חידושי תורה בשם האדמו"ר הגאון רבי יחיאל מאיר הלוי מאוסטרובצה זצ"ל / הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד
מהגה"ק שר התורה מאוסטרובצה שליט"א [זצ"ל] (נשלח לנו לדפוס ע"י הרה"ג ר' יחיאל אברהם בלאנקמאן שליט"א [הי"ד} אבד"ק שעבערשין)
א. לחבר סוף התורה לתחילתה, דהנה בתלמי המלך שינו שכתבו 'אלוקים ברא בראשית', ומבואר במדרש דלמה באמת לא נכתב 'אלוקים ברא בראשית', ואמר דהנה איתא במסכת נדרים, לא יאמר 'לד' קרבן', 'לד' עולה', דשמא ימות ויזכור שם שמים לבטלה, רק יאמר 'קרבן לד", 'עולה לד", לכן מהאי טעמא לא כתיב 'אלוקים ברא בראשית', דחשינן שמא ימות וכו'. והנה בלוחות הראשונים כתיב 'חרות על הלוחות', ואמרו חז"ל אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות' ממלאך המות, ואם כן לולא נשתברו הלוחות היה חירות ממלאך המות ולא היתה מיתה בעולם, וזה הסיום 'ולכל היד החזקה וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל', ומבואר ברש"י ז"ל שהן שבירת הלוחות, שאמר לו ה' יתברך 'יישר כוחך ששברת', וחזרה המיתה, לכן 'בראשית ברא אלוקים', ולא כתיב 'אלוקים ברא בראשית', שמא ימות כנ"ל, אבל לולי שבירת הלוחות היה יכול לכתוב 'אלוקים ברא בראשית'.
ב. בפרשת נח, על הכתוב 'זה ינחמנו ממעשנו' וכו', ומבואר במדרש, שנח תיקן להם כלי מחרישה. וקשה להבין, וכי בשביל שנח תיקן להם כלי מחרישה תכתוב עליו התורה 'זה ינחמנו'. אך הענין כך, דעשרה דורות מאדם ועד נח עבדו את ד' רק בחיצוניות לבד, מצות אנשים מלומדה, וכמו הזורע בלי חרישה, אין הזריעה שוה כלום, כי מקצת מתקלקל ומקצת יאכלו עופות, אבל כשחורש ומניח הזרעים בפנימיות האדמה אז יצמח בטוב ויהיה תבואה טובה. כן האדם כשעובד בפנימיות הלב לא בחיצוניות לבד, עבודה זאת רצויה לפני ה'. וזה פירוש שתיקן להם כלי מחרשה, פירוש שלימד להם דרך לעבוד בפנימיות הלב, וזה עבודה גדולה וטובה, ולכן זכה שה' שילם לו מידה כנגד מידה, ולקחו ה' לפנימיות התיבה, והפרישו מרע של כל העולם. ושני בני אדם זכו שה' לקח אותם לפנימית להפרישם מבני אדם, שלא להתערב ברע שלהם, נח ומשה. אולם משה רבינו עליו השלום היה גדול מנח, שהיה רק טוב. וזה הפירוש 'ותרא אותו כי טוב הוא', שלא הורגש כלל מרע של כל העולם, ואך בחוץ היה זפת, אבל חומר בפנים, שלא יריח אותו צדיק ריח רע וכו'. אבל נח לא הגיע למעלת משה רבינו עליו השלום, לכן אף שהפרישו ה' מרע הדור, אף על פי כן הריח ריח רע מהדור.
ג. בפרשת וישב, במדרש 'כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וכו' ואביון בעבור נעלים', ומבואר במדרש שכאשר מכרו את יוסף בעשרים כסף, קנה לו כל אחד ואחד מנעלים. והוא פלא, וכי עד מכירתו של יוסף הלכו יחף ולא היה להם מעות לקנות מנעלים, והלא עשירים גדולים היו השבטים. אך הענין הוא כך, דידוע שכל מקום שהשראת השכינה שורה, אסור לילך במנעלים, כמו שנאמר במשה רבינו עליו השלום, 'ויאמר לו ה' של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. וכן ביריחו אמר המלאך ליהושע 'של נעלך', וכן הכהנים בבית המקדש שקדושת השם היתה שם בהשראת השכינה, היו אסורים לילך במנעלים. והנה קודם מכירת יוסף, שהיו יעקב וכל השבטים הקדושים ביחד, ויוסף הצדיק המקשר הכל עמהם, היה אצלם השכינה כמו בביהמ"ק, והיו אסורים לילך במנעלים. אבל כאשר מכרו את יוסף הצדיק למצרים, אז נסתלקה השכינה משם, והשכינה ירדה עם יוסף למצרים, כמו שכתוב 'ויהי ה' את יוסף', ואז כאשר נתפרדה הקדושה מאותו מקום, הותר להם לילך במנעלים, ואם כן שפיר א הקנו מנעלים.
ד. בפסוק 'ויאמר יהודה מה בצע' וכו', ולהבין זאת, יש לומר דהנה מפני מה לא ידע יעקב אבינו ברוח הקודש שיוסף חי ואחיו מכרו אותו, הוא מפני שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, ויעקב אבינו היה מתאבל תמיד על יוסף, ולכן לא נחה עליו רוח הקודש ולא ידע. ומפני מה היה מתאבל ולא קיבל תנחומים, כי נגזר על המת שישתכח מן הלב, אבל לא על החי, ולכן לא קיבל לעולם התנחומים והיה מתאבל תמיד. וזאת אמר יהודה לאחיו, 'מה בצע כי נהרג את אחינו', פירוש אם באמת נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, הלא אז כשימות יוסף יקבל אבינו תנחומים, וישרה עליו רוח הקודש, ותיכף יוודע לו שאנחנו הרגנו אותו, רק העצה 'לכו ונמכרנו' וגו', ובאמת יהיה חי, רק אבינו יסבור שמת, ולא יקבל תנחומים לעולם, וממילא לא ישרה עליו רוח הקודש.
ה. גבי טומאה הותרה בציבור, אמר בזה על הא דווקא טומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת זב. הלא לכאורה טומאת מת חמורה דטעון הזאה שלישי ושביעי. אך הענין כך, דזה שטומאה הותרה בציבור, מפני שכתוב כי אני שוכן בתוך טומאותם, אף על פי שהן טמאים, שכינה ביניהם, כי אף שנטמאו הגוף אבל הנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל, לא נטמאת. וזה דווקא בטומאת מת, שבא הטומאה רק מהגוף אבל לא מהנשמה, כי באם שהיתה הנשמה לא היה כלל טומאה, לכן אף שנטמא מכל מקום טומאה הותרה בציבור, כי טומאה שבא מגוף לבד אינה יכולה לגרש הקדושה מהנשמות ישראל, וד' שוכן בתוכם והותרה. מה שאין כן טומאת זב וזבה, שהטומאה בא מגוף ונשמה, לכן נטמא גם הנשמה, פסקה השראת שכינה מהם, ולכן לא הותרה בציבור.
ו. בפרשת פנחס 'ויאמר ה' אל משה עלה הר העברים הזה', ופירש רש"י ז"ל משכבש ארץ סיחון ועוג סבר שהותר הנדר, לכן אמר לו ה' 'עלה'. וקשה לכאורה, למה לא נכתב בפרשת חקת תיכף לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג 'עלה אל הר העברים' וגו', למה המתין עד אחר המנין בפרשת פנחס. ונראה בהקדם קושיא אחרת, למה בכל מקום נמנה אפרים קודם מנשה, וכאן בפנחס נמנה מנשה קודם אפרים. אך דמה שנמנה אפרים קודם מנשה הוא מפני שיעקב אבינו עליו השלום אמר 'גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל', שיצא ממנו גדעון, שיעשה הקב"ה נס על ידו. 'אולם אחיו הקטן יגדל ממנו', שיצא ממנו יהושע שינחיל את הארץ לישראל, 'וזרעו יהיה מלא הגוים', שיגדל שמו, שיעמוד השמש בגבעון וירח בעמק אילון. לכן כאשר כבש משה רבינו עליו השלום ארץ סיחון ועוג, סבר שהותר הנדר, והוא יבוא את ישראל וינחיל להם הארץ, ולא יהושע, לכן מנה את מנשה קודם אפרים, וכיון שראה ה' יתברך שהוא מונה את מנשה קודם אפרים, ראה את כוונתו שסבר שהותר הנדר, לכן אמר לו ה' יתברך 'עלה' וגו'.
(כרם, חוברת א, אדר א' תרפ"ז, סי א)
הרב יחיאל אברהם בלנקמן (בלאנקמאן) זצ"ל הי"ד, נולד בסביבות שנת תרמ"ח (1888) להוריו ב"ר שמואל ומרת חנה הדסה בלנקמן מאוסטרובצה.
הרב יחיאל אברהם היה תלמיד מובהק של הגאון הקדוש האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצ"ל.
הרב יחיאל אברהם היה מחשובי הרבנים בפולין שהתפרסם במוחו החריף. ובהיותו סופר ונואם מצוין, שדרשותיו השאירו רושם רב על שומעיו.
הרב פירסם חידושי תורה בכתבי עת תורניים רבים ומגוונים, ובהם: הפרדס (שנה ב, תר"פ, חלק א, קו' ב, סי' טז, שם, קו' ו, סי' סא; שם, חלק ב, קו' א, סי' י, קו' ב, סי' טז, קו' ג סי' לב. חלק ג, חו' ו, סיון תרפ"א, סי' נד, חלק ד, חו' ב, סי' קכב), אוהל מועד, איזביצא (שנה א, קו' א, סי' פ; שנה ב, סי' קנו; שנה ג סי' יג, סי' כח וסי' לה; שנה ו סי' כו); אהל תורה' (קראקא תרפ"ח, קונטרס א, סי' עז, קכג וקמא); קול תורה (שנה ג, קו' א-ב, סי' יג; שנה ד, חוב' טו סי' ב); כתר תורה, רדומסק (שנה ח, חו' א, סי' ז; שנה ט, חשון תרצ"ט, סי' ו); מכתב שכתב לדודו הרב שמואל זאב שלזינגר בענין פרה אדומה, יצא לאור בקובץ תורני מרכזי 'זכרון אריה' (חו' ח, ניסן תשמ"ט, הוצאת איחוד מוסדות גור בארץ ישראל, עמו' לה); דבר בעתו, א, סי' מב; קונטרס זכרון קדושים, חידושי הגרי"ז יוסקביץ, עמו' קס; מרגניתא דרבי מאיר (מהדורה חדשה, הוצאת מכון להנצחת מורשת חכמי פולין (א -רח, רנו, רפו, שז, שטז שכט, שסז, שע, שעא, שעב, שעג, ב – רסב); תלפיות, חוב' ב – סי' יב; עטרת תפארת (עטרת חכמים, שנה א, חוב' ב, סי' כ); הכרם (אדר א תרפ"ז, חוב' א, סי' א – בשם הרבי מאוסטרובצה, וסי' ה; חוב' ב, סי' טו); כרם שלמה, שנה כ קונטרס ט, אלול תשנ"ז, עמו' כז; רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, א, עמו' 230; תורת העולות, עמו' צו-צז; ספר 'אור המאיר', קונטרס אחרון, סי' מז; אודים מאש, אש התורה, עמו' שא. חידוש ממנו הובא בקובץ 'יגדיל תורה', ווארשא (והודפס בספר 'ישיבת חכמי לובלין הישיבה ומיסדה, ב, עמו' פה, ובספר 'במשנת הגאון… רבי מנחם זעמבא', עמו' לט). קושיא ממנו הופיעה בשו"ת חבצלת השרון (יו"ד, א, סי' פג). הובא גם בשו"ת מקדש השם (א סי' מח, ב סי' כא). חידוש ממנו הוזכר באבני שמואל, מאת הרב שמואל אהרן הלוי פרדס, עמו' נו.
הרב יחיאל אברהם התחתן עם מרת רחל'ה בת הגאון הרב שמואל שלמה ברוין אב"ד ליקווא (לוקובה). בנם, ר' מאיר הי"ד, היה ממצטייני התלמידים ב'ישיבת חכמי לובלין', בתורה ובחכמה. הוא היה גם צייר מוכשר, וציורו 'בית המדרש' הוצב בישיבה ורבים התפעלו מהרמה האמנותית הגבוהה של הציור. עם פטירת ראש הישיבה, המהר"ם שפירא זצ"ל, היה הנער ר' מאיר מראשי המספידים.
הרב יחיאל אברהם כיהן שנים רבות כסגן הרב וכראש הישיבה שניהל חותנו בלוקובה. לאחר פטירת חותנו, מילא הרב יחיאל אברהם את מקומו ברבנות לוקובה. משנת תרפ"ד הוא נבחר, בהמלצת רבו, לכהן כרב העיירה שרבשין, השוכנת בין זמושץ' ולובלין. בעקבות כך, כתב האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד ברכה לבני קהילת שברשין: 'אור גדול עלה בשברשין. צהלי ורוני יושבת שברשין כי גדול בקרבך'.
על פי עדותו של מר י' בורנשטיין, (מתוך 'דאס נייע לעבן', ורשה, 12.10.1948) שהובא בספר אוסטרובצה עמו' 295, נלקחו, באקציה בי"א חשון תש"ג (1942), הרב, אשתו רחל'ה, בנם מאיר ואשתו, עם עוד מאה ושמנים יהודים מקהילת שברשין, והובלו לבית העלמין. "הובילו אותם לבית העלמין, וציוו עליהם לכרות קבר ענק, ולרדת לתוכו. הרב ביקש מהגרמנים רשות לומר כמה מילים לעדתו. עשרים דקות דיבר הרב אל בני עדתו, התפלל אתם ואמר את הוידוי'. בעת זעקו 'שמע ישראל' החלו הגרמנים ימ"ש לירות לתוך קבר האחים הגדול, ומיד החלו לכסות את הקבר באדמה, כשרבים מהנרצחים עוד הראו סימני חיים".
הרב משה חיים ב"ר צבי אריה יהודה לאו הי"ד נולד בלבוב בתרנ"ג (1893). בתרע"ד,1914. כבר בגיל 8, הסעיר המונים שיפגינו בשוק־הדגים של למברג על כבודה של שבת קודש. הוא היה עילוי, כישרוני, נואם מזהיר שנחשב כאחד מהרבנים החשובים של תקופתו