להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת וירא
פרשת העקידה – מקור מסירות נפש בכל הדורות[1]
פרשתנו בה באה לשיא דרגת רוממותו של אברהם אבינו (לרוב הדעות נסיון העקידה הוא הנסיון העשירי והאחרון) בה למדים אנו את מסירות הנפש הבלתי נתפסת, ממנה ראו וכן עשו, וביותר נטבעה בנפש בניו לאורך הדורות, ובמיוחד בתקופתנו בשואה הנוראה. לכן ראיתי מצוה מיוחדת לעסוק בפרשה זו בתורתם של קדושי ושרידי השואה.
העצה של ממרא היתה נוסח ברכת המילה
וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם (בראשית י"ח א')
פירש רש"י [עפ"י בראשית רבה מ"ב ח'] שנתן לו עצה על המילה.
רבים התקשו בהמלכות זו על שום מה, וכי אם שלשתם היו מייעצים לאברהם שלא ימול עצמו, לא היה מקיים מצות בוראו?! פירוש מעניין המבוסס על סוגיה הלכתית חשובה עד למאוד, והיא נוסח ברכת המצוות מתי לברך בנוסח 'על' כגון בעירוב תבשילין 'על' ומתי בלשון של 'ל' כגון להניח תפלין. הסוגיה היא במסכת פסחים דף ז'[2]. האדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס[3] זצ"ל הי"ד בספרו חקל יצחק עה"ת כתב וזלה"ק:
…וי"ל עפ"י דרכו [של האמרי יוסף (אביו של החקל יצחק, הרב יוסף מאיר הוא ראש שושלת ספינקא מגדולי תלמידיו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב בעהמ"ח עטרת צבי על הזה"ק)] דהנה איתא בראשונים (רמב"ן שם) דהמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'ל' להניח תפלין, לעסוק בדברי תורה. ובמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'על'. ועל כן נתייעץ אברהם אבינו ע"ה עם ממרא איך לברך אם ב'ל' למול או 'על' המילה, ונתן לו עצה הגם שהוא ימול את עצמו לא ע"י שליח כמו שכתב באמרי יוסף, מכל מקום יברך 'על המילה' כי המיל"ה עם הכולל בגימטריא צ"א יחוד השני שמות [הוי"ה ואדנות]. וזה פירוש 'באלני ממרא' ב'אלנ"י'(גימטריה צ"א, המיל"ה [צ"א] עם ה'כולל') ממרא הוא שנתן לו העצה לומר המיל"ה מנין אלנ"י יחוד אמ"ן [צ"א כידוע], ומשם ימשך שפע ברכה ופרנסה והצלחה לכל ישראל אכי"ר. עכ"ל החקל יצחק מספינקא זצ"ל הי"ד.
'שכר הלימוד' של אבימלך שווה כסף הוא
וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ (בראשית כ' ט"ז)
לכאורה קשה, איה מקום כבודו של הכסף, התורה לא למדתנו שאבימלך נתן לאברהם כסף כ'פיצוי' על עגמת הנפש בענין שרה?! שאלה זו שואל הרב שלום שפירא[4] זצ"ל הי"ד בספרו אהב שלום, ותשובתו בצדה וזלה"ק:
מפרשי התורה דוחקים עצמם ליישב, דהלא היכן מצינו שנתן לו אלף כסף, ובמקרא שלפנינו כתב שנתן רק צאן ובקר ועבדים ושפחות, ולא אלף כסף [וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ (שם שם י"ד)] ובדעת זקנים לבעלי התוספות פירשו אלף – הוא לשון לימוד, וכסף – הוא לשון נחמד, והיינו לימוד נחמד. והוא ג"כ דוחק.
[ויתכן] לפרש לפע"ד עפ"י דרך הנ"ל, ש'אלף' הוא לשון לימוד, ו'כסף' הוא כמשמעו ממון, רק שדיבר אבימלך כלשון בני אדם ופתגם ההמוני על 'מאן דשקל למטרפסיה'[5], ששילם שכר לימוד. וכן אמר גם אבימלך לשרה, שהנה כבר שילמתי שכר לימוד על המעשה שעשיתי ונתתי 'אלף כסף' לאחיך, ואדע שלא לעשות עוד כזאת… עכ"ל הרב שלום שפירא הי"ד.
ביאור צחוק שרה בהבנה חדשה ל'הרי אני כבן שבעים שנה'
וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן (בראשית י"ח י"ב)
בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז[6] זצ"ל הי"ד מבאר פירוש מחודש בענין צחוקה של שרה, המבוסס על ביאור מקורי מיוחד לסוגיית הגמרא בברכות בענין קביעת הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע בלילה. וזלה"ק:
… ולבאר זה נ"ל ב"ה [נראה לבאר בעזרת ה'] דאיתא במתניתין בפרק קמא דברכות [פ"א מ"ה. י"ב ע"ב] אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז ג'] למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות…
יש לדקדק דמה ענין גדול יש בדרש פשוט כזה שרבי אלעזר בן עזריה לא היה יכול לדרוש, ורק בן זומא זכה לזה. עוד יש לדקדק דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא היה זקן, רק מחמת שנתמנה לנשיא וכדי שלא יקילו בכבודו מחמת שהיה צעיר לימים, עשה לו הקב"ה נס ונעשה זקן קודם זמנו, וכמבואר בגמרא. וא"כ בשלמא מי שהוא זקן שבע ימים ואומר שהגם שהוא זקן ושבע ימים, לא זכה להבין דבר זה, א"ש [אתי שפיר] אבל רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר לימים רק שנעשה כמו זקן, וכי שייך לומר 'הרי אני נראה כאיש זקן, ואעפי"כ לא זכיתי לזה, הלא ימים ידברו?!
ושמעתי לפרש, דהנה ידוע פלוגתת חז"ל ביציאת מצרים, דחד אמר שיציאת מצרים בלילה היתה, והא דכתיב בעצם היום הזה יצאו צבאות בני ישראל מארץ מצרים, היינו משום שהאיר הלילה כיום. וחד אמר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ויציאת מצרים היה (בלילה) [ביום].
וטעם פלוגתתם אפשר לומר דאיתא בשבת (נ"ג ע"ב) מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, [עכ"ל הגמרא]. ומוכח מזה דאיכא פלוגתא ב'נשתנה סדרי מעשה בראשית' אי הוי שבח או גנאי.
ומעתה אתי שפיר דמאן דאמר יציאת מצרים היתה בלילה, והא כתיב 'בעצם היום הזה' – שהאיר הלילה כיום, ס"ל [סבירא ליה] ג"כ דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח. ומאן דסבירא ליה שיציאת מצרים היה ביום ולא היה ניחא ליה לומר שהיה בלילה רק שהאיר הלילה כיום, סבירא ליה דנשתנה מעשה בראשית גנאי הוא, ובלי ספק שהקב"ה לא עשה גנאי כזה לישראל עם קדשו.
והנה לרבי אלעזר בן עזריה ג"כ היה ניחא ליה לדרוש דיציאת מצרים היה בלילה דסבירא ליה דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח, רק משום דגם בו נשתנה הטבע שבימי בחרותו נעשה כזקן, ואם היה דורש דבנשתנה סדרי הטבע הוא שבח, היו אומרים דלכבוד עצמו הוא דורש, ומשום הכי היה מונע עצמו מלדרוש זה עד שבא בן זומא ודרש, כי לו לא היה מקום לחשוד. וזהו כונת המשנה אמר רבי אלעזר הרי אני כבן שבעים שנה וגם בי נשתנה הטבע, ומשום הכי לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שבא בן זומא ודרש.
[חוזר עפ"י היסוד הזה לבאר ענין צחוקה של שרה]
והנה אין לך השתנות טבע גדול מזה שאשה זקנה כשרה אמנו תלד בן, חוץ מזה היה השתנות טבע גם מצד אברהם אבינו ע"ה שהיה אז בן תשעים שנה. והנה אשה צדקת כשרה אמנו אשר שרתה עליה רוח הקודש, בודאי היתה מלאה ענוה, וכמאמר חז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו. אך זאת ידעה בבירור שאברהם הוא צדיק גמור. והנה שרה כאשר שמעה הבשורה מהמלאך חשבה בליבה, ממה נפשך, אם השתנות הטבע הוא שבח, היעשה הקב"ה בעבורה השתנות טבע? ואם השתנות טבע גנאי הוא ושפיר שייך מצד עצמה, אבל איך יעשה הקב"ה ג"כ השתנות טבע מצד אברהם שהוא צדיק גמור. ומעתה יתבאר היטב הכתוב ב"ה [בעזרת ה'] ותצחק שרה בקרבה אחרי בלותי היתה לי עדנה, והאיך יעשה הקב"ה בעבורי השתנות טבע, וע"כ [ועל כרחך] דהשתנות טבע הוא גנאי ואדוני זקן, פירוש, והאיך יעשה הקב"ה גנאי לאברהם, כיוון ששינוי טבע גנאי הוא. עכ"ל הרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד.
פרפראות נאות מהאדמור מסלונים זצוק"ל הי"ד
אומר האדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע [7] הי"ד על הפסוקים הבאים,מובא בספר בסוד קדושים וזלה"ק:
יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם (בראשית י"ח ד') 'נא' לשון בקשה, ורומז על תפילה. כשרוצה יהודי ליקח ולהכין עצמו לתפלה, תהיה ההכנה ע"י שפלות והכנעה בחינת 'מעט' וע"י עסק התורה הקדושה בחינת 'מים' אין מים אלא תורה.
וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ (שם שם ה') ברש"י: בתורה בנביאים ובכתובים, דפיתא סעדתא דליבא [עפ"י בראשית רבה מ"ח י"א] היינו כי העסק בתורה נביאים וכתובים יסעוד לבו ויחזקו[8], וכן ע"י תושבע"פ, כרמוז במה שכתוב 'ואקחה פת' שהוא בגימ' 'תלמוד'.
וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר (שם י"ט ל') גם כשמנהיג עצמו בשפלות בחינת 'צוער' [לשון צער], רודף אחריו 'לוט', שהוא היצה"ר[9] להעלות ולהגביה לבו להפילו בגאוה והתנשאות מתוך שפלותו גופא, ע"י שידמה לעצמו כמה ענו ושפל הוא.
המעשה – חיזוק 'שרשי' האילן למניעת התגברות ה'רוח' בענפים
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט (שם י"ח י"ט)
בישיבת ברנוביץ [בראשה עמד הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בספרו קובץ מאמרים מאמר י"ד עוסק בנסיון העקידה (מומלצת מאוד מהדורת שער אלחנן בה הרחבות רבות מאוד] שימש כמשגיח רבי ישראל יעקב לובצנסקי[10] זצ"ל הי"ד. בספר עקבי ישראל (יצא לאור ע"י ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) שהנו ליקוט משרידי תורותיו שבכתובים, כתב בפרשתנו וזלה"ק:
אמרו חז"ל (במדבר רבה י' ה') כל מעשיהם של צדיקים במהירות. וראוי לאדם להרגיש מהירות בשעה שמוצא ומצוי לפניו לעשות כדבר ה', כמו שאמרו חז"ל [שבת קנ"א ע"ב] עשה בזמן שאתה מוצא ומצוי ועודך בידך לעשות [ע"כ עפ"י הגמרא[11]]. והמדות כולם צריכים תקון והישרה וראוי לאדם להזדרז בזה מאוד כשבא לפניו איזה נסיון במדותיו, כמו שפירש הגאון רבי מאיר שמחה ז"ל [משך חכמה שמות ט"ו י"ח[12]] בנוסח התפלה 'ויקבלו כולם את עול מלכותך עליהם מהרה' שקבלת עול מלכות שמים צריך לפעול על נפש האדם שימהר לעשות כל אשר נזדמן לפניו לעשות. וז"ש 'ותמלוך עליהם מהרה' שהכל תלוי ברוב המעשה ומהירות המעשה. [ע"כ עפ"י ר' מאיר שמחה].
ואמרו חז"ל (אבות ג') מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטים ובא הרוח ועוקרתו והפכתו על פניו. והתבונן בזה בינה הגאון מוהר"ן טראפ [רב נפתלי טרופ בעהמ"ח חידושי הגרנ"ט.ראש ישיבת ראדין בראשות החפץ חיים זיע"א] כי מהמשל משמע שהחכמה יהיה סיבה לעקירת המעשה, כשם שהענפים הם הסיבה לעקירת האילן משרשיו, כי הרוח מהפך האילן ע"י הענפים שמעכבים את הילוך הרוח, והרוח מתחזק עוד יותר עד שמהפך האילן, כמו"כ החכמה הוא הגורם להפסד המעשים. ולכאורה הוא מילתא דתמיהה, למה לנו לאמר שעוד תקלקל החכמה?
ואמר כי לאחר העיון נרגיש כי החכמה אם היא מרובה מהמעשים, עוד תפסיד כי מונח בטבע האדם שיש סדר בפעולותיו, אם אחד יש לו חובות ופורע אותם, אז כל חוב שבא הפרעון מרגיש בנפשו הכרח לפרעו כדי לעמוד על תכונתו להיות 'גברא פרענא'. אמנם אם הוא מחמת אונס יוצא פעם אחת או שתים מגדרו ולא יפרע ויעיז פניו בפני בעל חובו, אז מעכשיו והלאה כבר נאבד ממנו ההרגש להיות 'גברא פרענא' וכל מה שהחובות יתרים מהפרעון, לעומת זה יתרגל להרבות בחובות ולמעט בפרעון.
כן ממש בחכמה ומעשה, אם החכמה והמעשה הולכים יחד, וכל מקום שהשכל הולך נוטל עמו לשותף גם החומר, ואעפ"י שיתמהמה בשביל זה, מ"מ [מכל מקום] אינו מביט אלא הגדר חזק אצלו שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו, אלא מיד שמרגיש שהכרתו מרובה, הרי זה 'חוב' וה'פרעון' היא הלמעשה, אז יתקיים בידו חכמתו, היינו שיתחזק בו עוד ההרגש להיות גברא פרענא. אמנם אם חכמתו מרובה ממעשיו, הרי כבר נתרגל להיות נושא עליו ידיעות כי הוא חייב לאלקים, ואעפי"כ אינו ממהר לפרוע, זהו גופא מפסיד בו הרגש להיות 'גברא פרענא' ומשיג ע"י זה הרגל רע להיות מרבה בחובות וממעט בפרעון, ונמצא כי חכמתו היא סיבה לעקירת המעשים… והדרך להירפא מזה, ע"י לימוד המוסר בהתפעלות… עכ"ל.
אמרי אמת (וירא תרצ"ב)
ויפקח אלקים את עיניה – במדרש [ב"ר נ"ג י"ד] הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. איתא בספרים, שכל מה שנצרך לאדם ניצב לפני עיניו, אלא שהגשמיות מסתרת. בתורה הוא ג"כ כך, דכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך… הקב"ה ברא העולם באופן שגם בטבע אפשר למצוא דרך למעלה מן הטבע, וזה שמברכים בכל יום 'פוקח עוורים'…
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
עונשם של סדום היה שננעל להם פתח תשובה
וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־ גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח (בראשית י"ט י"א)
בספר אבני המקום[13] לרב שלמה זלמן ערהנרייך הי"ד (מאמר ג' 'אבן העזר' אות ס"ב) כתב וזלה"ק:
… ה' יתברך מבקש מאתנו רק שנעשה הפתח הקטן אתערותא דלתתא שלנו, ואז יבוא לנגדנו ויפתח לנו פתח רחב מאוד… [(עפ"י שיר השירים רבה ה' ב' קול דודי דופק) אך היצר מכביד ומעכב] וזהו שכתוב (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ, כלומר החטאת הוא היצר הרע יושב אצל הפתח ואינו מניח לעשות את הפתח.
[וממשיך כהכנה לחנוכה] ועל כן תקנו לנו חכז"ל (שבת כ"א ע"ב) מצות נר חנוכה על, הפתח כלומר הנר חנוכה מורה על בחינת 'כה' הוא אתערותא דלתתא… [מבאר לפני כן, שזו הנהגה שאתעדל"ת מושכת מלמעלה] הוא יתברך מבקש מאתנו רק לעשות את הפתח, ואח"כ יפתח לנו כפתחו של אולם… עכ"ל הרב ערנהרייך הי"ד.
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש:
אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, אהובה לאה בת ר' שמעון יבלחטו"א (קלרמן). יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל אשתו פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל (קרובי משפחתי נצולי שואה שלא זכו לזש"ק).
[2] הסוגיה היא למעשה מורכבת ולפי מיעוט הבנתי לא הגיעו לכלל הכרעה מוחלטת בנתינת כללים לנוסח הברכה. הביאור אותו מביא החקל יצחק הוא לפי אחת האפשרויות להציע בנושא זה. המבקש, ירחיב דעה באנציקלופדיה תלמודית ח"ד.
[3] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.
מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[4] הרב שלום שפירא בנו של הרב אלימלך שפירא זצ"ל, שניהם נספו בשואה. צאצאים של רבי ישראל מקוזניץ זצוק"ל (בעהמ"ח עבודת ישראל, מספרי היסוד בחסידות) ספרו עה"ת כולל חומש בראשית ושמות, נדפס בתרצ"ט (סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה) הספר מעוטר בהסכמות רבות של גדולי ישראל, רבים מהם עלו על המוקד ונספו אף הם. ביניהם: הרב מנחם זמבא, הרב יחזקאל הלוי בנו של רב מאיר יחיאל הלוי אדמו"ר מאוסטרובצה, אדמור מסוכטשוב רבי דוד (בנו של ה'שם משמואל') אדמו"ר מאלכסנדר, זכר צדיקים לברכה הי"ד. הספר אהב שלום נמצא במאגרים הדיגיטליים.
[5] יבמות (ק"ה ע"ב) שקליה רבי למטרפסיה, כלומר קיבל רבי את גמולו.
[6] הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שו"ת יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאל אשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.
[7] אדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג זצ"ל הי"ד (בספרי חסידות סלונים מכונה 'מוהרשד"י') היה בנו של האדמו"ר הקודם ה'בית אברהם' שנפטר באופן פתאומי בתרצ"ג. קיבל את האדמורות בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, הוא היה הרביעי בשושלת הסלונימאית. למרות גילו הצעיר מאוד עסק בפעילות קודש למען הצבור, השתתף בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במאריבנד (תרצ"ז). היה בעל מנגן נפלא, צנוע. היה מקורב ומכובד אצל גדולי עולם ביניהם הרב חיים עוזר זצ"ל, כן היה ביחסים טובים וקרובים עם הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שניהם התגוררו בברנוביץ, והקשר החם שהיה עם אביו ה'בית אברהם' המשיך עם הבן.
בתקופת השואה למרות שהוצע לו להמלט על נפשו הוא לא רצה לעזוב את 'ילדיו' חסידיו, היה אהוד על כל ה'חוגים' שהיו בגטו בבראנוביץ. נספה בו' מרחשוון תש"ד. רק שרידים מדברי תורתו לוקטו לספר זכרון קדוש שבחלקו הגדול נכתב מאמר לוהט העוסק בענין השואה מבחינה אמונית, מהאדמו"ר ר' שלום ברזובסקי זצ"ל בעהמ"ח נתיבות שלום הנודע. בתשפ"א יצא לאור הספר בסוד קדושים בו תורות ומכתבים נוספים מהאדמו"ר, וכן תולדותיו בהרחבה גדולה.
[8] פירוש זה שיסעוד את לבו ע"י לימוד התורה, הוא על דרך החסידות, וזהו פירושו – חידושו של האדמו"ר מסלונים. פשט המדרש הוא שמפסוקים בשלשת חלקי התנ"ך, מובא שלחם הוא המזון העיקרי שסועד דהיינו משביע את האדם, והמדרש מפרט את שלש הפסוקים.
[9] בזהר חדש לך לך (דפוס וילנא כ"ד ע"א, מתוק מדבש בראשית עמ' תע"ז) מדמה אברהם לנשמה, שרה לגוף, ולוט ליצה"ר. רבי יעקב יאליש בעל מלא הרועים כתב בספרו קהלת יעקב ערך 'לט' וזלה"ק: ל"ט הוא סוד הסט"א ל"ט מלאכות ל"ט מלקויות, והוא מצד לוט הארור כנען, שכן 'לט' לשון לטותא קללה. ובקדושה יש כנגדו ט"ל אורות. עכלה"ק.
[10] הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.
כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ, סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).
בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא (מהספר הנ"ל).
בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?! בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים).
[11] וזה לשון קדשה של הגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת י"ב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה…
.[12] מפאת יקרותו כלשון המחבר עצמו, אביאו בלשונו הקדושה:
ה' ימלוך לעולם ועד. בנוסח "עלינו": ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה. והענין כי כל האדם הוא עלעקטרי אלקי – כאשר יתנוצץ במוחו המחשבה לעשיה זה, מיד ילך זאת ההרגשה אל האיברים באמצעות הלב לעשותו, ותיכף יעשה זה היד או הרגל או איזה אבר כפי מה שיעלה במחשבתו. לא כן אם הוא דבר המזיק אל איזה אבר, לא יתנענע האבר תיכף לעשות זה, רק צריך להתעמק במחשבה מאוד עד כי יתרצו לזה האברים. לכן אמר שיקבלו את העול – היינו שיתנוצץ הרעיון לאיזה מצוה לאיזה דבר אלקי, יתעוררו תיכף כל האברים והחושים והעורקים בלי מפריע למלכות שמים, ולא יפריעו איש איש מעבודתו, וזה רעיון יקר. עכ"ל המשך חכמה (אחזיק טובה לפרויקט שות בר אילן שדרכם מצאתי מקור דבריו של ר' 'מאיר שמחה'.)
[13] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב שלמה זלמן בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.
ספר זה ממנו הובא המאמר לעיל, אבני המקום הינו ספר דרשות נפלא בו י"ב מאמרים. נדפס לראשונה מכת"י בירושלים תשל"ט, ובשנית בברוקלין תשפ"ג ע"י נכד המחבר הרב שלמה זלמן עהרנייך, עפ"י מהדורה זו הובא המאמר לעיל.
ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה, פסח ושבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים,
