להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת צו ושבת הגדול
חסרון כיס – חסרון כיסוי רוחני
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה. (ויקרא ו' א'-ב')
בספר פנינים יקרים ליקוט אמרות וחדושים מגדולי הדורות אסף הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד, וכך הביא על פסוקנו:
ברש"י [עפ"י ספרא (תורת כהנים) ו' א'] אין צו אלא זירוז. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. שמעתי בשם הג' מגור ז"ל, דהנה לכל האיברים יש 'כיס', להלשון הם השפתים, שלא ידבר מה שאסור, וכן יש 'כיס' לעינים לסגרם ולעצום עיניו מראות ברע, וכן להאזנים כמו שאמרו רז"ל שאם ישמע דבר שאינו הגון, יכוף האליה לתוכו. אולם להמחשבה אין שום 'כיס' כי המחשבה משוטטת באדם בכל עת, והעולה מכפרת על המחשבה. לזה אמר גבי עולה צו כו' – שצריך זירוז במקום שיש חסרון 'כיס'…
כשיעשה תשובה מקום שחיטת החטאת יהיה במקום העולה
דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י ה' קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא (ויקרא ו' י"ח)
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[1] זצ"ל הי"ד שואל:
לכאורה יש לדייק מדוע האריך הכתוב לומר במקום אשר תשחט וכו' ולא בפשיטות שתשחט צפונה, וכן יש לדייק גם להלן בתורת האשם שכתיב ג"כ (שם ז' ב') בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם…ועל דרך הרמז נ"ל שית"ל [שיתכן לומר] על כי חטאת מביא על חטא שחטא וכן אשם, לא כן עולת נדבה שיביא גם כשהוא צדיק גמור, שלא נאמר כי מקום שחיטת החטאת והאשם לא תהיה במקום אשר תשחט העולה, כי הם פחותים במדרגה על שבאים על חטא. לזה מראה לנו התורה הקדושה כי לא כן הוא, אעפ"י שחטא אם יעשה תשובה ויביא קרבנו, לא נגרע שוב ערכו, ובמקום שתשחט העולת נדבה תשחט גם החטאת לפני ה', וכן האשם או עולת חובה, ונרצה לו לכפר עליו. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.
מחשבת פיגול לכהנים נגרמת ממחשבה לא טובה של הבעלים
וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֘ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא (ויקרא ז' י"ח)
בספר ויצא פרח למסכת אבות (פרק ה' ה' עשרה נסים וכו') לרב אברהם חיים ריינמאן[2] זצ"ל הי"ד ביאר פסוק זה בהקדם דברי הישמח משה בביאור פסוק בפרשתנו שהובא לעיל וזלה"ק:
ואם האכל יאכל…פירש רש"י: במחשב לאכלו בשלישי הכתוב מדבר [ע"כ עפ"י רש"י]. ויש להקשות למאי צ"ל [צריך לומר] המקריב אותו לא יחשב לו, דהוא שפת יתר, דכיוון דכתיב כבר 'לא ירצה' א"כ הקרבן פסול, וממילא לא עלה לבעלים לשם חובה…גם יש להפליא למה תצא זאת מלפני הכהנים עובדי ה' לשחוט את הזבח על מנת לאכלו ביום השלישי דייקא, דאטו [האם] ברשיעי עסקינן או מומר להכעיס ח"ו, הלא מסתמא הכהנים המה יראי ה', ואין בודקין מהמזבח ולמעלה [עפ"י קדושין ע"ו ע"ב] ?!
[מבאר הישמח משה ענין יסודי בקרבנות שהם נועדו כדי שהאדם יעשה חשבון נפש שבגלל חטאו היה ראוי שכל העבודות הנעשות בקרבן יעשו בו עצמו וה' יתברך ברחמיו העביר ענשו לבהמה אותה מקריב, אך כל זה אם האדם מתחרט על מעשיו ע"י מחשבתו הטובה, אך אם מקשה לבו אין הקרבן עולה לרצון, וכיצד יוודע מה בלב המקריב לכן מבאר בהמשך דבריו וזלה"ק:] והנה לבי אומר לי וברור בעיני דזה היה סיבה מאת ה' החוקר לב ובוחן כליות, דאם הבעלים לא שמו אל ליבם ככל הנ"ל ולא שבו בתשובה כראוי, אז בעל כרחו של הכהן נזרקה במחשבתו בעת ההקרבה לחשב לאכול את הקרבן ביום השלישי, לגלות דהקרבן פסול ואינו ראוי להקרבה, והכהנים לא יאכלוה.
וזהו שאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי, כפירוש רש"י שמחשב לאכלו ביום השלישי, לא ירצה, ושלא תקשה איך יצוייר מחשבת פגול כזו בכהני ה', על זה אמר המקריב אותו – רוצה לומר הבעלים, לא יחשב לו – כלומר לא עשה חשבון השתעבדות הפחות להנכבד מבהמה לו, וק"ו ממנו למלך מלכי המלכים הקב"ה לכן – פיגול יהיה – כי מה' היתה נסיבה לשום זה במחשבת הכהנים למען לא יאכלוהו, ולמזבח לא יעלה, כאמור. עכ"ד הישמח משה.
[וממשיך הרב ריינמן] זה כונת התנא (אבות ה' שם) ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ר"ל שלא בא לידי פיגול שלא יוכלו לאכול את הבשר ויבוא לידי סרחון, והטעם – ולא נראה זבוב בבית המטבחים [אבות שם] וכתבו הספרים הקדושים כי זבוב מכוון על יצר הרע, ר"ל שבבית המטבחים לא היה לו שום שליטה על בני אדם, כי כל אחד לקח לעצמו מוסר והשתעבדות הפחות להנכבד כנ"ל, ממילא אם נפסק היצר הרע מהבעלים והשתעבדו ליבם לקב"ה, אזי הכהנים לא חשבו מחשבת פיגול. עכ"ל הרב אברהם חיים ריינמן זצ"ל הי"ד.
נס נעשה כדי ללמד מעלת אחדות ישראל
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת. וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד. וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד…(ויקרא ח' א'-ד')
הרב חנוך צבי הכהן לוין[3] זצ"ל בספר יכהן פארשואל וזלה"ק:
אינו מובן לכאורה מה צוה לעשות. ורש"י ז"ל פירש אל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה וכו'. ובאור החיים מאריך בפירוש הקרא.
והנה התורה נתנה לדרוש. ולפענ"ד השפל והבזוי נראה בעזה"י לפרש דהנה איתא ותקהל העדה אל פתח אהל מועד ופירש רש"י (פסוק ג') זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. [ע"כ דברי קדשו] ולכאורה למה היה נצרך זה הנס, אלא להראות כאשר בני ישראל באחדות, מועט מחזיק את המרובה ואין תופסים מקום, וזה כדאיתא (סנהדרין ז' ע"א) כד רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן[4], וזה מפני שאז נכנס אהבה גדולה לבני ישראל זה לזה ונעשה כך, ולזה היה מועט מחזיק את המרובה, ולזה אמר משה לישראל זה הדבר אשר צוה ה' לעשות – אשר בני ישראל יעשו כן לעולם, ויחזיקו באהבה גדולה, ויהיה תמיד כן מועט מחזיק את המרובה, כן יהי רצון.
אש התמיד כיסוד החינוך והתעלות
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ (ויקרא ו' א'-ב') רש"י: אין צו אלא זירוז מיד ולדורות.
בקול יהודה שיחותיו של הרב יהודה עמיטל[5] זצ"ל ראש ישיבת הר עציון (הספר נערך ע"י הרב יעקב פישר שליט"א) כותב הדרכות חינוכיות ליהודי באשר הוא וגם לאלו העוסקים בעבודת קודש של החינוך ואלו מדבריו שם:
אף זה מעורר בקרבנו את הכוננות והזריזות הנתבעת מאתנו בפסח מצרים, אך גם בפסח דורות מיד ולדורות. וככה תאכלו אתו מתניכם חגורים..ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' (שמות י"ב י"א) .וישנם רמזים נוספים לפסח מפרשתנו: וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י ה' אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ…מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ…לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ (ויקרא שם ז'-י')
ברם דומה שיש קשר מהותי ועמוק יותר בפרשתנו לפסח, והיא מנחת חינוך שכל כהן בין הדיוט בין כהן גדול מקריב ביום תחילת עבודתו. ומן האמור 'תמיד' נלמדת מנחת החביתים, שרק הכהן הגדול מקריב אך בכל יום ויום! יש שראו קושי ואולי סתירה בין שתי מנחות אלו המוזכרות בפסוק אחד וניסו להתמודד עמו בדרך פרשנית, למדנית והלכתית. אנו ננסה להבין את זיקת המשותף בין החינוך ל'תמיד' -תמיד, ובמיוחד לקראת חג הפסח הבעל"ט. כי לא זו בלבד שענין מנחת חינוך מופיעה בפרשתנו, אלא שכולה ראויה להקרא בשם 'פרשת החינוך'.
בפתח פרשתנו לאחר פרשת 'תרומת הדשן' מופיע הציווי אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה (ויקרא שם ו') הרמב"ם (ספר המצוות עשין כ"ט) מונה אותה למצוה מדאורייתא.
משמעות רוחנית לאש זו: נקל לאדם להתמודד עם ה'אש הגדולה' והסוערת, אך קשה יותר להתמודד עם 'אש תמיד' ה'אש הקטנה' חיי שגרה מאיימים לעמעם את אורו הגדול של הרצון הפנימי היוקד, ושטף החיים הזורמים עלול לכבות אש גדולה, לא למרות שהיא גדולה אלא דוקא משום שהיא כך. השל"ה הקדוש היה ער לסכנה זו ונתן בידינו עצה וזלה"ק (שער האותיות ל' ח') ומצאתי כת"י של האלקי מהר"ם קורדוורא שכתב וז"ל: למדני זקן אחד לבטל את המחשבה יאמר פסוק זה הרבה פעמים: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'…
באורות הקודש לראי"ה (ח"ג מאמר 'הצמאון הלוהט' עמ' ר"י) כתב:
את הצמאון האלקי הבוער וסוער בשלהבת עוזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. פעמים שהרצון בוער, והשלהבת הפנימית עולה בסערה. יש להשתמש אז בביטוי 'אש תמיד תוקד…לא תכבה' עכ"ל הראי"ה.
בהקדמת ה'כותב' לעין יעקב לרבי יעקב חביב על אגדות הש"ס מביא: מצאתי כתוב בשם מדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו… בן זומא אומר מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר …ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'
מה משמעות פסוק זה של בן פזי שאמור לשמש כפסוק יסוד לעבודת ה'? לנסיון הבנת הענין נראה גמרא במסכת חגיגה (ט' ע"ב): אמר ליה בר הי הי להלל, מאי דכתיב (מלאכי ג' י"ח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו' אמר ליה: עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.
מאה פעמים הוא ביטוי של שגרה, והדרישה למאה ואחת פעמים מבטאת פעולה מחוץ לשגרה כביטוי של רצון פנימי. התורה יודעת את סכנת השיגרה ואף נלחמת בגילוייה השליליים, אך היא יודעת ומכירה גם ביתרונות הטמונים בעבודת השיגרה ומבקשת שנדע לעשות בהם שימוש. לכן אומר הקב"ה למשה נוכח ההתלהבות הגדולה מן האש הגדולה במעמד הר סיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה' כ"ו) רק שם בבית המייצג את שגרת היום יום, מצוי המבחן האמיתי ל'נעשה ונשמע'.
ובכן לא אש גדולה ולא אש קטנה נחפש כי אם אש תמיד, ועתה עם קרבן תמיד ואש תמיד אפשר לנו להעפיל אל פסח ואל חינוך. פסח זה חג מפגש בנים ואבות, פרשתנו כולה צו את אהרן ואת בניו…ומסיימת ויעש אהרן ובניו. תמידותה של האש היא זו העוברת מדור לדור עדי נזכה לראות את אש התמיד בבית המקדש בב"א. ע"כ עפ"י דבריו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל שריד שואה, שעמד בראש ישיבה והעמיד תלמידים הרבה.
לשבת הגדול
שם 'שבת הגדול' על שום גילוי מעלתם של ישראל כבנים
בספר שפתי מהר"ש השלם לרב שמואל ענגיל[6] זצ"ל (הגאון מראדומישלא בעהמ"ח שו"ת מהר"ש ח"ח) מבאר בדרך דרוש מופלאה של שילוב בין יסודות בהלכה עם נטפי יינה של אגדה, ומבאר טעם שמה המיוחד של שבת זו, וכך כותב בספרו עה"ת (לאחר פרשת צו מאמר לשבת הגדול עמ' פ"ט).
…מה שנקרא שבת של קודם הפסח שבת הגדול עפ"י מה שכבר הארכתי בהא שנאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא קאמר אשר בראתיך, וכקושיית הרמב"ן ז"ל. אך באמת מפורש במתניתין (עירובין י"ג ע"ב) דטוב שלא נברא, אך עיקר הטעם משום דהוי קרוב להפסד דהל"ת [דהלא תעשה] מרובין מעשין[7], כמו שאמר המהרש"א [חידושי אגדה מכות כ"ג ע"ב]. אך באמת כיוון דע"י תשובה מאהבה זדונות נעשין כזכויות שוב חשיב כמצוות עשה מרובין, דהא מעבירה גופא נעשה מצוה שוב טוב שנברא. והנה ידוע דרק לישראל מועיל תשובה לפי שהם בנים למקום[8] אף באם ח"ו אינם עושין רצון של מקום כמפורש בש"ס קדושין (ל"ו) א"כ בבן מועיל תשובה, אבל אומות העולם שהם בחינת עבדים לא מועיל גבם תשובה.
א"כ ממילא גם לגבי שמירת שבת, ישראל מצווה על השבת, אבל גוי ששבת חייב מיתה, לפי שישראל חשיב בן מותר לו להשתמש בשרביטו של אביו המלך, אבל אומות העולם שהם בחינת עבדים אסור להם להשתמש בשרביטו של מלך. ממילא ע"י שמירת שבת נתוודע שאנו בחינת בנים, ממילא מועיל תשובה. לכך כל המשמר את השבת אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, לפי שע"י שמירת שבת עכ"ח דאנו בחינת בנים ומועיל תשובה. לכך נסמכה מצות 'כבד' [את אביך] למצות שבת, דלכאורה למה צריך לכבד לאביו הא גרם לו רעה דהוא 'טוב שלא נברא' [עפ"י עירובין לעיל] אך ע"י שמירת שבת נשמע דאנו בנים ומועיל תשובה, שוב 'טוב שנברא' ממילא צריך לכבד לאבותיו. והנה בתוספות סנהדרין (ל"ט) מפורש בהא דה' יתברך קבר למשה רבינו ע"ה אף שה' יתברך נקרא 'כהן' משום דמותר לטמא לבנו. [ראה פרשת דרכים דרוש כ"ה]
והנה גבי יציאת מצרים שהיה ע"י הקב"ה בעצמו וירד למצרים מקום טומאה ע"כ [על כרחך] משום דכהן מטמא לבנו כמו שאומרים בשם ר' שמשון מאוסטרופלי זי"ע נשמע דגם באם ח"ו אין עושין רצונו של מקום כמו אז במצרים שהיו עובדי עבודה זרה כטענות שר של ים, אפילו הכי נקראים 'בנים' ומועיל תשובה [ראה פרשת דרכים שם], שוב נשמע דטובה הוא הבריאה. נמצא דבאמת כוונת המקרא דאנכי בשביל שבראתיך אך עיקר טובת הבריאה נשמע מהא דהוצאתיך מארץ מצרים, היינו הקב"ה בעצמו, עכ"ח דהם בחינת בנים ושוב מועיל תשובה, וא"כ הבריאה היא טובת האדם.
נמצא עד אותו זמן נהי שהיו שומרים השבת מכל מקום הוצרכו לעשות איזה קצת מלאכה כדי שלא יעברו אל"ת [א'לא תעשה'] דיום ולילה לא ישבותו [בראשית ח' כ"ב], כמ"ש הפר"ד [פרשת דרכים תחילת דרוש א'] אך באמת כל זה אם הם עבדים ואסור להשתמש בשרביטו של מלך, אבל א"נ [אי נימא, (אם נאמר)] דתיכף שקבלו עליהם לקיים התורה הם בחינת בנים שוב מותר להם לשמור את השבת. אך הם באמת לא ידעו שמא הלכה כמאן דאמר ד'באין עושין רצונו של מקום' קרויין עבדים, שוב הם מוכרחים מס' [מספק] לעשות קצת מלאכה אך אז בעשור לחודש שהיה בשבת[9] ואמר ה' יתברך ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה [ליל ט"ו] היינו הקב"ה בכבודו ובעצמו אף שנקרא בשם כהן, ע"כ משום דחשיבי 'בנים' אף באין עושין רצונו של מקום, וכהן מותר ליטמא לבנו, מכיוון שנתברר להם שהם תמיד בבחינת 'בנים' שוב מותר היה להם להשתמש בשרביטו של אביהם המלך, ושוב מותר להם לשבות בשבת ולא הוצרכו עוד לעשות אף קצת מלאכה ושוב נתגדל אצלם השבת בזמן שהיה קודם עושין בו מלאכה, ושפיר נקרא 'שבת הגדול'. עכ"ל הרב שמואל ענגיל זצ"ל.
שבת הגדול – בשבת זו נוסף טעם למצות השבת
הרב אברהם מרדכי אדמו"ר מגור, בנו הבכור של השפת אמת, חולץ מגיא ההריגה באירופה בעצומה של השואה) בדבריו לשבת הגדול (נדפס באמרי אמת ויקרא) מביא מדברי אביו:
יש לשבת שני טעמים, האחד כדכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים…וינח ביום השביעי, והשני כתיב וזכרת כי עבד היית מארץ מצרים…על כן צוך…לעשות את יום השבת…ולכן נקראת שבת זו שבת הגדול כי אז נתגדלה השבת עם הטעם השני…
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 Ybarkai6gmail.com
[1] הרב אפרים חיים באלאיטי הי"ד היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה (הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.
[2] הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה – י"ח בטבת תש"א) מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!
ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.
המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הספר הזה (ויצא פרח) הוא גץ הלהבה שנשאר ממנו ומכל משפחתו.
המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.
[3] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
[4] בסמיכות לשש מימרות של שמואל שהן כולן ראיה מהכתובים לפתגמים השגורים בפי הבריות, מובאת מימרא זו של רב הונא שמשמעותה כאשר ישנה אהבה בין הבריות גם במקום צר יכולים לשהות יחד אנשים רבים. בלשונו המתורגמת של המימרא לעיל: כשאהבתנו היתה עזה, אני ואשתי היינו שוכבים שנינו אפילו על רוחבה של חרב חדה…בהמשך מביאה הגמרא מימרות ביטוי אהבת הקב"ה לישראל המשולה כאהבת איש לאשתו.
[5] הרב יהודה עמיטל (תרפ"ה-כ"ז בתמוז תש"ע) נולד בהונגריה, שם משפחתו היה קליין. אישיות מיוחדת ומרתקת ברבגוניותה האישית-תורנית. בצעירותו למד בישיבה בסגנון ליטאי של הרב חיים יהודה לוי זצ"ל הי"ד שגדל בישיבות הונגריה ונסמך לרבנות, עבר לישיבת מיר, וכשחזר לעירו בהונגריה פתח ישיבה ברוחה של ישיבת מיר. באותה תקופה שלטה בהונגריה שליטה ללא מיצרים שיטת החת"ם סופר זיע"א ותלמידיו הגדולים ביניהם בנו הכתב סופר, מהר"ם שיק. בעולם התורני היו גם החסידים ובעיירתו של יהודה היו חסידי ויזניץ, וכשהגיע רבי ישראל הגר (אהבת ישראל) שכשמו כן הוא במזגו הנח, נשתמרו יחסי כבוד בין הזרמים בעיירה. וכך עם למודיו באווירה ה'ליטאית' מצאה נפשו הכמהה מעיינות בבית המדרש החסידי וב'טיש' בהם השתתף.
בתקופת השואה נלקח מביתו למחנה עבודה, הוא לקח עמו כמה ספרי קודש ללימוד, ביניהם חוברת 'משנת הרב' לקוטי אמרים מהרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. חוברת זו שימשה לפניו כלפיד אש שהאיר חייו באותם ימי אופל. הצליח לשמור לא להתגאל במאכלות פיגולים, ואף הצליח להניח תפלי. בשבת נאלץ לעבוד, אך זכר את השבת בכניסתה וציין זאת בדרכים מיוחדות. בחלק מהתקופה הצליחו לשמור בגלוי על אורח חיים יהודי תוך הסכם עם מפקדי המחנה. (יש לזכור כי לא היה זה מחנה השמדה, אבל ודאי רחוק מאוד מ'מחנה נופש'…) לאחר סיום המלחמה ועלייתו לארץ ישראל, כשהגיע שם פעמיו לירושלים, לקיים נדרו שנדר פעמיים בתקופת השואה שאם יזכה להנצל יעלה לירושלים וימשיך למודיו בישיבה. בירושלים פגש בני משפחתו שעלו לפני השואה, שהמריצוהו למצוא עבודה ולהתפרנס, אך לתדהמתם הוא ביקש תורה. את מקומו מצא בישיבת חברון בראשות הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, עם זאת באישיותו הממזגת עולמות שונים, נמשך להקשיב לשיחות בסעודה שלישית של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל תלמידו ונאמן רוחו של הראי"ה (לימים נערכו חלק מהשיחות בכרכי מי מרום ח'-י"ב, מתוך עשרים הכרכים שיצאו עד עתה, תשפ"ב).
לאחר פרק זמן הגיע לפרדס חנה לאחר שחברו מהישיבה הרב דב שוורצמן זצ"ל (לימים ראש ישיבת באר התלמוד) הפנה אותו לשם מכיון שחיפש עבודה לתקופת בין הזמנים. הרב שורצמן ידע כי באותו מקום נמצא הרב יהודה מלצר בנו של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל מגדולי התורה באותה תקופה, ראש ישיבת עץ חיים בירושלים (בעהמ"ח אבן האזל על הרמב"ם). לימים נשא יהודה קליין עמיטל את בתו של הרב יהודה מלצר, לפליאתם של רבים על שידוך בחור אלמוני ללא 'יחוס' עם נכדתו של אחד מגדולי הדור. הרב יהודה מלצר הגיע לרחובות להקים ישיבת הדרום, ולקח עמו את חתנו. במקום זה נפגש הרב עם שנים מעולמות שונים כמרחק מזרח ממערב בעולם התורה. האחד תלמידו, והשני בצוות ההוראה. התלמיד – צבי טאו שכעבור שנים מרבניה החשובים במרכז הרב ואח"כ בישיבת הר המור. השותף בצוות – שהיה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנה הרב אליעזר מנחם שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', ששמרו על יחסי ידידות עמוקים וטובים במהלך המשך השנים. (היה תלמידו של הרב איסר זלמן מלצר בחו"ל).
עיקר ספור חייו המרתק של הרב עמיטל היה עם חדוש הישוב היהודי בגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים והרצון המיידי להקים בה ישיבה. ישיבת הר עציון היתה מישיבות ההסדר הראשונות. במקום זה באה לידי ביטוי שוב יחודו של הרב בשעה שהזמין לכהן למעשה במקומו (גודל ענותנותו של הרב!) ולסוף בהרמוניה מושלמת, תלמיד חכם ענק מעולם שונה לחלוטין, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתנו של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל מבוסטון ארה"ב.
סיפור חייו של הרב יהודה עמיטל שזור בספר באמונתו בעריכת תלמידו אלישיב רייכנר. על פיו נערכו תולדותיו בגליון.
הספר קול יהודה ממנו הובאו הדברים לעיל בענין הפרשה, הינו חלק ותמצית משיחותיו הרבות שנמסרו בישיבה ונערכו ע"י אחד מתלמידיו הגדולים והותיקים, שלימים חזר לישיבה בתפקיד של 'משגיח רוחני' הרב יעקב פישר שליט"א, שהכרתיהו אישית בתחילת עבודתו החנוכית בישיבת כפר הרא"ה תחת ראשותם של הרב משה צבי נריה תלמיד הראי"ה (עורך משנת הרב שהוזכרה לעיל) והרב אברהם צוקרמן זצ"ל חניך ישיבת נובהרדוק. ומלווני בקשר הדוק כארבעים וחמש שנים, לאוי"ט לשנינו.
[6] הרב שמואל ענגיל (תרי"ג-י"ט אדר א' תרצ"ה) גדל בבית של חסידי צאנז, מרבותיו היה האדמו"ר מצאנז ה'דברי חיים' הרב חיים הלברשטאם זצוק"ל. הסמכתו קיבל מהגאון ה'שואל ומשיב' הרב יוסף שאול נטנזון זצ"ל. שימש כאב"ד בקאשוי וכן שימש כרב של בילגוריי ואח"כ ברודניק. עיקר כהונתו היתה בעיירה ראדומישל (עיירה בפולין) שע"ש נקרא 'הגאון מראדומישלא'. בזמן מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד-תרע"ח) עקר מביתו, לבסוף קבע מקומו בצ'כסלובקיה. בשנים אלו עסק הרבה בהתרת עגונות בעקבות אותה מלחמת עולם. נסתלק כאמור בתרצ"ה. ספרו החשוב העיקרי שו"ת מהר"ש (שמונה חלקים) ארבעה חלקים יצאו לאור בחייו.
אספר בקצרה מעשה מופלא שהיה לי כ'היכרות' עם הספר ומחברו. בעת חפשי ספר באחד מבתי המדרש ב'תל ציון' מקום מגורי, ראיתי ספר ישן ללא כיתוב על כריכתו לקחתיו לעיון, שמו היה שו"ת מהר"ש, לא הכרתי ולא שמעתי עליו מעודי. בעודי מעיין בו נפערו עיני בתדהמה, הובא בו דברי הספד שנשא חתנו של המחבר במלאת שש שנים להסתלקותו, היה זה י"ט באדר תש"א, היום בו מצאתי את הספר היה י"ט באדר תשפ"א, שמונים שנה בדיוק חלפו מאז. חתן המחבר הרב דוד הלפרין זצ"ל נספה בשואה. כשחזרו בניו לאחר המלחמה מצאו כתבי יד של שאר כתביו, מפוזרים ביניהם הודפסו לאחר מכן חלקים ז' ח' (חלקים ה' ו' נדפסו ע"י חתנו) אותם ערך והדפיס נכדו של המחבר הרב אלחנן היילפרין זצ"ל בלונדון תשי"ד, זה עותק מקורי שמצאתי בבית המדרש. (באריכות ראה את המעשה בגליון להבות אש קודש לפרשת כי תשא).
[7] ה'עשין' דהיינו מצוות עשה הן במנין רמ"ח, וה'לא תעשה' הן שס"ה, א"כ לכאורה ח"ו האדם עלול יותר להכשל וליפול מאשר להצליח ולעלות.
[8] ראה בני יששכר מאמרי השבתות מאמר ט' אות ו' (מומלצת מאוד מהדורת עוז והדר עם הרחבות וביאורים).
[9] כידוע (טור או"ח סימן ת"ל) שאותה שנה שיצאו ממצרים, י' בניסן חל בשבת, וזהו אחד מהטעמים היסודיים לכך שנקראת שבת הגדול, ע"ש הנס הגדול שאירע להם שלקחו את הכבש להכין אותו לקרבן פסח וקשרוהו למיטותיהם ארבעה ימים לפני הקרבתו בי"ד. ואעפ"י שהשה היה אלילם של המצרים, לא עשו ולא אמרו כלום לישראל. ראה שבת (פ"ז ע"ב תוס' ד"ה אותו יום).
