נר החנוכה מזהיר אותנו ללמוד בכל רגע ורגע / הרב אליעזר הלוי רוזנברג הי"ד
בשלחן ערוך (סי' תער"ב סעיף ב) פוסק המחבר שצריך ליתן שמן כשיעור שידלוק חצי שעה. ויש לרמז דהנה חצי שעה הוא ל' רגעים, ונר חנוכה מרמז לאור תורה, לרמז שלמ"ד רגעים, היינו שיש ללמוד בכל רגע ורגע, כמו ששמעתי מספרים מגדולי עולם שאמרו שהם נעשו תלמידי חכמים מלימוד של רגעים, שבדרך כלל מבטלים כמה רגעים לפני זמן האכילה, שחושב שאין זה מספיק זמן להתחיל ללמוד, וכן לפני השינה. אבל מי שמתמיד בלימודו ואינו מבטל אפילו רגע, אז מאלו הרגעים נעשו שעות, ומהשעות ימים. וזה הנר חנוכה מזהיר אותנו ללמוד בכל רגע ורגע.
והנה בשמונת ימי חנוכה אנו מדליקין הנרות שמונה פעמים למ"ד רגעים, וזה עולה במספר 'רם', לרמז שאם ילמוד בכל רגע ורגע, אז הוא יתרומם ויתעלה למעלה למעלה. והנה המהדרין מוסיפים והולכים ומדליקים בסך הכל ל"ו נרות, וכל נר דולקת חצי שעה, יוצא שהל"ו נרות דולקים בסך הכל ח"י שעות, לרמז שעל ידי לימוד התורה, הקב"ה ישפיע לו חיים כדאיתא כמדרש רבה (דברים פ"ד) אמר הקב"ה לאדם הזה, נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך זו התורה, דכתיב 'נר ה' נשמת אדם', ונרך בידי זו הנפש, דכתיב 'נר ה' נשמת אדם', אם שמרת את נרי, אני משמר את שלך, ואם כבית וכו'. עד כאן. וזה הרמז שנרות חנוכה שרומזין על האור תורה, דולקים ח"י שעות.
ויש לרמז עוד שבכל לילה מדליקים עוד נר לשמש, ועם ח' הששמשים מדליקים מ"ד נרות, וכל נר דולק חצי שעה, יוכל שבסך הכל דולקות כ"ב שעות, כמו שכתוב 'ישראל אשר ב"ך אתפאר' (ישעיה מט,ג). ובזכות נר חנוכה יאיר ה' עינינו בכ"ב אותיות שבהם נארג תורתנו הקדושה.
(צבא רב, עמו' מט)
בנוסח הזמר 'מעוז צור ישועתי', 'חשוף זרוע קדשיך וקרב קץ הישועה, נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה, כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה, דחה אלמון בצל צלמון הקם לנו רועה שבעה'. הנה אנחנו מחכים ומצפים להקב"ה שיגאל אותנו בגאולה שלימה, ואנו מתפללים לה' יתברך על שני דברים. א' שהקב"ה יושיע אותנו ויגאלנו מהגלות, ועוד שינקום נקמתו מאומות העולם הרשעים שצרו לישראל. והנה אנו רואים האיך הגלות מתארכת ועדיין לא נושענו. ואולי הסיבה לכך היא, שעוד לא עשינו די מצות ומעשים טובים, ואין לנו די זכויות, שבשבילנו יעניש ויכלה וישבר ויאבד את האומות הרשעים, והאומות עדיין לא נתמלא סלתם, ועל זה אנו מבקשים שיקום לנו רועה שבעה, והם ילמדו וידריכו אותנו לילך בדרך הישר והטוב, ואז במשפט יכלה הגוים, ועל ישראל יציץ נזרו.
וזהו שאמר 'חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה', אבל לא די לנו בזה, ואנו מבקשים שגם 'נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה'. והגם שזה 'כי ארכה לנו הישועה' דעל ידי זה נתארך הגלות, היות שאנו אינם ראויים עדיין שבשבילנו יעשה הקב"ה נקמה בגוים, ולהם עדיין לא נתמלא סאתם, ולכן 'ואין קץ לימי הרע', על זה אנו מבקשים מה' יתברך שלא ישגיח על זה, רק 'דחה אדמון בצל צלמון', ויקם לנו רועה שבעה, והם ילמדו אותנו לילך בדרך התורה ונשוב בתשובה מאהבה, ובא לציון גואל ולשני פשע ביעקב. הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. אמן כן יהי רצון.
(צבא רב, עמו' מח)
במדרש 'תן חלק לשבעה', שכל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהם מאירים תמיד בבית המקדש, 'וגם לשמונה' ימי החג, אין בריה יכולה להם. ונראה לפרש דהנה מה טוב ומה נעים מידת הבטחון, אבל מידת הבטחון הוא טוב רק על מה שנוגע לצרכיו הגשמיים, שיהיה לבו סמוך ובטוח באלקיו שיגיע לו כל צרכיו הגשמיים, וכך הוא יכול ללמוד תורה ולעשות מצות ולשמור שבת ולא יאמר מה נאכל אם לא נעבוד בשביעי, רק יבטח וישען באלקיו. אבל מה שנוגע לתורה ומצות אסור לאדם שיבטח ויאמר לכשאפנה אשנה, או למחר אעשה מצוה פלוני, ויש לי בטחון שגם מחר יהיה לי הזדמנות לעשותו, דשמא לא תפנה. ומה שזריזים מקדימים למצות ולתורה, לכן לדבר מצוה אסור שיהיה לו בטחון, רק יעשנו מיד בזריזות.
והנה הבית יוסף (בסי' תר"ע) בקושייתו המפורסמת למה אנו עושים שמונה ימי חנוכה, הלא בליל ראשון לא היה נס. ומתרץ בחד תירוץ, שמיד בלילה הראשונה חלקו השמן לשמונה חלקים, לכן גם בלילה הראשונה היה נס שדלק כל הלילה. והנה ממה שנהגו כך בבית המקדש, יש ללמוד כמו שכתבנו לעיל שבענייני תורה ומצות אסור לבטוח בהקב"ה, רק צריכים לעשות כל ההשתדלות והאמצעים שיש לנו כדי לקיים המצות, דהם לא אמרו 'בא ונדליק כל השמן בליל הראשון, ונבטח בהקב"ה שיעשה לנו נס, ואולי למחר נמצא עוד פח שמן' וכדומה, רק הם חילקו מיד השמן ועשו השתדלות כדרך הטבע שלפחות ידלק הנרות כל ערב לאיזה שעות ויתקיים בזה הפסוק 'להעלות נר תמיד'. ומוכח מזה דלקיום המצות אסור לבטוח וחייבים להשתדל עד כמה שידיו מגעת. והנה חג הסוכות הוא חג האמונה ובטחון. וכזוהר הקדוש נקרא 'צילא דמהמנותא', דאז הוא זמן האסיף לכל התבואה, וציווה לנו התורה לעזוב כל רכושנו ולצאת לדירת ארעי, ולבטוח בהקב"ה שהוא הנותן לך כוח לעשות חיל', כלומר שחג הסוכות משריש בקרבנו שבענייני גשמיות יש לבטוח בהקב"ה ולא לעשות השתדלות יתירה. ולפי זה מבואר המדרש בטוב טעם, דכל מי שיש לו חלק במה שמלמד אותנו השבעה הנרות שהיו מאירים בבית המקדש, דהיינו שלא היה להם בטחון בענייני תורה ומצות, אבל 'וגם לשמונה' ימי החג, וגם הוא לשון ריבוי, כלומר במה שמלמד אותנו שמונת ימי חג הסוכות, היינו מידת הבטחון בענייני גשמיים, בזה יש לו ריבוי בטחון, לאדם כזה אין בריה יכולה להם.
(צבא רב, עמו' מד-מה)
הרב אליעזר הלוי רוזנברג הי"ד. מיקירי העיר פרשבורג, נולד בסביבות שנת תר"ן (1890) היה בנם של הצדיק והחסיד ר' צבי הירש רוזנברג ורעייתו מרת לאה בת ר' לייב גלבר, שלימד כתיבה וחשבון בביתו של החתם סופר. ההורים היו חשוכי ילדים במשך שנים רבות ודאגו להגדיל תורה, רדפו צדקה וחסד וטיפלו בקבוצת יתומים. בנם נולד לאחר שבירכם הרב הצדיק רבי לייבוש מטורנא, בנו של האדמו"ר משינאווא. אחר כך נולדה אחותו, רבקה, אשת הרב הלל אונסדרפור הי"ד אב"ד לושוניץ. בצעירותו למד הרב אליעזר אצל הרב אליעזר דוד גרינוולד מחבר הספר 'קרן לדוד' ובמשך שש שנים למד בישיבת רבו המובהק, הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, ושימש אותו במסירות.
הרב אליעזר רוזנברג התחתן עם מרת ריזל בת ר' יוסף סראדי, ראש החברה קדישא מקאשוי ומראשי הקהילה שם, שהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה שם. לאחר נישואיהם התגורר ר' אליעזר וריזל בפרשבורג, על מנת להתגורר בסמוך לאמו של ר' אליעזר, שהתאלמנה בשנת תרע"ט. כעבור זמן קצר החל הרב אליעזר לעבוד כמזכיר הקהילה בעיר, וניהל את הפעולות הקהילתיות, ארגן שיעורים ודרשות ודאג לחלוקת סיוע לנזקקים במיוחד לקראת החגים. בנוסף לכך הוא כיהן כמנהל תלמוד התורה בפרשבורג. היה תלמיד חכם הבקי בש"ס, במדרשי חז"ל ובמקצועות רבים בתורה. למרות שהיה טרוד בפרנסת ביתו ובצורכי ציבור, הוא היה שוקד על לימוד התורה משעות הבוקר המוקדמות בעיון גדול במשך שעות ארוכות, כשהוא עושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי. הוא נהג להתפלל בהתלהבות ובדביקות. הוא כתב בפנקס קטן את חידושי תורתו בהלכה ובאגדה, השווים לכל נפש. על מנת להציל את כתביו הוא שלח אותם לבנו בנייטרא, אך בדרך הם אבדו.
במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, הגביר הרב אליעזר את שקידתו בתורה, התפלל בתחנונים לבורא עולם על מפלת הרשע ותקומת ישראל, ורמז על כך בחידושים שרשם בפנקסו. בנו, ר' יוסף, דאג לשלוח לאביו, הרב אליעזר, ככרות לחם מנייטרא לפרשבורג, כשהם מוסלקים בכריכות של ספרים, כי גם בתקופה זו הקפיד הרב אליעזר לאכול רק פת ישראל.
הרב אליעזר גורש מפרשבורג לאושוויץ במוצאי יום כיפור תש"ה (1944), יחד עם אחרוני יהודי פרשבורג, ובהם הרב ישעיהו קאליש, משה אריה ווטיץ (בן ר' יהודה ווטיץ) ורעייתו שרה זנטה לבית זקבך שהיתה מורה מסורה ומוערצת בבית יעקב בווינה, עם תשעת ילדיהם: רחל, אסתר, חנה, בנימין זאב, לביאה, שמואל, ישראל שמחה, מרדכי מרכוס והתינוקת מרים. הי"ד.
בחידושי החת"ס, לונדון תשט"ו, מתאר בפירוט המוציא לאור, הרב שטרן, את אותו המשלוח מפרסבורג לאושוויץ בו הוא נסע:
"לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי בשנות השואה הנוראה שעברו עלינו. שנות ראינו רעה. ואני בתוך הגולה יותר מאלפים ושתי מאות נפשות משארית הפליטה יהודי פרעשבורג הנשארים שם מן השבי שבשנת תש"ב, בו שב"ת כל שמחה, שנשלחו חושך ולא אור ליום ו' עש"ק, י"ב תשרי תש"ה למחנה סערעד (סלובקיה), ומשם ביום ג', ב' של סוכות, למחנה אוישוויטץ, והגענו שם אור ליום ה', ד' של סוכות. שם נפרדו ממני כל מחמודי עיני: אמי מורתי הצדקת, אחי היקר ואחיותיי היקרות הי"ד, המה לוקחו לימין כצאן לטבח יובל ואני עם מתי מספר לשמאל, התעיף עיני בם ואינם, ובו ביום הומתו באכזריות בתאי הגאזים ונשרפו עקד"ה. את אלה עקדות תראה ותקום נקמת דם עבדיך והשב שבעתיים אל חיק מענינו חרפתם אשר חרפוך ה'… אל מלא רחמים שוכן במרומים, דיין אלמנות ואבי יתומים ימציא לנשמתם המאירה מנוחה תחת כנפי השכינה, בגן עדן תהא מנוחתם, ה' הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבותם".
ביום טוב הראשון של סוכות, במהלך מסעו ברכבת, התפלל הרב אליעזר רוזנברג את ההלל בקול גדול ובשאגה. באמצע הדרך אמר שהוא מרגיש שבנו, יוס'ל, ישאר בין החיים.
הרב אליעזר נספה באושוויץ ביום י"ח בתשרי תש"ה, יחד עם רעייתו רייזל, וילדיהם אשר יהודה ולאה.
בנם הבכור, צבי ורעייתו לאה נספו בשנת תש"ב.
בתם חנה גיטל נספתה בהושענא רבה בשנת תש"ג.
בנם שמואל נספה בשמחת תורה תש"ה.
שרדו בנם הרב יוסף ובתם צביה.
כיומיים לאחר רציחתם של הרב אליעזר ורעייתו, בלילה של אור לכ"א בתשרי תש"ה (7.10.1944), פרץ מרד הזונדר-קומנדו (ראה מאמר באתר זה על הדיין הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד שנהרג בפיצוץ המשרפות במרד), ואחריה הופסקה למעשה ההשמדה בתאי הגזים.
הרב יוסף גילה לאחר תום מלחמת העולם השנייה על מותו של אביו, וחזר לחפש את כתביו של אביו. לאחר חיפושים נרחבים הוא הצליח למצוא בדרך נס שני פנקסים בכתב ידו של אביו. הכתבים, הכוללים דרשות על התורה, על המועדים ועל פרקי אבות, עברו עריכה, תיקון והגהה ויצאו לאור על ידי נכדיו בספר 'צבא רב' (מאנסי ניו יורק, תשע"א). שם הספר רומז על שם מחברו: אליעזר בן צבי ראזנבערג.
הרב יוסף נפטר בשנת תשס"ח.