בתקופתנו, בה פסו אמונים מבני אדם, נחוץ להרבות בספרי האמונה, ולהטיף טיף אחר טיף מרחובות הנהר נחלי אמונה / הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד

ב"ה. צרכי צבור באמונה, בימינו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית, במעשה ניסים, רפויה מאוד. ובהעדר אמונה כרוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה, להטיף טיף אחר טיף, מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו.

בשומי על לבי הדברים האלה, קמתי ואתעודד ויגעתי ומצאתי ללקוט שושנים, מספרים וסופרים, דברי שאר בשרי שר התורה הגאון הקדוש מרן שלום רוקח מבעלזא זצוקל"ה, לרקח מרקחת, לשובע ולנחת. ואל ספרי אומר לבי! שוטי בארץ לארכה ולרחבה, ואני שלום כי אדבר. ואם המה למלחמה והיה כי יפגשך המתלוצץ החכם בעיניו וישאלך: מי קראך הנה? מה הבאת לנו בעת הזאת שכנסת ישראל טובעת בים של צרות ופגעים, החסר משוגעים אנו, כי באת לפרנס את עמך ברוחניות מעולפת ספורים, והוא, קיבתו ריקה ושואל ללחם?… אז עני לו גם את בדברי הרמב"ם ז"ל, לולא כת המשוגעים נשאר העולם הרוחני חרב.

ואל המלגלגים ודוברי רע, אען ואומר, אל נא אחי תרעו, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, כי כל מום וחסרון שתמצאו בי ובספרי, לא יגיע לאחד מאלף לכדי מום שבך, ולכדי עוונך בלשון הרע. ואם יאמר הקורא 'טול קיסם', אומר לו 'טול קורה' (ערכין ט"ו), היינו אומר לו, מה שאמרת טול הוא קורה, נגד הקיסם שמצאת בי. כי כבר אמרו ז"ל 'מוציא דבה הוא כסיל' (פסחים ג:), שוטה וגס רוח. אסכרה באה על לשון הרע (שבת לג:), ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קי"ח:), גשמים נעצרים (תענית ז'), לישנא בישא כהמן (מגילה י"ב:), אין מקבלים פני שכינה (סוטה מ"ב:), אין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין ק"ח.), לא מצינו להם כפרה בקרבנות (זבחים פ"ח.), נחתם גזר דינם על לשון הרע (ערכין ט"ו.), המספר לשון הרע, כאלו כפר בעיקר וכו', נגעים באים עליו, ראוי לסקלו, אמר הרב"ה אין אני והוא יכולים לדור, מגדיל עונות כנגד עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים (שם:), הרי זה משופכי דמים (דרך ארץ פרק י"א), נענשו על לשון הרע (אבות דרבי נתן פרק ט). ואם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך לשלום (דרך ארץ זוטא פרק ט).

ואיתא במדרש רבה (מצורע פרק ט"ז), מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי דייקא, והיה מכריז ואומר 'מאן בעי למזבן סם חיים וכו', 'מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע' וכו'. והקשה למה היה מחזיר בעיירות הסמוכית לציפורי דייקא. ושמעתי מאאדמו"ר הרב הגאון המובחר חו"פ נ"י וכו' כקש"ת מוהר"ר צבי יחזקאל שליט"א אבד"ק פלונסק והגליל, על פי חז"ל (ערכין ט"ו:) מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו', ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו וכו'. סיפר, אין לא תקנה וכו'. ונראה דיש תקנה דווקא בלומדי תורה, אבל לא במחזיקי תורה, אף שאמרו ז"ל המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'בצל החכמה בצל הכסף' (פסחים נ"ג:), עם כל זה לא הוי כלומד, דפירשו (בפרשת בהעלותך) ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה עניו מאוד וכו', דמה שייכות זה לזה. דקשה למה מרים נצטרעה ולא אהרן. ובפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה זה לשונו, אמר הקב"ה אם יהיה גם אהרן מצורע אין כהן גדול בעל מום יכול להקריב, אלא יראה באחותו ויצטער, שנאמר 'ויפן אהרן אל מרים', עיין שם. ולכאורה הלא היו בניו, אכן איתא (מנחות צ"ט:) בלחם הפנים היו ארבעה כהנים נכנסים וכו', וארבעה היו מקדימים וכו', שנאמר וכו'. בספר ראש יוסף תענית דלמאן דאמר שהיו בזיכין מונחין בתוך הלחם (עיין שם דף צ"ד) סגי רק בארבעה. והיו אהרן ושני בניו אלעזר ואיתמר, והרביעי היה משה, למאן דאמר שהיה כהן, או פנחס, למאן דאמר שהיה כהן משעה ראשונה. ואם היה אהרן נצטערע, והיה צריך הסגר שבעה ובתוכו שבת, ולא היה אפשר בלחם הפנים. אבל לרבי יוסי שם בגמרא, אפילו סילק את הישנה [שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, הא מה אני מקיים לפני תמיד, שלא ילין שלחן בלא לחם] וכו' וסגי בשני כהנים, חזר הקושיא: [ואפשר דסבירא ליה כמאן דאמר שבת דף צ"ז, דגם אהרן נצטרע. עיין שם].

אכן יש לומר דאהרן היה לו תקנה בתורה, מה שאין כן נשים כהא (סוטה כ"א) מאי זכות תורה, הא לא מפקדא. אך איכא תקנה דישפיל דעתו. אבל כתב המהרש"א דישפיל נגד זה שדיבר עליו בגבהות הלב, על כך אמר 'והאיש משה ענו מאד' וכו' ואי אפשר להשפיל נגדו. ושם בסוטה מסיק זכות באקרויי בנייהו ונטרן לגוברייהו (ברכות י"ז.) והוי מחזיקי לומדי תורה, ובוודאי גם למרים היה זכות זה. אלא וודאי דאין תקנה במחזיקים. וזה יש לומר פירוש 'בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז,יב), היינו בזה יש יתרון ללומד על המחזיק כי 'החכמה תחיה בעליה' על דרך 'מי האיש החפץ חיים נצור לשונך' וכו', על דרך (ברכות ל"ד:) כל הנביאים וכו' אלא וכו' למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו' (ישעיהו סד,ג).
ואיתא (מגילה ו'.) אמר זבולן וכו' והא הוי ציפורי וכו' וזבולון הוי מחזיקי לומדי תורה, כנאמר 'שמח זבולן' וכו', לכך הלך הרוכל לחלקו של זבולון דייקא והכריז 'נצור לשונך מרע', היינו שלא ידברו לשון הרע. כי אם סיפר אין לו תקנה אליבא דכולי עלמא. ואפשר עוד על דרך צחות כי על פי רוב המחזיקים דוברים לשון הרע על רבניהם ותלמידי חכמים. והגאון הקדוש מורינו הרב רבי יצחק מווארקי ז"ל אמר לבני קהילה שרבו עם הרב, 'מלפנים בישראל עם הארץ קנה לו חתן תלמיד חכם, עבור כמה אלפים, נדוניא ומזונות על שנים בכדי שיהיה לו למי לנשוך (פסחים דף מ"ט.), ועתה נתחכמו, ועמי הארץ מכל העיר קונים בשותפות תלמיד חכם אחד, הוא הרב, ועבור איזה אגורות לשבוע, יוכל לנשוך. ולכן מחזיר בעירות המחזיקים. עד כאן מאדוני אבי ומורי ורבי שיחיה.  והחריף ובקי מר יוסף בלעכמאן נ"י משעפס חבירי אמר בצחות דבציפורי בסים אווירא (זימער-וואהנוג) ומקום חולים (כתובות ק"ד), ומחזיר שם בסם חיים, לרמז להם, דנגעים וחלאים באים בלשון הרע: טול קורה! בין עיניך, ספרי המונח לפניך. ובעשותי רצונו דהגאון הקדוש זכותו יגן עלינו שיודפס חידותי תורה (כמובא בספר לב שמח יתרו, ועיין בפנים אות שצ"ב, ויזכר לטוב ידיד נפשי הגאון מפעטריווא שיחיה שהעתיק לי כל החידושי תורה מספר לב שמח), יליץ יושר בעדי.

כן דברי המצפה לרחמי ה' יתברך וישועתו כל הימים, יום ה' שלח ט"ז סיון עת"ר לפ"ק זגיערז.
הצעיר אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן בן הגה"ג חסיד ומפורסים מפלונסק שליט"א.

(דובר שלום, הקדמה)

הרב אברהם חיים שמחה בונם, נולד בפלונסק בשנת תרמ"ז (1887) לאביו הגאון החסיד הרב צבי יחזקאל מיכלסון, רבה של פלונסק ומחברי ועד הרבנים לעדת ורשה ולאמו הרבנית הינדא סעריל לבית שוורדשרף. גם הוא, כאביו, כתב ספרים עם תולדותיהם והנהגותיהם של גדולי ישראל בדורות עברו: 'שמן הטוב' (פיוטרקוב תרס"ה), אהל אלימלך (פרמישלה, תר"ע), דובר שלום (פרמישלה, תר"ע), עטרת מנחם (בילגורי, תר"ע), אהל אברהם (פיוטרקוב, תר"ע), אהל נפתלי – זכרון יצחק (למברג, תרע"א) ומקור חיים (בילגורי, תרע"ב). כל אחד מספרי הרב אברהם חיים שמחה בונם מקבץ סיפורים חסידיים על אישיות חסידית אחת. בספריו נתן הרב מספר הסברים לצורך בספרים אלו במיוחד בתקופתו.

בהקדמת ספרו 'אהל אלימלך' הסביר שמטרת כתיבתו היא ליצור אלטרנטיבה ספרותית לספרות הקלוקלת הנפוצה בימיו:
אמנם זה הי' מגמתי. להועיל בני בריתי. כי ראיתי שיש ספרים. אשר דבריהם כלענה מרים. ויתגעשו מימיהם טיט ורפש. לכלות בשר עם נפש. וכאשר ינוחו ממעשיהם. יש שמבלים בהם עיתותיהם. או בקריאה עלה נבל. ושירי עגבים. יפיחו לצנות וכזבים. לכן לא מענתי. פרי עטי. ואומר אני מעשי למלך. ואקוה להי"ת [=לה' יתברך]. כי שערי אהלי לא יסגר. ועכ"פ ביום השבת יפתח. מאמינים ב"מ [=בני מאמינים] ישתעשעו בו ביום מנוח. כולם ישבעו וירוו נחת. ולא יטבעו בבאר שחת. בילדי נכרים לא ישפיקו. ובדברי תורה וזכרון צדיקים יעמיקו.

בהקדמה לספרו 'אהל נפתלי', המקבץ סיפורים על רבי נפתלי צבי מרופשיץ, כתב הרב אברהם חיים שמחה בונם על חשיבות כתיבת תולדות אנשי מופת וגדולי הדור בדורות הקודמים והנחלת מורשתם לדור הבא:
מהם יראו ויתאמצו לעשות. האבות יחישו לכת בעקבותיהם. והנערים יקנאו בחקרי לב. ולצדיקים אשר באמונתם חיו. לתת תוקף ועוז למוסר אביהם. להאזין ולשית לב לקול מוריהם. להתהלך בנתיבות הגדולים והדגולים אשר שמם וזכרם תאות נפש כל השומע.
הוא הוסיף וציין שראה לנכון לכתוב ספר זה במיוחד בתקופתו, בה 'דרכי התורה והיראה אבלות וזמרות זרות וספיחי דעות כוזבות תגדרנה המסלה העולה בית אל'.

בהקדמת ספרו 'דובר שלום', המקבץ סיפורים על רבי שלום מבלז, הוסיף הרב אברהם חיים שמחה בונם לעמוד על החשיבות של הספר בהנחלת האמונה, בתהליך מתמשך, שלב אחר שלב: 'בימנו אלה אשר פסו אמונים מבני אדם, והאמונה בהשגחה פרטית. במעשה ניסים. רפויה מאוד. ובהעדר אמונה. ברוכה בטלת התורה ועזיבת הדת והיהדות. לכן יש הנחיצות בהרבות ספרי האמונה. להטיף טיף אחר טיף. מרחובות הנהר נחלי אמונה. ויאמינו בד' ובמשה עבדו'. 
לימים, ביטויים דומים מופיעים במספר הקדמות שכתב אביו, הרב צבי יחזקאל מיכלסון.

הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד נשא לאשה את מרת רבקה נקריץ. הם התגוררו בזגיערז', שם עבד במשך מספר שנים כמזכיר של הקהילה, ובהמשך עבד כסוכן עסקי. בזמן מלחמת העולם השנייה היה בגטו לודז' ונספה באושוויץ בשנת 1943.

בתמונה: ספרי רב אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון הי"ד ותמונה אביו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד.