גודל מעלת מחזיקי לימוד התורה הקדושה, אף בקהילות בחוץ לארץ / הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד
בעזרת ה'. [יום] ד' אחרי וקדושים עשרים למנין בני ישראל [תרפ"ח]. פה טשירטש יע"א.
אחרי דרישת שלום תורתם כראוי, הנה הן בודאי קבלתם לנכון את הקארטע שלי אשר בו יעדתי לעיין ולהשיב דעתי הקלושה בדבר בקשתכם ושאלתכם. ועמכם הסליחה על אשר עד היום אחרתי, כי טרדותי המרובים, בפרט בתחילת הזמן בסידור הלימודים עם התלמידים והנערים, המה גרמו לי ככה עיכבוא עד היום. ועתה הנני גם כן רק בקצרה.
הנה בדבר שאלתכם, כבר נשאו ונתנו בזה בדברים הרבה כפי שהוא בזכרוני… ומי יכניס את עצמו לומר הלכה פסוקה נגד התקנה שתקנו וגדרו באמת עוד גאוני קדמאי שלא לקבוע פישקעס אחרות בכותלי בתי ישראל רק פישקעס דרבי מאיר בעל הנס.
אבל על כי אפשר שלא הייתה התקנה רק נגד כת הציונים וכדומה, אבל לא נגד החזקת התורה, הישיבות ומלמד תינוקות שבחו"ל, כי הלא כן אמרו חז"ל הקדושים 'אין העולם מתקיים לא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן'… והלא ידוע ומפורסם הוא שאם לא נקבל במקומות הקטנים כמוני בפה החזרה מכם אהוביי יחיו – הלא יתבטל ויתבטלו כמה וכמה ישיבות ומלמדי תינוקות מפה חוץ לארץ חלילה. על כן לדעתי הלא ברור הוא לדעתי שהתקנה לא הייתה אלא שלא לקבוע פישקעס אחרים בקביעות בכותל בתי ישראל וכדומה, אבל להיות מונח פישקעס בלא קבעו בכותל בבתי ישראל, ובפרט לטובת החזקת התורה הקדושה אף מחוץ לארץ, בוודאי לא הייתה התקנה לדעתי, על כן, אם יסכימו עמי גם רבנים אחרים יחיו, הייתי מתיר לכם אהובי ליתן פישקעס בכל בתי ישראל דשם בלא קבוע בכותל וכדומה, אלא מונח סתם, לטובת 'החברה תומכי תורה', שהוא להחזקת וקיום התורה שבחוץ לארץ. וזכות וקיום התורה בחוץ לארץ בגולה יעמוד שנתברך בברכה המשולשת לנו ולהם ולכם אהובי בפרט ויתרבה ויתגדל כבוד התורה על ידי תמיכה יפה וסיוע שלכם גם בארצינו בחוץ לארץ, והכל עלי מקומו יבוא לשלום.
כן הוא דעתי כנ"ל באופן שיסכימו שאר רבנים וגאונים גם כן.
אוהבכם הכותב למען האמת והשלום, חותם בכל חותם ברכות להמסייעים ולהמחזיקים ולמנהלים בפרט, כי גדול המעשה יותר מהעושה. הוברא עולם יוסיף לכם כוח ותעצומות לזכות את ישראל ויתברכו הנותנים והמסייעים בברכת שפע ברכה והצלחה ויצליחו בעסקיהם בכל אפשר יפנו לטובה. יזכו לראות בשמחת ונחת צאצאיהם מאמינים בה' ובתורה הקדושה,
הקטן מרדכי ל"ש, אב"ד
(צילום כתב היד של מכתב זה הובא בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן', ב, עמו' 25)
הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"א. אביו היה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יעקב קופל ליכטנשטיין (שנפטר בראדושיץ בח' בטבת תרמ"ז, 1887) אב"ד בעטלאן, חתן הרב הגאון אברהם ישכר לייכטאג אב"ד הוניאד. אחיו הגדול של אביו, היה הרב הגאון הנודע רבי הלל ליכטנשטיין, רבה של קולומי, בעל 'משכיל אל דל'.
אחיו של הרב מרדכי היו:
* הרב יהודה ליכטשטיין אב"ד בעטלאן, חותנו של הרב מרדכי פארהאנד הי"ד ושל הרב אפרים הלוי ביליצר הי"ד, היה גדול בש"ס, פוסקים ובסתרי תורה, עובד ה' ואיש מופת. הוא נפטר בט' בשבט תרפ"א (1921) והשאיר כתבי יד עם חידושים רבים בדרוש, פלפול ואגדה.
* הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד קראסנא, נהרג עקה"ש באושוויץ, בי"א בניסן תש"ד. היה אביו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד.
* רבי אשר אנשיל ליכטנשטיין, האדמו"ר מקלויזנבורג.
* רבי יוסף ליכטנשטיין, האדמו"ר מסיגט.
* הרב בנימין זאב ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאדארוש, שנהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.
בנערותו היה הרב מרדכי תלמידם של אביו ושל דודו. הוא למד בשקידה רבה. לאחר שהוסמך על ידי גדולי הרבנים, ובהם דודו ורבו הגאון רבי הלל, שימש את דודו ולמד רבות מגדולי הישיבות הונגריה, ונודע כלמדן וצדיק. הוא נשא לאשה את מרת ויטל בת הרב משה מאיר גודלברג, אב"ד הכפר טשירטש, ונולדו לו שנים עשר ילדים, ובהם למדנים מופלגים חניכי הישיבות הגדולות. לאחר נישואיו, היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים. הוא למד בהתמדה רבה, ועבד את ה' בכל כוחו, כשהוא מתפלל מקיים מצוות בהתלהבות רבה ומרבה לצום ולשתוק, כשאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ועבודת ה'.
הרב מרדכי כיהן כרבה האחרון של טשירטש. גם לא יהודים העריצו אותו ובאו לקבל את עצתו וברכתו. הוא עמד בראשות ישיבה, בה למדו כחמישה עשר בחורים, שאכלו כולם על שולחנו. השיעורים בישיבה נמסרו על ידי חתנו, הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. במשך היום למדו הבחורים יחד, ולילה הם המשיכו ללמוד בשני משמרות עד לאור הבוקר.
בשנת 1924 ייסד בניו יורק הרב הלל הכהן קליין, נשיא הכולל האונגרי באמריקה ותלמיד ה'כתב סופר', חברת 'תומכי תורה' באמריקה, במסגרתה תמכו בעלי בתים חניכי ישיבות הונגריה בישיבות בהונגריה, "למען החיות הני אלפי בחורי חמד בהישיבות ונערי בתי תלמוד תורה, הרעבים וצמאים, ערומים וגם יחפים לומדים תורה הקדושה בשקידה, בקדושה ובטהרה, וסובלים חרפת רעב וחוסר כל". בשנת 1926, החלה החברה להפיץ קופות צדקה בין יהודי אמריקה, והדבר עורר את התנגדות 'כולל שומרי החומות', שחששו שהדבר יפגע בתרומות לעניי ארץ ישראל, וראו בכך השגת גבול. חברת 'תומכי תורה' פנתה בשנת 1928 לרבני הוגריה וקיבלה את הסכמתם להפצת הקופות. קובץ המכתבים שכתבו רבני 'הונגריה הגדולה', בצירוף מכתבם של ממוני כולל 'שומרי החומות' ושל הרב יוסף חיים זוננפלד, הוציאה חברת 'תומכי תורה' לאור בקונטרס (ראה עלי זכרון י, בני ברק, כסלו תשע"ו, עמו' ב-מ).
במכתב המובא כאן למעלה, המופיע באותו קונטרס, כותב הרב מרדכי לראשי ארגון 'תומכי תורה' כי טרדתו בישיבה בתחילת ה'זמן' גרמה לאיחור בתשובתו. בהמשך המכתב הוא מתיר להחזיק קופות בבתי יהודים לטובת החזקת ישיבות בחוץ לארץ. תמיכה זו הכרחית לקיום מוסדות תורה רבים במקומות קטנים, והיא חשובה ביותר, כי אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.
על קורות הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד בתקופת השואה ועל נסיבות הרצחו, ישנן מספר גירסאות:
על פי המובא בספר 'אלה אזכרה' (ניו יורק, תשכ"א, ד, עמו' 280-283), סופחו כמה מחוזות מהונגריה, ובהם טשירטש, למדינת סלובקיה האנטישמית, על פי החלטת הנאצים. בעקבות החלטת השלטונות הסלובקיים לגרש את כל יהודי טשירטש שלא נולדו בכפר, גורשו הרב ומשפחתו בליל חורף קר, באכזריות רבה, אל אזור הגבול והגיע לקאשוי. חסידי העיר הקימו עבור 'הרב מטשירטש' בית מדרש, והרבו לבקר אותו בשבתות ובימים טובים, ללמוד מתורתו ומעבודת הקודש שלו בתפילתו. באותם ימים היה הרב מרדכי מרבה בתפילות ובבכיות על כלל ישראל, הנתון בצרה. הוא החל לערוך 'שולחנות' ולהשמיע דברי תורה בפני המבקרים בביתו, בדברים היוצאים בהתלהבות מעומק הלב, ועודד את רוחם וחיזק את אמונתם. כעבור שנתיים, שוב גורשו הרב מרדכי, אשתו ואחד עשר מילדיו, למחנה ריכוז של מחוסרי נתינות הונגרית, וסבלו מהתנאים הקשים שם, וגורשו משם בתת-תנאים למחוז קאמיניץ-פודולסק. הרב וכמעט כל בני משפחתו עונו קשות ונרצחו על קידוש השם, בערבות פודוליה, ורק בן אחד שרד והיגר לארה"ב לאחר השואה.
אך ב'זכרונות המאור' (ב, ניו יורק, תשל"ד, עמו' קצט) כתב: "בשנת תש"ב חטפו את כל בני בתו ושלחום לאוישוויץ והוא נשאר גלמוד ובא לנייטרא, והיה שם עד זמן אחרון. קודם ראש השנה דשנת תש"ד, בזמן השמד הגדול בנייטרא, היה הוא הראשון שחטפוהו והכוהו מכות רצח. ובעוד שכל גופו זב דם סחבוהו לקרון משא עם עוד מאוד יהודים שם, ושלחום לאוישוויץ, כולם לפני ראש השנה תש"ד. הי"ד".
בספר 'עת לעשות' מאת הרב הלל ליכטנשטיין, (מהדורת ניו יורק, תשכ"-), מופיע דף הנצחה 'לזכר עולם ולזכרון בספר' שכתב נכדו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ושם מופיע: "אאזמו"ר הרב ר' מרדכי בן הרב ר' יעקב קאפיל זצוקלל"הה אב"ד טשערטש נשרף עקה"ש ב' חול המועד תש"ה הי"ד. אז"מ וויטל בת הרב ר' משה מאיר זללה"ה הלכה לעולמה י"ג תשרי תרצ"ו ונקברה בערב סוכות בטשירטש. בתם חיה רחל מנוחתה כבוד בטשירטש. בתם ליבא ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם ריזל ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם רבקה ויוצאי חלציה, בנם ישעיה וזוגתו ויוצאי חלציהם – נעקדו עקה"ש תש"ב הי"ד. חתנם מו"ה חיים ידידיה בן הרב ר' שמואל דוד אונגאר נהרג בשמיני עצרת תש"ה הי"ד".
בדומה לכך כתב בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן' (ב, ירושלים, תשמ"ז, עמו' 23-25), במהלך השואה הוגלו יהודי כפר טשירטש, בעוד שהרב מרדכי הושאר שם בודד ומנותק ללא משפחתו וללא תלמידיו. בהמשך הוא הועבר לליפאני, ומשם לנייטרא. בהמשך הוא הוגלה לאושוויץ עם אחרוני יהודי סלובקיה, ונרצח שם בחול המועד סוכות [י"ח בתשרי] תש"ה. [יחד עם הרב ישעיהו קאליש ובני משפחת ווטיץ. הי"ד].
ממקורות נוספים ניתן למצוא מידע נוסף על ילדיו הרב מרדכי ליכטנשטיין:
בתו, מרת זיסל חנה הי"ד, אשת הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. הוא הגיע לקאשוי, גורש משם לקצניץ-פודולסק שבאוקראינה, ושם נספה.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ליבא, היה אשת הרב שמואל וייס, היה אב"ד ליקעוו.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ברכה, נשאה בזיווג ראשון לרב חיים ידידיה אונגאר הי"ד (בנו של הרב שמואל דוד אונגאר הי"ד מנייטרא), שנהרג עקה"ש בשמיני עצרת תש"ה. ובזיווג שני נשאה מרת ברכה לרב דוד גראס, מחבר ספר 'זהב שב"א'.
על פי המובא ב'עלי זיכרון' (12, טבת תשע"ו, עמו' ל-לא), חתנו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ר' פישל ב"ר הערש'עלע זוסמאן, נהרג על קידוש ה' עם ארבע מילדיו. בנותיו של ר' פישל הערש'עלע לא גורשו מביתם וניצלו, לאחר שאביהם הצליח להוציא להם אישור מרופא בשם גרקבינצקי, על היותן, כביכול, חולות במחלה מדבקת מאוד המסכנת את מי שמתקרב עליהם.
שמות [חלק] מילדיו הנוספים היו: יעקב קופל הי"ד, חיים הי"ד, משה הלל הי"ד, ישעיה הי"ד, ריזל הי"ד, רבקה הי"ד וחיה רחל ע"ה.
עוד שם היו משה אריה ווטיץ בן 
ובזכות שנהגה בספריו הק׳ ואומרים שמועה מפיו הקדוש תהינה שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעדנו. וגדולים צדיקים וכו׳ להעתיר בעדנו שנזכה לפדות נפשנו ולביאת גואלנו בביאת משיחנו בב"א. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בברכות דף י"ח ע"ב כי החיים ידעו שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכן להיפך ברשעים דנקראים מתים אף בחייהם, ולכאורה למאי נ"מ בזה ומה יתרון יש לצדיקים בזה דנקראים חיים ומה חסרון יש לרשעים בזה דנקראים מתים. אמנם יש לומר בזה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר שליט"א, לפרש הפסוק אם בחקותי תלכו וכו׳ ופירש רש׳׳י שתהי׳ עמלים בתורה ובמד"ר זה שאמר דוד המלך עליו השלום השבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועיין במפרשים שהקשו על אמרו תלכו דייקא, ועל פירוש רש"י שתהיו עמלים בתורה, ועל המדרש שתלה זה הפסוק מתהלים לפרשתנו. ואמר לפרש עפ"י מה דהסביר לן קדוש זקנינו בספרו הק׳ בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב׳ סימן ג׳ הטעם מה שמצינו בגמרא יבמות ד׳ צ"ו ע"ב שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו. והקשה שם מאי כולי האי, ותרצו דעל דבר זה ביקש דוד ג"כ אגורה באהלך עולמים, בשתי עולמות דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב דובב שפתי ישנים ע"ש. והקשה קדוש זקני זצלה"ה ומהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות, והסביר זאת, דהנה כתיב היום לעשותם, ודרשו בו, היום לעשותם ולמהר לקבל שכרם. ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעוה"ז יתרבה שכרו לעוה"ב בג"ע, ובצאתו מן העולם הזה הוא מקבל שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד תקוה שיתרבה שכרו יותר, רק מה שלמד ועשה מצוות ומעשים טובים בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם וע"כ כל ימי חיי האדם בעוה׳׳ז נקרא מהלך. מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו, בזה המעמד נשאר עומד. והנה בגמ׳ שבת דף נ"ה אמרינן שם על הזוג והענבל שהוא ג"כ כלי לקבלת טומאה אף דהוא עשוי רק לשמיעת קול, ונפקא לה מן כל דבר אשר יבוא באש, אפילו דיבור יבוא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול, מיקרי גם כן כלי. ואמרינן שם בגמ׳ כשניטל הענבל אפילו הכי עדיין כלי הוא לפי שראוי להקישו על גבי כלי אחרינא ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו ע"י דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עלי׳, נמצא בנידון דידן אף כשנפרד הגוף מן הנשמה והוי ככלי שנשברה, אפילו הכי אם תלמידיו אומרים שמועה מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה ע"י דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעוה"ז וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעוה"ב, ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו, עכלה"ק.