קטגוריה: מצבו של עם ישראל

היהודי רץ ונחפז

חיינו עתה אברהם שונים מהחיים מלפנים. אפילו מהאדוקים יש חלק ששונה מאלה שמלפנים. כמו שביארתי לך אברהם אז חלק גדול מההורים עכשיו, כבר נשמעים לנו, רק מספר מועט נשארו אומרי תהלים הסובבים בבית המדרש. מובן מעצמו, כי לקבל מניין בכל יום מאומרי תהלים קשה מאד. עוזר ה', כי אז נמצאו עוד אבלים כמוני וביחד היה מנין. ואפילו מאלה שבאים תמיד אל בית המדרש גס הם רוצים שהתפלה תלך "בעקספרעס" ובעשרה רגעים יהיה חסל. ואנחנו האבלים מובן וידוע, כי אין לנו סבלנות כבר לחכות לרגע שנהיה מאחורי כתלי בית המדרש. עתה אספר לך אברהם בפרוטרוט איך הכל היה נעשה. אבל אבקשך, אל תתרעם עלי, אף על פי שאמרתי כי אעשה זה בקצור, אבל ברצוני לבאר לך כל זה בפרוטרוט, ויודע הנני, כי אדם בעל מגז טוב הנך אז בוודאי יהיה לך סבלנות לשמוע אלי. אם היה לי סבלנות לסבול שנה שלמה, אז יהיה לך סבלנות לשמוע כחצי שעה. אף כי לבך מתכווץ בשומעך את צרותיי שסבלתי מהדינים הישנים וקשה לך לשמוע, בכל זאת הט אוזנך ושמע.

"צרות האינטליגנט"

כשהתוודעתי לסיטואציה של המשוגעים שנמצאים בבית המדרש והרגשתי, כי לא רוצים הם כי ימהרו עם התפלה, כפי שאנו, האבלים, חוץ מאחדים אדוקים, רוצים. אבל לא השלימו אתי רבם וחלק מהיהודים. והיהודי שהזכרתיו כבר לך, זה שמקבל אצלי לפעמים לטים אחדים גמילת חסד, אז אספר לך מה היינו עושים…

אבל ראשונה אספר לך באיזה אופן הייתי נותן לו גמילת חסד. הוא צריך בראשונה לקרוע את לבו מרב דבור ולהקיא את הריאות ולספר מעט לשון הרע ועוזר לי לחרף ולגדף את המתחרים במסחרי, אז רק הוא מקבל את הגמילת חסד. כמובן היהודי הוא כבר שלי. בעדי הוא ילך במים ובאש, כי הוא מכירני כבר היטיב, כי בחנם לא אתן את כספי. ואותי היהודי הוא גם אדוקי.

אז אשוב אל עקר המעשה. יהודי זה היה בעוזרי. כשהייתי מתחיל בתפלה או בקדיש, ומובן, כי "העברי" שלי היה מעיר אצל האדוקים גועל נפש. כי, כאשר הייתי מתחיל להתפלל אז שורות שלמות פרחו מהסידור, אותיות פורחות באוויר. כאשר מגידי התהלים היו רק מתחילים ב"מזמור שיר חנוכת", אז אני כבר הייתי אצל "ברכו". וכשהם הגיעו לברכו, הייתי כבר אני ב"עושה שלום". ונגינתי לתפילה היתה בכל פעם שונה. הלילה ששחקתי בקובייה, אז רואה אני בסידור: נייטלאך, מלכים, מלכות, אקונקען, פאקער, משחקים שונים נשלל צבעים". מובן, כי ניגון התפלה היה דומה לניגון בשעת משחק קלפים. וזה כשבקיא במשחק קובייה יודע את ניגון המשחק. ואם קרה מקרה שהתבדחתי, הייתי מתפלל בניגון דק בחשאי שהיה נשמע בקושי. מה אאריך לספר לך אברהם, היהודים האחדים מגידי התהלים, גם הם סבלו ממני מעט. בראשית, כמו שספרתי לך, סבלתי מהם, אבל תיכף כשמת אבי, נשאר אצלי לשכור רבי שילמדני להתפלל. כי כאשר הייתי מתחיל בתפלה, אז היהודים האלה היו מכים בשלחן. איפה זה נשמע, כי יהודי יאמר ככה "עברי", ועוד כל כך ימהר כמו חיית היער. ועוד טענות כאלו. כמעט שהייתי מסכים אתם. מה הם אשמים, כי אבי מת. אבל תיכף קבלתי את עוזרי עוד אנשים כמוני, ואחדים מאלה היהודים הרוצים שאגמור מהר והיהודי שלי. זה שהזכרתי אותו כבר, עמהם התחילו חיים חדשים. כאשר מגידי התהלים היו מכים בשלחן ורועשים, שאני מהרס את "העברי", אז הקדים היהודי שלי, של הגמילת חסד, ואלה הממהרים להתפלל, היו יוצאים בלשון, שעל אפם וחמתם היו הם מוכרחים לשתוק. כי אלה שרצו מהר לגמור, היו מתרים בהם: "אם תרעישו אז בכלל לא נבוא אל בית המדרש". כי גם ככה האשה והבנים והסביבה לועגים לנו, כי הולכים אנו להתפלל, ואתם עוד תעשו מהומה? אז כלל לא נבוא! וככה שמגידי התהלים פחדו כי יחסר להם למניין, אז באין ברירה הצטרכו לשתוק. אז מבין אתה אברהם כשהם שתקו שתקתי גם אני. ולא הלכתי להתלמד להתפלל והתפללתי כרצוני. עתה תבין, אף על פי שהתפללתי שנה שלמה, נשארתי אותו הנכה כשהייתי. ויתברר לך עד כמה סובל אני מהיארצייט. תרצה לשאול: יש לך יארצייט, אבל יכולים הלא להסתפק בקדיש לבד בלי להתפלל לפני העמוד, בזה היית צודק. זה היה טוב אלמלי "הקדיש" שלי היה "קדש" באמת, אבל "הקדיש" שלי הוא בלי רגלים וידיים. תתפלא: לא לדעת להתפלל משנה שלמה כבר ביארתי לך, אבל איך אפשר לא להתלמד קדיש בשנה. אבל כשתאזין עוד רגעים מספר יתברר לך הכל ולא תתפלא. כמו שספרתי לך, היו בין האדוקים כאלו שרצו שהתפלה תגמר אחת שתים. אז תפלתי היתה באופן זה: כאשר הייתי בסוף "מזמור שיר חנוכת", זאת אומרת, גומר "לעולם אודך" והתחלתי קדיש, אז היו עזרי, אלה המתפללים המהירים, כבר בקפיצה אצל "ברוך שאמר", והיו מתחילים כבר בהודו. ומגידי התהלים היו רק בהתחלת "מה טובו". אז היה רעש מאחור ומלפנים ואני הייתי שבע רצון. והייתי משתמש בשעת הכשר לטחון את הקדיש כדגן בטחנה. וככה גם היה בקדיש ב"ברכו". וכאשר הייתי מגיע לקדיש לפני "ובא לציון', ואחרי עלינו, אז אלו הממהרים בתפילה כבר היו ברגל אחת על סף בית המדרש ובאחת ברחוב. ומגידי התהלים עמדו אז שמונה-עשרה, כמובן, כי קדשים אלו גם כן היו נטחנים לקמח. עתה תבין, כי משעת התפלה לא יצאתי מלומד שלם. לא התלמדתי להתפלל ולא לאמר קדיש. תשאל אצלי, אז למה לך להצטער, תפטר באופן כזה גם מהיארצייט. כן צדקת כשהיארצייט נופל בימות החול, אז חצי צרה. כי האמנות מהתפלות והקדשים ידועה כבר לי. עיקר הצרה אצלי עם התפילין. אני צריך לחפש ימים אחדים עד שאני מוצא אותם. אשתי היא אפנית, אינה יכולה לסבול תפילין לנגד עיניה. אז כמובן היא זורקת את התפילין במטבח אל השפחה איפה שנמצאים כל הסמרטוטים. אז טוב כשיש אותה השפחה שידוע לה, כי פעם בשנה משתמש אני בתפילין. והיא חושבת כי התפילין אצלי הם אוצר ממש. באמת, גם היא כבר הצטרכה להבין, כי הם אצלי מות, ממש ככבלים על ידי אסיר. וחוץ מזה, אלמלי היו יקרים אצלי התפילין, אז אשתי לא היתה משליכם במטבח, כי את שמלותיה מחזיקה היא בארון. אבל השפחה חושבת כי התפילין יקרים אצלי עוד יותר מבגדים, הם ממש אצלי כאכילה. וכמו שאי אפשר להתקיים בלי אוכל ככה גם בתפילין. וכיון שאוכל מחזקים במטבח, ככה גם תפילין. מפני זה, היא אינה מתפלאת, שאשתי זורקת את התפילין למטבח כי השפחה רואה, בעת אשתי הולכת אתה אל השוק, לקנות תרנגולת ותפוחים והיא מבלה שמה שעות אחדות וכאשר היא כלתה את מלאכתה היא נותנת לה הכל לשאת הביתה והכל משאירים במטבח, אז בוודאי ככה גם עם התפילין.

בכלל תשאל אותי אברהם: מאין יודעת השפחה מה זאת תפילין? אז אענה גם על זה. שפחתי לפני שהיא באה אלינו, היא שרתה בבית יהודי ממגידי התהלים, שהלך בכל יום ויום אל בית המדרש ואשתו היתה משגיחה על הטלית ותפילין ולעתים קרובות כובסת את הטלית. כי הוא היה משתמש בטלית בכל יום ויום. ויושב בטלית ותפילין שעות אחדות ביום בית המדרש. אז הטלית היה מתלכלך, מפני זה היתה אשתו כובסת אותו לעתים קרובות. והשפחה ראתה, כי את הטלית כבסה בעצמה, ולא ביחד עם הלבנים. מפני זה השפחה יודעת מתפילין.

תשאל אצלי אברהם, השפחה הלא רואה שאני אין דרכי להשתמש בתפילין בכל יום חוץ מפעם בשנה, אז אענך תירוצים אחדים. ראשית חושבת השפחה, כי הנני עוד יותר חרד מבעל הבית שלפני זה. אצלו זה היה מלבוש פשוט שמשתמשים בו בכל יום. למשל כמו כתונת שאינם עוזבים במטבח. אבל עלי חשבה, כי אצלי התפילין מאכל כה טעים שמשתמשים בו רק בחג הפסח, פעם בשנה. השפחה ידעה, כי חג הפסח, הוא חג חשוב וקדש מאד על היהודים שיש כלים מיוחדים שכל השנה שומרים אותם בעליהם והם מיודעים לחג הגדול הזה. אז היא חשבה, כי גם התפילין שייכים לחג הזה ובהם משתמשים רק בפסח. ומפני שבארון היו כלי חג הפסח ביחד עם התפילין.
אז זה היה כבר די בעדה כדי להבין, כי גם הם שייכים לחג. שניה: השפחה שהיתה בראשונה אצל האדוקי שאנו נקרא לו ינקול, היתה שבעת רצון מאד ממשרתה ולא רצתה לשאול שום שאלות. כי בהיותה אצל ינקול ואשתו לאה אז היא סכלה הרבה צרות מדינים משונים. למשל: בהיותה אצלם וכשפעם היתה שמה כף חלב בתוך קדרת בשר אז היה קם רעש ומהומה. ותיכף רצו אל הרב בשאלה. וכאשר חס וחלילה טיפת חלב נשפכה לסיר הבשר אז המהומה גדלה עד אין לשער. וביום כזה ארוחת הצהרים חסרה ולא היה מה לאכל. והצרות בשעת הכנת תרנגולת. לאה עצמה היתה מטפלת בה מוציאה גידים קטנים כאלה. ואם קרה שמצאה איזה דבר לא כפי רצונה למשל: הכבד גדול יותר מדי, המעיים אינם נקיים או מחט חס וחלילה, ובכל יום כמעט היתה לאה רצה אל הרב בשאלות שונות. ואם הרב אמר טרפה, אז התרנגולת יכלה להיות שמנה עד מאד, לאה, שנטרפה דעתה, היתה משליכה אותה ועוד נשארה שבעת רצון מפעולתה.

ואם חס וחלילה השגיחו איזה דבר בתרנגולת מבושלת, אז כבר לא אכלו והשליכו החוצה את כל הכלים. והשפחה שבראשונה היתה אצל אדם אינטליגנטי כמוני, סבלה מאד מטרופי הדעת של בעליה ינקול ולאה. ועתה כאשר השפחה שבה אלי ואינה רואה במנהגים משונים כמו שרגילה היתה לראות אצל בעליה האדוקים, שמחה מאד ולא פנתה בשאלות על דבר תפילין וכו'.

אבל אל תחשוב אברהם, כי אני אינני שולח לשחוט אצל השוחט, או לוקח בשר טרפה, לא מפני אדיקות. הנך שומע ממני ומזוגתי תחיה, כי אין אנו אדוקים כלל, יודע אתה למה מאחל אני לזוגתי בריאות, כי לה אני צריך להודות, כי נהייתי לאדם אינטליגנטי. כי כאשר אני לבין עצמי הנני גם כן מבית של אדוקים, אבל אשתי עשתה אותי לאדם. זה שאני שולח עוד לשחוט, הדגשתי שזה לא אדוקות חס וחלילה. אבל אין ברצוני, כי האדוקים ישיחו בי. לנו לא היה זה גורם צער ביותר. אלא שלפעמים עושים שמחה ומוכרחים להלוות כלים אז לא ירצו להלוות לי. וגם אלה חצי האדוקים לא ירצו לאכל. אין בחפצי, כי ירמזו עלי באצבע. אבל מה ששייך לשים כף חלב לקדרת בשר או עשיית תרנגולת, אז אנו אינם עושים מזה רעש. אם נצק טפת חלב אל סיר הבשר, אז זוגתי חס וחלילה שתיתן לשפוך את האכל או להשליך החוצה תרנגולת שנמצא בה מחט? ומפני זה השפחה שבעת רצון מאוד ואינה פונה בשאלות.

לכן אברהם הלא התחלתי לספר לך על דבר "היארצייט" וצרות התפילין שצריך אני לחפשם ואחר כך לנקותם. זה טוב כאשר יש אצלי אותה השפחה כמו שהדגשתי בראשונה, אבל כאשר קורה, שאלי באה שפחה חדשה ששרתה בבית מאקס שכני, והוריו עדיין חיים ואינו מצטרך בתפילין, אז לא ידוע לשפחה מה זאת אומרת תפילין. אז כאשר אשתי זרקה אותם למטבח, לקחה השפחה והשליכה אותם במקום שמשליכים את יתר האשפה. אז רע ומר לי. מוכרח אני ללכת להלוות תפילין. והלוואה זו אפשר רק לקבל אצל האדוקים, כי אצל האינטליגנטים לא תמצא דבר כזה ששמו תפילין. וללכת אל אינטליגנט שגם הוא מצטרך בתפילין פעם בשנה, אז גם אצלו התפילין במקום סתר כמו אצלי. אז הוא הלא לא יבטל יומיים בכדי למצוא אותם.

ממילא אברהם! ברגע כזה אין לי עצה אחרת רק לפנות אל השמש. הוא כבר מביא בעדי זוג תפילין. והוא שם כבר עלי את הכבלים כשהשל ראש על חטמי והשל יד על כתפי וממש איני יכול לזוז ממקומי. אבל זה חצי צרה. אבל כאשר הביש־מזל גורם ו"היארצייט" שלי חל ביום השבת, אז עוד רע לי יותר מיום חול כאשר אני מוכרח לטפל בתפילין. בשבת ישנם כבר יהודים שונים בבית המדרש, בשבת מתפלל כבר חצי חזן, וכולם מתפללים אחריו, מוכרחים לאמר קדיש שלם ולא טחון. ובעשותי מלאכה זו נשברים שני והעולם שונה. אחדים צוחקים, אחרים מכעס היו קורעים את בשרי ומתחילים לדבר באבי המת: "או ואבוי איזה קדיש הוא השאיר!

עיקר יסורי בעת שקוראים אותי לתורה ומכבדים אותי במפטיר. כי הגבאים רוצים לקבל ממני איזה סכום הגון, כי הלא כל השנה אינם רואים אותי בבית המדרש. וכאשר מקבלים אותי פעם בשנה ביום השבת, סובבים המחבלים אותי כמו זאבים מסביב לכבש תמה ומכבדים אותי במפטיר. האמינה לי אברהם, הייתי נותן להם כבר את הנדבה ומוחל את כל הכבוד עם המפטיר ביחד. אף על פי שאין בטבעי לפזר כסף על דברי שטות כאלה, אבל מה אעשה שנפלתי בפח? אפילו הייתי נותן את הכסף במזומנים תיכף על הבימה. רק שלא יכבדוני במפטיר. תשאל אברהם אותי, הלא זה שבת, בשבת אין נושאים כסף בכיס. אבל יודע הנך, כי אינטליגנט הנני ואיני נוהנ בשטותים אלה. בקצור מגיע אני למפטיר ושני ועצמותי נשברות וכל מלה דוקרת כמחט בבשרי. וברגע זה הייתי קורע את אבי לקרעים אלמלי היה חי לא הצטרכתי להימצא עתה בין מטורפי דעת אלה. נדמה כאשר יהודי אדוק שעתה עומד ולועג לי, כאשר הוא צריך להיכנס אל ביתי ישפשף היטיב את נעליו וידבר אלי בדרך-ארץ ובהכנעה רבה. ועתה כאשר באתי לבית המדרש צוחק ולועג הוא לי. ואני שב לביתי אכל וחפוי ראש, יגע מהמפטיר ומקלל אני את יומי שנולדתי בין חיות רעות אלה עם דיניהם המטורפים. אבל אשתי מנחמת אותי. היא אומרת לי: "מישינקא אל תדאג, בנינו כבר לא יסבלו כמוך. אנו שולחים את ילדינו אל בתי ספר הגרמנים. ואם הענריך שלנו מבקר את בית הספר היהודי, אין גם זו צרה. עתה אינם לומדים בבתי הספר דינים משונים אלה. וממילא צריך עתה להבין מישינקא, כאשר אנו נמות אז היינריך וניקאלי שלנו לא יצטרכו לאמר קדיש אחרינו.

אז כבר לא יהיו אדוקים אלה ומנינים בכל יום ויום, חוץ מראש השנה ויום הכפורים. ממש היא מחיה את נפשי פראניא שלי. ואני מתחיל לחיות מהתחלה.

לסוף רואה אני, כי אתה אברהם, אדם בעל השכלה ואינטליגנטי, עם זוגתך שרה העדינה, מתנהגים כילדים חסרי דעת. אתם מתחילים לייסד בתי־מדרש וישיבות. לשוב לישן ושבנינו יצטרכו שוב לסבול מהקדיש והיארצייט.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

מבשרך אל תתעלם

במצב כה קשה שחסר לאברהם ושרה פרוסת לחם הם אינם עוזבים את קרוביהם ומכריהם, לוקחים אותם אתם ומחלקים עמהם את הפרוסה האחרונה. עומדים אנו נדהמים ורוצים לשאול את אברהם: "מה הנך עושה? הנך בעצמך עני ואביון הולך אתה לבקש מזון בעדך ולמה לך כל הגדוד הזה?" תענה לנו, כי אלה קרוביך. אבל האם במצב כזה משגיחים על קרובים. יש עשירים ממך שאינם עוזרים לקרוביהם בצר להם. וגם יש כאלה שאת בניהם אינם תומכים. יבקש כל אחד בעד עצמו. אבל אלמלי היו בניך אז כבר לא היתה העוולה כה גדולה. אבל הנך לוקח על שכמך ממש אנשים זרים. ילכו הם את דרכם ואתה את דרכך. כל אחד מחויב לדאוג לעצמו.

והנשים תאמרנה אל שרה: "שרה איך את מרשה, כי בעלך יוביל אתו חברה שלמה של זוללים? הלא גם לכם חסר לחם. יש גבירות אדירות שאינן נותנות לקרוביהן לעבור על מפתן ביתם. ועוד למכירי בעליהם מובן, כי לא. ואת שותקת ועוד מקבלת אותם בסבר פנים יפות בזמן שדרכך כה קשה?" מובן כי שאלה זו אינו שואל כל ישראל: כי חלק ידוע מישראל כשהוא מסתכל במדות אברהם ושרה מחזק זה גם אותם להתנהג כמותם. אבל כאן אני חושב חלק ידוע שהזכרתי אותו בדרשה הקודמת הם שואלים את השאלה אצל אברהם ושרה והמפלגה הזאת מציגה עוד שאלה להם: "בהיותנו עדין תינוקות בית רבם, הרבי למד אותנו אגדה מכם. התעניינו אז מאד על הכל שלמדנו עליכם. אבל עתה כשיצאנו אל החיים והעולם הוא מתקדם ואינטליגנטי רוצים אנו לשאול אתכם ובבקשה ענו לנו על הכל בפרוטרוט, בבראשית יב כתוב: "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען".

רש"י כתב על אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה הכתוב באילו עשו. אבל תדעו לכם אברהם ושרה, כי זה זמן רב שלא החזקנו בידנו חומש, הכל אנו עוד זוכרים מהחדר. אולי עתה לנו יהיה קשה, זה כבר לקרוא, אבל גירסא דינקותא עוד נשאר איזה זכר. אז עתה לפי מושגנו עכשיו יוצא, אבל אל תתרעמו בעד הביטוי, כי הייתם חסרי דעה. אברהם, אדם עדין משכיל ולא פנטי ששבר את אלילי אביו. ואשה עדינה ואינטליגנטית כשרה, איך אפשר שאתם תיסעו ממקום למקום ולגייר אנשים ונשים ולעשותם לאדוקים, מדוע אינכם מתלמדים מאתנו איך אצלנו חי עתה זוג צעיר. חיים חיי תענוג, מתבדחים, מבקרים את התאטרון, עושים קובט, הולכים למושב לצים. רוקדים איש עם אשת רעהו מתרחצים באופן משפחתי, אלו נקראים חיים. אבל לא כמו אתם אברהם ושרה שהולכים הנכם לקרוא ללכת אל בית המדרש. אשה אחת טוענת: אני אף פעם לא הייתי נותנת לבעלי ללכת אל בית המדרש והטלית בידו. או שאני יחד עם הזקנות אלך והסידור בידי. לא ולא. זה היה עסק בעד סבי האדוק וזקנתי. יודעים הנכם אברהם ושרה! הורינו עתה גם כן התחילו להתלמד מאתנו וגם הם כבר מתחילים להרחיק רגלם מלכת אל בית המדרש. האמינו לנו, כי גם ביום טוב אין אנו הולכים אל בית המדרש. חוץ מראש השנה ויום כפור. אז כבר מוכרחים ללכת, כי יש ביוש בפני אומות העולם. אבל שמחים אנו כשנפטרים משני ימי החג האלו.
אחר כך פונה הגבר אל אברהם: אברהם האמן לי, כאשר מוכרח אני ללכת אל "יארצייט" אז לי קשה באמת כל העסק. ראשית כל, אין אני סובל אלה האומרים תהלים יומם ולילה, אלה הם גונבי דעת ה'. ושנית, מסתכלים עלי ברחוב כעל אדם שנטרפה דעתו. מכירי שואלים אותי: מה אתך, מה הנך עושה היום בבית המדרש. כי כל אחד יודע, כי הנני אדם אינטליגנטי מתקדם, אז מה לי ואל בית המדרש. אז לך וספר לכל אחד, כי יארצייט לי היום. כי אמי או אבי מתו והשאירו לי צרות לירושה. אברהם! אין לי ממש מלים לספר אסוני. השנה הראשונה עברה עלי בצרות ובקושי גדול. תאר לעצמך, כי לא התפללתי זה שנים רבות, זאת אומרת, מהותי תינוק בן עשר. ותפילין לא הנחתי, כבר שכחתי את הזמן, אלא ביום בר מצוה. אז תפילין להניח, איננו יודע בכלל איך מתנהגים בהם, ומלדעת להתפלל אז אין כבר מה לשאול. כי בראש השנה ויום הכיפורים כשהייתי כבר בא אל בית המדרש היה זה תמיד באמצע ולפני הסוף כבר היו רגלי מאחורי המפתן. אז תאר לך את מצבי הנורא כשהצטרכתי ללכת אל בית המדרש שלש פעמים ביום ולהתחיל להניח תפילין כתינוק. ובכל פעם היה נגש אלי אחד מאומרי התהלים והיה מרמז לי, כי השל ראש לא על מקומו, מגיע ממש לחוטמי, והשל יד תיכף ייפול. במלה אחת, מתנהג ומלמדני כחייל צעיר בצבא. ואני חושב לי בלבי. מה רוצה האדם המגוחך הזה, הייתי דוחף אותי ברגלי שישכח איפה הוא נמצא. אבל עלי להתאפק ולעצור בעד כעסי. נפלתי בפח בין אנשים גזלנים אלה. ועתה התפלות שהאדוקים בדו מלפנים, עוד נשאר מנהג ישן, כי אבל צריך להתפלל לפני העמוד, ואני צריך לעמוד ולהיות שליח צבור. האמינה לי, אברהם, אלמלי יכולתי והיה בכוחי אז הייתי שורף את העמוד עם בית המדרש ועם כל יהודיה הגנבים הקורעים שמים בקריאת התהלים. אז מבין אתה כבר את צרותיי? וכאשר אני מתחיל להוציא מפי את המלים הראשונות מהתפלה, מתחילה מחיאת כפים… ולולא אחד יהודי שמכירי שמקבל פעם בשמיטה אצלי גמילת־חסד, אלמלי הוא לא היה בעוזרי אז אללי היה לי. וכאשר אני זוכה כבר לעזוב את העמוד הארור בא אני לביתי מכוסה זיעה ובלי נשימה. ואני מתחיל לקלל את המוות, לולא המוות אז לא הצטרכתי להתפלל עתה. ובכל יום מתגדלת אצלי השנאה אל בית המדרש. כבר ספרתי לך אברהם את הצרות שסבלתי בשנה הראשונה למות אבי ממגידי התהלים. ועתה סלח נא לי אברהם ואל תפקע סבלנותך לשמוע גם מהיארצייט. כשנכנס אני עתה לבית המדרש ליארצייט מתחילות עוד הפעם צרות על ראשי. עוד הפעם תפילין וטלית. פה שמתי את התפילין לא נכון, כאן הטלית לא כמו שצריך, ועוד הצרות עם התפילות והקדיש. תשאל אצלי בוודאי אברהם, הצטרכתי כבר לזכור את התפלות והקדיש מהשנה הראשונה של אבלות. כי כפי שספרתי לך, אז כמעט שחצי מת נשארתי משנה זו. ימי זיעה נשפכו ממני בכל יום. הלוואי תשפך זיעה מאומרי התהלים כמו שנשפך ממני. אבל אענה על שאלתך, ראשית כבר זמן רב שמת אבי, כבר זמן לשכוח. שנית, אז גם כן לא ידעתי. חושב הנך אברהם, כי מוחי סתום, לא יכולתי להבין? אבל תשאל: בכל זאת בשנה שלמה אפשר להילמד, אז אענה לך בקצור. וכפי שרואה אתה הנני לך רע וידיד מסור, כי רואה אני, כי גם אתה ברחת מהאדוקים, מקווה אני, כי תאמין לי ולתשובתי על שאלתך.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

מאהבת הקיצור, הבאתי להלן רק מקטעים מאמצע מאמר חשוב זה, מאת הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, שהתפרסם בספר "מכתבים מירושלים" (עמ' 96-99). הדברים במקורם, ארוכים ומפורטים יותר, ומומלץ לכל המעוניין לגשת למקור ולראות את הדברים בשלמותם.

היחס בין החינוך הדתי לחינוך הכללי השתנה מאז המאה החולפת. תחילה סונוורו היהודים שהיו רחוקים מן התרבות הכללית, על ידי האור הזר, החדש והשופע שזרח עליהם לפתע בתקופת האמאניציפציה. ברם, כעבור זמן מה העמידו את ההשכלה הכללית במקום הראוי לה לצד התורה. בית הספר הכללי לא היה עוד בבחינת "הגולל הסותם על קבר הדת", והדת לא היתה המתחרה הקנאית של המדעים הכללים. על ידי כך חדל למעשה הנימוק ל"איסור" [של לימוד מקצועות כלליים בבית ספר] להוות גורם משכנע.

כמו כן התערער היסוד השני להתנגדות רבנים לבתי הספר , והוא מתייחס להתפתחות שחלה כאן בשנים האחרונות. תהיה זו כמעט איוולת לטעון היום, שכל התושבים היהודים בירושלים חיים למען לימוד תורה וקיום מצוות בלבד. המטייל בירושלים ברחובות ירושלים ובסמטאותיה, וסופר את החנויות, את הדוכנים, את בתי המלאכה, את האולפנים, את בתי החרושת, את בתי המרקחת ואת הבנקים המעידים על פעילות ויצירה בששת ימי החול, ידע להעריך את מספרם הרב של נוטשי סיסמת רבי נהוראי: "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה" (קידושין פב,א). דומני שאפילו אחד מתוך חמישה מיהודי ירושלים אינו רואה את מקצועו בלימוד תורה. על פי רוב אלה הזקנים ההופכים את ימי החול לשבתות, והדוחים כל עיסוק במלאכת העולם הזה מפני ספר תהלים ודף גמרא; קשישים אלו הגיעו לגבורות ומבקשים לסיים את חייהם בשלוות קודש ולא במירוץ אחר מלחמת הקיום. ולעומתם הצעירים, שסיימו זה עתה את מסלול לימודיהם בבתי המדרש או במוסדות החינוך, שואלים את עצמם את השאלה הרצינית, כמו כל אחד מאתנו: מניין אשיג לחם לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי?

גם בארץ ישראל למדו להבין שכדור הארץ מסתובב ואינו עומד במקומו. הארץ התעוררה מבדידותה המרוחקת ומן השלווה המתבוננת שלה, ונסחפה בזרם המאבק על אמצעי הקיום. מרצון או שלא מרצון למדו גם כאן על כוחה השליט של המציאות, שאין בנמצא חומה סינית המגינה על החיים בארץ הקודש וכי אין שולטים כאן חוקים שונים מחוקי העולם. כבר האמורא אביי ניבא שחלק הארי של האנושות לא יצליח לעולם להתקיים מלימוד התורה בלבד. איני יכול לא לצטט את הפרק הנפלא במסכת ברכות (לה,ב) במלואו:

"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך', נהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רבי שמעון בר יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום -מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר:  'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'… אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן".

רבי שמעון בר יוחאי מחולל נצחונות עד עצם היום הזה. עקרונותיו נשמרים עד ימינו ונשארים בעלי תוקף. במירון, מקום קבורתו המפורסם, במרחק רכיבה של שעה וחצי בערך מצפת, התיישב עתה מניין תלמידי ישיבה על מנת "ללמוד" באתר קדוש זה. ערבים מביאים להם מידי יום ביומו מזון מן העיר. שם יושבים האברכים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות ללא הפרעה, רכונים על הכרכים עבי הכרס של התלמוד. כפעם בפעם יגיע לשם מבקר המבקש להתפלל ולשטוח את תפילתו החרישית ליד הקבר. רק פעם אחת בשנה, בל"ג בעומר, באים אלפים מצפת ומסביבותיה לחגוג את יום פטירת רבם הדגול, בשמחה ובכבוד, ושוב ישוב השקט אל כנו. מכל האירועים המתרחשים בעולם הגדול, לא נשמע ולא נודע דבר במירון. תושביה מתהלכים ברחובות פומבדיתא ונהרדעא ומשוחחים עם רב אשי ורבינא. המבקר בצפת צופה בגעגועים אל עבר הכיפה הלבנה מעל קבר האיש הקדוש. הידיעה שהודות לתרומתו שלו יושבים שם אברכים השקועים בדברי רבי שמעון בר יוחאי, מרגיעה אותו. קשה לחשוב על כבוד גדול יותר לזכרו.

עם זאת, רק כאשר קבוצת נבחרים קטנה מתייחדת במקום ובודד ושקט, הצדק הוא אכן עם רבי שמעון בר יוחאי. אך כאשר גדל מספרם – עקרונותיו אינם בני ביצוע. העובדה הפשוטה שיושבים עכשיו בין שלושים לארבעים אלף יהודים בירושלים, מדברת בעד עצמה. פשוט לא ייתכן למצוא קבוצה של שלושים אלף אנשים בעלי נכונות כה רבה לוויתורים, בעלי שלוות נפש כה עמוקה, ודחף מועט כל כך לעבודה, כדי להשתקע בעולם הרוח, רחוקים מכל העסקים ומוכנים ומזומנים להתקיים בצנעא מתרומות הזולת המספקות להם לצורכי החיים הנחוצים ביותר.

בקרב מספר כה גדול של בני אדם לא יהי רבים המסוגלים ומוכשרים ללימוד מעמיק דיו, כדי להרגיש את הסיפוק ושביעות הרצון מעיסוק בלימוד התורה בלבד. ובנוסף לכך, ה"חלוקה" פיגרה אחר הגידול שחל במספר הזקוקים לפרנסה. החלק המגיע לכל אחד מצטמצם יותר ויותר, ועקב מצוקת הקיום גדל, מאונס או מרצון, מספר התרים אחר אפשרויות פרנסה, במסחר ובמלאכה. אפילו לוא היתה ארץ ישראל נשארת מוגנת כמו בעבר מפני כל השפעה מבחוץ, השינויי החברתי צריך היה שיתחולל מבפנים; דהיינו, תמיד תישמר החלוקה בין זבולון לבין יששכר, בין החלק האחד העוסק בפרנסה לבין החלק השני העוסק בלימוד. והראיה – הרעיון הראשון להקמת יישוב והביצוע של ייסוד פתח תקווה, לפני עשרים ותשע שנים, מקורו בירושלים עצמה…

דומני שאין להצטער על השינוי שחל במבנה הכלכלי. אדרבה, עלינו לברך על כך. לפי ניסיוני, כבוד היהודי האמיתי וגבורת בני ישראל הממשית לא צמחו על יסודות הישוב הישן. באווירה כזאת איש אינו חש שהוא נמצא בירושלים, עיר הקודש, במלוא מובן המילה. יפי היהדות ותפארתה, כבוד התורה, לא התבטאו שם. כיצד פירש רש"י את פרק התלמוד שציטטנו? (ברכות לה,ב) הדבר קשור לעיסוק בדברי תורה "שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה": "אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין קמח אין תורה!" (אבות ג,יז). לכך חייב להסכים כל אדם, שלא בא לדון על ארץ ישראל באופן ערטילאי, אלא מתכוון לקיים בעצמו ויחד עם בני ביתו את מצוות ישוב ארץ ישראל, האוהב את רעהו כמותו, ולא יטיל על הזולת דבר, שלדעתו ימיט אסון על עצמו ועל בני ביתו.