוהל מועד, איזביצא (שנה א, קו' א, סי' פ; שנה ב, סי' קנו; שנה ג סי' יג, סי' כח וסי' לה; שנה ו סי' כו); הנצח (שנה א, גליון א, לבוב תשרי תרפ"ז, סי' ח, עמו' יא); אהל תורה' (קראקא תרפ"ח, קונטרס א, סי' עז, קכג וקמא); קול תורה (שנה ג, קו' א-ב, סי' יג; שנה ד, חוב' טו סי' ב); כתר תורה, רדומסק (שנה ח, חו' א, סי' ז; שנה ט, חשון תרצ"ט, סי' ו); מכתב שכתב לדודו הרב שמואל זאב שלזינגר בענין פרה אדומה, יצא לאור בקובץ תורני מרכזי 'זכרון אריה' (חו' ח, ניסן תשמ"ט, הוצאת איחוד מוסדות גור בארץ ישראל, עמו' לה); דבר בעתו, א, סי' מב; קונטרס זכרון קדושים, חידושי הגרי"ז יוסקביץ, עמו' קס; מרגניתא דרבי מאיר (מהדורה חדשה, הוצאת מכון להנצחת מורשת חכמי פולין (א -רח, רנו, רפו, שז, שטז שכט, שסז, שע, שעא, שעב, שעג, ב – רסב); תלפיות, חוב' ב – סי' יב; עטרת תפארת (עטרת חכמים, שנה א, חוב' ב, סי' כ); הכרם (אדר א תרפ"ז, חוב' א, סי' א – בשם הרבי מאוסטרובצה, וסי' ה; חוב' ב, סי' טו); כרם שלמה, שנה כ קונטרס ט, אלול תשנ"ז, עמו' כז; רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, א, עמו' 230; תורת העולות, עמו' צו-צז; ספר 'אור המאיר', קונטרס אחרון, סי' מז; אודים מאש, אש התורה, עמו' שא. חידוש ממנו הובא בקובץ 'יגדיל תורה', ווארשא (והודפס בספר 'ישיבת חכמי לובלין הישיבה ומיסדה, ב, עמו' פה, ובספר 'במשנת הגאון… רבי מנחם זעמבא', עמו' לט). קושיא ממנו הופיעה בשו"ת חבצלת השרון (יו"ד, א, סי' פג). הובא גם בשו"ת מקדש השם (א סי' מח, ב סי' כא). חידוש ממנו הוזכר באבני שמואל, מאת הרב שמואל אהרן הלוי פרדס, עמו' נו.

הרב יחיאל אברהם התחתן עם מרת רחל'ה בת הגאון הרב שמואל שלמה ברוין אב"ד ליקווא (לוקובה). בנם, ר' מאיר הי"ד, היה ממצטייני התלמידים ב'ישיבת חכמי לובלין', בתורה ובחכמה. הוא היה גם צייר מוכשר, וציורו 'בית המדרש' הוצב בישיבה ורבים התפעלו מהרמה האמנותית הגבוהה של הציור. עם פטירת ראש הישיבה, המהר"ם שפירא זצ"ל, היה הנער ר' מאיר מראשי המספידים.

הרב יחיאל אברהם כיהן שנים רבות כסגן הרב וכראש הישיבה שניהל חותנו בלוקובה. לאחר פטירת חותנו, מילא הרב יחיאל אברהם את מקומו ברבנות לוקובה. משנת תרפ"ד הוא נבחר, בהמלצת רבו, לכהן כרב העיירה שרבשין, השוכנת בין זמושץ' ולובלין. בעקבות כך, כתב האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד ברכה לבני קהילת שברשין: 'אור גדול עלה בשברשין. צהלי ורוני יושבת שברשין כי גדול בקרבך'.

על פי עדותו של מר י' בורנשטיין, (מתוך 'דאס נייע לעבן', ורשה, 12.10.1948) שהובא בספר אוסטרובצה עמו' 295, נלקחו, באקציה בי"א חשון תש"ג (1942), הרב, אשתו רחל'ה, בנם מאיר ואשתו, עם עוד מאה ושמנים יהודים מקהילת שברשין, והובלו לבית העלמין. "הובילו אותם לבית העלמין, וציוו עליהם לכרות קבר ענק, ולרדת לתוכו. הרב ביקש מהגרמנים רשות לומר כמה מילים לעדתו. עשרים דקות דיבר הרב אל בני עדתו, התפלל אתם ואמר את הוידוי'. בעת זעקו 'שמע ישראל' החלו הגרמנים ימ"ש לירות לתוך קבר האחים הגדול, ומיד החלו לכסות את הקבר באדמה, כשרבים מהנרצחים עוד הראו סימני חיים".

'ותמת שרה בקרית ארבע', איתא בספר ציוני על התורה בשם גדול אחד, אל תקרי 'קרית ארבע' אלא 'קריאת ארבע', והובא בילקוט ראובני. שמעתי מגיסי הגאון הצדיק הרב מיכאל פרעסבורגער זצוק"ל ראב"ד דק"ק פאפא לפרש דהנה בפסחים (דף נו, א) אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט,א) ביקש יעקב לגלונו לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חם ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. ופירש רש"י: 'שמע ישראל', לאביהם היו אומרים, ומאז אנו אומרים 'שמע ישראל'. אבל עד יעקב כשהיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים היו אומרים רק ארבע תיבות 'ה' אלהינו ה' אחד'. ובשעת יציאת נשמתה של שרה קיבלה עליה עול מלכות שמים בארבע תיבות אלו. וזהו שדרשו: אל תקרא בקרית ארבע אלא בקריאת ארבע תיבות אלו 'ה' אלהינו ה' אחד'. ועיין בילקוט ראובני בשם מדרש הנעלם: 'ותמת שרה בקרית ארבע' דא קריאת שמע, דלא מיתת האי צדקת על ידי נחש אלא נפקת רוחא דילה בקריאת שמע.

(בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' כג; ספר תפארת יוסף, קונטרס בית דוד, עמו' כ)

'ויעברו ימי בכיתו, וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר' (בראשית נ,ד). והקשו בעלי התוספות, מדוע לא בא יוסף בעצמו אל פרעה לבקש בקשתו, אלא שלח אליו שלוחים. ונראה ליישב, דהנה לעיל פירש רש"י על הפסוק: 'וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה' (בראשית מא,יד) מפני כבוד המלכות, מכאן שאין לבוא לפני המלך כשאינו מגולח. וכתב המחבר בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שמא, סעיף ה): כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וכו', אבל אסור לישב וכו'. וכתב הרמ"א: ויש אומרים דאסור ברחיצה ותספורת. והנה כבר עברו שבעים יום מעת שנפטר יעקב אבינו, כדכתיב: 'וימלאו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום' (בראשית נ,ג), וכל אותו הזמן הזה אסור היה יוסף בתגלחת, שהרי מתו מוטל לפניו ועדיין לא הובא לקבורה. וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שצ, סעיף ד), על כל המתים מגלח לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבירו.
והשתא אתא שפיר הא דשלח יוסף לבקש בקשתו על ידי שליח ולא הלך בעצמו, מכיון שאין לבוא לפני המלך בשיער מגודל פרע.

(בית ישראל השלם בשם הגאון ר' מיכאל פרסבורגר הי"ד)

'הא לחמא עניא'. ויש אומרים: 'כהא לחמא'. והביא מורי חמי רבינו בעל תפארת יוסף זי"ע ראיה לנוסח זה, דהנה קשיא רישא אסיפא, ברישא אמר: 'כל דצריך ייתי ויפסח', משמע שבזמן הבית מדבר. ובסיפא אמר: 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל', הרי דמייר אחר החורבן. לפיכך צריכין אנו לומר, שבעל ההגדה מספר על פסח מצרים, שאכלו את הפסח ועדיין לא היו בארץ ישראל…
וגיסי הגאון המפורסם הרב מיכאל פרעסבורגער, אב"ד דק"ק פאפא, זי"ע, פירש על פי מאי דאיתא בתרגום יונתן לשמות יט,ד: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי' – וטעינת יתכון על גננין הי כעל גדפין נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא. ופירש המפרש: שהוליכם להר המוריה, ושם עשו הפסח והמזבח, וחזרו לרעמסס בשעה קלה. עכ"ל. נמצא שאכלו את הפסח בהר המוריה, ולכן ביקשו: 'לשנה הבאה בני חורין', ולא היו צריכים לבקש: 'לשנה הבאה בארעא דישראל', כי אם בשעה שאכללו את הסעודה קודם אכילת הפסח. עד כאן דברי גיסי זצ"ל.

(בית ישראל השלם, חלק ו, מאת רבי ישראל טויסיג, עמו' עא-עב; בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' סד; תפארת אהרן', קונטרס בית דוד, עמו' כח)

'זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב' (דברים ט,כז). שמעתי מגיסי הגאון ר' מיכאל פרעסבורגער אב"ד בק"ק פאפא, הי"ד, ששמע מחמיו הגאון ר' שמואל הלוי וויינבערגער אב"ד סערדהעלי זצ"ל, בברית מילה של בן אחי מוהר"ר יצחק הי"ד. איתא במדרש (דברים רבה ג, טו) אמר לפניו משה: חשוב אותם כסדום, מה אמרת לאברהם? 'ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם' (בראשית יח,כו), וויתרת לו עד עשרה. מנין, שנאמר: 'ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה' (שם יח,לב). ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים. אמר לו: העמד. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הרי שבעים הזקנים, דכתיב: 'ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך' (במדבר יא,טז-יז), אהרן, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, פנחס וכלב, הרי שבעים ושבעה. אמר לו הקב":ה הא משה היכן עוד שלשה צדיקים? ולא היה מוצא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להם בפרצה הזו, יעמדו המתים. אמר לפניו: עשה בזכות שלשה אבות, והרי שמונים. 'זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' (שמות לב,יג). כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד אמר לו: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד,כ). כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום, אילולי שהזכיר זכות שלשת אבות שהיו מתים, התחיל אומר: ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה (קהלת ד,ב). עד כאן לשון המדרש.
ויש להבין, מנין למד שלמה שהמתים משובחים יותר מן החיים, שמא שווים הם, אלא שלא נמצאו שלשה צדיקים חיים והוצרך משה להעמיד לפני הקב"ה שלשה צדיקים מתים כדי להשלים מנין שמונים?
ופירש בספר 'זרע יעקב', דלכאורה קשה: פתח בעשרה צדיקים וסיים בשמונים? אלא כך אמר משה: שבט לוי לא חטא בעגל, נשארו אחד עשר שבטים שחטאו, אעמיד כנגדם מאה ועשר צדיקים – עשרה כנגד כל שבט – ויכפרו על עוונם; והרי יש להם זכות שלשת אבות, שכל אחד מהם שקול כנגד עשרה, אצרף להם עוד שמונים צדיקים מן החיים ויהיו מאה ועשר. אמנם כשעמד משה למנין, לא מצא אלא שבעים ושבעה בלבד, וחסרו לו עוד שלש, כדי להשלים שמונים, התחיל לבקש: עשה בזכות שלשת אבות. כלומר: מלבד מה שהאבות שקולים כנגד שלשים צדיקים, יש לצרף זכות עצמם שהם שלשה וביחד הרי כאן שלשים ושלשה, ובסך הכל יש גאן מאה ועשר צדיקים שיכפרו על אחד עשר שבטים. והסכים הקב"ה על ידו, ואמר לו: 'סלחתי כדברך'. מכאן למד שלמה שהמתים משובחים מן החיים, שכל אחד מן הצדיקים המתים שקול כנגד אחד עשר מן הצדיקים החיים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'גל עיני ואביטה' (תהלים קיט, יח). רצה לומר: בזכות האבות הקדושים, שנקראו 'עינים', והם שקולים כנגד שלושים ושלשה צדיקים, נמחל לישראל על עוון העגל וניתנו להם הלוחות האחרונים.
עד כאן שמעתי מגיסי זצ"ל.

(בית ישראל השלם, ה, עמו' מט-נ)

תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר וכו', אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר 'קימו וקבלו', קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא (מגילה דף ז' ע"א). הקשו בתוספות וקשה דשמואל מי ליכא פירכא, דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח ע"א), אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלו כבר. ותירץ, דלכאורה קשה מה מהני מה שקיבלו התורה בימי אחשורוש שנית, הא המפרשים האריכו בהבנת הדבר איך יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם. בשלמא במתן תורה כתיב בפרשת נצבים (דברים כט,יד) 'כי את אשר ישנו פה' וכו' 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', פירש רש"י ואף עם דורות העתידים להיות, אבל בימי אחשורוש קשה איך יוכלו האבות לקבל התורה על זרעם. על כן צריך לפרש שגם בימי אחשורוש קיבלו עליהם כל הנשמות שעתידים להיות כמו במתן תורה, והאיך אנו יודעים זאת, אלא על כרחך אסתר ברוח הקודש נאמרה. וזו כונת הגמרא 'קיימו למעלה' כל הנשמות שעתידים לבא לעולם את התורה, 'מה שקיבלו למטה'. ועל כן רבא דמפרש במסכת שבת (דף פ"ח) 'קיימו מה שקיבלו כבר', כוונתו על דרך שמפרש שמואל 'קימו למעלה מה שקיבלו למטה', דבלי זאת לא מהני הקבלה על הדורות הבאים.

(ספר בית ישראל השלם, ז, חידושי אגדות, מגילה ז)

.

הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד, אב"ד פאפא, נולד בשנת תרמ"א (או תרל"ט), לאביו, הרב הגאון ר' יוסף פרסבורגר (דומ"צ בקהילת מטרסדורף, מחבר הספר 'תפארת יוסף' וחתנו של אב"ד מטרסדורף, הרב אהרן זינגר, מחבר הספר 'תפארת אהרן'), ואחיו של הרב אהרן פרסבורגר הי"ד, אב"ד באניהאד.

בספר 'על ישראל הדרתו', מזכרונות הג"ר ישראל טויסיג זצ"ל ממאטעסדארף, מסופר כי שני האחים היו מתפלפלים בלהט עם אביהם, הרב יוסף, במשך כל היום בלימודם, עד שהשכנים הנכרים היו אומרים שאינם מבינים למה בבית הרב מתקוטטים כל היום.

הרב סבל מפרנסה דחוקה, ושני בניו החליטו לסייע לאביהם באמצעות נסיעה לעיר וינה, לעסוק שם במסחר. כשנודע הדבר לאביהם, הוא קרא להם ואמר: 'אם תלכו לעסוק בפרקמטיא, אני אשב שבעה ואתאבל עליכם, ושוב לא תוכלו לראות פני'. דברים אלו עשו רושם חזק בנפש בניו, והם נשארו ללמוד בישיבה, ובהמשך התפרסמו בכל מדינת הונגריה, כתלמידי חכמים מופלגים, מגדולי ההוראה בדור שלהם.

הרב מיכאל היה תלמידם של הרב שמחה בונם עהרנפלד ושל ה'שבט סופר', הרב שמחה בונם סופר, אב"ד פרסבורג.

הרב מיכאל התחתן בשנת תשס"ה (1905) עם מרת הנלה [חנה פיגא] בת הגאון רבי שמואל לוי ויינברגר, לימים, אב"ד סרדיהאלי (חתנו של הגאון רבי הלל מקאלאמיי). לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו בבאניה. בשנת תרס"ה מונה הרב מיכאל לדיין בנאדי באניה, לאחר שחותנו עבר לסרדיהאלי. משנת תרס"ט כיהן כאב"ד ערדע-באניא, וכעבור זמן קצר, התקבל הרב מיכאל לכהן כדיין בפאפא.

גיסו הרב ישראל טויסיג כתב בספריו כי אנשי קהילת פאפא התנו מראש עם הרב, והחתימו אותו על חוזה שהוא מתחייב להתפלל בבית הכנסת של הקהילה. אולם לאחר שהתקבל למשרת דיין בקהילת פאפא, לא הלך הרב להתפלל שם. בני הקהילה איימו כי אם ימנע מללכת לבית הכנסת, יהיה עליו לעזוב ולוותר על משרתו, אך הרב אמר כי הוא לא ילך לשם, אפילו אם הוא יפסיד בשל כך את משרתו. כאשר שאלו אותו אנשי העיר, אם כן למה חתם על החוזה, אם לא היה בדעתו ללכת ולקיים את הבטחתו, השיב להם, כי הוא התחייב רק ללכת אל 'בית הכנסת', אבל מכיוון שאין להם 'בית כנסת', רק 'טעמפעל', היות והבימה שם הייתה ממוקמת ליד ארון הקודש, כמנהג הרפורמים, על זה מעולם לא התחייב. העניין עורר ויכוחים בתוך הקהילה, ובסופו של דבר ראש הקהילה פוטר, הרב נותר במשרתו, והבימה בבית הכנסת הוצבה במקומה במרכז בית הכנסת.

במקור נוסף נכתב כי הרב מיכאל קרא לאביו שיבוא לעזרתו. אביו נסע מיד לפאפא, דרש שם ב'חברת ש"ס', ולא הזכיר דבר מעניין מיקום הבימה בבית הכנסת. עם זאת, דבריו חוצבי-הלהבות אש השאירו רושם עמוק בלב ראשי הקהילה, ובעקבות כך, הם החליטו להעביר את הבימה לאמצע בית הכנסת, על מנת שהרב מיכאל יסכים להיכנס לבית הכנסת.

הרב מיכאל פרסבורגר כיהן כדיין וראש ישיבה מפורסמת בפאפא, ובהמשך כיהן כאב"ד בפאפא. תקופת רבנותו בפאפא ארכה למעלה משלושים שנה, עד לשואה.

הגאון הישיש רבי יעקב יצחק ניימן, כתב כי היה רגיל לבוא לפני הרב מיכאל פרסבורגר להציג לפניו את ספיקותיו בלימוד 'ולהשתעשע מבושם חידושי תורתו'. הרב מיכאל עמד בקשרי ידידות עם הרב הגאון בעל 'ויגד יעקב' מפאפא, ובנו בעל 'ויחי יוסף', שהתייעצו אתו בענייני הלכה, ובפרט בענייני המקוואות שבעיר שלהם. גם הרב הגאון ר' דירנפעלד הי"ד מפאפא התייעץ עם הרב רבי מיכאל כאשר התעוררו אצלו ספיקות וקושיות במהלך לימוד שו"ת 'חתם סופר'.

הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד נספה במחנה אושוויץ, בי"ז בתמוז תש"ד, ביחד עם בני קהילתו ויחד עם כל משפחתו: בנו, הלל (עם אשתו בניו), בנו הבחור אהרן, בתו רייזל ובעלה הרב שמעון וואכטל. הי"ד.

רוב חידושיו אבדו, וגיסו, הרב ישראל טויסיג, הדפיס חידושים משמו, לעילוי נשמתו, 'כיון שבעוה"ר לא נשאר ממנו ומכל יו"ח שנספו על קדה"ש הי"ד' (סוף ספר 'תפארת אהרן').

הרב טויסיג בספרו 'בית ישראל' תנינא, ב, פרסם חידושים על מסכת בבא מציעא, בחיבור בשם 'נר מיכאל' לעילוי נשמת גיסו, 'הגאון הצדיק המפורסם רבי מיכאל פרעסבורגער ראב"ד דק"ק פאפא הי"ד, בנו של מו"ח הגאון בעל תפארת יוסף ממאטטערסדארף זצוק"ל אשר פגעו בו (ובאשתו ובשני בניו, הרבני מוהר"ר הלל, עם אשתו ובניו, והבחור אהרן, ובבתו הרבנית מרת ריזל עם בעלה הרב הגאון ר' שמעון ווכטל) ידי הארורים בימי ההשמדה הנוראה ועלה על המוקד בקדושה ובטהרה ביום המר והנמהר שבעה עשר בתמוז יחד עם כל בני קהילתו הי"ד ולא זכה לקבורה, ולא נספד כהלכה. על כן מצאתי לי לחוב קדוש לחרות בעט ברזל ועופרת דברים אחדים מחידושיי לזכרו הקדוש'.

'ויאמר אלהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינתינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך' (בראשית כו,כז-כח). וכבר הקשה בספר 'כתב סופר' הלא יצחק אמר 'ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם', ומה השיב אבימלך 'כאשר עשינו עמך רק טוב'.
ולפי עניות דעתי נראה עם מה שפירשנו הפסוק (בראשית לט,ב) 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח', שהיה במדרגה גדולה שקיבל הכל מה שבא עליו מן השמים לטוב, על ידי זה היה תמיד איש מצליח, אם גם שהיה בבית אדוניו המצרי, הוא היה בן חביב לאביו ועכשיו היה עבד, עם כל זה קיבל הכל לטובה. וזהו שאמר אבימלך ליצחק 'ראה ראינו כי ה' עמך', כל מה שבא עליך היית מקבל באהבה, כעין שפירש בני היקר הבחור יצחק חזקיה נ"י דברי חז"ל (ברכות לג:) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אף שהוא קשה לצייר, אבל מי שהוא במדרגה גדולה כזו, אצלו לא תמצא רעה כלל וכלל, אם גם שהיא רעה לאחרים, אבל הוא אינו מרגיש, מאחר שידע שבא מהקב"ה ומאתו לא תצא רע. על כן 'לא עשינו עמך' דייקא 'רע', אף שהוא רעה לאחרים אם משלחים אותו ממקומו, אבל אצלך יודע אני בבירור שאין רעה כלל וכלל

(חדושי שמואל הרמש"י מאת רבי שמואל דאנאטה מפרשבורג, עמו' 29)

'ויאמר אל אחיו הושב כספי וגם הנה באמתחתי ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו' (בראשית מב,כה). 'מה זאת עשה אלקים לנו', גמרא תענית (דף ט.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט,ג) 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו'. יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא. אמר ליה, אטו הא מי לא רמיזי, והכתיב 'ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו'. וכבר הקשו המפרשים, הא הם הודו שחטאו במה שאמרו לעיל (בראשית מב,כא) 'אשמים אנחנו'.
ונראה לפי עניות דעתי, עם דברי בני הבחור המופלג יצחק חזקיה המכונה פייבל שיחיה שפירש דברי חז"ל (גיטין נח.) 'מי נתן למשיסה יעקב וכו' הלא ה' זו חטאנו לו' וכו', ויש לדקדק מהיכן ידע שיהא מורה הוראה בישראל על שידע פסוק בישעיה. ופירש בני הנ"ל שיחיה שראה חכמתו וגודל צדקתו שלא תלה הצרות במקרה, אלא ידע בבירור שיד ה' עשתה על שחטאו. וזהו שכתוב 'הלא ה' ' עשה כזאת 'זו חטאנו לו', ושפיר קאמר מובטח אני וכו'. וזה גם כן שאמר שלמה 'אולת אדם', הוא רק אז אם 'ועל ה' יזעף לבו', ולא רצה להבין שהחטא הוא הממית לא הנחש. ועל זה שפיר קאמר רמז בקרא, שהם באמת אמרו 'מה זאת עשה אלקים' מצא בעל חוב לגבות, 'אבל אשמים אנחנו על כן באה הצרה', ושבו בלב שלם לאביהם שבשמים.

(שם, עמו' 44)

הרב יצחק חזקיה (חזקאל), המכונה 'פייבל' (פיליפ), דאנטה (דונט), נולד בשנת תר"ס (1900) בפרשבורג. הוא למד בישיבת הרב עקיבא סופר, ה'דעת סופר', בפרשבורג ובישיבת הרב יוסף צבי דושניסקי בחוסט. לזמן מה התגורר בשוראן וכיהן כרב צבאי בדרגת קצונה גבוהה.

אביו, הרב שמואל דאנטה (תרכ"א-תר"ץ), היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר 'חידושי שמואל הרמש"י' (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

בשנת תרפ"ז (1926) כיהן הרב יצחק חזקיה כעוזר הרב באונוד (אנאד) הסמוכה למישקולץ, הונגריה, והתחתן עם מרת שרה (אולגה) בת הרב (חיים) מאיר שיק, ראש הישיבה ואב"ד אונוד.

בחתונתם דרש הרב הגאון ר' שמואל גוטליב אב"ד אלטשווא ופאפא (חתנו של הרב יוסף שלמה רייניץ אב"ד מישקאלץ), גיס של אם הכלה (מרת רייזל שיק בת הרב יוסף שלמה רייניץ אב"ד מישקאלץ), ובדרשתו שיבח את גיסתו ואת ביתה הכלה (שרה), שוויתרו על מותרות תלבושות וכסף על מנת לסייע לבניהם ואחיהם ללמוד תורה:
'ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד' (שמות לח,ח).  בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן (רש"י). וכמו שאז כאשר נבנה המשכן היה לנשים חלק בו, כי נתנו נדבה לה ומראים אהבתם להקב"ה, אז נתנו נדבה את המראות הצובאות שמהן נעשה הכיור לטהרת ידים ורגלים במקדש. הכיור מורה על טהרת המידות וניקיון הנפש… וגם מורה על גדול הבנים לטהר את לבם ונפשם ולהכין לבם לחיים קדושים ומוסריים. ומעטות הן הנשים שמגדלות בניהן בטהרה וקדושה הזאת, יען כי נותנות עיניהן בתלבושת ודברי בטלה על פי המאדע (האופנה) כאשר עולה על רוחן. וסמל המאדע והחן והיופי של ההבל הוא המראה שעל ידה מתייפות ומתנאות הנשים והוא כל חיי רוחן.
אולם עוד יש נשים אשר מוותרות על המראה, מוותרות על תענוגות יופי והבל רגעי, ושואפות להביא את המותרות על מזבח אהבת ה', ונותנות הכסף, שנשים אחרות מפזרות על לוקסוס ומאדע, לצדקה ולבניהם הלומדים תורה בישיבה. ונשים אלו הם אשר גם היום יתנו נדבתן יום יום למשכן ומקדש ה', ומהם נעשים הכיורות לטהרת בני ישראל ולגדלם בקדושה לתורה וליראה. ועל כן מנשים באוהל תבורך גיסתי הרבנית תחיה, אשר כל חיי רוחה היה גידול בניה, היתה מוותרת על 'המראות הצובאות' ונתנתם למשכן ה', לקיום ארון העדות, לקיום התורה. וכן הכלה נתגדלה ברוח הזה, גם היא מוותרת על 'המראות' ושלחה חלקה לאחיה בישיבות.

באותה תקופה היה החותן, הרב מאיר שיק, חולה, וחתנו היה מיועד למלא את מקומו ברבנות. בדרשה זו, בשעת חתונת הרב יצחק חזקיה ושרה, הדריך הרב שמואל גוטליב את החתן בדרכי הרבנות בישראל:

כשהיו מחנכים את הכהנים בימי המלואים כתיב (ויקרא ח,כג) 'ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית'. כי הנה חז"ל אמרו באבות (פרק א, משנה ב) 'על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים', שלשה אלה המה עקרי הדת ויסודות האמונה, ועל העמודים על הרב להשגיח שלא יתרופפו וישתדל בכל כוחו שיתחזקו. ויום יום יבדוק אותם אם עדיין המה בתקפם ובגבורתם. והאמצעים לזה המה שלשה:
א) עמוד התורה, האזן. עליו להשמיע דבר ה' ותורת אמת ולהגיד תוכחת מוסר בהשכל ודעת למען ישמע העם ויעשו ככתוב בתורה הקדושה. ועל כן היו מקדשים את תנוך אזן הכהן הגדול, כי עליו לפתוח אזני העם שיכנסו בהם דברי תורה ויראה ומוסר אלקים. וכן צריך לקדש את אזני עצמו, כי צריך להתנהג בדרך תורה ויראת ה' ויראו העם שהוא שומע לדברי ה' בדקדוק עצום, ורק אז יכנסו דבריו באזני העם, אם תחילה יכנסו לאזניו הוא. כדאיתא בפרקי אבות (פרק א משנה י"א) 'חכמים הזהרו בדבריכם', שתזהרו לקיים מה שאתם דורשים ומדברים אל העם שיקיימו הם. כדכתיב (דברים כג,כב) 'כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך', שתחילה אתה תקיים את כל דרשותיך. והיינו נמי (ברכות יג:) הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא ידי חובתו. אם אחד קורא לאחרים 'שמע ישראל', ולא השמיע לאזניו הוא, היינו שאם הרב מקיל אפילו בדבר היותר קטן, לא יוכל להגיד תוכחה ומוסר לבני הקהלה, ועל כן צריך לקדש את אזניו ואזני כל בני ישראל.
ב) 'ועל בהן ידו הימנית', כנגד עמוד עבודה, הלא המה מעשים טובים שצריך לעשות בידו. כי זה העיקר כאשר אמרתי במליצה 'דרש דרש' חצי התורה, פירוש כי לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ורבים טועים וחושבים שהעיקר אצל הרב אם הוא דרשן טוב, אבל זה טעות כי 'דרש דרש' רק חצי התורה, וחציה האחר היותר גדול, הוא מעשים טובים. ועל כן  נתנו משמן משחת קודש על בהן ידו של הכהן, לעוררו על המעשה.
ג) 'ועל בהן רגלו הימנית', זה כנגד עמוד גמילות חסדים. כמו שכתוב בגמרא בבא קמא (דף ק.) 'והודעת להם את הדרך ילכו בה' (שמות יח,כ) 'ילכו' זו גמילות חסדים, ביקור חולים והכנסת כלה, תמיד לשמוח בשמחתו של כל אחד ואחד, וכל צרתם לו צר, בכל ענין גמילות חסד. ועל כן משחו את רגליו לעוררו שילך עם כל אחד ואחד מבעלי בתיו יחדיו להשתתף בצערו ולשמוח בשמחתו.
ונאמר בפרשתנו (דברים לא, ז) 'ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם'. ודברים האלה אני אומר לך עתה לעיני כל קהל אנאד ובני הגליל נ"י כאשר הנך בא בגבולם, והנך מיועד לשמש ברבנות במצות חותנך גיסי הרב שליט"א, שהוא בעוונותינו הרבים חלוש ואינו יכול עוד לצאת ולבא. על כן 'חזק ואמץ' כי אתה תנחיל את העם הזה התורה והיראה, ואתה תביא אותם אל התכלית הנרצה, אל המטרה הרוממה אשר הציג הקב"ה לכל קהלה ולכל בר ישראל לשאוף אליה, על כן 'חזק ואמץ'. ואני כופל ומשלש 'חזק ואמץ', כי לא דבר קטן הוא להנהיג עדת ישראל, היא המשרה היותר קשה על פני תבל. הדעות שונות, וכאשר אין בנמצא שני בני אדם שיהיו דומין ממש זה לזה, כן לא נמצא שגם ברוח ישוו זה לזה לגמרי, ועל כן צריך שיהיה המנהיג שווה לכל נפש, אהוב ונחמד בעיני כל בני העדה. ודבר זה קשה מאד וצריך לזה סייעתא דשמיא כמו שכתב רש"י (במדבר כד, טז) בפסוק 'יפקוד אלקי הרוחות לכל בשר', עיין שם… (ספר 'שמואל ברמה' מאת הרב שמואל גוטליב)

הרב שמואל גוטליב כתב לרב יצחק חזקיה מכתב המלצה למינוי למשרה רבנית, ובו כתב:
'… מפני שהרב מאנאד נ"י שהוא באמת תלמיד חכם גדול תורה ומתמיד עד להפליא וביראת שמים היה לו שם עוד בפרשבורג בימי בחרותו, ו'שאל אביך' אמר רחמנא, ימחול לשאול מר אביו נ"י ואת הרה"ג מפרשבורג שליט"א והבד"ץ. ואין אני אומר 'קבלו דעתי', ודרכי מעודי לבלתי הכריח שום אדם, ומכל שכן קהילה קדושה, ובפרט בדבר גדול ונורא כקבלת רב, אולם כתבתי… כי ידעתיו מי הוא, וכי בשביל שהוא קרוב לי יהי נפסד מהיות בתוך הבאים, ואקוה שיהא לאות גדול בכל מקום שיהיה… ויעידו אחינו בני ישראל באנאד כי לא פסק פומיה מגרסא אפילו על שעה קלה. ובענין יראת שמים יש לו כמה עניינים נוראים אשר אפילו ברבנים זקנים כמעט ולא יראו ולא ימצאו…' (מתוך ספר 'שמואל ברמה').

בשנת תרפ"ז (1927) בעקבות מחלתו של חותנו (שנפטר בשנת תש"ב), מילא הרב יצחק חזקיה את מקומו כאב"ד אונוד. בנוסף היה גם הרב של הקהילות היהודיות הקטנות בכפרים הסמוכים אלשו-ז'ולצא, נ'אקלאד-האזא, פאלשו'-ז'ולצא וטיסא-פאלקונ'א.

בשנת תש"ד (1944), עם הכיבוש הגרמני, נעצרו ראשי קהילת אונוד והוכו באכזריות. בחודש אייר תש"ד (אמצע חודש 05.1944) גורשו יהודי אונוד לגטו דיושג'ור, ורוב הגברים נשלחו לעבודת כפייה ונספו. בשבת י"ט בסיון תש"ד (10.06.1944) נשלחו שאר היהודים מהגטו לאושוויץ. לאחר הגעתם למחנה ההשמדה נשלחו חלקם למחנה עבודה באלדורף או למחנה ברגן-בלזן. הרב נספה במחנה העבודה וההשמדה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). (לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה).

בדף עד שכתבה בתו שיינדל יפה נעמי, אשתו של הרב יונה מונק מחבר הספר 'הגי יונה' (ירושלים, תשנ"ו), בשנת 1987, היא ציינה שאביה היה באושוויץ, במאוטהאוזן ובשלוס-הארטהיים, ונספה בגז, ושאמא שלה נספתה בגז באושוויץ.

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה רייזל אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יטל אשת  חיים ווילדר.
• הרב מרדכי יהודה דאנטה (דונט), 'יודל', רב, ראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג. נהרג על קידוש ה' באושוויץ בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), יחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.
• הרב משה אליעזר (ליפמן) דונאט מחבר הספרים 'דיבורי אמת' ו'אהל משה', שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש (נוישטאט). מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב יצחק חזקיה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה.

תמונה של חתימת כתב ידו נמצאת באתר בית המכירות יודאיקה ועתיקות. תמונות מכתב בכתב ידו וחתימתו על גבי נייר ומעטפה רשמיים נמצאים באתר בית המכירות תאג' ארט.

דברי תורה בשמו הובאו בספרו של אביו 'חידושי שמואל הרמש"י', ובספרו של אביו 'דברי מרי"ד' עמו' שלא.

'ויגד הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כא,ח).

במדרש תנחומא (פרשת נח, מובא בילקוט אליעזר ערך בר מצוה סי' ד) חד אמר שנגמל מיצר הטוב וחד אמר אמר מיצר הרע. ונראה לי לפרש דיש לדייק בקרא, דמקודם כתיב 'ויגדל הילד' ולא הזכיר שם 'יצחק', ולבסוף נאמר 'ביום הגמל את יצחק'.

ואפשר לפרש על דרך שפירשתי דברי חכמינו ז"ל (ב"ק צז:) איזהו מטבע של אברהם אבינו עליו השלום זקן וזקנה מצד זה, ובחור ובתולה מצד זה. כי כל זמני האדם יש בהם מעלה וחסרון. בילדותו יש לו כח לעבוד את ד', אבל לעומת זה יצרו מתגבר עליו, וגם אינו כל כך בהשגה כמו בזקנותו. ולעומת זה, בזקנותו שיש לו השנה ותבונה, אבל כח הילדות אין לו. אבל אברהם אבינו עליו השלום לימד דעת את בני דורו. שבילדותו יהיה לו השגת זקנותו, ובזקנותו יתגבה לעבודת ד' כארי כאלו היה כח ילדותו בו, כי קווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. וזה 'זקן וזקנה מצד זה', אם כי מצד אחד זקנה כבר קופצת על האדם, עם כל זה מאידך גיסא, יהיה כמו בחור. וכן להיפך, אם הוא בחור מצד זה יהיה כזקן מצד השני. ויובן הכתוב 'ויגדל הילד ויגמל', כי גם כשגדל היה בו מעלת הילד, שהוא בלא חטא, היותו בר פטור. ומסיים המקרא 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק', כי ביום הגמל, שהיה עדיין רך בשנים, עם כל זה היה ראוי לשמו המיוחד 'יצחק'.

אכן יובן עוד ונפרש דברי המדרש הנ"ל על פי הנאמר במקרא בקהלת (א,ג) 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ודרשו חכמינו ז"ל (שבת ל:) 'תחת השמש' אין לו יתרון, קודם השמש יש לו. ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל. ולכאורה מה בעי להורות בזה. וכי צריך לאשמעינן שאם יעמול במילי דשמיא שיש לו יתרון, הלא כל התורה למדה לנו את זאת, 'ולעבדו בכל לבבכם' וגו'. אכן, האדם בימיו כשעולה ממדרגה למדרגה בהשגתו יראה שבהיותו תינוק היה יקר בעיניו משחקי תנוקת, והיה אצלו כמוצא שלל רב. וכשגדל קצת, רואה שתינוק היה מקודם, ושלא היה שווה כלום כל מה שיקר היה אז בעיניו. ואז מדמה בנפשו כי מה שכעת יקר אצלו, הוא דבר חשוב. ואחר כך רואה כי גם אז לא היה עוד בדעה שלימה, וכן מוסיף והולך. ומזה ישפוט ויראה כי גם בהיותו גדול, ולפי דעתו הוא דבר השווה באמת, גם כן כחלום יעוף, ו'התעיף עיניך בו ואיננו' (משלי כג,ה). ובכן יתבונן ויראה לעשות דבר המתקיים לנפשו במילי דשמיא. וזה 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', במה שעבר ובמה שהוא הוה ובמה שיהיה, רואה כי אין לו יתרון. אבל אך ורק אם אין מתבונן בזה לעלות אל המעלה שלמעלה וקודם מן השמש. כי אם ילמוד בדבר ויראה כי אינו דומה שמיעה לראייה שבעיניו יראה שאין לו יתרון מזה, ועל ידי כך יתבונן וילמוד להשיג למעלה וקודם מן השמש, אז לא היו בחנם כל טרחותיו.

והנה ההתבוננות הזה צריך להאדם טרם שהשיג עצמיות הטוב בדרכי ד' ותורה ועבודה, או יתבונן מדרכיו שבעולם כי צריך לו לכנס אל מעשה המתקיים בעולם הבא. אכן מי שדעתו נשגבה, הלא יש לו השתוקקות עצמי אל הטוב והישר, על דרך שמספרים בשם האחים הקדושים הר"ר אלימלך והר"ר זישא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, אשר בהיותם בדרך ולנו אצל נכרי, כי לא היה שם בר ישראל, והנכרי קם ממיטתו בחצות הלילה והיה כורע ומשתחווה לאלילים. אמר אחד מן האחים לאחיו: רואה אתה מה שזה עושה, השיב לו לפרש מה שאמר לו יעקב אבינו עליו השלום 'עם לבן גרתי' (בראשית לב,ה), ופירש רש"י ז"ל: ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ולכאורה הוא שפת יתר, דכיוון ששמר התרי"ג מצות, בוודאי לא למד ממעשיו הרעים. אבל הפירוש הוא, כי לא היה צריך יעקב אבינו עליו השלום ליטול לו מוסר ממה שראה התלהבות והשתדלות לבן לענייניו, שיהיה הוא משתדל כן לטובה, כי מעצמו נתעורר והשתדל אל הטוב. לכן נאמר במקרא ומדרש הנ"ל, כי אם ששאר בני אדם יכולים וצריכים ללמוד מהשתדלות עניינים בעולם הזה להשתדל ככה ועוד יותר במילי דשמיא, אבל יצחק אבינו עליו השלום לא היה צריך לכך גם בנעוריו. וזה 'ויגדל הילד ויגמל' ממה שהיה מהילדות וממה שהיה אפשר ללמוד מילדותו. 'ויעש אברהם משתה גדול', שמחה גדולה היה לו 'ביום הגמל את יצחק', כי בעת הגמל, היה כבר 'יצחק', ולא ילד, ולא הוצרך ללמוד מנעורותיו ומהשתדלות דברים היקרים בעיני ילד.

ויובן המדרש חד אמר שנגמל מהיצר הטוב, כי לא הוצרך ללמוד עצת יצר הטוב, מה שיש ללמוד מימי הילדות על דרך הנ"ל. וחד אמר מיצר הרע, כי היצר הרע בטל לגמרי אצלו, כי תורה תבלין ליצר הרע.

ובני הרב הגאון מו"ה שמואל חיים נ"י [הי"ד] [ביאר] בפשטות, 'חד אמר שנגמל מיצר הטוב', על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לא. ב"ק לח. פז.) גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. ופירשו התוספות כי מי שהוא מצוה ועושה, מתגבר עליו היצר הרע יתר למנעו, על כן כשהגדיל נגמל מיצר הטוב שהיה לו טרם שנעשה גדול, ונעשה מצוה ועושה. 'וחד אמר מיצר הרע', על דרך שנאמר בשם הגר"א ז"ל, מובא ב'עליות אליהו', שבעת שראו הקהל שצריך לעשות את הגר"א ז"ל בדיחי דעתא, בקשו את בעל 'אוהל יעקב' שיכנס אצלו. פעם אמר לו הבעל 'אוהל יעקב' להגר"א ז"ל: רבי, אעשה חילופין עם הרבי, אני נותן יצר הטוב שלי, בעד היצר הרע של הרבי. ושאל אותו הגר"א ז"ל: מה כוונתך בזה. השיב לו: רבי, היות ואני הולך לישן בשעה עשר או אחד עשר בלילה, ובאשמורת הבוקר בא היצר הטוב לעוררני לקום ללמוד קודם התפלה ולהתפלל כראוי, ובא היצר הרע וטוען 'הלא צריך לישן עוד קצת כדי בריאותך', והיצר הטוב טוען כנגדו, ועד שמתווכחים זה עם זה, אני שומע להיצר הטוב וקם לערך בשעה ארבע או ארבע וחצי, באופן שקמתי שעה או שתיים קודם עלות השמש ושמעתי להיצר הטוב. והרבי שוכב לערך שעה או חצי קודם חצות הלילה, ובבוא החצות מעורר היצר הטוב לקום לתיקון חצות וללמוד עד אור היום, בא היצר הרע וטוען 'הלא צריך להינפש קצת, כדי שיהיו החושים כראוי'. וראה הרבי כי טענתו אמת, ושוהה עוד קצת, וקם כחצי שעה לאחר חצות באופן ששמע לעצת היצר הרע, וקם כחצות הלילה ושכב סמוך לחצות. השיב לו הגר"א ז"ל שאפשר לפרש בזה מאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כי מעלת היצר הרע גם כן גדול, ומובן שנגמל מיצר הרע הקדום, כי גם יצר הרע שלו נגדל במעלה.

(אמרי יהודה על התורה, תניינא, עמו' נא-נג)

הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר, נולד בשנת תר"ע להוריו, הגאון הרב יהודה סג"ל רוזנר (אב"ד סקלהיד (סעקעליהיד / סאקקאי-היד) ומחבר ספרי 'אמרי יהודה') ורעייתו שרה, בת הרב הגאון משה יונגרייז (אב"ד קאשוי).

הרב שמואל חיים התחתנן בזיווג ראשון עם מרת זיסל בת הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד מבאטלאן. בניסן תרצ"ג הוא התחתן בזיווג שני עם בת מרת צפורה בת דודו, הרב הגאון ר' אשר אנשיל יונגרייז אב"ד מעזא-קיוויאשד.

הרב נודע כחריף עצום ופרסם חידושי תורה ב'לקט ששנ"ה', שנה ד' גליון ד', סוף סי' ל"ו. בספר שו"ת 'אמרי יהודה' ב, מהדורת ניו יורק תשנ"ו, סי' כא-כב, הובאו תשובות מאת בן המחבר, הרב שמואל חיים רוזנר (על השגות שכתב הרב נפתלי מנחם וואלדמאנן על דברי המחבר).

הרב שמואל חיים כיהן כרב צעיר בסקלהיד וסייע לאביו בענייני הרבנות ובניהול הישיבה המקומית. הוא גם מסר שיעורים בישיבה, סייע לאביו בטיפול בכל בעיות השעה, וכיהן בפוסק הלכה ומורה צדק במשחטת העופות בסקלהיד. יחד עם אביו חתם הרב שמואל חיים על כרוז לעזרת חבורת המשניות בסקלהיד במפקד הקהילות תש"ד מופיע הרב שמואל חיים כאב"ד סקלהיד. בהקדמת ספר 'אמרי יהודה' על סוגיות הש"ס, חלק א, כתב הרב יהודה סג"ל רוזנר תודה לכל התומכים והמסייעים לו ולתלמידיו, תודה לרעייתו הצדקת 'אשר תמיד ראתה בעין פקיחה למלאות מחסורי התלמידים', וכן תודה 'לבני היקר מוהר"ר שמואל חיים ני' המסייע לי בלימוד והשגחת התלמידים. זכות הרבים יעמוד לעד למחסה ולמגן לכלם ותיה' צדקתם עומדת לעד'.

באמצע חודש אייר תש"ד נשלחו הרב, משפחתו וקהילתו לגטו גרוסוורדיין, ושהו שם כשבועיים בתנאים תת-אנושיים. בתחילת סיון הם גורשו ברכבות משא לאושוויץ, והגיעו לשם בערב חג שבועות תש"ד. הרב שמואל חיים נהרג עקה"ש באושוויץ, ביחד עם רעייתו חמשת ילדיהם, וביחד עם אביו, ועם רבים מבני קהילתם, ביום הראשון של חג השבועות תש"ד. הי"ד.

אהובי רבותי, בעוונותינו הרבים כאן הוא היום השוק מקדמת דנא ביום שבת קדשינו, ואיתרע מילתא זה פעם השנית שיום השוק הגדול הוא בשבת שלפני פסח, שאנו קוראין אותו 'שבת הגדול', השבת אשר אנו עומדים בו כהיום הזה. ואם לא דברתי עד הנה ולא הרימותי קולי בעניין זה עד כה, טעמי ונמוקי עמי, כי אף שמוטל על מנהיג להוכיח את בני דורו ולא יפרוש עצמו מן הצבור להשלים רק את נפשו, כאשר אמר הקרא 'ואשימם בראשיכם', שאשמת העם תלה בראשיכם אם לא תוכיחו וכו', אבל אם רואה שלא יהיו דבריו נשמעים, ויהי דברי תוכחה לריק חלילה ולא ישמעו לתוכחתו, אז טוב יותר שילך ויפרוש מהם, ואין אשמת העם תלוי בו. וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע…

לכן דעו נא אהובי רבותי! שאין אני מדבר אל אותן אנשים ונשים אשר יושבים בשעה זו ביום השוק, כי אלולי חוששני, הייתי אומר עליהם הלעיטהו לרשע וכו'. אלא אני מדבר, וזה נותן לי כוח לדבר בעוונותינו הרבים, בראותי עוד אנשים ונשים באו הנה לבית הכנסת שלנו לפירקא דכלה לשמוע דרשה, ענין חג בחג, הלכות פסח בפסח, ולאנשים ונשים כאלו אשר אני רואה שניצוץ של יראת שמים בוערת עוד בקרבם, 'אליכם אשים אקרא', תזהרו מאוד 'מתערובת חמץ'. יודע אני היטב שכמעט אין בכם מי שיעבור על 'חמץ גמור', או לחלל חלילה שבת בפרהסיא, אבל לבי עלי דווי בעת זכור אזכור את אשר ספרו לי, שאשתקד הלכו אנשים 'ליום השוק הגדול', אשר היה בשבת גדול כמו היום, ושמעו שמדברים זה עם זה שיקנו כל צרכיהם לפסח (בצים עופות וכו'), ומשום זה צריך לזרז ביותר, כי כאן יש 'תערובת חמץ', שרוצה לעבור חלילה על אזהרת שבת קודש עם 'היתר', באמרו שיקנה על צרכי ליל התקדש חג, ולפסח עצמו. ובאמת עוד יגדל חטאו, כי איש או אשה אשר יש להם השגה ויודעים שצריך לקיים מצות חג הפסח ורוצים לכבדו במאכל ובמשתה כראוי, לאלו יגדל חטאם. ועליהם בוודאי כיוון הנביא 'למה לי רוב זבחיכם יאמר ד", אל תעשו מצוות הבאות בעבירות גדולות חלול שבת וכיוצא בו…

אהובי רבותי! יותר קל ללחום ולשרש דבר שאין לו שום סימן טהרה כלל, כי בכל דור ודור נמצאים בכל מקום אנשים יראים נאמנים לד' ולתורתו הקדושה אשר עומדים בפרץ לגדור גדר ולהעמיד הדת על תילה, וגם אינו דבר קשה להגיע באופן כזו אל תכלית הנרצה, כי נגד חלול ד' גלוי, בקל ללחום, כי ישראל קדושים הם ולא ימצאו אנשים אשר יעמדו כנגדם, דהיינו לעמוד חלילה בצד החלול ד'. אבל יותר קשה ללחום ולעקר דבר שיש לו סימן טהרה, כי חושבין כיון שאינו טמא לגמרי יכול לקיים גם להבא, כי קשה בעתים הללו לבקש חומרות גדולות. אבל דעו נא רבותי כי לא כן הוא, כי היצר הרע יודע ומכיר היטב הדרך אשר יכול ללכוד בני אדם, ועל כן עושה בכל כוחו התפעלות לערב 'חמץ עם מצה'. אבל אנו נקיים לבער 'תערובת חמץ', הן בעניין שבת אשר זכרתי לעיל. וכן בעניין האיטליז. כי עד עכשיו היה האיטליז אשר מכר בשר כשר סמוך לאיטליז אשר יש בו נבילות וטריפות! כי עלה בידי בקושי גדול לתקן תיקון גדול שיהיה איטליז כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, ואי אפשר לי לומר חלילה שעד עכשיו היה שם שום חשש, אבל ישראל קדושים ומדקדקים על עצמם. וזה הטעם גם כן שהיה קשה מאוד לעשות סוף וקץ לזה, כי היה לו 'סימן טהרה'. ואף אם יהיה קשה קצת איזה ימים עד שיסודר הדבר לגמרי, אבל אצפה שבקרוב יבוא הכל על מקומו בשלום ו'יאכלו ענוים וישבעו'.

(דרשת הרב משה צבי פריינד הי"ד לקהילתו בשבת הגדול שנת תרצ"ח, הובא בדורות ישרים ב, עמו' קד)

'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' וגו'. ולהלן בפרשה (ז,א) כתיב, 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכבר הקשה רש"י על השינוי, שלהלן לא נאמר עליו 'תמים' אלא 'צדיק' בלבד, וכאן אמר עליו 'צדיק תמים'.
ויש לומר על פי דברי ה'ישמח משה' (כאן) שכתב וזה לשונו: לכאורה היה די לומר 'נח צדיק תמיס היה', ותיבת 'איש' למה. והנראה לי דבערך גדולת וכבוד ה' יתברך איך ראוי לעובדו אין לו שיעור, ואם כן לא יתכן שם 'תמים' להעובד כשהוא בערך הנעבד [ה' יתברך], דאין לו סוף, רק בערך העובד [האדם] יצוייר שם 'תמים'. ואם כן לא יתכן לומר 'צדיק תמים', דמשמע שהעבדות בשלימות, רק 'איש צדיק תמים', שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. עד כאן דבריו הקדושים.
ומה מאוד מיושב בזה מה שלהלן נאמר עליו רק 'אותך ראיתי צדיק לפני' וגו', ולא נאמר עליו 'צדיק תמים', דהן אמת שלפי אישיותו בערך העובד [האדם], היה צדיק תמים, ולכך נאמר 'איש צדיק תמים' שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. אבל בערך הנעבד [כלפי הקב"ה] היה רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים'. ועל כן כשאמר לו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', דהיינו בערך הנעבד, נאמר רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים', כי לפני הקב"ה היה רק צדיק.

(הגהה בשולי גיליון 'ישמח משה', מאת הרב ישראל פריינד הי"ד או מאת בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, הובא בדורות ישרים א, עמו' יג)

הרב משה צבי פריינד הי"ד, אב"ד ס' מיקלאש (ג'רגיאו), היה בנם של הרב ישראל אב"ד ססרגן (תלמידו של הגאון הרב משה צבי פוקס) ומרת מרים רחל הי"ד, בתו היתומה של הרב משה דוד סופר ראב"ד ססרגן, נכדת הגאון הרב חיים סופר מחבר ספר 'מחנה חיים'. הרב משה צבי היה תלמיד אביו בישיבת ססרגן והיה תלמיד מובהק של מהר"ם בריסק הי"ד.

הרב התחתן עם מרת חוה הדסה בת הרב דוד לייב זילברשטיין הי"ד אב"ד וויצן מחבר 'יד דוד', בנו של הגאון הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל מחבר 'מעשי למלך', בשנת תרצ"ז. הוא שקד על התורה יומם ולילה בסענט-מיקלאש, פעמים רבות מתוך הדחק, וחיבר חידושי תורה רבים. הרב היה תלמיד חכם מובהק, גאון, סיני ועוקר הרים, רב ומנהיג אהוב על קהילתו.

מחידושיו שרד קונטרס גדול בכתב ידו ובו דרשותיו שנאמרו בשנות הזעם בפלפול ובאגדה, וכן הגהות בצד גליונות ספריו. מעט מחידושיו יצאו לאור בכתבי עת תורניים (לקוטי שושנה, תרצ"ה, סי' ע"ד. הנשר, ת"ש, סי' כ"ג).

בשנת תש"ב גוייס הרב למחנה עבודה ונשלח לאוקרינה, שם סבל ועבד בתנאים קשים שסיכנו את חייו. מרוב דאגה לשלומו, קפצה זקנה על אביו הרב ישראל. גם במחנה העבודה דבק הרב משה צבי בלימוד תורה בעל פה, מתוך דוחק ובייסורים קשים, בכל רגע פנוי, והקפיד לאכול רק מאכלים כשרים.

בסוף חורף תש"ד הרב וקבוצתו שוחררה מעבודה, אך בדרכם חזרה להונגריה ירו עליהם חיילים הונגרים. רוב חברי הקבוצה נרצחו, הרב משה צבי נפצע ברגלו מירי, והמשיך לשכב בשלג ולהעמיד פני מת. לאחר שהרוצחים הלכו משם, קם הרב ונמלט, חבש את רגלו, והצליח לחזור לביתו לקראת פסח תש"ד. בעקבות אירועים אלו כתב הרב משה צבי בפנקס דרשותיו:

'אהובי רבותי, יודע אני שממתינים ממני בשעה זו דברים היוצאים מן הכלל, דאף שזכיתי הרבה פעמים לעמוד ולדרוש במקום קדוש זה, אבל דברי אלו של היום יצאו מגדר הרגיל, מחמת שזה קרוב לעשרים חדשים אשר היתה עלי יד ד', ויוציאנו משם בכוח זכות אבותי הקדושים זי"ע, ודין גרמא שאוכל היום לעמוד כאן בחסדי ה' יתברך. אבל אני בעצמי עומד כמשתאה ואיני יודע ממה אדבר, על מה אתוודה, על הכלל או על הפרט, ממה שנעשה ונתהוה עם הכלל כלו או ממה שנעשה לי לעצמי בפרט, על הנסתרות או על הנגלות, על החדשות או על הישנות וכו'. אמנם דעו נא כי חוט של זהב נמשך לנגד עיני תמיד'.

כמה ימים אחר כך, למחרת חג הפסח תש"ד הוקם גטו בססרגן, והזאנדרמין שתפו פעולה עם הנאצים וגירשו את הרב ומשפחתו, יחד עם עוד כששת אלפים יהודים, לגטו. לאחר מספר שבועות גורשו הרב משפחתו בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. בהגיעם לאושוויץ, רגע לפני שנפרדו, ביקש ממנו אביו, ממש לפני מותו, לדאוג לכתביו הרבים. רוב כתבי האב אבדו בשואה ונותר רק פנקס אחד של דרשות בהלכה ובאגדה, וחידושים מפורזים בכתבי עת תורניים, שלימים יצאו לאור בקונטרס 'שארית ישראל'.

הרב משה צבי הוגלה בין מחנות עבודה, וגם שם הצליח במאמץ רב להימנע ממאכלי טריפות.

במספר מקורות צויין שהרב נספה באושוויץ, אך אחיו, הרב יעקב שלום, כתב שניצולים העידו כי בהיותו במחנה הריכוז אֶבֶּנְזֶה, נרצח הרב משה צבי, בו' באדר תש"ה, כאשר שומר במחנה ירה בו כשהלך לאורך גדרות המחנה. אחיו, אח זה אמר עליו באחד מדרשותיו 'חבל על האי שופרא דבלעי במבחר שנותיו, כי לאילנא רברבא הוי מתעביד – מה נאמר ומה נדבר, 'ומשה' על אל האלקים, בלי ספק, מרצונו וחפצו עלה השמימה מקום אבותינו הקדושים זי"ע, כאשר אמרו [משמו] בלי ספק אצלי'.

הורי הרב, רעייתו הרבנית, ושני ילדיהם , ישעיה והילד הלל, נספו באושוויץ, בט"ו בסיון תש"ד. הי"ד.

נספו גם הוריו, וכן בני משפחתו:

• אחותו, הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
• אחותו, הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
• גיסתו, הרבנית חוה טילא (אשת אחיו, הרב דוד יהודה) ובתם אסתר לאה.
• אחיו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה אֶבֶּנְזֶה.

ניצלו אחיו, הרב יעקב שלום בעל 'דורות ישרים'. ואחיו הגדול, הרב דוד יהודה (בן רעייתו הראשונה של אביו, מרת אסתר לאה ע"ה, אחות אמו, מרת מרים רחל הי"ד).

תשובה אליו מופיעה בשו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' קמ"ב).

צילום הגהותיו על ספר 'ערוך השלחן' מופיע באתר בית המכירות 'עתיק יומין'.

ראש השנה תרצ"ד

'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. בילקוט (תהלים פא) אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. כי לכל מועדים טעמם גלוי בתורה, פסח שבועות וסוכות, אבל ראש השנה מכוסה. האמנם כי דוד המלך עליו השלום רימז כי 'חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. מלך יושב על כסא כבודו, והוא יום משפט. מכל מקום נקרא חג מכוסה, ובתורה לא נתגלה טעמו כשאר חגים ומועדים.

והענין בזה כי כל המועדים הם על העבר: פסח זכר ליציאת מצרים, סכות זכר לעננים, שבועות מתן תורה. אבל ראש השנה הוא על העתיד, על השנה הבאה. וכן כל המועדים זכר להנעשה עם אבותינו, אבל ראש השנה הוא על הנעשה עמנו. ולכן כל המועדים הם מגולה, וראש השנה מכוסה, כי בראש השנה יכתבון כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה וכו', ומי יודע מה כותבין וחותמין, הכל מכוסה מאתנו.

ומכל מקום עלינו לשים עין על השנה שעברה, ועל ידי זה נתעורר להתפלל על השנה הבאה. ועלינו לשום לב כי עוד שנה ניתוסף לגלותנו. שנה נתיישננו, ובכל פינות יש צרות וייסורים, כי היינו לעג וקלס בגוים נחשבנו כצאן לטבח יובל, במקום שהיינו בטוחים רם ונשא, נרגע ארץ תחתנו. כבודנו לעפר ישכן, ומי יודע העתיד, הן ה' ידעת כלה.

ומצינו כשברח יונה מציווי ה', 'והספינה חשבה להשבר', כולם פחדו ורעדו, 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד', והוא פלא. בשעה של סכנה ויונה ירד לשכב ולרדם. וביאר האלשיך הקדוש, דכשאדם בצרה גדולה רחמנא ליצלן, מלא יגון, לפעמים נתעטש ונרדם, ולפעמים יש אשר לא יתן שינה לעיניו, ופשר הדבר הוא, דכשרואה שאין מנוס ומלוט להפטר מצרתו, אז נכנע למזלו, ואינו מרגיש הצרה, אבל כשעדיין יש לו תקוה, אז לא ינוח ולא ישקוט. ובמחשבותיו ישוטט וינסה איך להמלט, ומשום הכי יונה שידע חטאו וראה שיד ה' פגעה בו, ולא ראה תקוה להינצל, לכן ירד ונרדם, אבל שאר אנשים שבספינה לא ידעו מכל זה והייתה להם תקוה להינצל על ידי תפלה, לכן פחדו ורעדו והתפללו. וגם אנחנו, אף ששנה קשה עברה עלינו, ואין אנו רואין שהשנה הבא תהיה טובה ממנה, אבל חס ושלום לא נאבד תקוותנו. ועל ידי תשובה ותפלה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה, ונשפוך לבבינו בתפלה באמת, ותהיה השנה שנת גאולה וישועה אמן.

לשבת שובה

'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב'. בגמרא (תענית ז') תניא היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'עץ חיים הוא למחזיקים בה', ואומר וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין ערופה אלא הריגה, שנאמר: 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. וקשה דאם כן האיך מדמהו למטר.

ויש לומר דהנה טבע הגשם להרטיב את השדה ולהצמיחו, והנה אם הוא מעובד כל צרכו וממורע במרע טוב, אז הגשם מדשנו, ומצמיח פירות וירקות יפות וטובות, אבל אם השדה אינו מעובד, אז לא די מה שאין המטר מועיל שיצמיח לטוב, אך גם צומחים ירקות וסמים רעים. כן 'ראשית חכמה יראת ה' ', כי על ידי יראת ה' ומידות טובות, ובעיקר מידת הענווה, בזה יעובד לבבו שיהא מוכן לקבל תורת ה', ונעשית לו סם חיים, וגם התורה אשר לומד מתקיים אצלו, כמו שאמרו ז"ל בפרקי אבות 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת', אבל מי שאין בו יראת שמים, ואין צריך לומר מי שקרא בספרים חיצונים ומלא בדעות כוזבות של אפיקורסות ומינות חס ושלום, ולומד תורה, כל שכן דפקר טפי, שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא, ותורתו נעשית סם המוות. וזהו שהיה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', כמו המטר כשיורד על שדה שאינו מוכן לקבלו, המטר מאבדו, כמו כן בדברי תורה.

עוד יש לפרש הקרא על דרך זה, דהנה בתורה הקדושה יש משנה הלכה ואגדה ושבעים פנים לתורה, וכל אחד מוצא בהתורה מה שמבקש. וזה שאמר הכתוב 'יערוף כמטר לקחי', מה מטר אחד הוא ויורד על האילנות ונותן בהם טעם, לכל אחד לפי מה שהוא, לגפן לפי מה שהיא ולזית לפי מה שהוא, וכן לכולם, כך דברי תורה אחד הוא, וכל אחד מוצא בו טעם לפום דרגא דיליה. ומשום הכי הזכיר נמי כאן שמים וארץ, כי מורים על מדרגות שונות של בני אדם.

אמנם עיקר הכנה לקבל דברי תורה הוא הרצון באמת והקבלה, ולהיות מוכן ללמוד תורה גם מתוך הדחק ומצבים קשים חס ושלום, ובעיון וביגיעה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בסוף פרשתנא 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם 'וגו', ופירש רש"י: צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (ביחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. ועל פי דברי רש"י אלו יובן מה דאיתא בגמרא (שבת לא) שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כלל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. ולכאורה קשה, וכי שמאי הזקן ויושב בישיבה בנאי היה, ומנין לו אמת הבניין, גם מה הייתה כוונתו בזה.

ונראה דמה שאמר הנכרי 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת', כוונתו הייתה שאינו רוצה לתת בעול צווארו לשום עינו ולבו ואזניו להגות בדברי תורה, רק על רגל אחת דרך עראי. ועל זה פתח ספר יחזקאל והראהו בקרא 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', ומזה יוכל לעשות קל וחומר, מה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהא עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבינם. דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה.

***

'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך', יובן על  פי הגמרא (שבת נ"ה) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, והאדם צריך להאמין שכל היסורין אינם חלילה לרעה, ואם לפעמים בא על אדם צרות ויסורין רחנא ליצלן, המה כדי שיתעורר על ידיהם לשוב בתשובה ולתקן מעשיו, וכמאמרם ז"ל (ברכות ה) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' '.

והנה ה' מורה על רחמים, ואלקיך על מדת הדין, וזה שאמר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', דאם פגע בך מדת הדין, דע שהוא גם כן רחמים, כדי להחזיר אותך אליו יתברך שמו, 'כי כשלת בעונך', דהכשלון והיסורין שבאו לך, המה על ידי עונך, ולכן צריכין לסלק סיבת הדבר, ומאיליו תסתלק המסובב. ועל ידי  תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין.

ואיתא בגמרא (חגיגה ה') ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו. וקשה מדוע לא יהיה לו תקנה, יבקש רחמים מרבו להפסיק הצרות.

ונראה דרצונו לומר, עבד שרבו ממציא לו צרות ויסורין, דהיינו שהם באים באופן שאינם מכירים שהם מן השמים להחזירם למוטב, ותולין אותו במקרה, כמו מציאה שבא בהיסח הדעת ובמקרה, עבד כזו כלום יש לו תקנה, דוודאי לא יבקש רחמים, כיון שאינו מתבונן שהם מן השמים.

והנה שנה קשה עברה עלינו, ואחינו בני ישראל במדינת "דייטשלאנד" מוכים ונרדפים, כל לב יהודי דוי על מעמד השפל של אחינו בית ישראל שם, על הרדיפות, על שברון פרנסות ועל השפלתם בנפש, וגם בשאר מדינות המעמד מכאיב מאד, ואנחנו מרגישים זאת, וחלילה לתלות כל זאת במקרה אשר על זה נאמר 'לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו', ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום

והנביא (הושע ב) אומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי'. ואפשר לומר, דהנה כאשר האומות העולם מייסרים את ישראל, ואומרים להם 'לא עמי אתם', ועושין להם חוקים אכזריים, חוקים מיוחדים, על ידי זה מתעוררים ישראל לעשות תשובה ולהיות עושים רצונו של מקום בבחינת 'בנים למקום', אבל יותר טוב הוא שאין ממתינין על זה שיבואו חס ושלום צרות ויסורין ע"י האומות, רק עושין תשובה בעוד מועד, עד שלא יבאו ימי הרעה. וזה שאמר הנביא, 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם', היינו תחת אשר יבאו עליהם צרות ויסורין על ידי האומות, לאמר להם 'לא עמי אתם', במקום זה 'יאמר להם בני א-ל חי', היינו שנשוב אל ה' לעשות רצונו, עד שנאמר להם שאנחנו בני א־ל חי, ואז ודאי שלא יבאו צרות ויסורין, ויבא עלינו שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה אמן.

לסוכות

'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' וגו'. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל) 'פרי עץ הדר' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'הוד והדר לבשת', 'כפות תמרים' – זה הקב"ה, שכתוב בו 'צדיק כתמר יפרח', 'וענף עץ עבות' – זה הקב"ה, דכתיב והוא 'עומד בין ההדסים', 'וערבי נחל' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', עכ"ל המדרש. והנה המדרש אינו מבאר לנו באיזה סגולות המינים הללו דומין להקב"ה.

עוד שם במדרש: דבר אחר 'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו'. עכ"ל המדרש. ובהשקפה ראשונה נראה דהנך שני דרשות סותרים זה את זה, ומאן דמתני הא לא מתני הא, דאחד סבירא ליה דקאי על הקב"ה וחד אמר דקאי על ישראל.

ויש לומר ביאור המדרשים, דהנה כל דבר ניכרת שלימותה לפי איכות התקרבותה אל הטבע אשר ממנה לוקחה, ועל כן הסכימו החכמים דהאדם היותר נעלה ושלם הוא, אם נתקיים בו יעוד הראשון של אדם הראשון להיות נברא בצלם אלקים ודמות תבניתו, דהיינו שמתדמה בכל מעשיו וענייניו אל הקב"ה, שהוא מקור טבע הנפש אשר בקרבנו, וכל המדות טובות שבנו הם ציור קל ממידותיו הנשגבים בלי קץ וגבול. והאדם צריך לאחוז בכל אורחותיו באורח ה', וכמו שדרשו (סוטה י"ד) על הפסוק 'לאהבה את ה' אלקיך לדבקה בו', וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון, מה הוא רחום, אף אתה תהא רחום. וכאשר מתדמה האדם בכל יכולתו אל הקב"ה בכל עניינים, בזה נקרא 'אדם השלם'. ובזה יש לפרש הקרא 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', פירוש על ידי שלומדים דרכי ה' ומידותיו, באים למדרגת 'ורב שלום בניך', היינו לתכלית שלימת האדם.

גם כאשר אנחנו אוחזים במידותיו הטובים של הקב"ה, אז באותו מדה גדולה או קטנה הוא משתמש במידותיו הטובים כנגדנו, כנודע הפירוש על הפסוק 'ה' צלך', כמו שבצל רואין כל מה שאדם עושה, כמו כן הקב"ה מתנהג עם בריותיו כפי מעשיהם. ויש להוסיף בסיום הקרא 'על יד ימינך', דכאשר פתוחה ידך ליתן צדקה לעניים, גם ידו פתוחה להשפיע פרנסה וברכות. ואם ידך קמוצה לעני, אז הקב"ה מתנהג גם כן באותו מדה, חס ושלום. ויד הקב"ה להשפיע, תלוי בידך בצדקה וחסד. וכן המקבל עליו תוספות שבת ומאריך בקדושת השבת, מאריכין לו מן השמים טובות וחסדים ומקצרין צרותיו, במדה כנגד מדה, כי שבת הוא יום מנוחה, ומדת הדין בטל בו. וכן בתוספות יום הכיפורים, יוסיפו לו כפרה לאלו עוונות שאין יום הכיפורים מכפר, כמו חייבי כריתות ומיתות בית דין. ועל כן צריך ליזהר בתוספות יום הכיפורים מאד, ולא כאותן אנשים אשר ממהרין לגמור התפלות תיכף בהזמן של מוצאי יום כיפור, ומה גם שתוספת יום הכיפורים דאורייתא (ביצה ל'), ועליהם רמז ישעיה באמרו 'ברגע קטן עזבתיך'. ובזה יש לומר גם כן נוסח התפלה של מנחה בשבת קודש 'יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה אהבה ונדבה', דכאשר עומדים קודם יציאת השבת, אומרים שהמנוחה היא 'אהבה ונדבה', בנדבת הלב לתוספות שבת.

ועל דרך זה יתיישב גם כן קושית התוספות (שבת פח) על הך דאמר שם ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה וכו' אף ישראל וכו'. וכן בתוספות תימה שמביא קרא 'כתפוח בעצי היער', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה, כדכתיב 'כן דודי בין הבנים'. ועל פי דברינו הכוונה, 'כתפוח בעצי היער', דבאותן המידות שישראל נמשלו לתפוח, 'כן דודי בין הבנים', באלו המידות טובות יתנהג הקב"ה עם בניו בני ישראל.

ובזה יובן הך עובדא דרבינו הקדוש (בבבא מציעא פ"ה) דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה' בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה 'זיל לכך נוצרת'. אמרי הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין. ויש לדקדק הלא באמת הדין כן כמו שאמר רבי דלשחיטה קיימא. אך אפשר לומר דכבר היה נגזר עליו היסורין מאיזה טעם, אבל אם היה מתנהג לפנים משורות הדין לרחם על העגלא, אף שמן הדין אין צריך לרחם, אז גם מן השמים היו מתנהגים עמו לפנים משורת הדין להינצל מן היסורין.

וכן יש לפרש מאמרם ז"ל (בבא מציעא ל) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. ולכאורה הוא סתירה למה דמצינו בכמה מקומות דחורבן ירושלים היה משום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל פי הנ"ל אתא שפיר, דאילו היו עושין לפנים משורת הדין, אז גם הקב"ה היה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין. ואף דמצד הדין ראויה הייתה ירושלים להיחרב מחמת הג' עבירות, מכל מקום לפנים משורת הדין לא הייתה נחרבת.

ובזה יש לפרש הפזמון שאנו אומרים בסליחות, 'מדת הרחמים עלים התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילו', וכבר הקשר המפרשים (עיין קרבן נתנאל ר"ה כא) הלא אמרו ז"ל על הפסוק 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', 'אליו' – ולא אל מידותיו, שאסור להתפלל לאחד מהי"ג מדות, ואיך אמרינן 'מדת הרחמים עלינו התגלגלי', גם יש להבין הלשון 'התגלגלי', מה הכוונה בזה. אמנם יש לומר דהכי קאמר, 'מדת הרחמים' שלנו, שאנו עושים רחמים לפנים משורת הדין, זה המידה 'עלינו התגלגלי' כגלגל החוזר, שגם מן השמים יושפע לנו מדת הרחמים, ויתעורר רחמי ה' עלינו.

וזהו הביאור בשני המדרשים שהתחלנו, דדימה את ארבעת המינים להקב"ה ולישראל, דבאותו מדה שישראל דומה להאתרוג, כפי המדרגות שמנו שם במדרש, כן הקב"ה דומה להאתרוג, להתנהג באותה מדה עם ישראל.

לפרשת בראשית

'בראשית ברא אלקים' וגו', בגמ' מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית' וכו'. ופירש בתוספות לפי שראוי להתחיל בשם, והיו אומרים 'בראשית' שם הוא, ושתי רשויית הן. ויש לדקדק דבאמת מדוע לא כתב כן בתורה, מאחר דראוי להתחיל בשם.

אך הענין הוא, דאחד מי"ג עיקרים הוא 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגיהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל', דבעצמותו יתברך אין שום השגה לנו, ואי אפשר להשיג. וכל השגותינו הם רק מצד פעולותיו וברואיו והשגחתו, על ידי זה יכולין להשיג מקצת מן המקצת, וכמו שאנו אומרים 'דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך'. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה 'והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדול לידע השם הגדול' וכו', והנה שם הוי"ה השם המפורש מורה על עצמותו יתברך והוייתו, היה הוה ויהי. אשר בזה אין לנו שום השגה, ושם 'אלקים' מורה על יכלתו ופעולותיו אשר הוא תקיף ובעל היכולת וכו' ושהוא משגיח בעליונים ובתחתונים וכו', אשר בזה השם יש לנו השגה, וצריכין להשיג, על ידי שנתבונן במעשיו הנפלאים, ועל כן טרם הבריאה היה נקרא רק בהוייתו, אבל אחר בריאת שמים וארץ נקרא על שם 'אלקים', המורה על מעשיו ובריאותיו. ומשום הכי אמר 'בראשית ברא אלקים', דדייקא אחר שהייתה כבר בריאה, אז נקרא בשם 'אלקים', אבל בעצמותו יתברך אין לנו שום השגה.

לפרשת וירא

'ואברהם זקן בא בימים' וגו', במדרש אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', יש לפרש על פי מה שכתוב (שלהי מס' קנים) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, אבל זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וענין הוא כי בימי הבחרות אז הוא הזמן של מלחמת היצר, אבל לעת זקנה נחלש תאוה הטבעית. ולכן הצדיקים אשר בימי בחרותם עורכים מלחמה נגד היצר הרע והתאוות רעות, וכובשים את יצרם, הנה ימי זקנותם הן אצלם ימי שלוה. וכן הוא אומר 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו', דלעת זקנם כבר מגיע אליהם עבדות הבורא בלי יגיעה כל כך, וכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שאין צריכין אז למלחמה כבימי בחרותם. אבל הרשע אשר בימי בחרותו לא ערך מלחמה נגד היצר, ואדרבה רדף אז אחר תאוות רעות ומילא משאלות לבו בתאוות היצר הרע, הנה גם לעת זקנתו רשע מבקש לימודו, ואז כבר פסקה תאוה הטבעית, ואי אפשר לו למלאות תאוותו כימי בחרותו. ועל כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) 'וזכר את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'. ופירש רש"י 'ימי הרעה' – ימי הזקנה והחלשות. והכוונה שצריכין לזכור את הבורא יתברך בימי הבחרות כל כך, עד שלא יבאו ימי הרעה, היינו שימי הזקנה והחלשות לא יהיו ימי הרעה בדעת מטורף אשר יאמר בהן האדם 'אין לי בהם חפץ'.

וזה כוונת המדרש 'ואברהם זקן בא בימים'. אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', דאברהם אבינו על ידי שהיה מושל ביצרו כל ימיו, לכן כאשר הגיע לימי זקנה לא באו עליו ימי הרעה, ימים אשר אין בהם חפץ. אדרבה 'וד' ברך את אברהם בכל', שהיה עובד את בוראו בלי מלחמה כל כך ובדעת מיושבת.

(קונטרס המאיר, דרושים שנכתבו על סמך רשימות שכתב הרב מאיר שפיץ הי"ד)

הרב הגאון ר' מאיר שפיץ הי"ד, נולד בב' בטבת תשמ"ט (1888), להוריו, הרב טוביה שפיץ הי"ד, ומרת אידל סימא הי"ד, בת הרב חיים אריה כהן (נינו של הגאון רבי יהודה הכהן מסיגט מחבר 'קונטרס הספיקות', וחתנו של הרב משה לנדא, נכדו של ה'נודע ביהודה').

הרב מאיר שפיץ היה תלמידו של רבה של פהרדיארמאט, של הגאון הרב משה גרינוואלד בעל 'ערוגת הבושם' בחוסט, ושל הגאון הרב משה הירש פוקס בגרוסוורדיין (מתלמידי ה'כתב סופר'). הוא התפרסם כעילוי וכמתמיד, בעל מוח חריף ותפיסה מהירה. בהיותו תלמיד בישיבת גרוסוורדיין מונה הרב מאיר להיות ראש 'חברה חריפות' ולמסור שיעור בחריפות ופלפול.

עוד בצעירותו הוסמך להוראה על ידי גדולי דורו, ובהם הרב מרדכי ליב ווינקלר אב"ד מאדה, בעל 'לבושי מרדכי', ועל ידי רבני בית הדין בגרוסוורדיין בראשות הרב פנחס צימטבוים והרב ישעיה פולק.

הרב מאיר התחתן עם מרת רחל אסתר הגאון הרב שלמה זלמן אולמן אב"ד ביסטריץ (בירת מחוז נאסוד, רומניה), נשיא הראשון של לשכת קהילות היראים האורטודוקסים במדינת טרסילווניה, מתום מלחמת העולם הראשונה ולעד לפטירתו. הרב שלמה זלמן אולמן היה בנו של הרב משה אולמן מגרוסוורדיין, בן הגאון רבי שלמה זלמן אולמן אב"ד מאקאווא מחבר שו"ת 'יריעות שלמה', חתנו של הגאון הרב בונם איגר אב"ד מטרסדורף, בן הגאון הרב משה גינז, חתנו של הגאון רבי עקיבא איגר (הראשון) בעל 'משנת ר' עקיבא'.

לאחר נישואיו התגורר הרב מאיר בסמוך לחותנו וסייע לו בענייני הרבנות והעסקנות הציבורית: הוא עזר בניהול הישיבה ובפתרון האתגרים שעמדו לפני רבני הלשכה האורטודוקסית. בשנת תרע"ב מונה הרב מאיר לכהן כרב בעיר שפירמזה.

לאחר פטירת חותנו, בו' באלול תרצ"א, מונה הרב מאיר לממלא מקומו כרבה של ביסטריץ וכראש הישיבה שם. הרב דאג לפתח ולבסס את הישיבה, הפך אותה למרכז תורני וחינוכי גדול ומרכזי לכל יהודי הסביבה, והעמיד בה מאות תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראת שמים. רבים מתלמידיו היו עניים, והרב דאג לכל מחסורם. שעוריו של הרב הצטיינו בהגיון בהיר בדרך הפשט, ורק סוגיות נבחרות בש"ס לימד בדרך הפלפול והחריפות. תכנית הלימודים השבועית בישיבה כללה: שלשה דפי גפ"ת, או"ח, יו"ד, וחומש עם פירוש רש"י. בנוסף פיתח את ה'תלמוד תורה' שהוחזק בידי הקהילה, ופיקח בעצמו על מוסדות החינוך הקהילתיים. הרב דאג גם לבנות מחדש ולתקן את המקווה הקהילתי.

הרב היה מראשי לשכת הקהילות האותודוקסיות, ותיקן תקנות בענייני כשרות, תלמוד תורה וצדקה. תלמידיו ובני קהילתו היו מתכוננים לדרשותיו במשך מספר שבועות לפני 'שבת הגדול' ו'שבת שובה', ושתו בצמא את דבריו. הרב היה הפוסק האחרון העל ענייני הקהילה, ודרש מבני קהילתו משמעת מוחלטת, להגדיל את כבוד התורה וכבוד שמים. למרות טרדותיו הרבות, התמיד הרב המסירת שיעור יומי בישיבה. כל ימיו רדף הרב אחר מעשי צדקה וחסד, ודאג לכל הנצרכים בעירו. לקראת הפסח היה הרב מחזר בעצמו על פתחי הגבירים, לקבל מהם סכומי כסף לטובת מעות חיטין.

הרב היה בקיא גם בענייני רפואה, אסטרונומיה ובהוויות העולם, ושימש בורר בדיני תורה מסובכים בכל רחמי המדינה.

במלחמת העולם השנייה חולקה טרנסילבניה בין הרומנים וההונגרים, ומשנת ת"ש הייתה ביסטריץ בחלק ההונגרי. הרב הצליח לבטל כמה גזירות קשות נגד היהודים, ולסייע לפרנסתם, לאחר שהסתכן וקבע פגישות עם המושל הצבאי ההונגרי.

לאחר שהונגריה הצטרפה לברית עם מדינות הציר, התגברו הגזירות והרדיפות נגד היהודים. הגברים היהודים גוייסו לעבודות כפייה ב'גדודי עבודה' ונשלחו לעבודת פרך הקרבת החזית, ורבים מהם מתו מרעב, ממחלות, מהפגזות, ממוקשים ומרדיפות הנאצים. הרב פעל להציל רבים מן הגיוס לעבודת הכפייה, ויחד עם רעייתו הם הכינו אוכל כשר לנערים שנלקחו למחנות עבודה, ודאגו לסייע להם.

לאחר הכיבוש הנאצי הורה הרב לכל מי שהתייעץ עמו, להסתתר ולעשות כל מה שביכולתם להציל את נפשם, מתוך הבנה שסופם של הנאצים קרוב. גם את ילדיו הורה לעזוב את הבית, ולברוח. בזכות עצותיו נצלו מספר משפחות מקהילתו, וכן ילדיו של הרב: הרב משה, ר' חיים אריה, וגיטל (אשת ר' יוסף פרקש).

לרב והרבנית היו כבר תעודות שיכלו לסייע בהצלתם, אך הרב לא רצה להפקיר את עדתו בשעת הצרה, ולא רצה לגלח את זקנו ופיאותיו. בשבת הגדול תש"ד, נשא הרב את דרשתו האחרונה. הוא קרא בבכי לרחמי שמים ומסר דברי התעוררות.

בראש חודש אייר תש"ד, רוכזו כל יהודי העיר, ובהם יותר משמונת אלפים נפשות, בכיכר העיר שהפכה ל'גטו'. הרב עונה קשות על ידי גרמנים והונגרים, הם גזזו את זקנו וחבלו בגופו, והשאירו אותו מוכה ופצוע שכולו שותת דם. משם נשלחו נשלחו יהודי העיר בשני משלוחים להשמדה באושוויץ בי"ג ובי"ז בסיון תש"ד. הרב מאיר נהרג עקה"ש באושויץ בי"ג בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית רחל אסתר, ובנותיהם ריינא-לאה ודבורה ביילה.  

הוריו של הרב מאיר נהרגו עקה"ש בט"ו בסיון תש"ד.

הרב חיבר חידושי תורה רבים, בסוגיות הש"ס ובהלכות, באגדה ובדרוש. רובם המחולט של כתביו אבדו בשואה. שרדו הערות קצרות שרשם בשולי גיליונות ספריו וציטוטי מכתביו בירחונים תורניים וכן בספרי שו"ת של חבריו. מכתביו הודפס ספר 'קונטרס המאיר' (ברוקלין, תשמ"ו), בענייני תקופת שמואל ותקופת רב אדא, דרושים חידושים ופלפולים.

בנו של הרב מאיר הי"ד, הרב משה שפיץ, התחבא יחד עם גיסו, הרב משה יוחנן וויינברגר, בעליית גג של שכן גוי במשך חצי שנה. לשניהם היה רק סידור 'בית יעקב' אחד, שהיה מלא בדמעותיהם. הרב משה שפיץ כיהן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה, כאב"ד ביסטריץ וכרב קהילת 'אהלי שם' בברוקלין. עם הגעתו לארה"ב הוא התמסר להצלת יהודים מארצות המצוקה. הוא היה חבר בהתאגדות הרבנים ופוסק ידוע. בתו של הרב משה, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

בנו של הרב מאיר הי"ד, ר' חיים אריה שפיץ  סייע לרבי מבוהוש, בהבאת מים לבונקר בו הסתתרו בבוקרשט ובליווי האדמו"ר לטבילה במקווה, באלול תש"ד, בימים האחרונים לפני נסיגת הצבא הגרמני מהעיר. הרב חיים אריה ניצל מהשואה בהרפתקאות מופלאות.

'אעשה לו עזר כנגדו', ודרשו חז"ל "זכה עזר, לא זכה כנגדו", ויש לומר על דרך הצחות, דהנה 'זכה' הוא ראשי תיבות 'זיוגא (היינו מלבוש, כדאיתא בעירובין ק' זבינא לך זוגא), כבוד, הון', היינו שאם הבעל נותן לאשתו מלבושים כחפצה וגם מעות כרצונה ומכבדה יותר מגופו, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאם שלש אלה לא יעשה לה, היא כנגדו בכל העניינים, כנ"ל.
או יש לומר על פי מה שאמרו לפרש 'לא טוב היות אדם לבדו', היינו שלפעמים האדם רוצה בזיווג כזה שאבותיו אינם מסכימים לזה, אז צריך לבטל רצונו מפני רצון אבותיו, ולדעת שהם דורשים בוודאי טובתו, דאם לא ישמע להם חס ושלום לא יהיה לטובתו. וזה כוונת 'לא טוב היות אדם לבד', שיעשה הזיווג לפי דעתו. רק 'אעשה לו עזר כנגדו', אף שהוא כנגדו צריך לבטל דעתו מפני רצון אבותיו, ודברי פי חכם חן. וזה שדרשו חז"ל "זכה", היינו שמקיים כיבוד אב ואם בעניין הזיווג, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאינו שומע דעת אבותיו, אז חס ושלום היא כנגדו, כנ"ל, וקל להבין.

במסורה 'ואתם פרו ורבו', 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום'. ויש לומר דהנה בעניין הזיווג צריך ליזהר מאוד בשני דברים. האחד שיהיה תמיד שלום ביניהם, והשני שיקבלו עליהם מהיום להתנהג בדרך התורה, ואם נזהרים בזה בוודאי יצליחו ויתענגו זה מזה כמו ביום החתונה. וזהו כוונת המסורה, 'ואתם פרו ורבו', היינו בעת הנישואין כי הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכו', אז הראשית 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' שיהיו בבחינת כהנים, ואביהון דכלהון אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כה יהיה תמיד שלום ביניהם. שנית 'וגוי קדוש', שיקבלו עליהם להתנהג בקדושה ובטהרה בתורה ויראת שמים, ואז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', שידבקו במידות הנ"ל, אז 'חיים כולכם היום', היינו יהיו תמיד ביניהם חיים והצלחה, כמו היום של החתונה, כנ"ל.

ובעת נישואין של יתומים אמרתי שאם יתנהגו בשלום, וילכו בדרך התורה ויראת שמים, אז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו הנשמות של אבותיהם אשר כבר הלכו ודבקו עצמם בצל כנפיו יתברך שמו, 'חיים כולכם היום'. בעת הנישואין גם הם לוקחים חבל בשמחת בניהם, היינו נשמתם גם כן משתתף בשמחת בניהם, וכנ"ל.
או יש לומר על דרך זה, דהנה אצל היתומים ה' יתברך הוא המחותן. שהוא אבי היתומים, והדרך הוא כשהמלך עושה נישואין הוא נותן (אמטניסטיא) הנחה, וזהו שכתוב 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו אצל היתומים, אז 'חיים כולכם היום', כי הנחה למדינות עושה ומשפיע להם כל טוב, כנ"ל.

'ויברך את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה' וגו', 'ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו. ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס', יש לומר על דרך הצחות והמוסרי, דהנה הנהוג בעוונותינו הרבים שמי שהוא עשיר, בושה הוא לו שיתנהג הוא ובניו בדרך התורה ויראת שמים כנודע. על כן אמר להן אל רבקה כי בבואה אל בית אברהם לא תתנהג כמותם, רק תמיד יהיה לנגד עיניה כי 'אחותינו את', על כן תתנהג כמו בבית אבותיה בענייני מלבושי פריצות, ובל תכסה שער ראשה וכדומה, והטעם 'את את היי לאלפי רבבה'. הלא תהיה שם לך עשירות, ואם כן לא נאה לך להתנהג בדרך הצניעות, כדרך העשירים שמענה בפיהם שאינם יכולים לשמור התורה הקדושה, כי שרים ורוזני ארץ נכנסים ויוצאין בביתם, וצריך להתנהג כמותן. אבל באמת שקר בפיהם כי גם העשירים יכולין לשמור התורה הקדושה כשרוצים. והראיה מהאבות הקדושים, שאף שהיו עשירים ועפרות זהב להם, עם כל זה התנהגו בדרך התורה. וזהו שאמרה רבקה מי 'האיש', ראשי תיבות 'איש ירא שמים' ההולך… היינו אף שיש לו נחלאות ועשירות, ועם כל זה יראת ד' על פניו. וראיה נכונה דאף מי שהוא עשיר יכול להתנהג בדרך התורה, אשר על כן 'ותקח הצעיף ותתכס', היינו שהלכה בצניעות, כי בעניה ראתה ולבבה הבין שאין זה מזיק עשירות, וכנ"ל, וקל להבין.

בזמירות לליל שבת, 'יום קדוש הוא וכו', כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו, לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו, כל עדת ישראל יעשו אותו'. ויש לומר על פי מה שכתב בספר שב"ר פרשת ויקהל לפרש הפסוק 'ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם', דהגם הרשעים המחללים את השבץ קודש, מכל מקום בעניין מאכל ומשתה הם מקיימים השבת, והוא כתרתי דסתרי, דלענין הנוגע לגוף הם מקיימים השבת, ועל מה שנוגע לנשמה אינם משגיחים כלל. וזהו שאמר 'ושמרתם את השבת', מחויבים אתם לשמור השבת 'כי קודש הוא לכם', בעניין מה שנוגע לצרכם לאכילה ושתיה אתם מקיימיםף אם כן קל וחומר כי מחויבים אתם לשמור קדושת השבת לנפש שהוא העיקר, ודברי פי חכם חן.
וזה כוונת הפייטן הנ"ל, 'כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו לנוח בו', היינו כי מחויבים לשמור השבת קודש כראוי למיהוי, והטעם כי 'ולשמוח בתענוג אכול ושתו כל עדת ישראל יעשו אותו', ואם כן מקל וחומר כבוד שבת קודש לנוח בו כדת, וכנ"ל.

בפיוט לראש השנה ויום כיפור, 'באין מליץ יושר מול מגיד פשע', יש לפרש על דרך הלצה, דהנה ידוע דעל ידי שהבנים אומרים קדיש הם מליצים יושר לאבותם שיעלו מעלה מעלה בעולם העליון. אמנם אם הבנים אינם הולכין חס ושלום בדרך התורה, אז אדרבה נהפוך הוא, שעל ידי שאומרים קדיש מזכירים את אבותם לרע, והיינו לאמור 'ראו מה שגדלתם'. הנה 'יושר' הוא ראשי תיבות 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', וזהו שאמרו 'באין מליץ יושר', שהקדיש אינו מליץ, והטעם כי 'מול מגיד פשע', שמעורר עוונות אבותם אתם, ודו"ק.

טעם על מה שנוהגין כששותין איזה משקה תוקעין כף זה לזה ואומרים 'לחיים', על פי מה שכתב בספר 'כנסת ישראל' בשם הרב הקדוש מרוזין זלל"ה, שהיה אומר בעניין תענית שובבי"ם ת"ת, ידוע מספרים הקדושים שהוא לתיקון הברית, ואמר הוא ז"ל שתיקון זה יכול להיות בשבת אחים יחד, בדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה, כי ב' פעמים 'כף' בגימטריא מאתים, ומדינא 'ערלה בטלה במאתים', כידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בברית חס ושלום, מושך ערלתו עליו, ודברי פי חכם כן.
והנה תיבת 'לחיים' בגימטריא צח, ועם הכולל צט, ובמה שאומרים אותו בפיו הוי מאה, ועל ידי זה שכל אחד אומר 'לחיים' הוא מאתים, וממילא הוי תיקון לפגם ברית, כי ערלה בטילה במאתים, כנ"ל.
ובזה יש לומר טעם מה שנתינת צדקה הוא תיקון על חטא הידוע, משום דבעת שנותן בעל הבית הצדקה ליד העני והוא מקבל, אז הב' כפות בגימטריא מאתים כנ"ל, וערלה בטילה במאתים. כנ"ל.
ובעניין זה יש לפרש המדרש המובא בספר 'ברכה לחיים' [מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד] אות א, כשישראל שותין ואומרים 'לחיים', הקב"ה מוחל להם עוונותיהם, דאיתא בשם הרב הקדוש מקאסוב ז"ל, שהראשי תיבות 'כוס' הוא 'ויאמר סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם, כי שני יודין ששותים הם שם מלא, עיין שם. ועל כן כשאומרים 'לחיים' הב' ישראלים, ונתמלא הכתוב של 'ויאמר ד' סלחתי כדבריך', ממילא מוחל עוונותיהם, כנ"ל.
ויש לפרש בזה הפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', היינו שאם נותנים זה לזה לחיים יד אחד לתוך ידו של חברו, 'לא ינקה רע', אין שום יניקה לרע חס ושלום, כי הקב"ה מוחל עוונותיהם, ואז אך טוב וחסד… כנ"ל.

(חידושי אגדות ב'אגם מים' שיצאו לאור ב'גינת ורדים')

בע"ה
אנכי בדרך ד' נחני להיות משובתי שבת דק"ק מ' וואשארהעלי יע"א, והנה הראה לפני ידידי היקר הרבני החו"ב החסיד אדם וכו' כש"ת מו"ה אפרים איש שלום (פריעדמאנן) נ"י, סופר ומזכיר דק"ק הנ"ל, את מחברתו אשר פיו יקבנו בשם הדרת קודש אשר בו כתוב לאמר לדורות פעולת צדיק, ה"ה ש"ב הרב הגה"ק המפורסם יחיד בדורו בתורתו ובצדקתו וחסידותו, משירי כנסת הגדולה, כש"ת מו"ה אברהם יהושע פריינד זי"ע אבדק"ק נאסאד יע"א, אשר פעל ועשה כל ימי חייו, וכמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מיניה למען ידעו דור אחרון, יקימו ויספרו לבניהם לנטוע בלב הקורא אמונת צדיקים, אשר הוא יסוד גדול בימים ההם ובזמן הזה, כי בעוונותינו הרבים על ידי צוק העתים והצרות רחמנא ליצלן, האמונה בהשגחתו יתברך שמו פוחתת והולכת, ועל ידי אמונת צדיקים באים לאמונת יתברך שמו, כנודע מספרן של צדיקים. אי לזאת גם אנכי הצעיר כיודא ועוד, הנני להסכים כי טוב עשה בעמיו ובחבורו הנ"ל, ואמור אל הקונים והעם העומדים בעזרה שיקחו מאתו ספר הנ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ובזכות זה שמבררין מקחו של צדיק ז"ל, יגן עלינו להיות לנו למליץ יושר להפקד בדבר ישועה ורחמים כללית בקרוב, אמן סלה.

היום יום שני בשבת פרשת פינחס דהאי שת"א לפ"ק, פה מ' וואשארהעלי יע"א.
הק' גרשון מענדל קאהן אבדק"ק ע' סענזשארץ והגליל יע"א

(הסכמת רבי גרשון מנדל קאהן לספר 'הדרת קודש', שיצא לאור בסטמאר תש"ב)

הרב גרשון מנדל קאהן, נולד בסביבות שנת תר"מ (1880), לאביו, דומ"ץ איהעל ואב"ד ערדה-סענזשארץ (ארדו'-סאנט-ג'ורג',שבטרנסילבניה), מחבר ספר 'בינת יששכר' ו'קיצור יערות דבש', הרב יששכר בער קאהן, ולאימו הרבנית מרת טיילא בת הרב אשר זעליג לעוו מאהרישאר

 הרב גרשון מנדל למד בבחרותו בישיבת אביו, ואחר כך למד בחוסט בישיבת בעל 'ערוגת הבשם', שנעשה רבו המובהק. במהלך לימודיו בישיבה היה גבאי של חברת קנין ספרים. בהמשך למד אצל הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר ספר 'זכרון יהודה'.

הרב גרשון מנדל התחתן עם מרת פרומט בת הרב יצחק מאיר ווידמאן, אב"ד מאסיעף ומחשובי רבני מארמרוש, ונולדו להם שלש בנות. לאחר חתונתו התגורר הרב גרשון מנדל תקופה מסוימת במאסיעף, בסמוך לחותנו, והמשיך לשקוד על התורה.
הרב גרשון מנדל סייע בניהול ענייני רבנות העיר ערדה-סענזשארץ. בשנת תרע"ז (1917), לאחר שאביו עבר בזקנותו לעיר מ' וואשערהעל, שימש הרב גרשון מנדל כרב הצעיר של העיר ערדה-סענזשארץ. בג' באייר תרפ"ג (1923), נפטר אביו הרב יששכר בער, ובנו, הרב גרשון מנדל, מילא את מקומו כאב"ד העיר ערדה-סענזשארץ וסביבתה, וניהל שם את הישיבה שייסד אביו.

בשנת תרפ"ב חתם יחד עם רבנים נוספים ממדינת 'זיבענבערגען' (שהיו חלק מהונגריה על למלחמת העולם הראשונה ואחר כך סופחו לרומניה) למנוע את התקרבות קהילות שאינן רשומות בלשכת היראים אל הקהילות האורתודוקסיות.
בשנת תרפ"ד ערך הרב גרשון מנדל את ספרו של אביו 'ליקוטי מוסר מספר יערות דבש' והוציאו לאור, והוסיף וכתב עם אחיו הקדמה לספר.
בשנת תרצ"ג העביר הרב גרשון מנדל את רבנות ערדה-סענזשארץ וכמה ישובים מסביבתה, לרשות חתנו, הרב אברהם פרנקל, שנבחר לרב הקהילה.
במהלך סעודת שבת שערך בביתו עם תלמידיו, נפטרה אשתו, והרב הורה לכסות אותה, בירך את ברכת 'דיין האמת', והמשיך לערוך את סעודתו, מגודל מסירותו לשמירת קדושת השבת.

הרב נודע כנואם בחסד עליון וכדרשן נפלא. הוא רשם את דרשותיו בספרו 'אגם מים' (ראשי תיבות: 'אנכי גרשון מענדל), שהתגלה ככתב יד לאחר שבעים שנה וחלקים ממנו יצאו לאור בקובץ גינת ורדים, יג – תשרי תשע"ב, עמו' טז-יז. הדרשות בספר כוללות חידושי אגדה על התורה ומועדים, לנישואין, לסעודת ברית מילה, הספדים, פרקי אבות, ועוד.
הרב נודע גם כפוסק, היורד לעומקה של הלכה, והרבה גדולי תורה פנו אליו בשאלות הלכתיות. גדולי דורו הזכירו אותו רבות בכתבי עת ובספרים, כגון: 'אוצרות ירושלים' (שנת תשכ"ט, חלק לו, סי' תק); 'וילקט יוסף' (מחברת ה, ס' קמח); 'לקט ששנ"ה', (ח, סוף סימן כז); שו"ת 'עצי חיים' (אה"ע סי ל), שו"ת מהרש"ג (ג, סי' עג); 'בני שמעיה' (סי' כה); 'תורת יקותיאל' (מהדורה קמא: סי' צט-ק, צהדורה תנינא: כד, לח-לט); 'מכתם לדוד' (סי' ד); 'תורת יקותיאל' (סי' צט וסי' ק); שו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ה, יב, סה, פז, קמד, קעב, וחלק ג יו"ד סוף סימן קמט); 'בינת יששכר' מאת אביו (או"ח סי' ו, יו"ד סי' ג ו-ה, וחלק ב סי' ה). בנוסף סידר את כתבי אביו לדפוס והוסיף להם הגהות והערות רבות, המופיעות תחת הכותרת אב"ה (= אמר בן המחבר).

הרב גרשון מנדל קאהן נספה באושוויץ בשנת תש"ד. בשואה נספו כל בנותיו, חתניו וצאצאיהם:
א. בתו, ריזל, ובעלה, הרב אברהם פרנקל (נספה בחג שבועות תש"ד), ממלא מקום חותנו ברבנות ערדה-סענזשארץ, וארבעת ילדיהם.
ב. בתו שרה רבקה ובעלה הרב דוד יהודה פאלק, אב"ד ק"ק סאוואטא, וילדיהם.
הרב דוד יהודה הלוי פולק (פאלאק /פאללאק) הי"ד הנ"ל, נולד בסביבות תר"ע (1910) לאביו, הרב משה (מצאצאי הגאון ר' זעקל פולק, מגדולי תלמידי החתם סופר), עוד בעודו ילד קטן התייתם הרב דוד יהודה מאביו, שנפטר בגיל צעיר. היה מחשובי הרבנים הצעירים ברומניה. שימש ברבנות בקיראי-שארוץ. ביום ב' באדר א' תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה רבקה בת הרב גרשון מנדל קאהן הי"ד אב"ד סענזשארץ. בשנת תרצ"ז מונה לרב ואב"ד קהילת סאוואטא (עיירת הקייט והנופש סובאטה).
יש מי שכתב שהרב דוד יהודה נהרג בכניסת הגרמנים לעירו. יש שכתב שנרצח במכות מוט ברזל בראשו באוקראינה, יש שכתב שהוכה למוות במהלך הגירוש, ויש מי שכתב שנרצח באושוויץ 1944.
דברי תורה ממנו הובאו בספר דופקי תשובה (סי' יז ס"ק סז) מאת גיסו הרב אברהם פרנקל הי"ד; ילקוט המאירי (חלק א, עמו' שי, וחלק ב, עמו' רפט); בכתב יד שחיבר חותנו 'אגם מים' (פרשת אמור, על הפסוק 'שור או כבש')  הוא הוזכר גם בשו"ת בית ישראל (חלק ב סי' א, כט, מט); שו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' יד, נט), שו"ת מנחם משיב מאת הרב מנחם סופר הי"ד (או"ח סי' יג, פא, יו"ד סי' פג, אבה"ע סי' כז), דופקי תשובה (חלק חקר הלכה סי' כא-כד, כו, כח).
ג. בתו, מאשע שבע, ובעלה (ובן דודה), הרב יהושע ברוך קרויז, הרב הצעיר בערדה-סענזשארץ (נספה בכ' באדר תש"ה).

ראה מאמר על תולדותיו וצאצאיו בעלי זכרון 41, כסלו תשע"ח, עמו' נב.