קטגוריה: פרשת וירא

והנה אף על פי שקרוב הוא כביכול אלינו צריך לצאת לקראתו כחתן לקראת הכלה, כמו שאמר הכתוב דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, וכמו שאמרו פתחו לי סדק כסדקו של מחט כו', והבא ליטהר מסייעין אותו. אמנם כדי לעשות תשובה נכונה ולשוב ולעבדו באמת ובתמים נחוץ קודם להאמין שיש בורא הממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מניה ושהוא המציא הכל אחר שלא היה, וכל  זה צריך להאמין מצד הקבלה איש מפי איש.

אבל כדי שלא נהיה כסוס ופרד אין הבין הרשה לנו להתבונן במעשיו, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו'. וכתב הרמב"ם (הביאו בספר חרדים פרק א) בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא ירתע לאחור וירא ויפחד וידע כי הוא בריה קטנה ושפלה כו'.

[הערה: והנה כמו שהאהבת השם באה להאדם מפאת ההתבוננות במעשיו וכו' כמו כן תשגשג מעלת אהבת התורה אם עוסק בה ויורד לעומקה, וכן האהבה להעם הישראלי שלא לפנות אליו עורף, חס וחלילה, יצוייר אם יתבונן במעשה הצדיקים ובכחם הנמצא אתם מפאת התורה, על שם הכתוב ותגזר אומר ויקם לך. ובאמת מי שמסתכל במופת הזה אין לו עוד צורך למופת אחר ולהתבונן בגרמי השמים או בשאר מעשיו. ולזה אחשוב כיון הכתוב, כי לא בשמים היא כו', רצונו לומר כי לנו עם קדושיו אין הכרח לעלות השמימה לקחת משם המופת, כי קרוב הדבר (רצונו לומר המופת) בפיך, כי הלא ותגזר אומר ויקם לך, ובלבבך לעשותו, על שם הכתוב תכין לבם תקשיב אזניך. ובשני עדים יקום דבר. ומעתה יצדק לנו אמרם ז"ל קוב"ה ואוריתא וישראל חד הוא, מלבד טעם הנסתר רצונו לומר כי בסיבותיהם המולידים אהבה אחד הם].

והנה החקירה בכלל פורתא מסעד סעיד, טפי מגרעה גרע. ובייחוד אם אין תכליתה לדעת אותו, נאמר עליה כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. אמנם אם מגמתה להתבונן במעשיו כדי להתלהב לעבודתו, חקירה כזו משובחת, ועליה נאמר ישמח לב מבקשי ה'.

ועל דרך זה חקר אברהם אבינו עליו השלום, כמו שאמר (במדרש רבה פרשה ל"ט) משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה.

ולפי זה יונח שפיר אמרו וירא אליו ה', ולא נאמר וירא ה' אליו (עיין באור החיים הקדוש שם) כי השמיעני הכתוב כי אם לאיש כאברהם, אשר מגמת חקירתו הייתה השכל וידוע אותי, ממציא הקב"ה את עצמו אליו, והרי כאילו אמר, אליו וכיוצא בו אני מתראה. ואילו לא היה כתוב מלת אליו בתחילה, לא היתה ההטעמה כל כך חזקה. ואמר באלוני ממרא, כינוי לחקירה – העץ הדעת טוב ורע – והיא מורת רוח לכביכול, וזהו טעם ממרא, והוא יושב פתח האהל כחום היום (מלשון הכתוב, וימתחם כאהל לשבת), רצונו לומר, בעת שרעיוניו היו משוטטות במרחב העולם ועיניו תלויות בגרמי השמים, ותמה ואמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, אז ברגע הזאת הציץ עליו בעל הבירה.

(קלא דשופרא, ספר האביב)

—

ר' ניסן שטולצברג נולד בקאלאמיי, פולין, בה' אדר ב' תרנ"ה, 1895, כבן לרב שמואל מנחם ומרת בלימה. הוא למד שם בבית המדרש של זידיטשוב בין החסידים והלומדים יראים ושלמים, אצל הרב ישכר בעריש ה"וועטסקיער רב" ב"ר סנדר ליפא זצ"ל, ובנו הרב משה. כן למד בישיבת ויז'ניץ. נשא לאשה את מרת יוכבד בת הרב אפרים פישל איש הורוביץ אב"ד מאריאמפאל.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נדד ממקומו וסבל רבות מכך.

התגורר בקהילת וינה, והיה פעיל בבית המדרש של חבורת תמיכה ובקור חולים. בתרצ"ג הוציא לאור את ספרו "ספר בהאביב" על פרקי אבות, וצירף לספר דרשות על עולם הבא ועל ראש השנה. בשל אילוצים כלכליים ומצב דחוק הצליח להדפיס רק חלק ראשון מספרו.

נספה במחנה ברקו, יגוסלביה. כן נספו אשתו, וכן אחיו אהרן והוריהם. הי"ד.

 

ויכלו המים מן החמת ותשלח את הילד תחת אחד השיחים. יש לומר בעזרת ד' יתברך כי מים רומז על השפעה. ולפעמים חס וחלילה תעכב ההשפעה בעבור שיש חמת המלך רחמנא ליצלן, והצדיק רואה זאת ורוצה לעשות המתקה בשורשה. וראשית הכל רוצה לחזור בתשובה שלימה עם אנשי דורו לעשות רצון אבינו שבשמים, וממילא יומתקו הדינים וטוב להם. אולם לפעמים הצדיק יפחד לעשות בגלוי ורוצה להסתיר הדבר, לכן מדבר דברים כאלה אשר נראים לדברים פשוטים להעומדים אצלו ושומעים את דבריו, ובאמת הם עומדים ברומו של עולם.

ועל דרך אשר שמעתי לפרש הפסוק ויברך דוד את ד', אבל לעיני כל הקהל היה נראה ויאמר דוד, אבל כשילכו האנשים לדרכם חיל ורעדה יאחזון ובפתע פתאם יפול עליהם אימת ד' וכל אחד יאמר בלבו מה היה לי עד כה כי הלכתי אחרי שרירות לבי ועל מה ולמה יתחרט בלב שלם ויעשה תשובה באמת, ומזה ממילא נעשה ההמתקה, ועל דרך שכתב בקדושת לוי הקדוש פרשת תרומה בדיבור המתחיל עורות תחשים: ויש לומר כי לפעמים מדבר מלתא דבדיחותא, רק הפנימיות הוא יראת שמים וכו', ומה שאומר היראה במלתא דבדיחותא הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא. עיין שם.

ובמדרש פנחס מאדוני אבי זקני רבי פנחס מקוריץ הקדוש והטהור זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן זצללה"ה הביא באות ל"א וז"ל: כשאני צריך להוכיח לאדם אני אומר לפניו דבר חכמה ומחמת זה אני מוריד בו בחינת נשמה כמו שכתוב והחכמה תחיה בעליה כו', עיין שם.

וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, ויש לומר בעזרת ד' יתברך, כי כאן מקומו ויכלו המים. אם הצדיק רואה כי ספו צינורות ההשפעה ח"ו רחמנא ליצלן, והוא רק מן החמת, רחמנא ליצלן לא עלינו, ורוצה לעשות ההמתקה והוא מפחד לעשות בגלוי, העצה שיעשה בדרך זה, כי ידוע שהיצר הטוב נקרא ילד, ותשלח את הילד, את היצר הטוב, בלב בהשומעים, תחת אחד השיחים, לשון דיבור בעת שהוא דובר עמהם צריך להבעיר את לבם לאבינו שבשמים, ואז יהיה ההמתקה בשורשה וישפע עלינו שפע רחמים וחסדים טובים וגלוים נצח סלה ועד אמן וכן יהי רצון אמן ואמן.

(צפנת פענח, פרשת וירא)

—-

האדמו"ר מקכניא שברומניה, רבי פינחס שפירא הי"ד ב"ר שלום רובינשטיין אב"ד  מלאנשין, נעקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד, בתוככי המון נפשות קדושים וטהורים, ה' יקום דמם.

בעודו צעיר לימים היו כל דרכיו מיוחדות לעבודת ה' יתברך. התמיד בלימודו יומם ולילה בשמחה ובעמקות, עד שהיה לגאון בתורה וחכמה, היה מתפלל בדבקות במשך שעות וסיים כל יום את אמירת ספר תהלים בהשתפכות הנפש, במשך ארבעים שנה. פתח ביתו לרווחה לענים ודלים בסבר פנים יפות.

כיהן משנת תר"ע כאדמו"ר בסטרי ומתרע"ח בוישווה העליונה.

לאחר השואה בא לביתו חתנו רבי מנחם מנדל טויב האדמו"ר מראזלא-קאליב, ומצא שם כתבים שהיו טמונים במשך כמה שנים. הכתבים נלקחו לארצות הברית ויצאו לאור כספר בשם "צפנת פענח".

חתנו של רבי מאיר מקרעטשניף. אמו הייתה בתו של רבי שלום מרדכי שבדרון.

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה"ק הגר"א מווילנא ז"ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר"ם בלמדי בישיבת אדמו"ר הגה"ק בעל אגודת אזוב זצ"ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה"ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה"ק בעל אבני נזר כי הגה"ק הרב רבי עקיבא איגר זצ"ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו'. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה"ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, שם)