קטגוריה: מוסר

הרב ישראל יעקב לובצ'אנסקי נולד בתרל"ב ,1872, בכפר מוש, לרב חיים לייב הרב של הישוב היהודי המתחדש בברנוביץ שבוואלין. הרב חיים לייב היה גאון, צדיק ואוהב ישראל אמיתי . ביתו המלא תורה, היה אכסניה לכל עובר אורח.

משחר נעוריו הצטיין ישראל יעקב בכישרונות נעלים ובמידות טובות. כשגדל ישראל יעקב נשלח ללמוד בישיבת נובהרדוק, שם עשה חיל בתורה והתעלה במדרגות היראה. ר' יוסף יוזל הורוביץ, ה"סבא" מנובהרדוק, בחר בו כחתן לבתו מרת פייגא מלכה. הוא עזר ל"סבא" לנהל את הישיבה בחרקוב שבאוקראינה והתמסר כולו לחינוך בני הנעורים.

אחרי פטירת אביו, בשנת תרס"ו, מילא את מקום אביו ברבנות ברנוביץ. בתקופה זו נהג רבי ישראל יעקב להשכים בכל בוקר ולחטוב עצים, להסיק בהצנע את התנור בבית המדרש, ולשאוב מים עבור המתפללים, בכדי להקל על מלאכת השמש.

לבקשת חותנו עזב את תפקידו ברבנות ברנוביץ ומסרו לגיסו הרב דוד וייצל. הוא חזר לישיבה בנובהרדוק ועלה בהשתלמות ביראת ד'.

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה עם חמו-רבו לרוסיה שם עזר לו הרבה בהפצת תורת המוסר וביסוד ישיבות נובהרדוקיאות בערים חרקוב, צאריצין ועוד.

בשנת תר"פ עבר מרוסיה לפולין יחד עם התלמידים הגדולים של ה"סבא". הוא התקבל להיות ה"משגיח" בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ,  לצידו של הרב אלחנן וסרמן, והתמסר כולו לתפקידו. בכל ערב שבת היה הולך אל לשוק ומזכיר לחנונים על השבת הממשמשת ובאה. הוא אהב כל תלמיד אהבה עזה, התעניין במצבם ודאג לכל מחסורם. היתה לו השפעה אדירה על התלמידים. הוא נודע כפדגוג אומן, מלהיב לבבות לתורה ויראת שמים, בעל מידות נשגבות וענוותן הבורח מן הכבוד, ונחשב כאחד מהדמויות המרכזיות בכל עולם הישיבות בדור שלפני החורבן.

הוא היה אישיות נפלאה. קיצוני ביראת השם וותרן לכל אשר נגע לו עצמו. היה תמיד מהלך עמוס מחשבות, מדקדק בכל דבר כחוט הערה . הוא לא היה מצליף בשיחותיו, אלא מרטית את הלב, מלטף ומזכיר כי כל רגע בחיי האדם הוא יקר מפז. כהולך בדרך רבו, ראה בלימוד המוסר את הדרך היחידה לשלימות הדם. בשיחותיו בפני תלמידי הישיבה הרבה מאוד לדבר על הכח הטמון בלימוד המוסר יום יום. בלומדו מוסר בניגון עצוב הוא היה שוכח הכל ומתלהב. הוא היה עובד ד' בכל נימי נפשו ודרש זאת גם מתלמידיו.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלוש מאות תלמידים. התלמידים הצעירים חזרו ברובם לביתם, והמבוגרים בחלקם התפזרו למקומות שונים. ר' אלחנן ור' ישראל יעקב ברחו יחד עם קבוצת תלמידים , והגיעו לאחר תלאות רבות לעיר קובנה שבליטא, באמצע חודש סיון תש"א. כעבור כשבועיים, כשנכנסו הגרמנים לעיר. הם הוכנסו לגיטו סלובודקה, שם סבלו קשות מהתעללויות אכזריות. בתקופה זו הרבה הרב ישראל יעקב לדבר על אמונה וביטחון בד', תוך שהוא מחזק ומעודד את האנשים סביבו. הוא קידש וטיהר עצמו לקראת קידוש השם. הרב ותלמידיו נספו על קידוש השם במבצר קובנה ונקברו בקבר אחים. השם יקום דמם.

יום הזיכרון שלו –ע"פ ספר מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם – הוא בי"א תמוז תש"א (בספר המוסר והדעת, עמ' 115, מופיע תאריך אחר. וראה בויקיפדיה שם מופיע ה' במרחשוון תש"ב).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, מורה האומה ח"ג 154-158, אור אלחנן ח"א קנה-קס. מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם עמ' 335, תורת המוסר עמ' 185, הנאמן ניסן תש"ט עמ' 22).

תחושת המחר / הגה"צ ר' ישראל יעקב לובצאנסקי זצ"ל הי"ד

נרשם בידי הרב בן ציון ברוק ופורסם בביטאון הנאמן, תל אביב ניסן תש"ט, עמ' 22-23.

עתה ירא פרעה איש נבון וחכם ויפקד פקידים על הארץ וחפש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' (בראשית מא, לג).

לכל התכניות שהציע יוסף לפרעה שיקציב את כל אוכל השנים הטובות ויהיו לפקדון לשבע שני הרעב היו דבר הגיוני מאוד, לכאורה כל אחד שיידע כבר את הסוד שיבואו שבע שני רעב מבין שיש להכין משנות השובע לשנות הרעב. מה צריך לכן, באיש חכם ונבון דוקא שיפקד פקידים על הארץ?

אבל כאן לפנינו דבר מיוחד במינו, והוא ההכנה הנפשית לקראת המחר השונה מן היום תכלית שנוי. בטבע העני והדל שידאג גם לפירורים משלו, מפני שהמחסור עומד על מפתנים והוא מדגיש בו בחוש. לא כן המושפע בטובה, שקשה לו לחסוך. יש מדינות עשירות שזורקות אלפי של מיני מזון, משום שאין זה נחשב בעיניהם, ואף כי יש לחשוש שמא יחסר להם בשנים הבאות. כך היה המצב במצרים. יוסף צפה  שבשבע שנות השבע כאשר שנה אחרי שנה תהיה הארץ משופעת בכל טוב ואין אוכל נחשב למאומה, הרי אף שידוע להם כי בעוד שנים אחדות יופסק השבע ויבוא רעב גדול, בכל זאת, כל עוד לא רואים בחוש את הרעב — יתכן שאנשים יתרשלו מלעבוד את האדמה וגם יהיו פזרנים בתבואה.

הלכך היה צורך באיש חכם ונבון שידע לעורר את העם על סכנת הרעב. "וחמש" פירש"י כתרגומו "ויזרזון" שיזרז את האנשים שיזרעו בכל יכלתם, שלא ישאירו שטח אדמה פנוי מזריעה ויאחסנו בצורה מתאימה את התבואה שיאספו. ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ היינו שגם הנולד בעתיד יהיה לפניו כדבר מוחשי, כדבר המתרחש עתה, שיראה בשנות השובע את הרעב ממש פוקד אותו ואת בני ביתו, שיראו את המחר כאלו הוא כבר בא היום

וכזו ממש צריכה להיות הרגשת האדם ביחס לעניניו הרוחניים. ימי חיי האדם ספורים עלי אדמות, אחר כך יבואו ימי החושך, מה שלא הכין האדם לעצמו – יחסר לי ולא יושלם משום מקום, כמ"ש חז״ל "העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא לשבת, מי שלא טרח בערב שבת -מה יאכל בשבת" העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים מי שלא הכין ביבשה מה יאכל בים, (ע׳׳ז ג׳). והנה בעוה״ז התורה והמצוות נתונים לאדם ממש בחנם, מתגלגלים ברגלי אדם על כל פסיעה ופסיעה, ובכל זאת פעמים רבות אדם דש מצוות בעקביו נדמה לו כי עוד יספיק כי יש עוד זמן לאסוף מצוות ומעשים טובים. אבל האיש החכם והנבון יודע שלא לבטל מימיו ושעותיו ומזרז את עצמו שלא להתעצל להכין צידה לדרך, לשנות הרעב הבאות אחרי ימי חייו, כפי שמשלו חז״ל, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה וכו'­ אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאין שנא׳ כה אמר ד' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ירונו מרוב טוב ואתם תצעקו מכאב לב (שבת קנ"ג) אשרי מי שיש לו בהוה תחושת המחר, כהגר״א זצ״ל מוילנא שבכה לפני פטירתו ואמר כמה יקר הוא העולם הזה שבעד פרוטות אחדות אפשר לקיים מצוות ציצית שזוכים על ידה לקבל פני השכינה. הוא הוא החכם הרואה את הנולד!

מאמרים נוספים מהרב הי"ד:

אוצר בלום

שבת אחים

הדרך הגבוה

לקט מתורותיו הובא בספר המאורות הגדולים