האתגר הגדול של האדם בעולם הזה הוא בהמתקת החשכות והמסכים, בקבלת ייסורים באהבה ובזיכוך המידות הטובות / הרב אשר דאם הי"ד

תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר "טורף נפשו באפי הלמענך תעזב ארץ". ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר "ויעתק צור ממקומו", ואין "צור" אלא הקב"ה. עיין שם. ואם המתין לו מה שכרו, זוכה לברכות הללו שנאמר "לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך" וגו' (ברכות דף ה:). עיין שם. ונראה לי לפרש הגמרא הזאת שקאי על האדם שיש לו נפש יקר, וזה "שנים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל" והוא האדם בגוף ונפש יקרה שלו, באיזה מדריגה של בחינת נפש שיש לו, שעל ידי בחינת נפש שלו מתפלל בכוונה שלימה. וקדם אחד מהם והתפלל, שהוא הגוף בפה לבד בלי מחשבה רצויה, ועל כן טורפין תפלתו בפניו. ובזה נכון לשון הגמרא "ולא המתין את חברו", ולא כתיב "ולא המתין על חברו" אלא "ולא המתין את חברו" להתפלל בהתחברות את חברו, שהוא הכוונה של נפשו היקרה, רק התפלל במרוצה בפה לבד כנ"ל, ועל כן מביא פסוק "הלמענך תעזב ארץ", וכן "טורף נפשו באפו", כי סוד נפשו היקרה יש לה התקשרות בשכינה, סוד נפש סוד ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד עיני ה' א-להיך בה, ועל כן גורם לשכינה להסתלק מישראל חס ושלום, שנאמר וכו', ואם המתין והתפלל בכוונה בגוף ונפש כנ"ל זוכה לברכות הללו וגו'.

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", "אשריך" בעולם הזה "וטוב לך" בעולם הבא, ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב ביה (ברכות דף ח). וצריכין להבין הדברים האלה שמשמע מהירא שמים אינו בטוח בחלק עולם הבא. אמנם נתבאר הדבר על פי משה שכתב מר"ן הקדוש בספרו נתיב מצותיך שביל התורה סי' י"ג זה לשונו: כי אתה תסבור אחי שהמלחמה הגדולה שיש לאדם בעולם הזה שלא יהיה נואף או גנב וכיוצא. זהו הניקל וכו', אלא עיקר המלחמה להמתיק החשכות והמסכים ולקבל יסורין באהבה ולזכך מידותיו מידות טובות הכנעה ולהינצל מגאווה. עיין שם כל אותו העניין. ועל פי דבריו נתפרש הגמרא דכאן גדול הנהנה מיגיעו, פירוש שנהנה ומקבל יסורין באהבה, והוא נהנה מהם כי יודע שהם לטובתו, וזה הנהנה מיגיעו והוא גדול יותר מירא שמים, זה שכופה את יצרו שלא לעבור עבירה חס ושלום אבל אינו שומר את עצמו מגאווה אפילו במחשבה וכשבאין עליו יסורין רחמנא ליצלן לטובתו אינו מקבלם באהבה, ועל כן זה שנהנה מיגיעו גדול יותר מזה. ומפרש דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל", כי הרי זה שיש לו יגיעות הרבה ומלחמה כבדה בכל עת ובכל שעה לכפות החשכות והמסכים ומקבל הכל ונהנה כמו מאכילה, ועל כן "אשריך וטוב לך", "אשריך" בעולם הזה "וטוב לך" לעולם הבא. ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב, והוא כמבואר כי אם נופל לגאווה נוטל חלקו בעולם הזה ולא נשאר לו כלום, רחמנא ליצלן, מהאי דעתא.

(היכל כאורה ב:-ג.)

"אל תרגזו בדרך", אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. איני והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לשרוף, שנאמר "ויהי הם הולכים ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם" (מלכים ב,ב), טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור ראיין לשרוף. לא קשיא, הא למיגרס, הא לעיוני (תענית י:). וכתב בתוספת שם וזה לשונו: "ויהי הולכים (הלוך) ודבר" וגו', ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים, ומשום הכי  ראויין לשרוף. עד כאן. והנה המאמר אין להבין כלל. וכי חס ושלום אליהו ואלישע היו מדברים דברים בטלים. ובגמרא אמר טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור היו ראויין לשרוף. משמע שהיו עוסקים בדברי תורה. ועיקר הראיה של הגמרא שצריך לעסוק בתורה בדרך הוא ממה שנאמר "ויהי הם הולכים הלוך ודבר כנזכר לעיל, ואיך יאמר המדרש שהיו מדברים דברים בטלים. אמנם יש לומר בעזרת ה' יתברך על פי מה שמצינו בגמרא (שבת דף ל"ג:) שמדבר שם מרבי שמעון בן יוחאי שהיה במערה תריסר שני, אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא, אמר מאן לודעיה לבר יוחאי דמית קיסר ובטיל גזירתא. נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמרו: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם. עיין שם בגמרא. והנה זאת נודע שזאת התורה שיש בידנו שהן דברי תורה הן לבושי התורה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת בהעלותך (דף קנ"ד.), וזה לשונו: אורייתא דנחתית להאי עלמא, אי לאו דמתלבשית בהני לבישין  דהאי עלמא, לא יכיל עלמא למסבל. ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא הוא וכו' חמרא לא יתיב אלא בקנקן, כך אורייתא לא יתיב אלא בלבישא דא. עד כאן.

וזה סוד הגמרא דכאן. שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה, שהן לבושי התורה, רק עוסקים בתורה ממש, כמו שכתוב שם בזוהר הקדוש, זה לשונו חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש. עיין שם. והוא גם כן כאן אליהו ואלישע, שהיו הולכים הלוך ודבר, שהיו מדברים סודות התורה אורייתא ממש, ועל כן ראויין לישרף, הכל כמי שהיה אצל רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, שכל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. וכן כאן אצל אליהו ואלישע גם כן היו שורפים הכל, ומביא ראיה שנאמר "ויהי הם הולכים", שהיו שניהם הולכים במדרגה העליונה הנ"ל. ואחר כך הניח אלישע את אליהו במדרגתו, ורק אליהו ז"ל היה הלוך וחושב ועוסק באורייתא ממש. אבל אלישע "ודבר" – היה מדבר לבושי התורה, ועל כן אמר טעמא דאיכא דיבור של אלישע שהיה מדבר רק לבושי התורה, הא ליכא דיבור רק אם היה אלישע גם כן עוסק באורייתא ממש כמי אליהו, היו ראיין לישרף, בכל מקום שנתנו בה עיניהם, כמו שהיה אצל רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו. ועל כן נכון מה שמקשה כאן, כי הרי יוסף אמר להם: אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך. ומפרש רש"י ז"ל "תרגזו עליכם הדרך", תתעו. ועל כרחך לא נכון שלא יעסקו כלל בתורה, ועל כן יעסקו בסודות התורה, אורייתא ממש, ועל כך מקשה: והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים וגו' ואין ביניהם דברי תורה, רק עוסקים בסודות עליונים, אורייתא ממש, ראויין לשרוף כל מקום שיתנו עיניהם, ואין רצון הקב"ה בזה. ועל כך מתרץ הגמרא: לא קשיא, הא למיגרס, הא לעינו. מה שאמר להם יוסף: אל תתעסקו בדבר הלכה, פירוש לעיונו בדבר הלכה, כדי שלא יתעו מהדרך. אבל למיגרס – נכון וכשר בדרך. ובזה נכון דברי המדרש שמביא התוספות בדיבור המתחיל "אל תרגזו", זה לשונו: ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. עד כאן. כי הוא שאמר להם שאל יפסיקו מלמודים לעיין בעומק ההלכה כנ"ל, רק יגרסו ההלכה בפשטות. ובזה נכון גם כן מה שלא אמר להם יעקב אביהם, כמו שאמר להם יוסף כנ"ל, כי אז לא היה דעתן שלימה כמו עתה שהיו בשמחה רבה לומר לאביהם בשורה טובה כזה. ועל כן חשש יוסף שעל ידי זה ירדו לעומק ההלכה כנ"ל. ובזה נכון המדרש שכתוב בתוספות שהיו מדברים דברים בטלים, כי היו מדברים שכל הוויות העולם שאדם עוסק בהם הם דברים בטלים ומניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כמו שהיו אומרים רבי שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מהמערה, שהיו במדריגה העליונה הזו, וכן כאן אליהו ואלישע היו הולכים במדריגה העליונה הזו והיו מדברים כנ"ל. ואחר כך הניח אלישע את אליהו במדרגה הזו ואליהו לבד "הלוך" במדרגה הזו. ואלישע נטל לו מדריגה למטה "ודבר" בדבר הלכה. ובזה נכון טעמא דאיכא דיבור, הוא דיבור של אלישע שהיה מדבר בדבר הלכה. הא ליכא דיבור, שאם היה אלישע גם כן "הלוך", כמי אליהו במדריגה שלו, היו ראוין לשרוף הכל, בכל מה שהיו נותנים בהם עיניהם, כמו רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו. זכותם יעמוד לנו בעת הזאת, "עת צרה הוא ליעקב, וממנה יושע".

(היכל כאורה יח:-יט:)

הרב אשר ב"ר נתן דאם, תלמיד חכם מהעיר לבוב, גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, חסיד וירא ה' מאד, ממשפחה מיוחסת, הוא נולד בסביבות שנת תרכ"ז (1867) והיה תלמיד מובהק וחביב של האדמו"ר רבי אליעזר צבי סאפרין מקומרנה. בשנת תר"ץ (1930) הוציא לאור בלבוב את ספרו "היכל כאורה", בסמוך לנישואי אחד מילדיו, ובו ביאור אגדות הש"ס על דרך הרמז והסוד על פי הקדמות הזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל. בהוראת רבו הקדוש נמנע מלהיות מלמד וקיבל על עצמו ללמוד תורה בכל כוחו ביגיעה רבה מתוך דוחק ועוני. במהלך לימודו כתב ביאור גדול על דברי המשנה ומצא על כל משנה רמזים וסודות המבוארים בתורת האר"י הקדוש. פירושו הובא לעיונם של האדמו"ר רבי מנחם מנדל הרטמן מבוריסלב בעל "דרך חוקיך" ו"יונה תמה" ושל הצדיק מראזלי [כנראה האדמו"ר רבי משה טויב], ששיבחו את הפירוש. בשנת תרפ"ה סיים לכתוב חיבור על כל מזמורי תהלים, ומצא בהם רמזים וסודות נפלאים. ואחר כך כתב ביאור על דרך הרמז והסוד על התורה ועל כמעט כל מסכתות הש"ס. בהקדמת הספר "היכל כאורה" כותב המחבר כי הוא בטוח ש"כאשר יראו בני אדם יראי ה' ית' גודל יקר תפארת חז"ל מה שגיליתי בעה"י יתנו שבח והודיה לאל הטוב אשר בחר בנו ונתן לנו תורת אמת חמודה גניזה מפנינים יקרה מאירת עינים ומשמחת לב טהורה".

הספר "היכל כאורה" זכה להסכמתם של: האדמו"ר מטשארטקוב (ונכתב על ידי גיסו של הרב אשר דאם, הרב לייבוש פיטאשניק), האדמו"ר רבי יעקב משה סאפרין מקומרנה, האדמו""ר רבי פינחס נתן סאפרין מרידיק, רבי חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין חתנו של הרבי ה"שפת אמת" מגור, רבי מאיר שפירא אב"ד ור"מ פיוטרקוב שלימים ייסד ועמד בראש "ישיבת חכמי לובלין" ושל הגאון מטשעבין הרב דב בריש ויידנפלד.

במאגר השמות של "יד ושם", מופיע שמו של הרב אשר דאם ברשימה של אסירים שנספו בלבוב, ונכתב שהוא נרצח בהיותו בגיל 75, בתאריך 06.05.1942 [י"ט באייר תש"ב]..