איסור הנאה ממעשה נסים ועץ החרוב של רשב"י / הרב יוסף שאלל הי"ד

בעניין אין נהנים ממעשה נסים

… יש להעיר לפי מה שכתב הרד"ק במלכים (ב',ד') בנס דאלישע בשם תוספתא, וזה לשונו, וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרה ליה לנביא, אית לי עישור מהאי מישחא או לא, אמר לה, דמן נס הוא ואין צריך לעשר. עד כאן לשונו. ונשמע מזה דבר חדש מאוד, דדבר הבא ע"י נס פטור ממעשר. וכבר האריך בדברי הרד"ק אלו בשו"ת בית יצחק יורה דעה סימן פ"ד בדברים ערבים …

ועל פי דברי הבית יצחק הנ"ל בביאור דברי הרד"ק דלכך דבר הנתהווה על ידי נס פטור ממעשר משום דדבר ניסי יורד מן השמים, ואין דבר רע יורד מן השמים ולכך אין צריך תיקון להתעשר, העירני ידיד נפשי הבחור הגדול בתורה כמר מרדכי יודא לובארט יחיה מקוטנא ליישב הקושיא המפורסמת מאדמו"ר רשכבה"ג מבעלזא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בש"ס שבת (דף ל"ג) גבי רבי שמעון בר יוחאי בעת שהיה במערה איברי לי חרובא ועינא דמיא ואכל מזה. והקשה דאיך אכל תיכף מאותו אילן חרוב בעת שנברא לו, הרי קודם ג' שנים הוי ערלה דאסור באכילה. עד כאן לשונו. ולהנ"ל יש ליישב לפי מה שאמרו בזהר הקדוש קדושים (דף פ"ז) דענין שצריכין להמתין באילן ג' שנות ערלה הוא משום דהאילן צריך תיקון זה, וקודם שעברו עליו ג' שנים לא נתקן עדיין שיהיה ראוי לאכול ממנו. עיין בזהר הקדוש  שם באורך. והוי נמי ענין מעשר שהוא גם כן לתיקון התבואה ואם כן לפי דברי הרד"ק הנ"ל דדבר הנתהוה על ידי נס פטור ממעשר משום דאין צריך תיקון, דאין דבר רע יורד מן השמים, כמו שהסביר הבית יצחק. אם כן גם הכא, דהאי חרובא נתהוה על ידי נס, בוודאי דלא היה מחויב בערלה [שהיא גם כן תיקון, כמו שכתב בזהר הקדוש], דדבר הנהתווה על ידי נס אין צריך לתיקון כלל ושפיר היה  מותר לו לאכול תיכף מהאי חרובא. ומיושב קושית מרן הקדוש זי"ע מבעלזא. עד כאן דברי ידידי הנ"ל. ויפה אמר. [ובגוף דברי הש"ס שם בשבת (ל"ג) אין להקשות דהאיך נהנה רבי שמעון בר יוחאי מהאי חרובא, הרי היה מעשה נסים. זה אין קושיא כלל, כיון דשם היה פיקוח נפש, שירא לצאת לחוץ מאימת המלכות כנזכר שם בגמרא, ואם לא היה אוכל ממה שנברא לו שם במערה על ידי נס, היה מת ברעב, ואם כן הוי פיקוח נפש ממש, ולצורך פיקוח נפש הותרו אפילו איסורים חמורים, ומכל שכן הא דאין נהנין ממעשה נסים]…

והנה לעיל הבאתי את קושית החיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדמות, דאיך היו ישראל מותרין ליהנות מהמן, הרי היה מעשי נסים. ותירץ, דכיון דה' יתברך ציוה להם לאכול והוי על פי הדיבור, לכך היו מותרין ליהנות. עד כאן דבריו הקדושים.

ובזה אמרתי פרפרת נאה, דהנה ראיתי בשו"ת חדות יעקב להגאון מלאסק ז"ל בסימן כ"ו מובא שם תשובת הגה"ק מגור שליט"א ורצה שם לחדש, דבמן דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר, אם עברו והותירו, אותו הנותר היה אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה, דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [ויותר חידוש מצאתי בשו"ת מהרי"א הלוי סימן ק"ט שכתב דבמדבר היו כל הכלים של ישראל צריכין הגעלה בכל יום, דכיון שבישלו בהם המן, ואם כן בכל יום הבליעה של יום אתמול הוא נותר ואסור באכילה. עד כאן דבריו, עיין שם]. וכעין זה נסתפק המנחת חינוך מצוה רט"ו לענין נותר, דאם הותיר, יהיה אסור בלאו דלא תאכל כל תועבה. עיין שם. והגאון בעל חדות יעקב שם תמה עליו מתוספות חולין (קט"ו ע"א) ד"ה חורש, דמשום הכי מעשי שבת אין בהם משום לא תאכל כל תועבה, משום דבמעשה שבת אין ניכר שעושה בשבת, וכל שאין ניכר התועבה לא שייך לאסור משום לא תאכל כל תועבה, ואם כן גם הכא לא ניכר במן שהותירו אותו ולא שייך לאוסרו משום לא תאכל כל תועבה. עד כאן דברי הגאון בחדות יעקב. עיין שם.

ולעניות דעתי להצדיק גוף חידושו של הגה"ק מגור שליט"א דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה. אך לא מטעמיה דלא תאכל כל תועבה [דזה אינו, כמו שתמה הגאון בחדות יעקב הנ"ל]. וטעמא חדתא קאמינא. והוא על פי דברי החיד"א הנ"ל, דבאמת קשה האיך היו ישראל מותרין בכלל ליהנות מהמן, הרי אין נהנין ממעשי נסים. ועיקר התירוץ הוא דהיה על פי הדיבור שה' יתברך ציוה להם לאכול, ועל כן היו מותרין. וכל זה יתכן רק במן של אותו יום דציוה להם ה' יתברך לאכלו, אז שפיר היו מותרין ליהנות ממנו ולא היה בזה האיסור ממעשה נסים. אכן במן שהותירו על יום מחר, דמן כזה לא ציוה ה' לאכול, אדרבה ציוה שלא להותיר לאכול ביום מחר, ואןם כן שוב אהדריה לאיסורא קמא, דאין נהנין ממעשי נסים, דלא שייך הכא התירוץ דהיה על פי הדיבור. דהרי בזה אדרבה על פי הדיבור היה שלא להותיר מהיום לאכול למחר. ונמצא דשפיר יוצדק דין הנ"ל, דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה מטעם דאהדריה לאיסורא קמא ממעשה נסים, והבן כי זה נתמד בעזרת ה' יתברך.

ולכאורה יש להעיר על דברינו אלה, מהא דאיבעיא לן בש"ס חולין (י"ז ע"א) אברי בשר נחירה שהיו להם לישראל בכניסתן לארץ ישראל, אי נאמר הואיל והותרו כבר פעם אחת איברים אלו במדבר, דהיה מותר להם אז בשר נחירה, הותרו גם כעת בכניסתם לארץ ישראל, או לא. ועיין ברא"ש שם דנפקא מינא לעניין מי שנדר מאיזה דבר והיה לו מאותו המין מזמן קודם שנדר, אי נאמר הואיל ואותו המין כבר הותר לו קודם שנדר, יותר לו גם כעת לאחר שנדר. ועיין בנודע ביהודה תניינא  חלק יורה דעה סימן ס"ד, מה שפלפל שם בדברי הרא"ש אלו בארוכה.

ולפי זה לכאורה גם בנידון דידן יש לומר. דכיון דאותו המן שהותירו כבר היה מותר פעם אחת באותו יום שנפל, משום דאז היה באמת על פי הדיבור לאכלו ולא היה שייך אז האיסור דאין נהנין ממעשה נסים. אם כן גם בהותירו אותו למחר, אך דכעת לא שייך ההיתר דעל פי הדיבור וכנ"ל, מכל מקום כיון שאותו המן כבר הותר פעם אחת שוב יהיה מותר גם כעת.

אך אחר העיון דברינו צודקים, ואין שום דמיון נידון דידן להא דחולין הנ"ל. דבשלמא שם דהאיסור דבשר נחירה הוא על גוף הבשר והאיברים, אם כן שפיר שייך לומר, כיון דאותן האיברים כבר היה עליהם פעם אחת חלות היתר במדבר, לא שייך כעת לומר שיתהפכו לאיסור כמובן. אבל בנידון דידן דכבר ביררנו דהאיסור דאין נהנין ממעשי נסים, אינו על גוף החפץ, רק האיסור עלינו שלא נהנה, ואם כן מאי איכפת לנו דביום אתמול היה המן מותר. ביום אתמול, דהיה על פי הדיבור ולא היה שייך בו האיסור דאין נהנים ממעשה נסים, שפיר היה מותר, וכעת שהותירו אותו למחר, דלא היה עך פי הדיבור שוב אסור ליהנות ממנו. כיון דבחפץ גופא לא נעשה שום שינוי, דגוף החפץ גם כעת מותר הוא, רק דביום אתמול בעת שלא היה נותר והיה על פי הדיבור, לא היה עלינו האיסור דמעשה נסים וכעת שנעשה נותר ולא הווי על פי הדיבור, יש עלינו האיסור דמעשה נסים, ואם כן לא שייך הכא לומר כיון דאישתרי פעם אחת אישתרי גם כעת ושפיר יש לאוסרו. וכל זה ישר בסברא בעזרת ה', ודברינו הנ"ל צודקים, והבן…

ובגוף קושית החיד"א הנ"ל, דאיך היו מותרין ישראל ליהנות מהמן הרי אין נהנים ממעשה נסים, נראה לעניות דעתי ליישב על פי דברי הגבורת ארי שהבאתי לעיל דהא דאסור ליהנות ממעשה נסים זה רק למי שנעשה בשבילו ובזכותו, דאז שייך טעמא דמנכין מזכיותיו, אבל לאחרים, שלא נעשה בזכותם, שפיר מותרין ליהנות. ואם כן, לפי מה דמבואר בתענית (דף ט' ע"א) דהמן היה בזכות משה, אם כן שפיר היו כל ישראל מותרין ליהנות מהמן, דהרי לא היה בזכותן רק בזכות משה, ולא שייך לאסור מצד מעשה נסים. וממשה גופא לא קשיא האיך נהנה מהמן הרי היה בזכותו וכהאי גוונא אסור ליהנות. דיש לומר דאולי גבי משה לא שייך לומר דמנכין לו מזכיותיו, דנפיש זכותיה טובא, כדאיתא בתענית שם,. ועיין עבודה זרה (דף ה' ע"א) שאני משה דרב גובריה. ומיושב קושיית החיד"א. וזה נכון.

(קונטרס נס על הגבעה, ז-ט, הודפס בסוף ספר גבעת הלבונה)

הבחור הרב יוסף שאלל הי"ד בן הרב שרגא פייביל ואסתר מקהילת יאברוב שעל יד לבוב, היה נין ונכד לבעל תבואות שור, נולד ב1912, היה תלמידו של דודו הרב נפתלי הירץ בומבך הי"ד, ולמד מפיו במשך מספר שנים הלכה ואגדה.

הרב שאלל למד בישיבת חכמי לובלין. הוא עסק בהדפסת ספרו של דודו "גבעת הלבונה" וצירף לסופו את הקונטרס שכתב, "נס על הגבעה" בענייני נס חנוכה ומעשה נסים. קושיה משמו הובאה גם בספר "בית המלך" מאת הרב יוסף אריה ליב בוים הי"ד, עמ' 116.

בשנת 1942 נספה הרב שאלל ביאברוב. הי"ד.

על שואת יהודי יבוריב ראה בספר הזכרון לקהילה, באתר האנציקלופדיה של הגטאות ובאתר מרכז מורשת יהדות פולין.