יעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ועל ידי זה ינוח לו שנברא יותר משלא נברא / הרב יצחק הבנשטרייט הי"ד
ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו (עירובין דף י"ג).
שלושה נפלאו בדברי הגמרא.
א. לאיזה צורך סיפרה לנו הגמרא זמן פלוגתתם?
ב. למה דוקא שתי שנים ומחצה נחלקו, לא פחות ולא יותר?
ג. מה נשתנה פלוגתא זו משאר הפלוגתות?
וכדי להבין דברי חכמים וחידותם אקדים מה שכתבתי בסוף ספרי 'דורש חמורות' לבאר הירושלמי דשבת פ"א הל"ב, הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא. עד כאן. ונתתי טעם לשבח על פי מה שכתב בספר 'חנוכת התורה' לבאר הגמרא דלעיל, נמנו וגמרו טוב שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. עד כאן. וכתב דהענין כך הוא, נמנו וגמרו רצה לומר שבאו לכלל מנין המצות, שהלאווין הם יותר מהעשין, דזה רמ"ח וזה שס"ה, ועל ידי זה הסכימו דנוח לו לאדם שלא נברא, יען שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר, (עיין מהרש"א מכות פרק ג) וקשר למה באמת עשה ד' ככה לברוא אדם בארץ? יש לומר על פי הידוע דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל לא מחשבה רעה. ואם כן כל מצוה שאדם עושה נחשב לו בכפליים, שאם עשה מצוה אחת עלתה בידו שתים, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, אם כן לפי זה המצות העשין עולין לסך מרובה יותר ויותר מן הלאווין. נמצא דשפיר מסיים הגמרא, 'ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו', רצה לומר שיעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים. ועל ידי זה יהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ונוח לו שנברא יותר משלא נברא. עד כאן.
ובארתי שם בזה כוונת התפילה, 'ולעשות רצוני ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', רצה לומר שנעשה המצות בלבב שלם, ובמחשבה ובכוונה כדי שיהיו המצות יותר למען לא ניגע לריק, רצה לומר כדי שעל ידי זה נהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד. ולא נלד לבהלה', רצה לומר שעל ידי זה יהיה טוב שנברא יותר משלא נברא, כי ללא מחשבת המצות טרם עשייתם הוי היגיעה לריק, כי אין מקבלין רק שכר המעשה בלבד וקרוב להפסד ורחוק משכר, יען שבאופן הזה הלאווין יותר מהעשין והוי הלידה לבהלה, כי באופן הזה שוב טוב שלא נברא משנברא.
וכעין זה ראיתי בספר 'מעיני הישועה' על הפסוק (בראשית ו') 'וירא ד' כ רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ', כי אם האדם חושב מחשבות קודש לד' טרם שעושה המצוה, כמו שחושב רע טרם שעושה עבירה, אז הוי טוב שנברא יען שמחשבת העבירה אינו מצרף להמעשה ומחשבת המצוה מצרף, והוי מצות יותר מהלאווין, כי הלאווין המה שס"ה והמצות המה שני פעמים רמ"ח עם המחשבות. ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. אך מאחר שראה ד' רבה רעת האדם, היינו העבירות שאדם עושה, וכל יצר מחשבת לבו 'רק רע' כל היום, רק מחשבות רעות ולא מחשבות טובות, על כן וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, כי באופן הזה טוב שלא נברא. עד כאן.
והנה הא דהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ליתן לעושה מצוה שכר טפי, הוא דווקא באם חושב במצוה וגומר אותה בפועל. מה שאין כן באם חושב מחשבות התורה ואינו עושה אף מצוה אחת שכתוב בה, אז בוודאי אינו מקבל שכר (ודומה לחולה ששומע היטיב דברי הרופא אך את מצוותיו אינו עושה, האם יכול זה החולה להתרפא ולעמוד מחליהו בשמיעת האוזן לבד?) וכן מוכח ממסכת ברכות דף ו' דאמרינן חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, משמע מזה דווקא באם לא גמר המצוה מחמת איזה אונס, אבל באם מנע מלגמור המצוה בפועל מחמת עצלות או קלות בוודאי לא נחשב כאלו עשאה. ועל פי זה יתבאר דברי הירושלמי דלעיל. הלומד על מנת שלא לעשות, ואם כן אין כאן כי אם מחשבה לבד, כי מגלה מילתא למפרע שלא יעשה המצוה בפועל, ושוב הלאווין יותר אצלו מהעשין וקרוב להפסד ורחוק משכר, אם כן טוב לו שלא נברא.
ובזה גם כן ניחא מה שאמרו חכמים ז"ל (ברכות דף י"ז), כל העושה מצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כי אם אפילו עושה המצוה בפועל אך שלא לשמה הוא עושה, אם כן שוב אין כאן כי אם עשיה בלבד, ושוב הוי גם כן הלאווין יתירין מהעשין, ואם כן שוב טוב לו שלא נברא ולא בא לעולם (עד כאן הבאתי מספרי 'דורש חמורות').
ובזה יש לפרש כוונת הזמירות לשבת 'ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו וכו' מכל אום גבר עלינו חסדו, לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו. ונתתי טעם לשבח להבין סמיכות המאמר, דבאמת קשה איך מברכינן 'ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו', הלא נמנו וגמרו דטוב שלא נברא יען כי האדם קרוב להפסד ורחוק משכר. אך יש לומר מפני שהקב"ה מצרף המחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה על כן מצות העשין יתירין מהלאווין ועל פי זה הוא טוב שנברא (כמו שכתבתי לעיל) ובדבר זה גבר ד' עלינו חסדו, שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, כי זה הוא דווקא בעם ישראל עם הנבחר, אבל באומות העולם הוא להיפך מחשבה רעה מצרף למעשה ולא מחשבה טובה (עיין בתוספות קידושין דף מ') ואם כן על פי זה יש להבין סמיכת המאמר, 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו' וכו'. ואם תקשה הלא טוב שלא נברא, על זה אמר 'מכל אום גבר עלינו חסדו' רצה לומר שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, מה שאין כן בשאר האומות, ועל זה אמר 'לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו', היינו לכן נעשה המצות בלב ונפש במחשבות טובות ורציות טרם עשית המצות, ועל ידי זה יהיה טוב שנברא.
ועתה נתנה ראש ונשובה אל מאמר הקדים, דהנה זהו הפלוגתא אי טוב שנברא אי טוב שלא נברא תליא עוד בשני חיי האדם. כי באמת ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו והולך בשרירות לבו הרע, אם כן משך ימי נעוריו אין לנו שום פתח תקוה שיטיב דרכו ייישר ארחותיו כי היצר בוער בקרבו בעת נעוריו, אך מה שאנו מצפים הוא רק בעת זקניו, שאז נחלש כח תאותיו. אז הוא יישר אורחותיו והולך בדרך תמים. לא זהו אלא אף זהו שמתחרט ועושה תשובה אלשעבר על חטאיו שחטא בימי נעוריו. כמו שאמרו כל איסורים מתבשלים בששים, והמליצו המפורשים שכל איסורים שאדם עושה בימי נעוריו מתבטלים בשישים, כשהגיע לשישים שנה, כי אז נחלש תאותיו ואיני רודף אחר דברים הבלים עוד, ומהאי טעמא אמרו חכמים ז"ל בקידושין, כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא, רצה לומר שאם יזדמן אדם אחד מני אלף שעבר לו רוב שנותיו ולא חטא, שגם בימי נעוריו וילדותו שיצרו רע, אם בימים האלו לא חטא וכבש את יצרו, אז בוודאי שוב לא יחטא ויכבוש יצרו גם להלאה נוח לו לכבוש אחר כך.
ושמעתי בזה דבר נאה ומתקבל על הפסוק 'ודל לא תהדר בריבו', דהבאתי הגמרא כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא. והנה אנו חושבים עכשיו ימי שנותינו שבעים שנה, אם כן הרוב של השבעים שנה הם שלושים ושש. והנה הגם שאמרינן כיון שעברי לו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, מכל מקום לא יסמוך האדם על זה ההבטחה ואל תאמין בעצמך עד יום מותך רק יחשוב בכל עת לבטל היצר לבל יקרב לגבולו, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וזה שרמז הפסוק 'ודל', היינו השלושים וארבעה שנים ששייר מהשבעים מחמת הרוב שעברו, לא תהדר 'בריבו', לא תהדר מחמת הרוב שעברו בלא חטא ועוון שתבטח בזה, רק תשתדל לעסוק בתורה ובמצות ולרחק היצר לבל יקרב חס ושלום לגבולך.
היוצא לנו מזה שבדורות הראשונים שחיי האדם היו יותר, אם כן בוודאי היה טוב לאדם שנברא, מחמת שימי נעוריו שיצרו רע אינם זמן ארוך כל כך כמו שני ימי שחרית וזקנה שאז מונע רגלו מרע, ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. מה שאין כן בימים האלו שנתקצר שנותינו וימי שנותינו רק שבעים שגה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום שימי שנותינו הם שבעים ואם בגבורות שמונים, אם כן לפי מעט שנתו והרבה חובתו על כן בוודאי טוב שלא נברא והלוואי שנתקן על כל פנים מה שפגמנו בימי נעורינו. ועל כן קרוב להפסד ורחוק משכר.
ועל פי זה יתבאר הגמרא הנצב בראש, דאיתא במסכת יבמות דף ס"ג תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה וכו'. ובדף ס"ד שם אמרינן לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות, אכל בדורות האחרונים ששנותיהן מועטות, שתי שנים ומחצה כנגד ג' עבורים וכו'. עיין שם.
אם כן על פי זה שפיר יתבאר הגמרא ת"ר שתי שניט ומחצה, היינו מפני ששנו חכמים שתי שנים ומחצה שיוציא ויתן כתובה מפני ששנותיהן מעטות, נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו', היינו מזה נצמח הפלוגתא אי טוב שנברא או לא, כל זמן ששנותיהן מרובות לא שייך זהו הפלוגתא דבוודאי טוב שנברא כמו שכתבתי לעיל, אך מפני ששנותיהם מועטות, והיינו בשביל דשתי שנים ומחצה מזה נצמח הפלוגתא, ונמנו וגמרו היינו שמנו השנים… וגמרו שנוח לו שלא נברא, כי מאחר ששנותיהם מועטות אם כן קרוב להפסד ורחוק משכר, ועל ידי זה טוב שלא נברא. ודו"ק.
יצחק העבענשטרייט מעיר רישא מחבר ספר 'דורש חמורות'
(הבאר, כרך א, חלק ב, סי' כג)
הרב יצחק ב"ר ישראל הבנשטרייט, רב חריף ומפולפל, חריף ובקי, חסיד וירא, ודרשן מוכשר מהעיר רישא שבגאליציה, שלא נשא במשרה רבנית רשמית. הוא נולד בשנת תרס"ב (1901) והיה נין ונכד לרב ישראל הבנשטרייט אב"ד סאנוק, המכונה 'ר' ישראל חריף'.
רבו של הרב יצחק היה הרב אליעזר ליפא וייסבלום, רב אנשי ליזנסק בניו-יורק, מחבר הספרים 'דברי אליעזר' ו'פרח לבנון' ומו"ל 'ילקוט הדרוש'.
בשנת תרפ"א פרסם את ספרו הראשון 'דורש חמורות' לישוב כ"ב מדרשי פליאה בדרך הדרשה המפולפלת. בהקדמת ספרו כתב רמז לניסי הצלתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה: "אברך ד' במקהלים ואפרשה כפי לאלוקי ישעי, והנני נותן הודאה אלשעבר, שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה, שפודני מיד מלכים על ומכף העריצים, וכאב את הבן יסור כן יסרני ולמות לא נתנני, ובשתי ידים לא דחפני, וצועק אני על העתיד, שיעמוד לימיני וינחני במעגלי צדק, יתן לי מחסורי שלא יפסוק פימי מגירסא, ויאזין שועתי ועתירתי כויעתר יצחק".
בשנת תרפ"ב הוציא לאור את ספרו של רבו, 'מדרש פליאה' עם 'דמשק אליעזר'.
בשנת תרפ"ט פרסם את ספרו 'קברות התאוה' – היא 'תורת הצמחוני', ספר המנסה להוכיח את צדקת הצמחונות, ואת התועלת שבה, על פי מקורות התורה, המוסר וההיגיון (רישא, תרפ"ט).
השתתף בחוברת 'אהל מועד' (הרבסט), שנה א, חוברת א, עמו' סד, ובחוברת 'הבאר', שנה ב', סימנים כג, נח וקנו, ושם שנה ג', סימן פז.
בשנת תרצ"ג היה בפריז.
בדף עד שנכתב על הרב הבנשטרייט, וממקורות ארכיוניים נוספים, עולה כי הוא התגורר בדוקלא והתפרנס ממסחר. הוא התחתן עם מרת בלימה לבית ראב, ונולדו להם שני ילדים: לאה ונפתלי. בשנת 1919 התאלמן הרב הבנשטרייט, ובהמשך עבר לעיר הגדולה הסמוכה, ריישא, התחתן שנית עם מרת מלכה, ונולדו להם שני ילדים: שלום והעני. הרב נספה בשנת 1942.
