תורה ותפלה חלק ב: תנאים לקיום מצוות תלמוד תורה כהלכתה / הרב אברהם גרודזנסקי הי"ד

מתורתו של הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

גדולה היא מצות תלמוד תורה יותר מכל המצוות שבתורה, ולא כל הבא ללמוד מקיים בזה את המצוה כהלכתה. ישנם הרבה תנאים בגדרי המצוה, וזקוק הוא להכשרה נפשית ושכלית לפניה ולאחריה. אך ראשית כל צריך שידע האדם קודם הלמוד ובשעת הלמוד כי בתורת השם הוא עוסק. כי אין זה ספר של חכמה מסוג השכל האנושי, ואין מטרת הלמוד בספר התורה ללמוד חכמה לשם חכמה כדי להשיג סודות הבריאה ולהבין דרכי החכמה העליונה, אלא תורת השם היא. התורה מגלה לאיש הלומד אותה את רצון השם בכל תהלוכות החיים. האדם בשעה שלומד בה שואל באורים ותומים לגלות לו את רצון ה' בכל מעשה, דבור, מחשבה והרגשה שלו. איך לחשוב לדבר ולהתנהג על חלד. כי אין זו תורה של אפשרות מפשטה בהנהגת האדם, אלא תורת חיים המקיפה את כל ענייני החיים, ומורה לו את הדרך הנכונה בכל תסבוכת מעגלי החיים. אין שאלה שלא יוכל האדם למצוא בה את פתרונה, אם רק יעורר את חפצו להסתכל בה נכוחה, ולדרוש בה את המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך בה.

החובה על הלומד תורה להכיר בכל עומק הכרתו "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". התורה נתונה לעם ישראל בשביל שבחר בהם השם, והוא מברך לנותן התורה על הבחירה והנתינה כאחד. ברכה זו חיובה מן התורה, ובכל יום ויום הוא משנן לו אותה, ונותן הודאה על חלקו. ברכה זו מעמידה את האדם על מהותה של תורה, כי אין מי שראוי ללמוד בה ולהבין אותה רק אותו עם הנבחר מכל העמים. עם זה שנתעלה באמונה והגיע למדרגת נבואה "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה,ד). רק הוא ראוי לקבל תורה מאת השם, מאורסה היא לו, ונצטווה לעסוק בה ולהבין אותה.

ואחרי שנתבהרה ונתבררה לו ההכרה הזאת, טרם גשתו אל הקודש, יצרף ויזכך את נשמתו בכור השלמות והטהרה, טהרת הלב ושלמות המדות. כמו שמבאר הרבנו יונה אה המשנה (אבות פ"ג) אם אין דרך ארץ אין תורה, וזה לשונו: צריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד תורה ואחר כך ייקח לו מצוות, כי אי אפשר וכו'. וכן מבאר הוא את המשנה (שם) כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו', שלא יאמר אדם אשנה הלכה זו ואקיימנה, אשנה כל התלמוד ואקיימנו, אם כה יאמר לא תתקיים חכמתו, כי צריך תקון המדות תחלה ואחר כך תתקיים חכמתו. עיין שם. רואים אנו מזה שאף הלומד בלב נכון על מנת לעשות, אם לא הכשיר את עצמו קודם בשלמות המדות, אין חכמתו מתקיימת. וכל שכן אם חסרה לו יראת שמים, על זה כבר צווחו חז"ל (יומא ע"ב) אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. על זה נאמר "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין". עיין שם.

ואז, כשהוברר לו כל זה, והכשיר עצמו לכך, הוא נכון לקיים המצוה "לעסוק בדברי תורה", ולבקש בתורת השם את מה שברור לו בכל מלא הכרתו. היינו שלמודו הוא ענין של דרישה, שהוא דורש וחוקר את רצון השם בכל מצוות שבתורה, כמו שאמרו (מכות כ"ד) "בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר, כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא דרשוני בכל התורה כולה". כי כל דברי הראשונים והאתרונים הלא הם התעמקות בהבנת הש"ס. וכל השקלא וטריא שבש"ס הלא הוא בהבנת התורה שבכתב וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כדי למצוא ע"י זה את הפרטים והאופן המתאים לרצון השם בדיני המצוות.

כי רצון השם, כפי שאפשר לאדם להשיג, מתגלה הוא בתורה. רצון השם הוא רצונו הכללי, המקיף את כל התורה כולה. הוא אינו מתחלק לפרטים, אלא מאחד אח הפרטים מכל מצוות התורה יחד נשלם רצון השם יתברך. ולא רק ממצוות אלא גם מתיבות שבתורה. האותיות שבתורה כולן יחד משלימות להביע את רצון השם. ובכן ספר תורה שחסרה בה אות אחת פסולה. אבותינו הקדושים הכירו את רצון השם וממנו הבינו את כל פרטי המצוות עד שלא ניתנו. כמו שאמרו "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצוותי חוקתי ותורתי". שמירת כל התורה כולה, אף תקנת חכמים כערוב תבשילין (יומא כ"ח) וכדומה, קראו אותה חז"ל הכיר את בוראו, כי ההכרה אחת היא.

לכן חייב האדם לידע את כל התורה כולה, גם חלק התורה של ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה. לבד בשביל שאפשר שיבוא לידי מעשה לכשיבנה בית המקדש, אלא הלימוד עצמו תורה הוא, כי מכל התורה כולה, מכל המצוות יחד נשלם רצון השם. גם חיוב האב ללמד תורה לבנו הוא עד שידע הבן את כל התורה כולה (שו"ע של הרב הלכות תלמוד תורה) כי זהו הגדר האמיתי של מצות למוד התורה, שיהא האדם יודע את כל התורה כולה, ומזה ישיג את רצון השם, כי ידיעה אחת היא.

על למוד שכזה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". אין הצווי רק ללמוד, אלא לעסוק, ליגע ולעמל בדברי תורה עד שיבין אותם הבנה שלמה מקיפה ועמוקה, ואז ירגיש את טעמם ומתק דבריהם המשמחים לבב ומשיבים נפש. לכן סמוכה היא תפלת "והערב נא" לברכת המצוה, וברכה אחת היא, שיהיו דברי תורה ערבים בפינו, ונרגיש את טעם יינה. גם השמחה של למוד התורה היא אחת מתנאי המצוה (כמבואר בשו"ע או"ח סימן תקנ"ד), ואין שמחה כהתרת הספקות, כל כמה שהוא משתדל להבין מה שהוא לומד, כל מה שהוא ממשמש ומוצא בה טעם, הרי הוא מתחזק בקיום המצוה של "לעסוק בדברי תורה".

למוד תורה שכזה, דרישת השם בכל עת, מה נעלה הוא אצל האדם! הוא כמו אותה המדרגה הכי עליונה שרק גדול הנביאים, משה רבנו, זכה לה. רק לו היתה נתונה הרשות לדרוש את השם בכל עת, ועל כל דבר ספק אמר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". מעלה זו שבדבר השייך לנבואה לא זכה לה כי אם משה רבנו, זכו לה כל ישראל בדברים השייכים לתורה. אין זכיה זו רק רשות, אלא חובה. חוב על כל אחד מישראל להגות בתורת השם תמיד בכדי לדעת "מה יצוה ה'". אם מסתפק הוא באיזו דבר הלכה, יהגה בה יותר ויותר, "עמדו ואשמעה", עד שתתגלה לו התשובה האמתית, וידע את האסור והמותר. זוהי תלמוד תורה, וזה נקרא גמרא (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א). בטוח הוא האדם שאם רק יעמול בתורה אז ימצא מה שהוא מבקש, כמו שאמרו "יגעת ולא מצאת אל תאמין", על כגון זה אמרו המלאכים "אשרי לילוד אשה שכך מובטח".

למוד התורה שכזה מחייב את האדם לא רק לעמלות ויגיעה אלא להתפשטות הגשמיות. כי אם האדם רוצה להשיג את רצון השם כל ישותו מפריע לזה. כל עוד שיש בקרב לב האדם איזו הרגשה גשמית, אי אפשר לו להשיג רצון של חכמה עליונה. כל אשר ישיג – יגשם, יצמצם, והיה לעניין אחר. אם ברצותו שלא להקטין את התורה, שלא לגשם אותה במושגיו, עליו לבער את ההרגשה הגשמית מלבו. לזכך את שכלו, לטהר את מחשבתו, עד שידבק שכלו בשכל התורה. עד שיתאחד דעתו ממושגיו בדעה ומושגי התורה – אחדות שאין בה הפסקה של גשמיות וצמצום. כי להבין דעת השם ותורתו יוכל רק בהתאחד דעתו עם דעת התורה כנר עם האבוקה. אף שהנר כשלעצמו קטן הוא, אבל בהתאחדו עם האבוקה, אין ניכר קטנותו. הפסק היותר קטן מבדיל את הנר מהאבוקה ואז נשאר הוא בקטנותו. גם לתפלה נחוצה התפשטות הגשמיות, אבל רק הפשטת ה"אנכי" של האדם, כמבואר לעיל, שאת ענייני הגשמיות אדרבה צריך המתפלל להרגיש בין בבקשה בין בהודאה, אבל בלמוד תורה אין מקום להרגשה גשמית כלל. כי להשיג רצון השם הוא בא, וזה אי אפשר בלי הפשטה גמורה מהגשמיות לגמרי, לכן נקראת תורה – חיי עולם, ותפלה – חיי שעה.

מה נפלא הוא לראות שגם תפלה על גאולה עתידית, קבוץ גליות וביאת המשיח, בנין המקדש והחזרת מלכות בית דוד, גם אותם כינו בשם חיי שעה. וכן אמרו ז"ל (מגילה ט"ז): גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים, לא הניחו עזרא ועלה. עיין שם. פרידת עזרא מברוך בן נריה, לא היתה שאלה של בטול תורה, אלא המעטת גודל העליה שהיתה אפשרית לו בהיותו סמוך לרבו. והעדר עזרא לבנין בית המקדש היה דבר הניכר כמובן – לבד קיום המצוות התלויות בארץ, שאי אפשר היה לו לקיים בהיותו בבבל – בכל זאת דחתה עליה של תורה את עלית עזרא לארץ ישראל, כי תלמוד תורה כנגד כולם. כי היא חיי עולם.

ולא רק עניינים רוחניים כלליים אלה, שסוף סוף האדם מרגיש בחסרונם ומצטער עליהם – כי בלא זה הוי תפלת קבע – והרגשה שלו צער גשמי הוא, הם בסוג חיי שעה, אלא אפילו שלש הראשונות שהן שבחו של מקום – כי מנין היה יודע רבא באיזה חלק של תפלה מאריך רב המנונא, אולי בשבחו של מקום – כיוון שהן בסדר התפלה של חיי שעה שאחריהן, נכנסו גם הן תחת השם הכללי הזה, לעומת תורה שכולה רצונו ושבחו של מקום, לכן שמה חיי עולם.

ומה שהתורה מדברת בענייני החיים של עולם הזה, וכל המצוות המה בענייני גשמיות, וגם גדלותו של תלמוד הוא מה שהאדם בא על ידו לידי מעשה, אין זו סתירה לחיי עולם שבה, כי אף שהמעשים המה חי שעה ממש, יותר מתפלה, כי התפלה הלא היא מה שהאדם פונה מחשבתו ודבורו אל השם יתברך, רק שתוכן הדבור הוא בעניינים שהם חיי שעה, אבל מעשי האדם הלא הם בחיי שעה עצמם. אך דבר זה אינו ממעט את דמותה של תורה, אינו מקטין את ערכה, אלא מגדל את ערך המעשים. מעשים אשר יעשו לפי צווי התורה, יוצאים מסוג חיי שעה ונכנסים בענייני חי העולם. עניינים של חול נעשו עניינים של קדושה, כמו שאנו מברכים על המצוות "אשר קדשנו במצוותיו", כי בקדושת התורה מקדש האדם את כל הבריאה. מעורות של בהמה, אדם עושה תפילין ומזוזות וגם ספר תורה. זוהי גדלותה של תורה. כשאדם מתאחד עם שכל התורה נעשה שכלו שכל התורה, וכוחו גדול לעשות מדברים של חול דברים של קודש. גם חיי שעה נעשה על ידי התורה לחיי עולם, כי חיי עולם היא.

מה נפלאים הם דברי הגאון רבי ישראל סלאנט זצ"ל בזה (אור ישראל כט,ל), זה רצונו: ובכלל בקשת תורת האמת ב' יסודית לה: היכולת בטבעי, והטהרה במחשבתו. הטהרה – הוא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית. וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות. היינו שיהיה השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפש אשר באדם. כי זולת זאת, נטית כוחות הנפש מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת אשר גם השיקול הדעת הישר בעזורה. והנטיה תעקמנה לצעוד בדרך עקלקלות וכו'. גדר של תורה הוא בשכל המופשט מכל רצון והתפעלות הנפש, אבל התפלה יסודה התפעלות הנפש לשעתה. כמאמר רז"ל (תענית ב) ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה. לזאת התפלה היא חיי שעה והתורה חיי עולם.

בדבריו אלו הקצרים כולל מרן הגאון רבי ישראל סלאנט זצ"ל את כל דברינו הנ"ל, ועוד יותר מזה. כי שכל בודד זה, נבדל לא רק מכל כוחות הנפש ונטיות ופניות שבמדות האדם, אלא אף מהתפעלות הנפש הנחוצה בעבודה שבלב של תפלה, והוא שכל מופשט מכל הרכבה וחבור עם עניינים של חיי שעה אפילו של תפלה – היא המדרגה הכי עליונה בהתפשטות הגשמיות ההכרחית בהשגת רצון השם בלמוד התורה. זוהי גדלותה של תורה על התפלה. וכן אמרו במשנה (פאה פרק א) תלמוד תורה כנגד כולם, כנגד עיון תפלה וכו' (כמבואר בשבת קכ"ז) כי תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד, כנסת ישראל, תרצ"ח)

 

מספר הצפיות במאמר: 27

ראית הזולת בעין טובה, הדנה לכף זכות, תשמח לב / הרב יונתן הכהן שטרסר הי"ד
תורה ותפלה חלק א: התעמקות בהבנת גדולת התפלה / הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

מאמרים דומים