בפרט נצרכה מדת התאחדות לעם גולה וסורה נתונה למכים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, וכמו שביאר הספורנו הפסוק (בראשית יג,ז) "ויהיו ריבו בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", דהסבה להתפרדות לוט מאברהם היתה "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ", ולכן היה ריב בין שני אחים גרים מבאיש את ריחם בעיני התושבים, כי בהיות מריבה בין האחים הגרים, יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב וישאו קל וחומר בעצמם. עד כאן לשונו.
וכן פירש הרב נפוצות יהודה הנ"ל (דרוש מט) כוונת הצורר המן ימח שמוש באמרו( אסתר ג,ח) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שכוונתו היתה להגדיל אשמם, כי העם אשר כל שלימותו תלוי בהיותו אחד הרי הוא משולל ונעדר מן השלימות הפלא ופלא, כי עם היותו מפוזר ומפורד בין העמים, ששם הצורך גדול מאוד להתאגד ולשבת אחים יחד, שם הוא מפוזר ומפורד בדעות, כי איש בבנו ובאחיו אנשים עברים נצים.
ובזה פירשתי כוונת אותו חייט המובא במדרש איכה (איכה רבה פ"א ס"ח) דחד מאתינס אתא לירושלים, אשכח חד מדוכא מטלקא (פירוש מדוך שבור ומושלך) נסביה ואובליה גבי חייטא, אמר ליה חייט לי הדין מדוכא תבירא, אפיק ליה איהו מלא קומצא חלא, אמר ליה שזור לי חוטין ואנא חייט ליה. דהנה הרב רבי יצחק אברבנאל (הושע ב,ה) נתן הטעם למה שנמשלו ישראל לחול הים, לפי שהחול בסבת לחות הים אשר עליו יתדבקו ויתאחדו חלקיו הדקים כאלו הם גוף אחד מדובק, כן האומה בית יעקב וישראל, לסיבת התורה והאמונה שתהיה ביניהם הנמשלת למים יתאחדו, ויהיו רבים מאד מצד ואחדים מצד. ועל כן כאשר הביא אותו המלעיג מאתינוס (והוא עיר אטהען, שהיתה מלאה חכמים וסופרים כנודע וכמבואר בבכורות) אותו מדוכה, ובו לעג על אומה הישראלית הנדוכה והנכתשה ביסורין וגליות, עד כי גדול שברם לאין מרפא למראה עיני המלעיג, השיב לו אותו חייט החכם שיעשה לו מן החול חוטין שזורין ואז העלה בידו תרופה לשברי המדוך. ורמז בזה להתאחדות ישראל שנמשלו לחול, כן התאחדות באומה זו סיבה חזקה להשיב עטרתה ליושנה. והרב בעל עקידה (בשער ע"ד) דמה את השלום לחוט של כסף או של זהב וזולתם, אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי.
ובזה יובנו דברי הירושלמי (פאה פרק א הלכה א) אמר רבי אבא בר כהנא, דורו של דוד כלם צדיקים היו, ועל ידין שהיה להן דלטורים היו יוצאים במלחמה והין נופלים וכו', אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו להן דלטורים הין יורדים למלחמה ונוצחין. עד כאן. דבאמת כיוון שהתפרדו עצמם לחלקים רבים בדעות שונות זה מזה, ממילא פירצה קוראה לגנב אויב המארב לבא ולהשליך עבותות השעבוד על צווארם, וכמשל הקדמוני דכשני אנשים נצים ומנגדים זה לזה, השלישי יוצא בתכלית הריווח.
ובזה האופן שמעתי מפרשים הפסוק בפרשת שופטים (דברים יז,ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך", הכוונה כי יפלא הדבר ממך על אודות מצב הנורא של עמנו, התלאות הרבות והרעות המוצאות אותו בכל מקום בואו 'צא טמא' יקראו לו, 'אין לך חלק ונחלה בתוכנו', והרבה חבורות נוסדו בימינו אלה אשר מטרתם למעט בצער בעלי חיים ולחוס על הבריות הדקות, ועל כן בכמה מדינות חוק גזרו על השחיטה באמרם כי גורם צער גדול להבהמה, ובאותן מדינות עצמן עם בני ישראל המה תמיד למרמס לרגלי השור והחמור, חייהם תלוים להם מנגד ואינם חיים טבעיים. ולכאורה מאד תגדל התמוה מה בין דם לדם, הלא אדרבה האהבה תתהווה מהשווי והדמיון ומין האנושי אחת הוא. גם יתמה מדוע שללו מאת העם הזה בהרבה מדינות זכיות אזרח, מדוע הוא האחד אשר אין לו האפשרות לראות חיים ולינק מטוב הארץ, אף כי בה נולדו גם אבותיו ואשר עליה הקריב את עצמו היות כי היתה חביבה עליו הארץ ההיא. וגם כשיעוות בדבר מה בעמדו לפני המשפט, אם היה נכרי לא היו מחמירים בו כל כך כאשר בהיותו יהודי, ומה בין דין לדין. ולמה כאשר יארע גנב או גזלן באחת האומות לא יאשמו כל העם ההוא אשר הגנב או הגזלן שוכן בתוכם, אבל לא כן מצינו בעם בני ישראל, אשר אחד מהם יחטא יאשמו כל בית ישראל בגללו מראש העולם ועד סופו, ומה בין נגע לנגע, נגע בית יעקב לנגע, והוא הכתם הרע, אשר תארע באחת משאר האומות. ועל זה בא כמתרץ, דברי ריבות בשעריך" – המחלוקת ופיזור הלבבות אשר פשתה במחנינו היא היא הגורמת השעבוד בנו, וכאמור.
ובעוללות אפרים (מאמר כ"ה) רמז בזה ענין המקלות של יעקב, שנאמר בהם (בראשית ל,מא) "והיה בכל יחם הצאן המקושרות" וגו', והיינו רומז לשה פזורה ישראל בכל עת יחם לבב אחד על זולתו ויקשרו קשרים זה על זה כמנהג בעלי המחלוקת, "ושם יעקב המקלות", רמז להם הגלות שנמשל למקל חובל, כמאמר הכתוב (ישעיה י,ה) "הוי אשור שבט אפי" וגו'. "ובהעטיף הצאן", שהם מעוטפים באגודה אחת, "לא ישים המקלות", ובזה רמז אל השלום שהוא תוקף חוזק אומה הישראלית.
ולכן גדלה מעלה השלום כל כך עד שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פ"ט ס"ט) גדול השלום שכל הברכות כלולות בו, ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. כי באמת עיקר חיונה וחיותה של האומה הישראלית הוא השלום המאחדם והמאגדם יחד, ולכן כל הברכות כלולות בו.
ולזה כוון גם רבי אלעזר הקפר (בספרי נשא) באמרו גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום, שנאמר "יברכך וגו' וישם לך שלום", כי הכל הולך אחר החתום לטובה, והיא היא הברית שלום עקרת הבית אשר הכל נחתכין על פיה, ועל פיה תתחזק האומה בכללות ובפרטות ברוחניות ובגשמיות. ובלא השלום כל הברכות לא יתקיימו. וכמו שמצינו במדרש רבה (נשא פי"א ס"ז) בשם רבי שמעון בן חלפתא בברכת כהנים אחר כל ברכות סיימן בשלום, "וישם לך שלום", לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם. ובספרא (בחקתי פ"א) גרסינן שמא תאמרו הרי מאכל והרי משקה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ", מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. עיין שם.
ובדבש לפי (מערכת ש') דייק כן גם במאמר רבי שמעון בן חלפתא (בסוף עוקצין) 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום', 'מחזיק ברכה' דייקא, כי השלום הוא המחזיק כל הברכות. וכתב בטעמו של דבר דכיוון שישראל למטה שונאים תגר, גם למעלה אין רשות למקטרג לקרא תגר עליו.
ואמרו חכמינו ז"ל במדרש (בראשית רבה פצ"ח ס"ב) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", רבי אסא אמר הטהרו, כמה דאת אמר (נחמיה יג,ט) "ויאספו על ירושלים ויטהרו את הלשכות". ורבנן אמרו ציוה אותם על המחלוקת, אמר להון תהון כלכון אסיפה אחת, הדא הוא דכתיב (יחזקאל לז,טז) "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ובני ישראל חביריו", 'חבירו' כתיב, נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה וכו',
ופירש בספר דברי שלום (דרוש כ') כוונת המאמר שלהיות שיעקב אבינו עליו השלום ראה הגלות והשעבוד על בניו, עלה על לבו שהסיבה לזה הוא אחת משתים, או המחלוקת בין בניו להמקום יתברך שמו, או המחלוקת ושנאת חנם שיש בינם לבין עצמם ורוע ההנהגה אשר ביניהם. ולכן הזהירם ואמר "האספו" שבמילה זו כיוון לב' המחלוקת, הראשון כיוון ללשון טהרה, כמאמר רבי אחא, כלומר הטהרו בלבבכם שלא יהיה בכם שום תערובות עבודה זרה, אלא שיהיה לבבכם שלם עם הקב"ה, וכמאמר חכמינו ז"ל (פסחים נו.) שקרא לבניו ואמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, אמרו לו שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ד' אלקינו ד' אחד, אף הוא פירש בשפתיו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וגם לשון טהרה נופל אצל ניקוי מעבודה זרה, כאמרו בפרשת וישלח (בראשית לה,ב) "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" והטהרו והחליפו. וכנגד מחלוקת השני אמר גם כן "האספו", וכמו שפירשו רבנן, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שלשניהם כיוון יעקב ואמר להם שיהיה אסיפה אחת ולא יהיה שום מחלוקת ושנאה ותחרות ביניהם, כי זה הוא הגורם תלאות עמנו מכל הני הרפתקאות דעדו עלינו בכל מקום ומקום מדרך כף רגלנו.
ועיין בספר המדות מהרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע בערך מריבה (אות כ"ח) מי שחולק עם שכניו לסוף שיהיה לעג לאויביו. עד כאן לשונו הטהור. וציין הרב מטשעהרין ז"ל מקורו טהור (בתהלים פ,ז) "תשימנו מדון לשכנינו ואויבנו ילעגו למו", ולפי דברינו הנ"ל הרי הרבה ראיות ומקורות חזקות למו באיבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא כאמור. גם מצינו בדברים רבה (פ"ה סי"ד) אמר דוד מבקש הייתי לשמוע מהו שיחתו של הקב"ה על ישראל, ושמעתי שהיה עסוק בשלומן, שנאמר (תהלים פה,ט) "אשמעה מה ידבר האל ד' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", הרי כי שלומותה היא חיותה, והיא עיקר קיומה של האומה הישראלית.
ולכך הזהיר הלל ואמר (אבות פרק ה משנה) אל תפרוש מן הציבור, כי בהיותם ישראל בהשתתפות יחד, אזי הם "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", וכאשר המשיל הדבר ביערות דבש (ח"ב דרוש ב') לאדם שקונה עדר רחלים גדול ביחד, לא יחפש אחר נקוד וטלוא בעזים וחום בכבשים, אבל כשהם נפרדים זה מזה וניצב כל אחד לבדו אז יבדוק כל אחד ואחד אפילו בניב שפתים, כן גם על ידי השתתפות עם הציבור, אפילו אם ימצא באחד פגם אחד אשר לא יהיה ראוי להיוושע ולהענות על ידו, מכל מקום בהשתתפותו עם הציבור יחד בוודאי ייוושע.
ולכן הזהיר רבינו האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער הקרבנות סוף פרק ב) שקודם התפילה יקבל על עצמו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב כל איש ואיש מישראל כנפשו, כי על ידי זה תפלתו כלולה מכל תפלות ישראל ותוכל לעלות ולעשות פרי ויצליח. עד כאן לשונו.
ועיין בספר מאור ושמש (סוף פרשת ויחי) שכתב הטעם שאין אומרים י"ג מדות רק בעשרה ולא ביחידות, דהנה איתא (ראש השנה יז:) ברית כרותה הוא לשלש עשרה מדות שאינן חוזרה ריקם, מלמד שנתעטף וכו' כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל להם. ופירשו הגאונים ז"ל כל זמן שבני יעשו, דייקא יעשו כסדר הזה, שינהגו עצמם במדות הקדושות האלו, אז אני מוחל להם. ולא די באמירה לבד, רק גם במצוות מעשיות בפועל ממש מדת החסד והאמת, וכן כולם. ולכו נאמר דווקא בצבור, דנמצא על כל פנים בכל אחד ואחד מהמניין איזה מדה מהמדות האלו, בזה מדת רחום, בזה ארך אפים, וכן כולהו, אזי קורא אני מצד האחדות שפיר 'כל זמו שבני יעשו ומוחל להם', לאפוקי ביחיד. עיין שם.
וגרסינן בפרק קמא דתענית (דף יא.) תנו רבנן בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרה שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים 'פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור'. עד כאן. כי בזמן שישראל שרויין בצער, בוודאי החוב מוטל על כל אחד ואחד להתאגד ולהשתתף יחד, ולכך מדה כנגד מדה מענישו ד' יתברך שאינו רואה בנחמות צבור, ולהיפוך במדה טובה, כל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנשמה ציבור, כי במדה שאדם מודד מודדין לו, כי כל המרחם עצמו על הבריות מרחמים עליו מן השמים כמבואר בשבת (דף קנא:).
ובזה פירש בספר אשל אברהם (פרשת בשלח) הכתוב (תהלים מט,ח) "אח לא פדה יפדה איש לא יהן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם". וכתב לפרש דהנה מצינו במדרש (שמות רבה פ"כ ס"ז) "ויהי בשלח פרעה", פרעה צווח 'וי', כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה (ויקרא רבה פי"ז ס"ד) ופרעה לקה בגופו תיכף, דהיינו בדם צפרדע כנים, ואחר כך בממונו והוא הערוב וכדומה, ועל כן סבר דהקב"ה אינו משגיח בשפלים ואינו משדד המערכות, רק הכל בדרך הטבע, ולכן אם ילכו למלחמה יגברו על ישראל, כי משם אלקים כבר ידע פרעה, כמו שמצינו גבי יוסף "איש אשר רוח אלקים בו". אבל על הים נתוודע לעין כל כי הכל בהשגחה פרטיות מאין סוף ברוך הוא על כל פרט ופרט שבפרט, ולזה צווח 'וי', דכיווו דהכל בהשגחה עליונה אם כן למה הוא נענש תחלה בגופו, הלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. אך האמת היה עבור שלא התרחם על בני ישראל, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו השמים, וחילופא ההיפוך למי שאינו מרחם על בני ישראל.
וזה שאמר הכתוב "אח לא פדה יפדה", והיינו להבוטחים על חילם שהכל הולך בטוב, "וברוב עשרם יתהללו", שכל רע לא יאונה להם בעסקיהם, וכיוון שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, על כן היא לו לראיה גם על חיים ארוכים שמתוקנים לו, ולכן "אח לא פדה יפדה", שלא יפדה את אחיו המונח בבית האסורים מיוסר בעינויים קשים, ולא ייתן שום צדקה, והיינו איש לא יתן לאלקים כפרו, רק "ויקר פדיון" נפשו לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגי עולם הזה. אבל "וחדל לעולם" בגופו ובנפשו וימות קודם שיבא הפגע לממונו, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.
ואני הצעיר פירשתי הכתוב הנ"ל, על פי דרך הנ"ל באופן אחר, דאם אח לא פדה יפדה, וגם לא יתן לאלקים כופר נפשו, אז ויקר פדיוו נפשו, כי נפשו יהיה כפר פדיונו, חלף צדקתו אשר היה לו לעשות, והכל עבור שלא התרחם על הבריות.
וכאשר יסופר מהגאון הקדוש מו"ה זלמו מווילנא ז"ל שפעם אחת ראה בערב יום הכפורים לאדם אחד שבא לחברו בכניעה, ואמר 'נא יסלח לי אדוני על מה שעוויתי לנגדו'. אך חברו היה אכזרי, ואמר לו 'איננו מוחל לך על זה, כי הוצאת עלי שם, ובזית אותי לעיני כמה אנשים, ועברת על מלבין פני חברו ברבים שהיא אחת מהעבירות אשר העובר עליהם עונשו גדול מנשוא. וכשמוע הגאון מורינו הרב זלמן ז"ל דבריו, ענה ואמר לו, מצינו בגמרא (יומא ט:) לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם שהיה ביניהם. ולכאורה פלא הלא כמה עבירות עברו, ולמה לא נענשו אלא על שנאת חנם. אך ישובו של דבר דכל זמן שהיה להם אחדות וכל מי שעיוות לחברו מחל לו חברו, על כן גם הקב"ה מחל להם. אמנם אחר שעשו מריבה בין אחד לחברו ולא מחל אחד לחברו, אז גם הקב"ה לא מחל. וזה שאמר 'לא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חנם', והיינו שלא היה להם האחדות והאחווה כראוי שימחול אחד לחברו אף אם עיוות לנגדו. וכשמוע דבר זה יצא מפי המלך (רבנן אקרי 'מלכי') מורינו הרב זלמן הנ"ל, מיד ענה לחברו 'הנני מוחל לך על כל מה שעווית לנגדי', כי בביאור מאמר זה נתחלף זה לאיש אחר, באשר הזכיר עצמו שפלות ופחיתת מדה גרוע הלז אשר הוא עומד בה כעת, והיא המהרס חומת האומה בין ברוחניות בין בגשמיות, ועד מתי ישכב שטוף במחשבת שווא הללו, הלא מה טוב ומה נעים שבה אחים גם יחד, וכמאמר הנביא (מלאכי ב,י) "הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו, שכיון ששרשנו אחד למה לנו לנתק התקשרותנו.
והרב בעל אוהל יעקב בספר המדות שלו (בשער השנאה פ"א) המליץ על אנשים כאלה מאמרם ז"ל (שבת סג.) אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרו לה אמר רב אסי אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר (איוב ו,יד) "למס מרעהו חסד", שכן בלשון יוונית קורין לכלב 'למס', רומז על המרגיל עצמו לשנוא את הבריות ככלב רע הקופץ מול פני כל הנוגע בו, הוא נענש מדה כנגד מדה שמונע חסד מתוך ביתו, כי אם היה רחום על הבריות היו מרחמים עליו מן השמים. ואמר רב נחמן בר יצחק שם עוד כי אף פורק ממנו יראת שמים, כי רעיוניו ומחשבותיו מלאים זעם ועברה חורשים רע על הבריות ואין לבו פנוי להכניס בו יראה שמים.
ועוד יותר מזה הסביר הגאון הקדוש חיד"א ז"ל בספר צוארי שלל (בהפטורת וילך אות ד) בפירוש הכתוב (הושע יד,ב) "שובה ישראל עד ד' אלקיך", למה ששנאה חנם גורם חס ושלום פגם גדול כל כך למעלה, כי עובר תמיד על "לא תשנא" "לא תקום ולא תטור" "ואהבת לרעך כמוך". גם שונא מי שמטיב לחברו, וטח עיניו מראות כי ד' הוא הנותן לחברו חיים ופרנסה, ואם כן חס ושלום מגיע פגמו עד ד' אלקיך.
גם הביא ענין אחד ששמע מפי קודש בעל אור החיים זי"ע, שאחד זלזל בתלמיד חכם אחד, והוא ז"ל היה מפייס להתלמיד חכם שימחול להמזלזל. וענה התלמיד חכם, להווי ידוע למר כי כבר מחלתי לו בלב שלם, כי הזוהר הקדוש אומר (פינחס דף רלב:) דעוונות ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא, וכיוון שזה זלזל בי על לא דבר, בוודאי יחשוב לו ד' עוון, ועל ידי זה בא צער להשכינה חס ושלום, ולכן מחלתי לו תיכף ומיד, כדי שיכופר העוון ולא יהיה צער להשכינה [א], והנאהו להקדוש הנזכר. וכתב על זה החיד"א ז"ל, כי דבר זה הוא מוסר גדול למי שיש לו לב להבין.
[א] אמר בן המחבר, הדבר מבואר בתוספתא (בבא קמא פ"ט מי"א) דהחובל בחברו אף על פי שלא ביקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים. גם יש להעיר מדברי הש"ס (שבת קמט:) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, דכיון דהוא הכביד גדפוי דשכינתא, לכן מענישין אותו בזה דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
(חלק מדרוש 'אהבת איתן', דברי מרדכי, מהדורה חדשה, קרית יואל תש"פ, עמו' לז-מב)
הרב מרדכי (מרטון מרקוס) הכהן זלצר (זאלצער) הי"ד, נולד בשנת תרמ"ט (06.04.1879), לאביו, הרב הצדיק דוד הכהן זלצר ראב"ד מונקאטש (נכדו ותלמידו של הגאון רבי דוד דויטש מחבר ה'אהל דוד', ושל המהר"ם א"ש), ולאימו הרבנית חנה פראדל, בת הרב מרדכי אסטרייכר, בנו של הרב יוסף שלמה אסטרייכר מתלמידי החתם סופר.
הרב מרדכי נשא לאשה את מרת (יולן) יוטא בת דודו, הרב אביגדור הכהן ברנשטיין, חתנו של סבו, הרב מרדכי אסטרייכר.
הרב מרדכי היה רב גדול בתורה ביראה ובחסידות, הוא היה מגיד מישרים בחבורה 'דרכי תשובה' במונקאטש ונושא שם דרשות בדברי אגדה מידי שבת ויום טוב, חיבורו 'מאמר מרדכי' יצא לאור ביחד עם ספרו של אביו, 'דברי דוד' על מסכת אבות (ווראנוב, תרפ"ז).
ספרו 'ויכתוב מרדכי' (מונקאטש, תרצ"ו ותרצ"ח) כולל דרוש לחנוכה על מעלת האחדות, חידושים על פרשות ספר בראשית ושמות, דרוש על חינוך הבנים, דרוש לשבת, לחנוכה, לברית מילה, לנישואין, ועוד.
הספר יצא לאור בשני חלקים. על חלק א' נכתבו הסכמות מאת האב"ד והאדמו"ר מקרצקי רבי חנוך העניך מייער הי"ד מסאסוב, מאת הדיין ממונקאטש הרב דוד שליסל מחבר הספרים 'אמרי דוד' 'בית דוד' ו'גן דוד', ומאת רב מונקאטש והגליל הרב שמואל דוד הלוי יונגרייז. ועל חלק ב' נכתבו הסכמות מאת רבי ברוך רבינוביץ האב"ד והאדמו"ר ממונקאטש, הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אוזשהאראד, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד אב"ד שוראן, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד מנייטרא והרב הלל ויינברגר הי"ד אב"ד סערדאהעלי.
הרב נספה באושוויץ בג' בסיון תש"ד (25.05.1944), ולא נותרו ממנו צאצאים.
ילדיו רבקה, צבי ומשה יצחק נפטרו בחייו, ושאר ילדיו נספו בשואה, ובהם: הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, יעקב יהודה, מיכאל, חיה אסתר ורחל לאה. הי"ד.
אחיו, הרב מאיר זאב הכהן זלצר הי"ד, מחבר ספר "דברי מאיר" על התורה, נביאים וכתובות וסוגיות הש"ס, כיהן כדומ"ץ בבית דינו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר".
הרב יחיאל דוד הכהן זלצר, הנ"ל, בנו הגדול של הרב מרדכי, צירף הגהות והערות לספרו של אביו. הרב יחיאל דוד נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד אב"ד סערדאהלי, ולאחר נישואיו התגורר בסערדאלי וכיהן שם כר"מ, הרבנית אסתר ובנם יהונתן בנימין, נהרגו על קידוש השם בכ"ז בסיון תש"ד. הרב יחיאל דוד נהרג עקה"ש בי"ח בניסן תש"ה.
