קטגוריה: שבת הגדול

'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.

(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)

---

הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.

הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ  ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.

הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.

כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.

בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.

על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב בשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.

אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.

יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.

שבת הגדול – מכלל דאיכא קטן, ואיזה שבת נקרא קטן? ואי משום נס הגדול שהיה בו, איזה נס קטן מזה?

ונראה בהקדם מה שכתב בספר סידורו של שבת, שרש ששי ענף ב' אות כ', בהא דאמרו אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, כי ידוע שקדושת השבת תוכל לחופף על האדם כל ימות השבוע, היינו בשלשה ימים הראשונים עוד שורה עליו מקדושת השבת העבר, וג' ימים השניים מתחילה להתנוצץ על האדם קדושת השבת הבא, וממילא אלו הרשימות והפגמים העוברים וסרים מעל האדם מפחד אור קדושת השבת מתייראים לגשת אל הקדש אף בהתנוצצות קדושת השבת, וכל זה הוא כשלא ירגיל האדם את עצמו בימי החול במהותי הרעות כלל. אבל אם הרגיל עצמו בימי החול בסוגי הרעות, כהה האור הגדול אשר עליו. וכמו שעמוד הענן היה משלים לעמוד האש, כן בקדושת השבת. ואדם הזוכה לאורו האחד משלים לחבירו, ובעת השלמה משתמשים שתיהם יחד, ונקרא באותו הרגע קדושת שתי שבתות עליו. ובאשר יזכה להשלים הג' ימים השניים כאחד בקדושה ובטהרה, אז בשבת הבא נעשו שתי שבתות העבר והבא כאלו הם שבת אחד. עד כאן.

ויש להסביר, כי שבת הראשונה עד שלא קדמו לה ימות החול בקדושת שבת העבר מורה על מדת הענווה דלית לה מגרמה כלום, רק ששורה על האדם קדושת השבת והענווה מביאתו לידי יראה. ואחר כך כשעוסק בתורה כל ימות החול, ביראתו הקודמת, תורתו מתקיימת. ובשבת השני שכבר השלים ששת ימי המעשה עם קדושת השבת הוא בחינת שלום. וכמו שמבואר בסדורו של שבת שם. ואם כן בשבת השני מתאחדים אורייתא קוב"ה וישראל. קוב"ה מתואר במדת ענווה, כאמרם כל המתגאה כאלו דוחק רגלי השכינה. ישראל – כל הקומה שלימה היא מדת השלום. ואורייתא – שעוסק בתורה בחול, שהיא בחינת שבת, כמו תלמיד חכם שנקרא שבת, וכשמתאחדים יחד הוא שבת גמור…

בפסח שהוא זמן גאולה הכללית, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל ושאז יהפוך אל העמים שפה אחת, כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד – נצטויינו לאכול בו פסח מצה ומרור. פסח – מדת השלום, שעל ידי אחדות ישראל האמיתית אין רשות למשחית לבוא אל בתיהם. והפסח נעשה לסמל האחדות לעם ישראל. ויוצאין כל ישראל בפסח אחד. שחיטת הפסח, בביטול המזל תחת רשותו יתברך, זהו האות והסבה שיתאחדו בשלימות. לכן נצטוינו לטבול אגודת אזוב. מצה – מורה על ענווה, כמו שכתבו המפרשים, שהיא נמוכה בלתי שום התנשאות כחמץ שמתגדל ומתנשא למעלה. מרור – מורה על התורה, כדאיתא בזוהר הקדוש בחומר ובלבנים בחמר דא קל וחומר, ולבנים זה לבון הלכה, ותלמידי חכמים ממררים את חייהם ומנדדים שינה מעיניהם לעסוק בתורה. ולפיכך הלל היה כורך פסה מצה ומרור ואוכלם ביחד, כאמרם שמדת ענוה יתירה היתה בהלל, ולכן קירב את הבריות לתורה וגייר גרים (שבת ל"א), לזו היא מדת השלום, וזכה שהלכה כמותו, והוא בחינת תורה. והיה כורך ענוה, תורה ושלום, זה פסח מצה ומרור, קוב"ה אורייתא וישראל חד…

נחזור לדרושנו לבאר על פי האמור אמרת חז"ל בפסחים ח': בשכר שלשה ראשון זכו ישראל לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, ולבנין בית המקדש, ולשמו של משיח (שביתת הרגל דפסח, ודחג, ונטילת לולב, שנקראו ראשונים, זכו לג' ראשון. רש"י). שביתת הרגל דפסח – הוא מדת הענווה, השבתת שאור לאכילת מצה, ובזה מכריתין זרעו של עשו, כמו שאבינו יעקב עליו השלום נצחו בהכנעתו כמבואר לעיל. שביתת הרגל דחג – רומז לתורה, כי כשאדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, בוטל מדברי תורה, אבל בחג הסוכות, בזמן אסיפת תבואת השדה, עוסקים בתורה. ובזה בונין בית המקדש, כדאיתא בשלהי מנחות כל הלומד תורה בלילה כאילו בנה בית המקדש, שנאמר העומדים בבית ד' בלילות. עיין שם. ולקיחת ד' מינים – מורה על האחדות והשלום, כמבואר במדרש אמור, שכל ד' כתות ישראל מתאגדים כאחד, ובזה זוכים לשמו של משיח בן דוד, שלמה שמו שיקרב ויאחד את כלי ישראל.

והנה החדש הזה הוא ראש לכל הראשונים אשר נאמרו לעיל, כמו שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שבו אוכלים פסח מצה ומרור. ואמרו ז"ל ותהא שמחתכם שלמה אפילו מי שהוא עני, שיתקרבו כל הלבבות של ישראל יחד. וכשנצטוו ישראל בראשון לחדש על שלשה דברים אלו ושמרו שבת הראשונה, ואחר כך בכל ששת ימי המעשה היה עליהם קדושת השבת, ועסקו במצות התורה שנצטוו בעשיית הפסח והמצה, וכשבא השבת השניה היה עליהם קדושת ב' השבתות יחד, במבואר בספר סידורו של שבת הנ"ל.

ולכך נקרא שבת זה בשם שבת הגדול, שהוא גדול משבת שלפניו בזה שבו נעשה אורייתא, קוב"ה וישראל חד, ובו נתאחדו בכל הגדולות ביחד: בקוב"ה נאמר כי גדול ד'. אין גדולה כתורה שמגדלת לומדיה, שנאמר יערוף כמטר לקחי, עיין בספרי שם. בישראל, כי מי גוי גדול. וזהו שבת הגדול בכל מיני גדולות, ובזכותו בא יבא יום הגדול. והנביא צווח שמעו בקולי, הוא התורה, קול יעקב, והייתי לכם לאלקים הוא מדת הענווה, שהמקום  שורה בתוכם, ואינו דוחק רגלי השכינה, ואתם תהיו לי לעם, שיהיה גוי אחד, לאחד ג' בחינות אלו.

(דרוש א' לשבת הגדול, יחי ראובן)

—–

הרב ראובן זהמן סג"ל הי"ד ב"ר צבי מנחם זצ"ל, נולד בגרידה בתרמ"ה (1885). הוריו גדלוהו על ברכי התורה. אביו שהיה מו"צ בוורשה, הרגילו תמיד בדברי נועם ומוסר לפלפל בתורה ולמד אתו מתוך הדחק בעיון רב. אימו הרבנית חנה מינדיל ע"ה חנכה אותו והטריחה את עצמה הרבה כדי שלא יבטל מדברי תורה.
לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו, הרב יהודה אריה ליב דזיאלאווסקי, בעיר קורטשוב (קארצ'ב), במשך חמש עשרה שנה במהלכם עסק בתורה וכתב את חידושיו.

תחילה כיהן כרב בקארצ'ב שעל יד ורשה, אחר כך היה אב"ד אוטבוצק, שבאותו איזור, והוכר כרבה העיקרי, אף שלא היה לו מינוי רשמי. הוא היה מקובל מאוד על בני עדתו. הסביר פנים לכל, כגדול כקטן. היה מושיט עזרה, תושיה וסעד מוסרי-נפשי לפונים אליו, בצר להם, מעודד ומנחם.

הרב זהמן התפרסם בשל למדנותו הרבה, תפיסתו העמוקה ושקידתו העצומה. הוא נודע כפוסק גאון בהלכה וענה לכל שואליו בבקיאות נפלאה, בדעת יתירה ומיושבת. הבבלי והירושלמי, הרמב"ם והשולחן ערוך היו לפניו כספר הפתוח. הוא התעמק בספרי הראשונים ובפירושיהם והגן עליהם מפני שאלות האחרונים. ביתו שימש בית ועד לחכמים, בו השיב לשואליו והתפלפל בלימוד עם תלמידי חכמים.

הרב היה דורש בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה, בראש השנה וביום הכפורים, בשבת הגדול ובכל הזדמנות חגיגית.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "יחי ראובן" בשני חלקים, בהם אסף את דרשותיו ואמרותיו בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה ובשבת הגדול. בסוף הקדמת הספר כותב הרב שנחלה בשבת שובה והיה מרותק למיטתו משך חמישה שבועות, וגבר עליו החולי ביום שמחת תורה עד שהיה חשש לחייו ולא יכל לשמוע את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. כל בתי הכנסת ובתי המדרשות שבעיר התפללו וקראו תהלים לרפואתו כל היום. וכהתרפא בזכות תפילת הרבים, החליט לחבר את חיבור ספרו עם סיום כתיבת ספר תורה על מנת להשלים את שמחת התורה ואת הדרשות שהחסיר בעת מחלתו. בסוף הספר מופיע קונטרס "וזאת ליהודה" ובו חידושי חותנו זצ"ל על סוגיות הש"ס ושולחן ערוך.

בניו היו דוד, אליהו, אברהם ומאיר (ולפי בת דודתו גם: מרדכי, דבורה, הנדל וחנה).

בנו הרב אברהם (1910-1943) היה פעיל ב"צעירי אגודת ישראל" ונשא לאשה את בתו של הרב בנימין מורגנשטרן בנו של האדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, וחתנו של האדמו"ר מאמשינוב.

בין הקורבנות הראשונים של ההפצות הגרמניות על ערי פולין, היו ילדי בית היתומים באוטבוצק. מיד עם היוודע האסון, מהרו לשם הרב ראובן זהמן והרב נתן שפיגלגלס הי"ד וטפלו בסדורי ההלוויות.

בתאריך 26.9.1940 הוחלט על הקמת גיטו אוטבוצק. ב-4.11.1940 נצטוו היהודים באופן רשמי לעבור לגיטו. אלפי יהודים יצאו כל יום לעבודות כפייה במחנות הצבא הגרמני. בהמשך נדרשו מאות צעירים כביכול לעבודה, אך בפועל הם גורשו לטרבלינקה. ב-19.8.1942 החל חיסול הגיטו, כל החולים בבתי החולים נרצחו ואלפים גורשו לטרבלינקה ואושויץ. כמעט כל מי שהצליח לברוח ליערות נתפס ונרצח.

גם הרב, בני ביתו ובני קהילתו נרצחו. הי"ד. (בן אחותו כתב בדף עד שהרב נספה באושויץ ב-1943. בת דודתו כתבה שנספה במיידנק, אך ניכר שיש מספר אי דיוקים בדף זה, כך שאני לא בטוח במידע המופיע שם).

מקורות: ספר זכרון אוטבוצק-קרצ'ב עמ' 171-172 (image 90 באתר), רבנים שנספו בשואה, פרטים על תולדותיו מתוך ספרו "יחי ראובן", אנציקלופדיה של גיטאות: אוטווצק, דפי עד ממאגר "יד ושם", וורשה של מעלה – כפי שמצוטט בירחון הפרדס.

ראה עוד: אלה אזכרה ז עמ' 237, פנקס הקהילות וארשה והגליל עמודים 131 ו-146. למאמר על נכדו הרב פינחס הירשפרונג ממונטריאול ראה בירחון הפרדס שנה כ"ט.

במדרש האדם שעבר עברה ועשה תשובה מוחלין לו על כל עוונותיו לפיכך נקרא שבת הגדול. וצ"ב.  ונראה לי פירושו, דהנה איתא בייטב פנים (לשבת הגדול אות ב') ותורף דבריו טעם על תוספות שבת,  והוא דכמו שהוצאנו השם יתברך ממצרים מעבדות לחירות ומשעבוד למנוחה קודם זמנו, שלכן הוצרך לכח גדול ויד החזקה, כמבואר כמפורשים,  כמו כן מחוייבים אנחנו להוציא את עצמינו מעבדות של ששת ימי המעשה למנוחה מבעוד יום קודם זמנו של שבת בעצמותו. והנה במצרים היו שומרים את השבת הגם שלא נצטוו, והיינו מטעם שבו שבת השם יתברך, אלא דמטעם זה לבד לא הוצרכו להוסיף מחול על הקודש, דמידי הוא טעמא על תוספת שבת מחמת שיצאנו ממצרים קודם זמנו, וזה יתכן אחר יציאת ממצרים, ולא בעוד היותנו במצרים, ואמנם עמה שנצטוו ליקח השה בעשור לחודש שהיה בשבת ולקשור בכרעי המטה לעיני המצרים, ומזה הבינו כי הוא אתחלתא דגאולה, הגם שהוא קודם זמנו, לכן עשו מדה כנגד מדה להוסיף מבעוד יום מחול על הקודש, והיה אותו שבת גדול בכמותו מכל שבתות הקודמים ולכן נקרא שבת הגדול, וזה נכון עכת"ד.

אמנם כל זה ניחא אי אמרינן דתוספות שבת דרבנן, אכל למ"ד דהוי דאורייתא, בודאי שמרו במצרים גם תוספות שבת, ודין תוספות שבת ילפינן מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, וקשה וכי בט' מתענין, והלא בעשירי מתענין, וילפינן מיניה דצריך להוסיף מחול ביום ט'.

אמנם ביערות דבש (ח"א דרוש י"א) כתב ליישב פירכת הש"ס (ר"ה ט.) וכי תשיעי הוא, והלא עשירי הוא, עפ"י מאי דאמרינן מדרש תהלים (שוח"ט צ"ב) מפני מה בשאר הימים כתיב ויהי ערב ויהי בקר, ובשבת לא כתיב. א"ר לוי מלמד שלא שקעה שמש אותו שבת ויום הששי ושבת כיומא חדא הוי. עד כאן.

ולפי זה יום הכיפורים הראשון היה למנין ימות החמה רק בתשעה לחודש, ושפיר קאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, ר"ל לפי מספר ימות החמה של יום הכיפורים הראשון של שנת הבריאה עד כאן דבריו, ודברי פי חכם חן.

ובשמנה לחמו (דף ח') כתב הטעם דלא שקעה השמש בשבת בראשית, דהקב"ה אמר לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב'), אך אחר כך ע"י שפגע קין בשבת וראה שעשה תשובה עשה אדם הראשון גם כן תשובה, כמבואר (בבראשית רבה כ"ב), ואם היה אז לילה היה מוכרח למות בע"ש מגזרת הקב"ה ביום אכלך, ויען כי לא חפץ הקב"ה במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, לכן לא שמשה אפילה באותו לילה והיה יום אחד עד אחר שבת, ובין כך עשה תשובה והועילה לו דיחשב ליומו של הקב"ה שהוא אלף שנים ולא יומו של אדם. עד כאן. דברי פי חכן חן.

וזה פירוש המדרש אדם שעבר עבירה, קאי על אדם הראשון שעבר עבירה ועשה תשובה ומחל לו הקב"ה. והטעם דלא שקעה שמש בשבת בראשית ואז עשה תשובה ועל ידי זה נמחל החטא, ואם כן שוב יש לומר דלכן כתיב בתשעה לחדש, שהיה יום ט' לימי החמה, ולא נשמע משם דתוספות שבת דאורייתא. ולפיכך נקרא שבת הגדול, דרק באותו שבת התחילו לשמור תוספות שבת כדברי הייטב לב, ודו"ק כי נחמד הוא ב"ה.

(בניין דוד)

מדרש רבה: מתחלת הספר ועד כאן כתיב (ויקרא א) וערכו בני אהרן (שם) וזרקו בני אהרן (שם) ונתנו בני אהרן אמר משה לפני הקב"ה הבור שנואה ומימיה חביבין חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן דתנינן תמן כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים (שם ו) צו את אהרן ואת בניו לאמר.

הא דהתחיל לקרבו בפרק זה בשביל תפילתו ולא מקודם, דאי דמשה לא התפלל עד עתה קשה למה באמת המתין מלהתפלל, הא היה צריך תכף להתפלל מששמע בפעם הראשון שאמר "בני אהרן", ולא "אהרן".

נ"ל דהא דחטא אהרן בעגל, לא חטא רק במעשה ולא במחשבה, דמחשבתו היה רק לדחות אותם, דאמר "חג לה' מחר" (שמות לב) וגם מחשבתו היה לה'. ואיתא בתו"י על הא "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", הא דעולה נשרפת דוקא בלילה הוא משום דאיתא במ"ר שעולה בא על הרהור עבירה, ורוב הרהורי עבירה חושה אדם בלילה, שנאמר "און יחשוב על משכבו" (תהלים לו), והנביא גם כן אומר "החושבים רע על משכבותם" (מיכה ב), לכן כשאדם מביא קרבן עולה לכפר על הרהורי עבירה שחשב על פי רוב הלילה, ציוה השם יתברך שהעולה תשרף גם כן בלילה, שיהא התיקון מעין החטא, עיין שם. אם כן ניחא בכל הסדר עד עתה לא היה מועיל תפילתו, אבל מצא מקום לחול תפילתו של משה, שהא אמר "על המזבח כל הלילה" ולמה נשרפת בלילה הוא משום דבא על הרהורי עבירה דהוי מחשבה, אם כן, הא אהרן לא חטא במחשבה, אזי יכול להזכיר כאן גם את אהרן.

(בניין דוד)

—

הרב דוד דוב מייזליש הי"ד בן הרב מרדכי זאב נולד בשנת תרל"ה (1875) בלאסק שבאזור לודז', למד בטרנוב, שבגליציה המערבית אצל ר' יוסף ענגל. ועבר לאויהל, שבהונגריה.

בתרנ"ח (1898), התמנה להיות דיין בקהילה החסידית שהיתה שם, ובה כיהן למעלה מארבעים שנה. עם פטירת חותנו משה יוסף טייטלבוים התמנה בתרע"ג (1913), להיות אב"ד שם, והיתה לו גם ישיבה חסידית. הרב דוד דוב חיבר את ספרי "בנין דוד" (עה"ת, שו"ת, חידושי סוגיות, הגדה של פסח ועוד). בימי מלחמת העולם הראשונה הכניס לביתו רבנים פליטים שנמלטו מגליציה. בימי מלחמת העולם השניה שכנה אויהל סמוך לגבול של סלובקיה, והרב מייזליש ותלמידי הישיבה שלו עזרו גם אז לפליטים מפולין שעברו את הגבול בדרכם לבודפשט. הוא נספה באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד,1944.

אחד מבניו, צבי הירש, שהיה רבה של וייצן שבהונגריה, שרד מן השואה, היגר לארצות הברית, ושם כתב את הספר "שו"ת מקדשי השם" וספרים רבים נוספים.

(מבוסס בעיקר על רבנים שנספו בשואה)

מקורות על תולדותיו: הקדמת בנו לספר "בנין דוד על התורה"