קטגוריה: נישואין

'אעשה לו עזר כנגדו', ודרשו חז"ל "זכה עזר, לא זכה כנגדו", ויש לומר על דרך הצחות, דהנה 'זכה' הוא ראשי תיבות 'זיוגא (היינו מלבוש, כדאיתא בעירובין ק' זבינא לך זוגא), כבוד, הון', היינו שאם הבעל נותן לאשתו מלבושים כחפצה וגם מעות כרצונה ומכבדה יותר מגופו, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאם שלש אלה לא יעשה לה, היא כנגדו בכל העניינים, כנ"ל.
או יש לומר על פי מה שאמרו לפרש 'לא טוב היות אדם לבדו', היינו שלפעמים האדם רוצה בזיווג כזה שאבותיו אינם מסכימים לזה, אז צריך לבטל רצונו מפני רצון אבותיו, ולדעת שהם דורשים בוודאי טובתו, דאם לא ישמע להם חס ושלום לא יהיה לטובתו. וזה כוונת 'לא טוב היות אדם לבד', שיעשה הזיווג לפי דעתו. רק 'אעשה לו עזר כנגדו', אף שהוא כנגדו צריך לבטל דעתו מפני רצון אבותיו, ודברי פי חכם חן. וזה שדרשו חז"ל "זכה", היינו שמקיים כיבוד אב ואם בעניין הזיווג, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאינו שומע דעת אבותיו, אז חס ושלום היא כנגדו, כנ"ל, וקל להבין.

במסורה 'ואתם פרו ורבו', 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום'. ויש לומר דהנה בעניין הזיווג צריך ליזהר מאוד בשני דברים. האחד שיהיה תמיד שלום ביניהם, והשני שיקבלו עליהם מהיום להתנהג בדרך התורה, ואם נזהרים בזה בוודאי יצליחו ויתענגו זה מזה כמו ביום החתונה. וזהו כוונת המסורה, 'ואתם פרו ורבו', היינו בעת הנישואין כי הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכו', אז הראשית 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' שיהיו בבחינת כהנים, ואביהון דכלהון אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כה יהיה תמיד שלום ביניהם. שנית 'וגוי קדוש', שיקבלו עליהם להתנהג בקדושה ובטהרה בתורה ויראת שמים, ואז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', שידבקו במידות הנ"ל, אז 'חיים כולכם היום', היינו יהיו תמיד ביניהם חיים והצלחה, כמו היום של החתונה, כנ"ל.

ובעת נישואין של יתומים אמרתי שאם יתנהגו בשלום, וילכו בדרך התורה ויראת שמים, אז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו הנשמות של אבותיהם אשר כבר הלכו ודבקו עצמם בצל כנפיו יתברך שמו, 'חיים כולכם היום'. בעת הנישואין גם הם לוקחים חבל בשמחת בניהם, היינו נשמתם גם כן משתתף בשמחת בניהם, וכנ"ל.
או יש לומר על דרך זה, דהנה אצל היתומים ה' יתברך הוא המחותן. שהוא אבי היתומים, והדרך הוא כשהמלך עושה נישואין הוא נותן (אמטניסטיא) הנחה, וזהו שכתוב 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו אצל היתומים, אז 'חיים כולכם היום', כי הנחה למדינות עושה ומשפיע להם כל טוב, כנ"ל.

'ויברך את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה' וגו', 'ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו. ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס', יש לומר על דרך הצחות והמוסרי, דהנה הנהוג בעוונותינו הרבים שמי שהוא עשיר, בושה הוא לו שיתנהג הוא ובניו בדרך התורה ויראת שמים כנודע. על כן אמר להן אל רבקה כי בבואה אל בית אברהם לא תתנהג כמותם, רק תמיד יהיה לנגד עיניה כי 'אחותינו את', על כן תתנהג כמו בבית אבותיה בענייני מלבושי פריצות, ובל תכסה שער ראשה וכדומה, והטעם 'את את היי לאלפי רבבה'. הלא תהיה שם לך עשירות, ואם כן לא נאה לך להתנהג בדרך הצניעות, כדרך העשירים שמענה בפיהם שאינם יכולים לשמור התורה הקדושה, כי שרים ורוזני ארץ נכנסים ויוצאין בביתם, וצריך להתנהג כמותן. אבל באמת שקר בפיהם כי גם העשירים יכולין לשמור התורה הקדושה כשרוצים. והראיה מהאבות הקדושים, שאף שהיו עשירים ועפרות זהב להם, עם כל זה התנהגו בדרך התורה. וזהו שאמרה רבקה מי 'האיש', ראשי תיבות 'איש ירא שמים' ההולך… היינו אף שיש לו נחלאות ועשירות, ועם כל זה יראת ד' על פניו. וראיה נכונה דאף מי שהוא עשיר יכול להתנהג בדרך התורה, אשר על כן 'ותקח הצעיף ותתכס', היינו שהלכה בצניעות, כי בעניה ראתה ולבבה הבין שאין זה מזיק עשירות, וכנ"ל, וקל להבין.

בזמירות לליל שבת, 'יום קדוש הוא וכו', כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו, לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו, כל עדת ישראל יעשו אותו'. ויש לומר על פי מה שכתב בספר שב"ר פרשת ויקהל לפרש הפסוק 'ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם', דהגם הרשעים המחללים את השבץ קודש, מכל מקום בעניין מאכל ומשתה הם מקיימים השבת, והוא כתרתי דסתרי, דלענין הנוגע לגוף הם מקיימים השבת, ועל מה שנוגע לנשמה אינם משגיחים כלל. וזהו שאמר 'ושמרתם את השבת', מחויבים אתם לשמור השבת 'כי קודש הוא לכם', בעניין מה שנוגע לצרכם לאכילה ושתיה אתם מקיימיםף אם כן קל וחומר כי מחויבים אתם לשמור קדושת השבת לנפש שהוא העיקר, ודברי פי חכם חן.
וזה כוונת הפייטן הנ"ל, 'כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו לנוח בו', היינו כי מחויבים לשמור השבת קודש כראוי למיהוי, והטעם כי 'ולשמוח בתענוג אכול ושתו כל עדת ישראל יעשו אותו', ואם כן מקל וחומר כבוד שבת קודש לנוח בו כדת, וכנ"ל.

בפיוט לראש השנה ויום כיפור, 'באין מליץ יושר מול מגיד פשע', יש לפרש על דרך הלצה, דהנה ידוע דעל ידי שהבנים אומרים קדיש הם מליצים יושר לאבותם שיעלו מעלה מעלה בעולם העליון. אמנם אם הבנים אינם הולכין חס ושלום בדרך התורה, אז אדרבה נהפוך הוא, שעל ידי שאומרים קדיש מזכירים את אבותם לרע, והיינו לאמור 'ראו מה שגדלתם'. הנה 'יושר' הוא ראשי תיבות 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', וזהו שאמרו 'באין מליץ יושר', שהקדיש אינו מליץ, והטעם כי 'מול מגיד פשע', שמעורר עוונות אבותם אתם, ודו"ק.

טעם על מה שנוהגין כששותין איזה משקה תוקעין כף זה לזה ואומרים 'לחיים', על פי מה שכתב בספר 'כנסת ישראל' בשם הרב הקדוש מרוזין זלל"ה, שהיה אומר בעניין תענית שובבי"ם ת"ת, ידוע מספרים הקדושים שהוא לתיקון הברית, ואמר הוא ז"ל שתיקון זה יכול להיות בשבת אחים יחד, בדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה, כי ב' פעמים 'כף' בגימטריא מאתים, ומדינא 'ערלה בטלה במאתים', כידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בברית חס ושלום, מושך ערלתו עליו, ודברי פי חכם כן.
והנה תיבת 'לחיים' בגימטריא צח, ועם הכולל צט, ובמה שאומרים אותו בפיו הוי מאה, ועל ידי זה שכל אחד אומר 'לחיים' הוא מאתים, וממילא הוי תיקון לפגם ברית, כי ערלה בטילה במאתים, כנ"ל.
ובזה יש לומר טעם מה שנתינת צדקה הוא תיקון על חטא הידוע, משום דבעת שנותן בעל הבית הצדקה ליד העני והוא מקבל, אז הב' כפות בגימטריא מאתים כנ"ל, וערלה בטילה במאתים. כנ"ל.
ובעניין זה יש לפרש המדרש המובא בספר 'ברכה לחיים' [מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד] אות א, כשישראל שותין ואומרים 'לחיים', הקב"ה מוחל להם עוונותיהם, דאיתא בשם הרב הקדוש מקאסוב ז"ל, שהראשי תיבות 'כוס' הוא 'ויאמר סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם, כי שני יודין ששותים הם שם מלא, עיין שם. ועל כן כשאומרים 'לחיים' הב' ישראלים, ונתמלא הכתוב של 'ויאמר ד' סלחתי כדבריך', ממילא מוחל עוונותיהם, כנ"ל.
ויש לפרש בזה הפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', היינו שאם נותנים זה לזה לחיים יד אחד לתוך ידו של חברו, 'לא ינקה רע', אין שום יניקה לרע חס ושלום, כי הקב"ה מוחל עוונותיהם, ואז אך טוב וחסד… כנ"ל.

(חידושי אגדות ב'אגם מים' שיצאו לאור ב'גינת ורדים')

בע"ה
אנכי בדרך ד' נחני להיות משובתי שבת דק"ק מ' וואשארהעלי יע"א, והנה הראה לפני ידידי היקר הרבני החו"ב החסיד אדם וכו' כש"ת מו"ה אפרים איש שלום (פריעדמאנן) נ"י, סופר ומזכיר דק"ק הנ"ל, את מחברתו אשר פיו יקבנו בשם הדרת קודש אשר בו כתוב לאמר לדורות פעולת צדיק, ה"ה ש"ב הרב הגה"ק המפורסם יחיד בדורו בתורתו ובצדקתו וחסידותו, משירי כנסת הגדולה, כש"ת מו"ה אברהם יהושע פריינד זי"ע אבדק"ק נאסאד יע"א, אשר פעל ועשה כל ימי חייו, וכמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מיניה למען ידעו דור אחרון, יקימו ויספרו לבניהם לנטוע בלב הקורא אמונת צדיקים, אשר הוא יסוד גדול בימים ההם ובזמן הזה, כי בעוונותינו הרבים על ידי צוק העתים והצרות רחמנא ליצלן, האמונה בהשגחתו יתברך שמו פוחתת והולכת, ועל ידי אמונת צדיקים באים לאמונת יתברך שמו, כנודע מספרן של צדיקים. אי לזאת גם אנכי הצעיר כיודא ועוד, הנני להסכים כי טוב עשה בעמיו ובחבורו הנ"ל, ואמור אל הקונים והעם העומדים בעזרה שיקחו מאתו ספר הנ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ובזכות זה שמבררין מקחו של צדיק ז"ל, יגן עלינו להיות לנו למליץ יושר להפקד בדבר ישועה ורחמים כללית בקרוב, אמן סלה.

היום יום שני בשבת פרשת פינחס דהאי שת"א לפ"ק, פה מ' וואשארהעלי יע"א.
הק' גרשון מענדל קאהן אבדק"ק ע' סענזשארץ והגליל יע"א

(הסכמת רבי גרשון מנדל קאהן לספר 'הדרת קודש', שיצא לאור בסטמאר תש"ב)

הרב גרשון מנדל קאהן, נולד בסביבות שנת תר"מ (1880), לאביו, דומ"ץ איהעל ואב"ד ערדה-סענזשארץ (ארדו'-סאנט-ג'ורג',שבטרנסילבניה), מחבר ספר 'בינת יששכר' ו'קיצור יערות דבש', הרב יששכר בער קאהן, ולאימו הרבנית מרת טיילא בת הרב אשר זעליג לעוו מאהרישאר

 הרב גרשון מנדל למד בבחרותו בישיבת אביו, ואחר כך למד בחוסט בישיבת בעל 'ערוגת הבשם', שנעשה רבו המובהק. במהלך לימודיו בישיבה היה גבאי של חברת קנין ספרים. בהמשך למד אצל הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר ספר 'זכרון יהודה'.

הרב גרשון מנדל התחתן עם מרת פרומט בת הרב יצחק מאיר ווידמאן, אב"ד מאסיעף ומחשובי רבני מארמרוש, ונולדו להם שלש בנות. לאחר חתונתו התגורר הרב גרשון מנדל תקופה מסוימת במאסיעף, בסמוך לחותנו, והמשיך לשקוד על התורה.
הרב גרשון מנדל סייע בניהול ענייני רבנות העיר ערדה-סענזשארץ. בשנת תרע"ז (1917), לאחר שאביו עבר בזקנותו לעיר מ' וואשערהעל, שימש הרב גרשון מנדל כרב הצעיר של העיר ערדה-סענזשארץ. בג' באייר תרפ"ג (1923), נפטר אביו הרב יששכר בער, ובנו, הרב גרשון מנדל, מילא את מקומו כאב"ד העיר ערדה-סענזשארץ וסביבתה, וניהל שם את הישיבה שייסד אביו.

בשנת תרפ"ב חתם יחד עם רבנים נוספים ממדינת 'זיבענבערגען' (שהיו חלק מהונגריה על למלחמת העולם הראשונה ואחר כך סופחו לרומניה) למנוע את התקרבות קהילות שאינן רשומות בלשכת היראים אל הקהילות האורתודוקסיות.
בשנת תרפ"ד ערך הרב גרשון מנדל את ספרו של אביו 'ליקוטי מוסר מספר יערות דבש' והוציאו לאור, והוסיף וכתב עם אחיו הקדמה לספר.
בשנת תרצ"ג העביר הרב גרשון מנדל את רבנות ערדה-סענזשארץ וכמה ישובים מסביבתה, לרשות חתנו, הרב אברהם פרנקל, שנבחר לרב הקהילה.
במהלך סעודת שבת שערך בביתו עם תלמידיו, נפטרה אשתו, והרב הורה לכסות אותה, בירך את ברכת 'דיין האמת', והמשיך לערוך את סעודתו, מגודל מסירותו לשמירת קדושת השבת.

הרב נודע כנואם בחסד עליון וכדרשן נפלא. הוא רשם את דרשותיו בספרו 'אגם מים' (ראשי תיבות: 'אנכי גרשון מענדל), שהתגלה ככתב יד לאחר שבעים שנה וחלקים ממנו יצאו לאור בקובץ גינת ורדים, יג – תשרי תשע"ב, עמו' טז-יז. הדרשות בספר כוללות חידושי אגדה על התורה ומועדים, לנישואין, לסעודת ברית מילה, הספדים, פרקי אבות, ועוד.
הרב נודע גם כפוסק, היורד לעומקה של הלכה, והרבה גדולי תורה פנו אליו בשאלות הלכתיות. גדולי דורו הזכירו אותו רבות בכתבי עת ובספרים, כגון: 'אוצרות ירושלים' (שנת תשכ"ט, חלק לו, סי' תק); 'וילקט יוסף' (מחברת ה, ס' קמח); 'לקט ששנ"ה', (ח, סוף סימן כז); שו"ת 'עצי חיים' (אה"ע סי ל), שו"ת מהרש"ג (ג, סי' עג); 'בני שמעיה' (סי' כה); 'תורת יקותיאל' (מהדורה קמא: סי' צט-ק, צהדורה תנינא: כד, לח-לט); 'מכתם לדוד' (סי' ד); 'תורת יקותיאל' (סי' צט וסי' ק); שו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ה, יב, סה, פז, קמד, קעב, וחלק ג יו"ד סוף סימן קמט); 'בינת יששכר' מאת אביו (או"ח סי' ו, יו"ד סי' ג ו-ה, וחלק ב סי' ה). בנוסף סידר את כתבי אביו לדפוס והוסיף להם הגהות והערות רבות, המופיעות תחת הכותרת אב"ה (= אמר בן המחבר).

הרב גרשון מנדל קאהן נספה באושוויץ בשנת תש"ד. בשואה נספו כל בנותיו, חתניו וצאצאיהם:
א. בתו, ריזל, ובעלה, הרב אברהם פרנקל (נספה בחג שבועות תש"ד), ממלא מקום חותנו ברבנות ערדה-סענזשארץ, וארבעת ילדיהם.
ב. בתו שרה רבקה ובעלה הרב דוד יהודה פאלק, אב"ד ק"ק סאוואטא, וילדיהם.
הרב דוד יהודה הלוי פולק (פאלאק /פאללאק) הי"ד הנ"ל, נולד בסביבות תר"ע (1910) לאביו, הרב משה (מצאצאי הגאון ר' זעקל פולק, מגדולי תלמידי החתם סופר), עוד בעודו ילד קטן התייתם הרב דוד יהודה מאביו, שנפטר בגיל צעיר. היה מחשובי הרבנים הצעירים ברומניה. שימש ברבנות בקיראי-שארוץ. ביום ב' באדר א' תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה רבקה בת הרב גרשון מנדל קאהן הי"ד אב"ד סענזשארץ. בשנת תרצ"ז מונה לרב ואב"ד קהילת סאוואטא (עיירת הקייט והנופש סובאטה).
יש מי שכתב שהרב דוד יהודה נהרג בכניסת הגרמנים לעירו. יש שכתב שנרצח במכות מוט ברזל בראשו באוקראינה, יש שכתב שהוכה למוות במהלך הגירוש, ויש מי שכתב שנרצח באושוויץ 1944.
דברי תורה ממנו הובאו בספר דופקי תשובה (סי' יז ס"ק סז) מאת גיסו הרב אברהם פרנקל הי"ד; ילקוט המאירי (חלק א, עמו' שי, וחלק ב, עמו' רפט); בכתב יד שחיבר חותנו 'אגם מים' (פרשת אמור, על הפסוק 'שור או כבש')  הוא הוזכר גם בשו"ת בית ישראל (חלק ב סי' א, כט, מט); שו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' יד, נט), שו"ת מנחם משיב מאת הרב מנחם סופר הי"ד (או"ח סי' יג, פא, יו"ד סי' פג, אבה"ע סי' כז), דופקי תשובה (חלק חקר הלכה סי' כא-כד, כו, כח).
ג. בתו, מאשע שבע, ובעלה (ובן דודה), הרב יהושע ברוך קרויז, הרב הצעיר בערדה-סענזשארץ (נספה בכ' באדר תש"ה).

ראה מאמר על תולדותיו וצאצאיו בעלי זכרון 41, כסלו תשע"ח, עמו' נב.

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

ב"ה

החיים והשלום לך אהובי בני רחומי מחמד נפשי ולזוגתך כלתי הצנועה והחשובה בת גדולים שתחיה, תזכו שתבנו בית נאמן כרחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל אמן כן יהי רצון.

בני יקירי נ"י, להיות כי בעת שמחתך לא היה הזמן גרמא לדבר ולטייל אתך באריכות להורות לך הדרך אשר יעשה האדם וחי בהם, על כן אמרתי לבוא במגילת ספר כתוב הדר הוא לכל מי שרוצה לילך בדרך התורה כאשר קבלתי מפי מוריי זקינינו הגאון הצדיק זצ"ל.

ראשית דבר לאשר זכית בזכות אבות אבותי לקחת בת תלמיד חכם וגדול הדור מפורסם אשר כל העם עונים אחריו מקודש, על כן אחלה אותך שאליו תשמע כאשר יורה אותך ואל תסור מדבריו, וכאשר יאמר כן תעשה, כי נתאמת אצלי שכל דבריו המה תורה ויראת שמים , ואפילו שיחות חולין של תלמידי חכמים, כביכול, צריך לימוד. ד' יאריך ימיו ושנותיו. והגם שכל התחלות קשות, אמנם לאחר שתרגיל עצמך לשמוע בקול דברו הנאמר באמת וצדק מעומק הלב, תראה עד היכן דבריו מגיעים לתכלית האמיתי כי רצונו להרבות כבוד שמים בכל דבר ודבר.

אמנם אני מזהיר אותך שיהיה הכל בשמחה, כמאמר דוד מלך ישראל "עבדו את ד' בשמחה". ותרגיל עצמך במדות ישרות והגונות, כאשר ציווה הרמב"ן ז"ל לבנו, כמבואר באגרת הרמב"ן ז"ל, לילך בדרך הענווה האמיתית ולהסיר מדות הכעס מכל וכל, אל יזכר ואל יפקד, אפילו בעת שנראה שצריך לכעוס חס ושלום, אל תאבה ואל תשמע, כי דברי חכמים בנחת נשמעים.

ובעניין סדר לימודך יש ת"ל מי שיורה אותך, חותנך הגה"צ שליט"א. ובוודאי מהטוב שתעשה לך זמן קבוע לכל לימוד ולימוד, ותמחול לעיין בספר תשובת חות יאיר בסימן קכ"ד אופן וסדר הלימוד לשמה, יעויין שם.

וכבר נודע לך בני רחומי מאמר חז"ל, שצריך לכבד אשתו יותר מגופו, ובשאר ענינים שבינו לבינה תלמוד בשלחן ערוך אורח חיים סימן ר"מ ובראשית חכמה ושל"ה ושאר ספרים הקדושים המדברים מזה. וכן תעשה וינעם לך. ובעניין טבילת עזרא, מינה בל תזיע. ותעיין במאור ושמש פרשת אמור ותראה עד היכן הדברים מגיעים, שלכך תפילתן ותורתן של תלמידי בעש"ט הקדוש זלה"ה זי"ע עולה למעלה לאשר היו נזהרים בזה. יעויין שם.

והעיקר שכל מעשיך יהיו בהשכל ודעת באופן שתמצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל בשמחה, שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה של מצוה. ודי לחכימא. ותראה שתלמוד הלכות נדה בשולחן ערוך בעיון שיהיה שגור בפיך ובפרט בענייני הווסת. ובזה בל תכשל חס ושלום. ותעמידו דור ישרים כאשר בצפיתני בעזר יתברך שמו. ובין תבין אשר לפניך ובחרת בחיים, ותעלה מעלה מעלה, מדרגה לדרגה, עד רום המעלה, כאשר עם לבבך ולבב אביך המשתוקק באהבתך והמצפה לישועת ישראל ולגאולת עולם במהרה.

קריסטור, ב' לסדר 'והיתה לו ולזרעו אחריו'. 'כל הברכות' לפ"ק.
שמעי' לעוו

(מכתבה הרב שמעיה לבנו לאחר חתונתו, בני שמעיה, עמו' י)

במדרש פרשת תבא 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא תורה, לכך משה מזהיר את ישראל 'עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר.

ונראה לי בסיעתא דשמיא לפרש בהקדם מאמרם ז"ל ביצה ט"ו ע"ב, דדריש מקרא 'כי חדות ה' הוא מעוזכם', אמר להם הקב"ה לישראל, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. והקשו בתוספת, מהא דאמרינן פסחים ק', עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ובפשיטות נראה לי לחלק, דהנה מקרא זה נאמר בנחמיה ח', ושם מיירו בראש השנה, כדכתיב 'ביום אחד לחדש השביעי', ואם כן להמבואר בכריתות ו' והוריות י"ב דסימנא מלתא לאכול בראש השנה רוביא, תלתא וכו' דברים המורים לסימן טוב, וכן הוא בשולחן ערוך סימן תקפ"ג מהאי טעמא לאכול בשר שמן. וברמב"ן על התורה ריש פרשת לך שכתב, ודע כי כל גזירות עירין משיוצא למטה סימן לזה לא ישתנה בשום אופן, ועל פי זה כתב בחיי אדם הלכות ראש השנה שזה הטעם שאמרו חז"ל סימנא מלתא, עיין שם. ואם כן יש לחלק דבריש שתא לסימנא טבא שפיר דמי אפילו ללוות וליקח בהקפה שלא יחסר לו מאומה, ובעזרו יתברך שמו יפרע גם כן הקפותיו. אבל לענין שבת ויום טוב אחר, נאמר עשה שבתך חול, כמו שכתב הטור ריש סימן רמ"ב.

ובספר הקדוש תולדות יעקב יוסף בפרשת תבוא כתב לתרץ קושית התוספות בדרך נפלא, על פי משל ומליצה מרבו הקדוש הבעש"ט זי"ע, לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין אנשים פחותי ערך. ובהאריך הזמן שמה הגיע מכתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים, ולשמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ומשקים המשכרים. ועד שהם שמחים בעסק היין, הוא מוצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו. והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אביו מלך מלכי המלכים הקב"ה, בהנשמה יתירה, שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא בן כפר. לכן ציוותה התורה הקדושה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף, אז יש פנאי להנשמה לשמוח בשמחת דביקות הקב"ה. וזה כוונת הש"ס, לוו עלי, כי הנשמה חלק אלקי ממעל. וקדשו קדושת היום, רצה לומר, שהנשמה תקדש את עצמה בקדושת היום. והאמינו בי, כי האמנה הוא דביקות הנשמה בהקב"ה וכו', אז אני פורע. מה שאין כן עשה שבתך חול, היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך, רק בשביל בן כפר לחוד, שאז 'שבתך' בבחינת 'חול', אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות. עיין שם דבריו הקדושים כי נעמו.

ועיין תשובת שערי צדק אורח חיים סימן קכ"א לענין לשחוט ביום שני דראש השנה לצורך שבת שאחריו, שכתב להתיר. עיין שם שכתב שאפשר גם כן לאחר שהם ימים קדושים ונוראים, בוודאי כל ישראל כמאז המה בחזקת טהרה לעשות עיקר השמחה בשמחת אביו, כבן המלך הנ"ל.

ובזה נאמר להבין דברי הש"ס ברכות ו', כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות'. ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. עיין שם. ולכאורה שמחה מה זו עושה להיות שכרו גדול כל כך. אמנם להנ"ל יש להסביר, דהנה עיקר השמחה לשמוח חתן וכלה, הוא בדרך הנ"ל, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ובלא חומה ובלא טובה, כמאמרם ביבמות ס"א. ועיקר השמחה והסעודה בשמחת הגוף, הוא שאז יש פנאי להנשמה לשמוח בדביקות הקב"ה, כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד. ובגלל זה עיקר השמחה, שמחת הנפש, לשמוח בשמחת החתן שזוכה לתורה וחומה כנ"ל. ואם הוא משמחו באמת ואין כוונתו לשמחת הגוף, על ידי זה שכרו שהוא גם כן זוכה לתורה, מידה כנגד מידה, וכנ"ל.

ולפי זה נאמר בכוונת המדרש הנ"ל, 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא 'תורה'. דהנה כתיב 'לא טוב היות לאדם לבדו', ואמרינן יבמות ס"ג, זכה עוזרתו, והיינו שעל ידי זה [ש]עוזרתו, הוא זוכה לתורה, שנשאר לו עת ללמוד. ואם כן תכלית הטובה אשר נתן ה' אלקיך לך ולביתך, הוא אשתו, שעל ידי זה יזכה לתורה. ועל כן הזהיר משה את ישראל, עשר בשביל שתתעשר, וכתיב בתריה 'למען תלמד ליראה', כי על ידי זה יהיה לו פנאי, ויהיה מקום לשמח את הגוף לתכלית שמחת הנפש בתורה ומצות.

ובזה יש להבין דברי הזוהר הקדוש שכתוב לגנות על הני דצווחין בימים הקדושים 'הב הב. הב לן מזונא. הב לן מייא'. ולכאורה הלא בביצה ט"ז אמרינן כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ומפיק ליה מקרא "כי חק לישראל הוא'", ו'חק' הוא לישנא דמזוני, מקרא ד'ואכלו את חוקם', ומקרא 'הטריפני לחם חקי', ולא לחנם השמיענו זאת חז"ל, אלא בוודאי להתפלל עליו. ואמרינן בראש השנה ט"ז, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. וכן שתי הלחם בשבועות, על פירות האילן. וניסוך המים בחג, על גשמי שנה. עיין שם. הרי שיש לאדם לעשות פעולה שיתברך בכל צרכיו, ואם כן לפי זה מהראוי בראש השנה שנידון על מזונא, להתפלל עליו. אולם באמת יש לומר דבוודאי מי שמתפלל על צרכי הגוף שיהיה הגוף בשמחה כדי שעל ידי זה יהיה מקום לשמח הנשמה בעניין תורה ומצות, וכהמשל הנ"ל מהבעש"ט זי"ע, בוודאי ראוי לו להתפלל עליו אפילו בימים הנוראים. והזוהר הקדוש מיירי בכאלה שמגמתם הוא רק לצרכי הגוף, כבני הכפר שהשמחה שלהם רק לצרכי הגוף, בוודאי אין הזמן ראוי כעת להתפלל באופן כזה.

וזה יש לומר בפסוק "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו", היינו אף על פי שצריך לתקוע בשופר, והעיקר לשבר הלב להתעורר בתשובה, וכמו שכתב הרמב"ם, עורו ישנים מתרדמתכם, ובכל זאת "כי חוק לישראל הוא", יש להתפלל גם על פרנסה, שעל ידי זה יהיה ה"משפט לאלקי יעקב", לקיים מצות וחוקי התורה, וכנ"ל.

ובזה יש לומר "שובה ישראל עד ה' אלקך", על דרך המבואר בספר הקדוש 'ישמח משה' על פי מאמרם ז"ל "ואתם הדבקים בה'", וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי חכמים. והיינו "שובה ישראל עד ה' אלקך", להחזיק ביד ברכי תלמידי חכמים, "כי כשלת בעונך", שלא היית מחזיק לתלמיד חכם שיהיה פנוי ללמד אתכם חוקי התורה והמצוה, על כן "כשלת בעוניך,, כי שגגת תלמוד עולה זדון. עיין שם. ועל זה וכיוצא מותר להתפלל שיהיה להם פרנסה, להיות בכוחו להחזיק ידי תלתיד חכם, ועל זה אמר "קחו עמכם דברים", היינו כמו 'לכם' 'לכל צרכיכם', גם אותן הדברים שאתם מתפללים לצרכי הגוף, היינו פרנסה וחיים, "ושובו אל ה'", שאתם רוצים בזה עצמו שתסייע אתכם לידבק בה' יתברך, "אמרו אליו כל תשא עון", היינו לכל אדם אפילו מי שאינו בגדר שילמוד בעצמו, מכל מקום גם לו תשא עונו, על ידי "ונשלמה פרים שפתינו", על דרך כל הלומד פרשת עולה, כאילו הקריב עולה, ועל ידי שיחזקו ביד התלמיד חכם העוסק בתורה, ממילא הלימוד שהמה לומדים תכפר גם עליהם. אמן כן יהי רצון.

(חלק מתוך דרשה לשבת שובה, בני שמעיה, עמו' צה)

הרב שמעיה לעוו, נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב אשר (בנו של הרב הצדיק המפורסם רבי מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטרדאם) ולאימו מרת חיה בת הרב הצדיק המפורסם רבי יהודה גרינפלד אב"ד סעמיהאלי.

הרב שמעיה נשא לאשה את מרת חוה בת הרב יעקב יהודה הכהן גליק, ואחותו של המהרש"ג, הרב שמעון גרינפלד. לאחר נישואיו התגורר במשך מספר שנים בכפר אורישור, והוציא שם לאור את ספרו של הרב דוד טעבלי מפוזן "שערי ציון".

הרב שמעיה למד אצל הסבים שלו, וכן בישיבת הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר "שבט מיהודה" ו"זכרון יהודה".

הוא היה מקושר לבניו ונכדיו של ה"דברי חיים" מצאנז, לרבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים בעל ה"קדושת יום טוב" מסיגט ולבנו רבי חיים צבי טייטלבוים מסיגט מחבר שו"ת "עצי חיים", וכן לדודו הרב אברהם יהושע פריינד מנאסוד.

דודו זקנו, היה הרב יששכר בער קאהן, רבה של קהילת ערדא-סענזשארץ, מחבר שו"ת "בינת יששכר".

משנת תר"ע (1910) כיהן כרבה של סעקעלי-קרסטור, שבטרנסילבניה (רומניה), והיה רבה היחיד של העיירה. בשנת תרע"ד. בשל מלחמת העולם הראשונה נתמעטו הכנסות הקהילה ולא היה בידם לשלם את משכורת הרב ושאר עובדי הקהילה.

מחבר ספר "בני שמעיה" – על התורה, על המועדים ודרושים ושו"ת (ברוקלין תש"ך). הספר יצא לאור על ידי בנו, הרב משה אריה לעוו, הרב מטעמשוואר ורב בית המדרש "תפלה למשה" בברוקלין, שהוסיף בה מקצת מתולדות אביו המחבר. הרב משה אריה היה חתן האדמו”ר רבי אליעזר פיש מביקסאד הי"ד שהיה תלמיד של רבי מרדכי יהודה לעוו באינטערדאם.

נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. כן נספו הרבנית חוה, וילדיהם חנה מלכה, ריקל (וחמשת ילדיה: אברהם יהושע, חנה מלכה, חיה, צירל ואשר זעליג, שנרצחו באושוויץ בט' בסיון תש"ד), שרה רבקה (וילדיה: משה שלום, פראדל ואברהם יהושע, שנרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד) ויהושע נפתלי (שנרצח בשנת תש"ה).

בתו פייגא נצלה ונשאה לאחר המלחמה לרב יחזקאל הלוי מנדל, נכד רבי יחזקאל פנט.

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

איתא בחז"ל ברכות (ס"ג ב) כשנכנסו רבותינו לכרם כו', פתחו כולם בכבוד אכסנאי ודרשו כו' והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרחוק כו' אמרה תורה והיה כל מבקש ד', עיין רש"י, כלומר: קראו הכתוב מבקש ד', תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה.

הנה בהשקפה ראשונה הקל וחומר זה קשה להולמו שכן יש לפרוך ולומר מה לאנשי המדבר שכן הלכו לשמוע תורה מפי משה רבנו ומשום כך נקראים בצדק מבקשי ה', תאמר לאותם שהולכים מעיר לעיר, אם אפילו מכתתים את רגליהם ללמוד תורה, אולם התורה לא מפי משה רבנו יצאה, ובכן מהו הקל וחומר?

נראה שבמאמר זה ספון רעיון נשגב, וזהו: המיגע את עצמו בתורה ומחדש בה חידושים, חדשים לבקרים, באמת הוא נקרא מבקש ה' כדאיתא חז"ל נדרים (פ"א) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. "מהם", כלומר מעצמם ומיגיעתם שמחמת ענים אין להם ספרים ללקט מהם חידושי תורה. אמנם יש חידושי תורה מגאונים אדירי התורה אשר הם פזורים במקומות שונים ואינם סדורים במקומם הראוי, ומתוך פזורם אין לאל ידם של מבקשי התורה לטעום טעמם הערב, לכן מי שגולה מספר לספר שמתוך כך מוכרח להתגלגל פעמים גם מעיר לעיר לחפש אחריהם ולהחזירם למקומם, "ודבר שיש בו סימן או יודע מי בעליו, מכריז כדין אפילו הם מפוזרים", על אחת כמה וכמה שהכורם ומאסף אותם נקרא מבקש ה'.

ידוע שכל איש מישראל מחויב להעמיק חקר כדי להכיר ולהבין מציאות ד'. עיין פנים מאירות (ח' ראשון תשובה ל"ט) לכך אנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ג' פעמים "אלקי", והיה סגי בפעם אחת לומר "אלקי אברהם יצחק ויעקב", לפי שמצינו שאמר דוד לבנו (דברי הימים כח,ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו. הפירוש הפשוט, שאין לאדם להאמין באלקי מצד מנהג אבותיו, כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה, שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו, ולכך אמר "דע" את אלקי אביך, מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלקותו והוא הודיע אלקותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעכו"ם. ואם היינו אומרים "אלקי אברהם יצחק ויעקב", הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלהותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם, ולכך אנו אומרים "אלקי" אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין "אחד" אלא אלהנו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה. (ומה שאנו אומרים ואלקי, בוי"ו אצל יעקב עיין בזוהר פרשת וארא).

ועיין ב"חובת הלבבות" (שער היחוד פרק ג) וזה לשונו: "כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה ודומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו כו', והמתעלם מחקור הזה, הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה, והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו, ובדרך רפואתו סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחוכמתו וסברתו ברפואות הרופא לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה, אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו כו'. וכבר התבאר מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג בירורו בדעתנו".

ולמען להיות ממבקשי ד' על ידי התורה הקדושה, כרמתי ואספתי דברי גאוני ארץ המפוזרים לאחדם במקום מכירם. "המכיר את מקומו" (אבות ו,ו) גם חידושי-אני ספחתי עם דבריהם, למען אמצא חן דאימא מילתא דתתקבל, כי גדול כח המאחד והמזוג דברים המחותכים, כדאיתא בחז"ל קשה זווגו של אדם, וכן גם מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קי"ח), לכאורה מהו הדמיון? האמנם אין לו לתנא דמיון אחר מלבד קריעת ים סוף?

אך נראה כי כל דבר הנברא להיות שלם ואחד, קשה הדבר לשנות הטבע לחלקם לשנים שלמים, כי אפילו הקב"ה אינו רוצה לשנות הטבע שברא. וכן כל דבר הנברא להיות בטבע בשנים, גם כן קשה לאחדם ולעשותם להיות אחד, כי כן ציווה ופקד ה' להטבע, וחוק הוא, ורק על ידי כוח אלקות, זו כוח התורה, יש ביכולת לשנות הטבע, היינו: להיות עושים שנים לאחד ואחד לשנים.

וידוע שמתחלה ברא הקב"ה את האדם בצלמו להיות אחד, ואחר כך: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה", עיין חז"ל ברכות (ס"א א') חלק אותו לשנים, היינו ששינה הטבע הראשון שברא בבריאה הראשונה, ואז חזר "והיו לבשר אחד", להיות בהם כוח המוליד ולשנות הטבע השני הנעשה והנתחלק על ידי יוצר הטבע הראשון. צריך לזה כוח אלקות לזווגם ולאחדם, כמו שהיה בראשונה בעת בריאה הראשונה.

וידוע עוד כי בקריעת ים סוף היה שינוי הטבע, כי הים נברא להיות אחד. "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים", חלק אותו לשנים, שינה מעשה בראשית, ואחרי זה "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", ואחר כך: "וירדפו מצרים וגו' ופרשיו אל תוך הים", שהמים הלכו לטבעם הראשונים, והרי גם לזה דרוש כוח אלקי כדי לבטל את השינוי בטבע שנעשה על ידי הקב"ה, לשנות ולהחזירו למצב הראשון.

וזוהי כוונת הדמיון והשיווי של זווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי בשניהם שווים ודומים ראשית הבריאה, שינוי טבעם וגם חזרתם לטבעם הראשון כמו שהיו בעת הבריאה. הכל באופן אחד הוא.

ובזה גם כן נוכל לבאר את תשובת דוד המלך ע"ה לחכמי ישראל "לכו והתפרנסו זה מזה", כי הפרנסה נתונה בהשפעה אחת ועל ידי צינור אחד בבחינת מן שבמדבר, רק הפרנסה נתחלקה לכל פרט ופרט בפני עצמו. וזוהי שאלת חכמים "עמך ישראל צריכין פרנסה". אמר להם "לכו והתפרנסו זה מזה". כלומר: התמזגו יחדו כדי לאחד ולזווג אחד עם רעהו בענייני מסחר ומשא מתן, כדי למצוא את הפרנסה היוצאה מן השפעה הראשונה.

גם התורה הקדושה הנתונה על הר סיני תורה אחת היא תמימה, אחר כך נתחלקה לכל אחד ואחד חלקו בתורה ונתפזרה. כמו ששמעתי מפי אדמו"ר הגאון הקדוש מוהר"ר משה מרדכי מפילוב זצ"ל בשם זקנו הרבי מקאצק זצ"ל על פסוק "ראה אנכי נותן לפניכם", "ראה" לשון יחיד, "לפניכם" לשון רבים, אלא כשניתנה התורה ניתנה לכל ישראל יחד, וזהו "לפניכם" (לשון רבים). אולם כל פרט ופרט מישראל יבין וישכיל בה לפי ראות עיני שכלו והשגתו, וזהו "ראה" (לשון יחיד).

ברור איפוא שהתורה שיש לה אותה הסגולה, היינו הדברים שנתחלקו ונתחדשו על ידי כוחות שונים צריך כוח אלקי לאחדם. וזהו יכול להיות רק על ידי כוחה, כוח התורה וטבעה, היינו שהאדם יהיה גולה מעיר לעיר וממדינה למדינה, כלומר: מספר לספר ומכתבי-יד לכתבי-יד ויסדרם בסדר נכון ומשטר, כדברי התנא האלקי הלל הזקן ברכות (ס"ג א') ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליהם "כנס", כלומר: כנסם למקום אחד והקל עליהם שלא תהיה להם עבודה יתירה לחזור אחריהם, ורק על איש כזה כוונת החכמים על אחת כמה וכמה שזה נקרא מבקש ה'.

וכמנהג המחברים שמתי את שמי על ספרי בכנותי אותו "כרם אהרן", כי שם ושם אבותי בקרבו. שם אבי, אברהם נחום, ושם אמי, הענא ריזל, הם ראשי תיבות "אהרן".

והנני מסיים בתפלת ר' חזקיה בשם ר' אבהו ירושלמי ברכות (פרק ה הלכה א') יהי רצון לפניך ד' אלקנו ואלקי אבותינו שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות היוצאות המתרגשות לבוא לעולם אמן:

המחבר

(שביל הכרם, הקדמת המחבר לספר כרם אהרן)

ברכות לג. רש"י מתוך שהוא חכמה כו'. ובין טמא לטהור, קצת תמוה הא אנחנו לא אמרינן בהבדלה "בין טמא לטהור" ולמה ליה לרש"י להזכירו. נראה שכוונת רש"י היא, שעיקר החכמה הוא ההבדלה בין דברים הנראים בראשית ההשקפה שווים ודומים זה לזה ואין בהם בתואר החיצונות שום שינוי רשמי או צבעי, רק ההבדל טמור בפנימיות. וזה שייך בטומאה וטהרתה קדושה וחול. וכעין זה מצאתי בשם אבודרהם וזה לשונו: הטעם שתקנו הבדלה בחונן הדעת, לפי שאין אדם מגיע לדעת בין קודש לחול ואור וחושך אלא אחר חכמה גדולה ויגיעה רבה. ועוד כשם שאין לו לאדם לעשות מלאכתו במוצאי שבת קודם שיבדיל, כך אין לו לתבוע צרכיו קודם שיבדיל. ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, שהוא ראש לכל הצרכים. והכי איתא בירושלמי, אסור לאדם לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. עד כאן לשונו. הצעתי זאת להרב הגאון ר' אברהם שליט"א ווינבערג ר"מ בק"ק ווארשא, ואמר לי ששמע מרבו הגאון שר התורה רבינו ר' אברהם זצ"ל מסאכטשוב שלכך ביום טוב שחל במוצאי שבת קודש מקדשין תחלה ואחר כך מבדילים, לפי שאיתא בזוהר הקדוש דקידוש הוא בבחינת דעת, זכור במוח, ואם אין דעת הבדלה מניין, ולהבדיל בין קודש לקודש שהוא הבדל דק צריכין תוספות דעת. ועל ידי הקידוש באין לבחינת דעת כזה שיוכל להבדיל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, לכך בתחילה מקדשין שיהיה לנו דעת יתירה, ואחר כך מבדילין.

ברכות נד א. עת לעשות לד' הפרו תורתך, שמעתי בשם הגאון הצדיק בעל חפץ חיים שליט"א שלשון "הפרה" היא בלי טעם ואמתלא, כדמצינו בפסוק אצל נדרי אשה אשר אביה ובעלה הפירו נדריה בלי שום פתח, מה שאין כן בנדרים שהחכם מתיר הוא בפתח. וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום, משום "הפרו" תורתך בלי טעם, רק העם ארצות ובערות שוררת בזמנינו, לפיכך עת לעשות לד'.

ברכות סד. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר גו' ב' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ראיתי שיש להבין שייכות הפסוק ה' עוז לעמו יתן להמאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, יען כי מצינו לעיל (דף ו') מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. ובקידושין (ל"ה) שקולה מצות תפילין כנגד כל התורה. הרי חזינן דתורה גדולה, דמי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול תענית (ז'.) ואמרינן מכות (כ"ב:) כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, והרי חזינן דהתלמיד חכם גדול מתורה. וזהו שאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", יען כי התפילין עוז הם לישראל שיראו מהם, וכל שכן התורה, וכל שכן התלמיד חכם שהוא העוז היותר גדול. ולכן מסיים אם ה' ועז (היותר גדול, היינו התלמידי חכמים) לעמו יתן, אז (על ידי התלמיד חכם) יברך את עמו בשלום.

הרב אהרן וולנוב הי"ד – נולד בסביבות שנת תרמ"ט (1889) לאביו, ר' אברהם נחום וולנוב (וואלאנאוו), ולאימו, מרת הענא ריזל בת ר' נתנאל זלמן דארן.

לאחר פטירתה הפתאומית של אימו בי"ד בניסן תרע"ז (1917), הנציחו אהרן ואחיו משה את שם אימם בתרומה של עשרה מרק לחברת "תומכי בחורי לומדי תורה" בוורשה, כפי שהתפרסם בכתב בעת "עץ חיים" (שנה ראשונה, חוברת א, אלול תרע"ז). בכתב עת זה התפרסמו "חידושי תורה מבחורים מופלגים ומגאוני זמננו היותר מפורסמים, וגם כתבי יד מגאונים אדירי התורה נ"ע זי"ע". שם בסימן י"ב מופיעים חידושים על מסכת ברכות מאת "העלם הצעיר אהרן" מוורשה, בנו של "ר' אברהם נחום נ"י וואלאנאוו".

ר' אברהם נחום, אביו של הרב אהרן, נולד בוורשה, היה מופלג בתורה ויראה, חסיד ועניו, לן בעומקה של הלכה, הדריך את בניו בדרך התורה, ונפטר בשנת תרפ"ט..

הרב אהרן היה תלמיד חכם שעבד כסוחר בוורשה ובנובידבור. מחבר הספר "כרם אהרן" (ורשה, תרצ"א) על מסכת  ברכות. בתחילת ספרו הוא מנציח את הוריו ומודה לרעייתו רבקה (בת ר' יחיאל מנחם) "על נשאה בסבל הפרנסה ביחד אתי כאותה ה'אשת חיל' התנ"כית ורק הודות לה יכלתי להקדיש את עתותי ללמוד ולעיין בדברי חז"ל".

הרב ראובן יהודה נייפלד הי"ד, רבה של נובידבור, כתב הסכמה והערות לספר 'כרם אהרן', בהסכמתו תיאר הרב נייפלד את המחבר במילים אלו: "הרב החסיד מופלג בתורה ובחסידות איש חמודות… גם… בצוק העתים האלה איש רם המעלה הטרוד מאוד בעסקיו ובכל זאת הוא קובע עתים לתורה".

הרב ומשפחתו גורשו לגיטו ורשה, ונספו בשנת 1942.

אחיינו ומכרו של הרב כתבו עליו "דפי עד" במאגר השמות של "יד ושם".

בספר "כרם אהרן" מביא המחבר גם חידושים בשם גיסו, הרב של לקהילת קודש יבלונה. רבה של יבלונה באותה תקופה היה הרב יעקב שכנא ב"ר מוטל דומב, ושם רעייתו דבורה בת ר' יחיאל מנחם רוזנבוים.

ב"ה

ברכת מזל טוב ורב ברכות ושלום לכבוד ידידי אהוב נפשי הרב הגאון מורנו ורבנו נרו יאיר לעד שמו. אחרי דרישת שלומו הטוב ברב אהבה, הנני למלאת הבטחתי לכתב לכבוד ידידי מלים אחדות, אם כי טרוד גדול אנכי, אבל כאשר השגתי כעת מכתבך לא אוכל עוד להתאפק מרגשי לבבי מרב שמחתי, אשר תודה לה' הנחך בדרך אמת להצליח דרכך.

מצאנו בתורה נביאים וכתובים שזווגו של אדם מה': יש שהולך אצל זווגו ויש שזווגו הולכת אליו. וזה מסתרי השגחה, אף שכל העניינים מה', אבל היא כמו יצירה חדשה, אשר אין בשום נברא לעשותה, כי אם ביד הקב"ה בעצמו "קשה כקריעת ים סוף", שהוא היפך הטבע ממש. יסוד הזיווג אינו בטבע. וזהו שם ה': באיש י', וה' באשה.

ומבואר במהר"ל כי לכך נבראה חוה מגופו של אדם אחרי כי בששת ימי המעשה נבראה הטבע, וזיווג גופים נפרדים זהו היפך הטבע, ולא שייך באלו הימים כי אם אחרי הבריאה, אבל בששת ימי המעשה הייתה בריאת הטבע. זיווגם של בני האדם, אשר הם נפרדים ממש, הוא דווקא ביד ה', לא בשום טבע ולא ע"י אמצעי. נסיעתך לארץ ישראל לא היתה כי אם למטרה זו. כי עצם הנסיעה – עד כמה היתה רחוקה משכל האדם ולא ניצולה מביקורת, אבל מי יבא בסוד השם? כי לא היתה נסיעה כי אם זיווג אשר שם אין יד שכל האדם משגת. כמבואר בזוהר הקדוש: לד' הישועה – בחירת הישועה. לבחור בישועה יכול רק ה', כי האדם אין לו שום בחירה בישועה, כי אינו מבין מהו ישועה ובאיזה אופן הוא ישועתו. וברוך ה' אשר הנחך אצל זיווגך, אשר בטח היא בת זוגך מן השמים, בת פלוני לפלוני. וזהו סוד זיווג ראשון, כמבואר בזוהר הקדוש, זהו הצלחה גדולה לזכות לזיווג האמתי.

מצאנו באברהם אבינו, בעת אשר שלח לאליעזר לקח אשה בעד בנו, אמר "אלקי השמים וכו'", וכתב שם האבן עזרא, מן השמים. כמבואר בחז"ל בת פלוני לפלוני. יסוד גדול רמוז כאן הוא הזיווג הראשון, אשר הוא האמתי, ולא הכל זוכים לזה, ודי למבין.

וכאשר נסיעתך לארץ ישראל הייתה בהשגחה נפלאה, מובטחני שזכית בזיווג האמתי. וזה בעצמו היא ברכה גדולה עד מאד. אשריך שזכית לכך. ואברך אותך מעמקי לבבי שתהא ברית של קיימא ונצחית ותזכו לבנות בית נאמן לה', כמבואר בחז"ל, המשמח חתן וכלה כאלו בונה חורבה אחת מחורבות ירושלים. "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", כי בנין ירושלים הוא בנין אלקי, לא בנין אדם, לא בנין טבע. לבנות בית פשוט צריך גם להיות בקדושה ובטהרה, כי בנין ירושלם הוא בנין אלקי, ויסוד הזיווג הוא גם כן בנין אלקי, בנין טבעי, וצריכים לראות שגם מצד מעשה האדם, שחס ושלום לא יהיה שם בנין טבעי, כי אם רק קדושה וענין אלקי. ואחרי אשר זכית לבנות ביתך – אשר הוא בנין האמתי, רבי יוסי לא קרא לאשתו כי אם ביתו – בארצנו הקדושה, אברך אותך ואת המעותדת להיות ביתך שתמלא חורבה אחת מחורבות ירושלם ותבנה בנין מפואר, בנין אלקי בקדושה, בשכל, במידות טובות ובכל הנהגה ישרה, שתמלא חורבה אחת בשלמותה, ותהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והחוט המשולש, זיווגך ובארץ ישראל והתמנותך לרב שם להפיץ מעיינותיך חוצה אשר רכשת, וכמה חורבות תוכל שם לבנות. ייתן ה' שיהיה ביתך ומקומך אשר נתמנית לרב, בנין אלקי ובכישרונותיך המצוינים ובכוחך הגדול, אשר הוא בחירתך, בטח ה' יהיה בעזרך ותזכה לבנות חורבות ירושלם בלא גבול, תזכו לרב אושר עושר וכבוד ולדור ישרים. כברכת ידידך ואוהבך לנצח.

ש.ה.

(מאמרי שלמה, חלק א עמ' רע"ו)

הרב שלמה הרכבי, "ר' שלמה גרודנער", מגדולי אישי המוסר המוסר בישיבות ליטא, נולד בסיבות שנת תר"ן, להורים עניים ויראי ה', נחום משה וחיה שיינא שרה. הוא למד בישיבת ראדין היה מהתלמידים המובהקים של רבי ירוחם הלו. הוא למד במסירות ובכוח רצון כביר, בשליטה עצמית ובכישרונות נדירים, תוך עבודה מתמדת לשיפר מידותיו הנעלות והתעמקות בתלמוד ובמוסר. כשעבר רבי ירוחם להיות המנהל הרוחני בישיבת מיר בראשות רבי אליעזר הודה פינקל, בשנת תרס"ח, עברו אתו גם תלמידי מישיבת ראדין ובכללם הרב שלמה. בישיבת מיר למד הרב שלמה בהתמדה גדולה, והיה מיחידי הסגולה בעמקות מחשבת יסודות התורה והמוסר. אחר כך נסע, בהמלצת רבו, לתלמוד תורה בקלם, ושמש שם את גדולי התורה והמוסר. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות רדיפות הדת ברוסיה, היה הרב שלמה בין תלמידי הישיבה שברחו לפולין, וחזר לעירו גרודנא כגדול בתורה, במוסר ובדעת. הוא נשא לאשה את מרת פרידא בילא, בתו הבכורה של רבי חיים בער גרינגרס, והרביץ תורה בקרמנצוג. היה במשך כעשרים שנה מנהלה הרוחני בגרודנה בישיבתו של רבי שמעון שקאפ, "שער התורה", והיה מסור לתלמידיו הרבים, ללמדם חכמה ודעת. מיום בו התמנה הרב שלמה למנהל הרוחני, הפסיק רבי שמעון שקאפ להשמיע שיחות בפני התלמידים. בשיעוריו היה הרב שלמה מלמד בפעמים רבות, בהסברה נפלאה, מתוך כתבי יד של הסבא מקלם וממאמרי מורו רבי ירוחם. ארבע פעמים בשבוע היה מוסר שיחות כלליות, והנהיג סדרים חדשים בישיבה תוך שהוא מחלק את תלמידי הישיבה למספר "וועדים", כאשר בכל וועד היו החברים פועלים לחזק זה את זה בתורה וביראת שמים, והרב שלמה היה מטפל בכל וועד ווועד לפי ערכו ועניינו, באמצעות פגישות שבועיות עם כל וועד להדריכם בעבודת המוסר, לרוממות והשלטת השכל. דרכי עבודתו היו צנועים, על אף תפקידו החשוב בישיבה. הוא דאג לתלמידיו והיו מהם שאכלו על שולחנו במשך שנים. הרב שלמה זכה להעמיד תלמידים רבים, גדולי תורה ודעת.

בתחילת שנת ת"ש נכבשה גרודנא בידי הצבא האדום, ולמחרת בואם הוציאו צו לסגירת הישיבה. הרב שלמה הרכבי ותלמידיו ברחו לווילנה, אך כוחו של רבי שמעון שקאפ לא עמד לו להצטרף לפליטי הישיבות שברחו, והוא נשאר בגרודנא. כחודש אחר כך, בט' במרחשוון ת"ש, כשעמד בתפילת מנחה, נדם ליבו של רבי שמעון. הצבא האדום כבש את ליטא בקיץ ת"ש וסיפח אותה לברית המועצות. הסובייטים הציקו ליהודים, רדפו את הישיבות ובייחוד את בני הישיבות שלא היו אזרחי ליטא. גם ימים הקשים המשיך הרב שלמה, במסירות נפש, לעודד את תלמידיו השבורים והרצוצים להמשיך בעבודת הקודש וללמוד בהתמדה, ולא נתן להם לשקוע בצרותיהם. עם פלישת הנאצים בקיץ תש"א כונסו היהודים לגטו ווילנה, ומשם נשלחו במספר אקציות לטבח. הרב שלמה וכל בני משפחתו נספו גם הם בימי השואה בווילנה, יחד עם רוב תלמידי ישיבת גרודנא. הי"ד.

הספר "מאמרי שלמה" המעובד מרשימות שכתבו תלמידיו העת שיחותיו, יצא לאור בשנת תשל"ז, ובמהדורה נוספת בשנת תשס"א. בין תלמידיו, ממשיכי דרכו, נמנו רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, רבי שמואל רוזובסקי ראש ישיבת פונוביץ, רבי ברוך יצחק לוין ראש ישיבת מקור חיים ורבי ישראל זאב גוסטמן ראש ישיבת נצח ישראל ראמיילעס ווילנא-ירושלים.

תולדותיו של הרב שלמה הובאו בספר "ר' שמעון ותורתו", הוצאת נצח, דף ק"פ, וב"מאמרי שלמה" חלק א' שיצא לאור בשנת תשס"א.

אודות גטו וילנה וחורבן יהודי וילה – ראה: אנציקלופדיה של גלויות.

אודות ישיבת "שער התורה" בגרודנה, ראה באתר דעת, מאמר מאת הרב זליג עפשטיין, מתוך "מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם".