קטגוריה: אגדה

דרוש חינוך הבנים

רב בתר צלותיה אמר הכי שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של פרנסה חיים של חלוץ עצמות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים שאין בהם בושה וכלימה כו'. (ברכות טז.)

וצריכים להבין מה זה נקרא חיים ארוכים, כי אם לו יחיה אלף שנים גם כן בעת פרידתו מן עולם המה אצלו כעת קצרה, כי כאשר אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, תיבת היום הוא מיותר.

והעניין כי פעם אחת היה בעיר חכם גדול, ובעת זקנתו כאשר נטה למות אמר, שדומה לו עתה כאילו רק נכנס בפתח אחד ויצא בפתח שני, וכאילו לא נתעכב בזה העולם רק יום אחד, וכאילו היום נולד והיום מת, ולכן אמר באבות היום קצר וכו', כלומר כל חיי האדם הם רק כיום אחד, ואף אותו יום יחידי הוא יום קצר ולא יום ארוך. וכן אמר משה רבינו עליו השלום ביום מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, כאילו היום נולדתי והיום אני מת. כי כל הימים שעברו כבר אינם רק זה היום שאני חי. וכבר אמר חכם אחד העבר אין – העתיד עדיין – וההווה כהרף עין. פירש העבר, השנים שעברו מחייו, אין – הם כבר הלכו ואינם בעולם, והעתיד עדיין עוד לא בא כעת וההווה רק כהרף עין, וכל ימי חייו רק רגע אחת, זה הוא ההווה. כי רגע העבר אין, ורגע העתיד עדיין, רק נשאר הרגע של ההווה.

ונחזור לענייננו, כי מקודם מבקש שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום כו', אחר כך אצל יראת שמים מבקש חיים שיש בהם יראת שמים. מה זה שאמר בהם?  ועל חיים ארוכים הם מתפללים ותתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של פרנסה, על זה הם מתפללים ותתן לנו, רק על יראת שמים מתפללים חיים שיש בהם יראת שמים?

אך ראיתי בסיעתא דשמיא לפרש על פי גמרא בבא בתרא דף קט"ז, דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, וישכב דוד. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמר בו מיתה. ואם כן אם הניח בן כמותו, בנים שהולכים בתורת ה', כי אז לא מתו האב והאם, ודוד מלך ישראל חי וקים. או כמו שאמרו חז"ל, יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, שהניח שנים עשר שבטי יה, אף הוא בחיים. ואם כן באופן זה נקרא חיים ארוכים, כי יעקב אבינו ודור מלך ישראל הם חיים וקיימים זה כל השנים. וממילא אם האב והאם מדריכים את בניהם שילכו בדרך התורה והמצווה כי אז נקרא חיים של שלום, שיש שם שלום בית, כי האב והבן ילכו בדרך אחד, בדרך אמת, האב ילך בדרך התורה וגם הבנים ילכו בדרך הזה, אז שלום בבית.

אבל אם האב ילך בדרך ה' ובניו יפנו עורף ויעשו בהיפוך, אז בוודאי יש קטטות ומריבות בין ההורים והילדים והשלום בית נשבר.

וזה שהתפלל רב בתר צלותיה אמר הכי, שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום, שיהיה שלום בית, חיים של טובה חיים של פרנסה, כמאמר חז"ל כד משלם שערה מכדה אתי תגריה.

ובאיזה אופן יכול להיות חיים ארוכים חיים שיש בהם – אצל בני ובנותי – חיים של יראת שמים ויראת חטא. אם בני ובנותי ילכו בדרך הישר, כי אז גם במיתת  אב ואם לא נקראו מתים, רק שכיבה, וישכב דוד, וזה נקרא חיים ארוכים, וגם יהיה חיים של שלום בעת שבניו ילכו בדרך האב.

(מגדל דוד, הרב דוד אריה אייזיקוביץ הי"ד)

ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע"א).

כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ"יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים", איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.

הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה' ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה' קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.

שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי "מי נתן למשיסה יעקב" – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.

על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב"ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. "ולא אבו בדרכיו הלוך" – לא הלכו בדרכיו של הקב"ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה' בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.

 (מתוך "בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין", דרשת שבת תשובה תש"א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי"ד)

---

בשנת תש"א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.

הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: "עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…".
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, "מדוע עשה ה' ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?".
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש"כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי".
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה' באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה' אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה' הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה', בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.

סוף הדרשה אבדה בשואה.

בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש"ן, לקראת יום השנה של סבם, בב' באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.

הראה הקב״ה למשה קשר של תפלין

וראית את אחורי וכו' מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפלין, יש לאמר בזה ע״פ מה דמבואר שם בגמרא, תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהם, אשריך ישראל מי כעמך ישראל ומי גוי גדול וכו', והנה התפילין של כביכול עם הפרשות שלהם הלא המה נצחיים אף באין ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שאמר רבי מאיר בנים אתם להשם וכו׳ בין עושים רצונו ובין אין עושים רצונו, גם רבי סובר דיום הכיפורים מכפר אפילו באין עושים תשובה, ועוד הרבה מקומות נמצאו בדברי חז"ל המראים לנו זאת על נכון, והנה בזה נתקשה משה וביקש להודיעו דרכיו באמרו "הודיעני נא את דרכיך״ ונתן לו בזה שהראה לו הקשר של תפילין. הכוונה שגילה לו את הסוד ההתקשרות שבין כביכול עם ישראל להיות לו "להעם הנצחי" אפילו באין עושים רצונו.

ובדרכנו זה הלא נבין ג״כ מאמר חז״ל המובא שם, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים, בשכר "מהביט אל האלקים״ זכה ל"תמונת השם יביט״. והנה ידוע מאמר חז״ל בשבת, אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמו ״הבט נא השמימה וספור את הכוכבים" – מלמד שהגביהו הקב"ה למעלה מן הכוכבים, ואמר לו הבט נא, ובזה נבין כוונת חז״ל, כי אדון הנביאים כאשר ראה מראות השם בסנה ושמע קול האלקים הקורא אנכי אלקי אביך, לא היה יכול להבין, איך נהי׳ כדבר הזה שאדון הבריאה יצטרך ליצור כפיו, והיה ירא מהביט בעינו השכלי אל האלקות, היינו להביט מלמעלה למטה, שהקב״ה יצטרך לבריאה שפלה כמותו, ובשכר זה וכה אח״כ ״לתמונת השם יביט׳׳ הפירוש "מלמעלה למטה״ כביכול, כי הקב״ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, כמו שנאמר. ותגזר אומר ויקום לך:

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל, ונראה בזה הכוונה בדרך מוסר ע״פ מה שאמרו היצר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו, כי לב חכם מימין ולב כסיל משמאל, והנה אצל הכסיל יש להיצר דרך פשוט ללכת אחרי עינו ולבבו לחפשי, ודין וחשבון אין לפניו מכל אשר יעשה, אולם אצל החכם אם יסיתהו לעשות עבירה לא יאבה ולא ישמע לו, לכן הוא חורד לצד הימין ומראה לו כי אין זה עבירה אלא מצוה, כמו לרדוף אחרי חבירו אם הוא מן מפלגה אחרת ולקיים בו ובערת הרע מקרבך, אשר לדאבון לבנו נהייתה עתה כמעט למלחמת מצוה. לכן מוכרח היצר לישב בין שני מפתחי הלב, והנה חז״ל אמרו "ולעבדו בכל לבבכם״ הכוונה בשני מפתחי הלב. ואין עבודה אלא תפלה כמבואר כי איזה עבודה שבלב הוי אומר זה תפלה, ובזה מה נמרצו דברי חז״ל הנ״ל לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל,  וכוונתם לאמר בזה, דאפילו שבאם דרכו של האדם להטות את מהלכו בארץ החיים רק דרך פתח אחד מצד הימין או מצד שמאל, אבל קודם התפלה הוא מחויב לצמצם את מחשבותיו ולאחד את שני פתחי הלב לפני קונו בעת יעמוד בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל:

מעשה ברבן גמליאל

במשנה ומעשה בר״ג שישא אשה וקרא, ומביא בשם ספר תפארת שלמה שר"ג לא נשתנה ולא נתפעל גם בעת שמחתו ונשואין שלו להיות טרוד בשמחה כדרך כל אדם, וכן רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, שגם בעת רעה לא נתעצב ברב האבלות יע״ש.  והנה הדברים האלה מקורם הראשון הוא אצל אהרן הכהן כמו שפירש״י על הפסוק "וידום אהרן"  וכמו שמבואר במדרש (פ׳ אמור), "מגודל היראה שנתירא אהרן לפני הקב״ה זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת,

והכוונה בזה נראה לי, היינו מגודל יראת הרוממות שהיתה לו, לא עשתה עליו מיתת בניו שום רושם באמונתו שכן צריך להיות,  וזה הוא הפירוש של ״וידום אהרן" היינו שנעשה ״כאבן דומם", מבלי שום התפעלות של אבלות עליו, וע"כ זכה לפרוש את עצמו מטומאת המת, ומן המקדש לא יצא, להראות גלוי לכל כי הכהנים העומדים על משמרת הקודש קדושתם בכל הזמנים שוים ואינם נתפעלים מפגעי הזמן, וממילא מובן מה שדרש משה ממנו מדוע לא אכלתם החטאת במקום הקודש, בחשבו כי עשה זאת מחמת אנינות ואבלות, אולם אהרן השיב לו תשובה נוצחת, כי הן אמת שהצרה הזאת לא עשתה עליו שום רושם של אבלות, אבל מה שנוגע לענין הדין של התורה מחויב הוא לקיים כמו מצוה אחרת, דהנה כבר אמרו חז"ל חמשה חטאות המתות, ואחת מהן היא חטאת שלא נתכפרו בעליו, ואינה נאכלת, והנה כאשר הקריבו את החטאת חשב אהרן למשפט שכבר נתכפרו על החטא של העגל, אבל לא כאשר חשב, כן היה, כמו שכתוב ובאהרן התאנף השם מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים אך תפלתו של משה עליו עשתה מחצה, ומתו נדב ואביהו כמו שמבואר בגמרא, נמצא באופן זה כי לא נתכפרו בחטאתם, והוה חטאות שמתו בעליו וגם חטאות שלא נתכפרו בעליו, לכן השיב לו, "הן היום הקריבו את חטאתם", והוה צריך להיות כפרה על העגל, ולבסוף, "ותקראנה אותי כאלה", מזה אני רואה כי לא נתכפרו בהחטאת כלל, "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם", הלא ע״פ הדין אסור לי ולבני לאכול את החטאת משום דהוה חטאת שמתו בעליו ושלא נתכפרו בעליו, ונכון.

וכן מצינו אצל יחזקי׳ המלך בעת שצר סנחרב על ירושלים והרעה הגיעה עד מרום קצה לא נתפעל כלל מזה. עד שאפילו בעת שלח לו השם עזרתו מקודש וראה במפלתו הנוראה של סנחרב לא מצא לנחוץ לפניו לאמור שירה, ומה שאמרו בגמרא "גנאי הוא לחזקי׳ שלא אמר שירה",  נוכל לפרש שכוונתם הוא להיפוך, דאיתא במדרש (פ׳ בשלח) על הפסוק אז ישיר משה, למה באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב"ה שנאמר ומאז באתי אל פרעה הרע להעם הזה, בלשון שסרחתי בו באותו הלשון אני אתקן ואקלס אותך, יע"ש באריכות.

מובן מזה כי מחמת הצער של ישראל נתפעל משה וקרא תגר, לכן כאשר ראה הנס היה מתקן ג"כ ע"י התפעלות בזה שאמר שירה, אבל יחזקי׳ הצדיק כבר היה לו ממי ללמוד, מאדון הנביאים ולא נתפעל כלל בעת הצרה, לכן גנאי היה לו אח"כ לאמור שירה, כי לא סרח מתחילה וממילא לא הי׳ צריך אח"כ לתקן בשירה, והי׳ עומד בצדקו ובאמונתו השלמה בהשם כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ואף בעת שלא היה לו ע״פ דרך הטבע שום מקום להנצל מחרבו של סנחרב, בכל זאת לא נתפעל מזה כלל ועסק בתורה, כמו שדרשו חז״ל על הפסוק "וחובל עול מפני שמן", וראיות נכונות על הפירוש הנוכחי יש לי מכמה מאמרי חז"ל, ומכללם מן המאמר חז״ל המובא במדרש הנ״ל, הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה,  אך אין העת האספם פה:

———–

הגאון רבי ראובן יהודה נייפעלד הי"ד רבה של נובידבור, מגדולי חסידי אלכסנדר,, נולד בעיר וענגרוב בשנת תרכ״ט, לאביו רבי אברהם שהיה סוחר נעלים אמיד ממשפחה מיוחסת מקראקא. אביו השקיע רבות בחינוך בניו וזכה לראותם גדלים לתפארת, עד שנהרג בעיר ביאלאסטאק בעברו דרך שם בעת הפאגרום.

עוד בימי עלומיו בלט הנער ראובן יהודה והפליא את רואיו בתכונותיו, בחריפותו ובמרצו הכביר. התמדתו היתה לשם דבר, ועוד בצעירותו קנה לו שם כאחד הגאונים.

רבותיו המובהקים היו: הרה״ג ר׳ יהודא ליב המו״צ האבד״ק מאקאביד, והגאון ר׳ יחזקאל זצ״ל האבד״ק ווענגראווא, והדיין המפורסם ר׳ פתחיה הערונבלאס המו"צ דק״ק ווארשא, ואח"כ למד בישיבת הרה״ג ר׳ ישראל יצחק הכהן ז"ל אבד״ק פאוואנזיק, שהיה תלמיד מובהק של הגאון בעל ״חידושי הרי״מ״ זצ״ל. בגיל צעיר נסמך להוראה מהגאון ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, מהגאוןר׳ אליהו חיים מייזל רבה של לאדז, מהרה״ג ר׳ ירחמיאל אבד״ק לוקעווא, ומהגאון ר׳ שמואל זייגוויל קלעפפיש רבה של ווארשא, ומהרה״ג הישיש ר׳ יוסף לעווינשטיין אברד"ק סעראצק. בשנת תרנ״ד נתקבל לרב בעיר ראצונז פלך פלאצק, ובשנת תרס״ד בעיר נובידבור.

הרב הכין לדפוס כתבים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם כתבי יד של ספר ״שדה יהודא״ על גפ״ת ושו"ת, ״פרדס האגדה״ על דרוש, ״כרם יהודא" על אגדה ומאמרי חז"ל.

הרב נייפעלד התבלט משכמו ומעלה באישיותו הרב-גוונית, הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה. גאון אדיר בעל מח חריף, ובקיא מופלא, דרשן בחסד עליון אשר ריתק בדרשותיו קהל רב במשך שעות ארוכות, אך עיקר גדולתו ויחודו היה בכך שהוא לא הסתגר בד' אמותיו בלבד, אלא היה מן הרבנים הלוחמים את מלחמת ה' ברמה. הוא היה מראשי המדברים והלוחמים שהשיבו מלחמה שערה באומר ובמעש, במרץ כביר המשפוע באהבת ישראל אמיתית ולוהטת, ובכח השפעתו פעל רבות למנוע פגיעה במורשת ישראל בכל תחומי החיים הדתיים בפולין. למאות המאמרים שפירסם בעיתונות התקופה הייתה השפעה עצומה על העם, וביחוד על הדור הצעיר. הוא היה בין מקימי "אגודת הרבנים" בתהליך מייגע וממושך. הוא  נסע לורשה עפ"י ציווי רבו ה"תפארת צבי" מאלכסנדר, שם שהא חודשים ארוכים ועסק בשדלנות, עד שבשנת תרע"ג הצליח להשיג את האישור משלטונות רוסייה לייסוד אגודת הרבנים בפולין. הרב הרבה לעסוק בפדיון שבויים, דאג לחיילים יהודים ולאסירים שנאסרו ב"מבצר מאדלין", המבצר הגדול שכלל בית כלא מרכזי. הוא היה בין גדולי המשיבים בין רבני פולין. אישיותו הנפלאה, גדולתו בתורה ובחכמה, ודרך ניהולו את ענייני העיר הקנו לו הערכה והערצה בלתי מסוייגת מצד אנשי העיר.

ואז פרצה המלחמה. יהודי נובידבור גורשו לורשה יחד עם רבם. שם התערבו עם שאר המוני הפליטים שזרמ לעיר הבירה מכל רחבי פולין. החיים בגיטו היו קשים מנשוא ומיום ליום הלך והתמעט מספרם של יוצאי העיר.

הרב, שבור בגופו אך איתן ברוחו, ריכז סביבו את שרידי יהודי נובידבור והפיח בהם תקווה וכח להמשיך. באחת האקציות נדרשו כולם ללכת אל ה״אומשלאג פלאץ״.הרב כבר לא היה מסוגל ללכת על רגליו, מקורביו הסיעו אותו על ריקשה. ומשם נשלחו כולם אל המשרפות.

הרב נייפעלד, שכל חייו היו מסכת אחת של קידוש השם ושל מסירות נפש, קידש גם במותו את השם. הי"ד.

מקורות:

אהלי שם, כרמנו, גליון ל, אדר תשנ"ו, כרמנו כה, אלול תשנ"ג.

וראה פנקס נובי-דבור עמ' 119.

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז"ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת"ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז"ל באבות דר' נתן פרק כ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה. ואחז"ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו'. יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי' במסכת סופרים פרק ט"ז, על הפסוק "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" וגו'. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ"ה הגי' בפסיקתא דר' כהנא עיי"ש. ועי' יבמות קי"ז ע"א כמים הפנים לפנים וכו' ההוא בדברי תורה כתיב עיי"ש וברש"י ותבין.

וכבר רמזו ז"ל במדרש וישלח בפסוק "ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש" מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי"ש. ומכוון לדבריהם ז"ל במק"א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו "ודם ענב תשתה חמר" אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י"ד וכל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע"ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע"ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז"ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז"ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק "ויאכילך את המן" וגו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' אלו מדרש הלכות ואגדות עיי"ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא. כלומר להכיר את הקב"ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה' (תמיד ל"ב) ואכ"מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ"ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג"א באו"ח סי' נ' ס"ק ב' דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי"ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב"ם פ"ג מחגיגה, גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע"כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה "גרך" דקרא דנאמר בהקהל, באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי' באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : "גרך" אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל"ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי"ש. והנה אי' במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת"ל אשר תשים לפניהם, עיי"ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי"ש.

אבל לדברי הרב ז"ל בשו"ע הלכות תלמוד תורה סי' ל"ד דבתורה שבכתב גם ע"ה מקיים מצות לימוד, עיי"ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז"ל מהך דכתב הר"י מיגאש בשו"ת סי' צ"ג דתורה שבע"פ אינה מטמאה את הידים. ובשו"ת משאת בנימין סי' ק' הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע"פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע"כ הבדל יש בין תורה שבע"פ לשבכתב. דבתורה שבע"פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע"כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס' מגילה ח' במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי"ש. וה"ה בתורה שבע"פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת"ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע"פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע"פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין. אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגרים שאינם מכירין, פי' הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ"ל, בעינן עכ"פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה. ואכ"מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ"מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז"ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב"ן ז"ל על התורה דביאר הכתוב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול"ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ"ל. האיר לנו הרמב"ן ז"ל, עיקר שם "תורה" היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע"י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי' ברכות ח' וקדושין מ"ט ע"ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי"ש ותבין ואכ"מ.

והגם כי אחז"ל בחגיגה י"א ע"ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מיסודי התורה הי"א, עיי"ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ"ל. אולם כבר הרי ביארו התוס' בשס ר"ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע"ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי' ברש"י קדושין ע"א, וברש"י ע"ז י"ז, ובפי' הראב"ד ז"ל לספר יצירה פרק א', ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"א סי' ר"ב. ועי' בזוה"ק תרומה ד' ק"ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז"ל ואכמ"ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי"ז מי"ד "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה" וכו'. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ"ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב"ם דהשמיט משנה זו ואכמ"ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי"ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ"פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ"פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ"פ ולא פורים. אמנם ביום הד' והה' חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב"ם והרע"ב, לכן יוהכ"פ דהוא מן התורה, ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע"כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד"ק.

ונראה דכיון ז"ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק"מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי' דנפק"מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש"י ז"ל בפסחים נ"ח ע"ב דגם בשעה שקידשו ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ"ה בר"ה ב'. עיי"ש. ואי' בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי"ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ"י המדרש פר' חוקת "מי יתן טהור מטמא לא אחד" מרדכי משמעי, עיי"ש. גילו לנו חז"ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ"פ אי' בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ"פ לישראל. ופי' בסה"ק דהוא כולו במקום טהור, של אחד, ע"ד שאחז"ל בקדושין מ' ע"ב, צדיקין נמשלין בעוה"ז שכולו עומד במקום טהרה וכו'. על כן ביוהכ"פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ"ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ"פ הוא רק בימים שאין בהם טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע"י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז"ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם. עיי"ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב' ע"א חל להיות בשני וכו'. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ"ו דמגילה ה"ב אמר ר' ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי"ש. וזה מכוון כדברי הזוה"ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז' – הובא גם בחידושי הגרמ"ז. ועיין בתורה שלמה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה שלמה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

---

ב"רבנים שנספו בשואה", מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ"ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ"ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש"ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה,

פרטים נוספים מתולדותיו של הרב זמבה מובאים כאן מתוך המאמר "וחסיד בכל מעשיו: הגות חסידית במשנתו של הרב מנחם זמבה":

הרב ר' מנחם נולד בשנת תרמ"ד (1884)[!]. אביו ר' אברהם[!] ז"ל.[1] היה למדן וחסיד מופלג בעיר פראגה, פרוור לעיר הבירה ווארשא, ועל שמה קראוהו ר' מנחם פראגר. עוד בילדותו נתפרסם לעילוי מצוין, בעל כשרון נפלא, בעל זכרון אדיר ובעל תפיסה מהירה. כדרך הבחורים בני החסידים בימים ההם למד בבית מדרש בחבורה של לומדים אצל תלמידי חכמים מובהקים.[2] ככה נתגדל בפולניה דור של ת"ח גדולים בתורה וגאונים מצוינים. בעודנו צעיר לימים לקח אותו אחד מבעלי הבתים העשירים בפראגה לחתן לבתו היחידה.[3] כעשרים שנה גר ביחד עם חותנו, ובמשך הזמן, כשלא היה עליו עול פרנסה ועול רבנות, התמסר כולו לתורה ולעבודת השם, הגה יומם ולילה בלימוד התורה בעיון, בשני התלמודים ובספרי הראשונים והאחרונים. כמדומני שלא הניח מקום בתורה שלא התעמק בו והעלה בו חדושים יקרים, בסדרי זרעים וטהרות כמו במועד נשים ונזיקין. ביחוד הצטין בסדר קדשים, שחבה יתרה היתה נודעת לו ממנו. במשך עשרים שנה עסק במיצוי הנפש ובהתמדה נפלאה בלימוד התורה ונעשה לגדול הדור […] ארון מלא של כתבי יד היה לו בביתו. עשרות חיבורים גדולים בכל מקצועות התורה, בענינים שלא דרך בהם אדם, חיבר. כמעין הנובע היה בכל מקום שהיו שואלים אותו מיד היה משיב בדברים מחודדים ומתובלים. ובעונג רב היה מדבר בחידושי תורה. רגיל היה על לשונו מאמר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש, כי כל בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה חשובים. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו לראשון, שו"ת "זרע אברהם", ותיכף הכירו גדולי הדור שאור גדול עולה בשמי ווארשא. בשנת תר"פ כשהתחלנו להוציא את הירחון "דגל התורה" היה חבר המערכת והשתתף בעריכת כל חוברת, ושני הקונטרסים האחרונים סידר בעצמו בהיותי אני באמריקה. בכל קונטרס הוסיף חידושים בשם "אוצר הספרא". כן הדפיס ספר "גור אריה יהודה" מבנו העלוי שנקטף בדמי ימיו. רובו הם חדושיו. בכל הספרים האלה הראה את גדלו כאחד מענקי התורה. וכל זה כטפה מן הים כנגד מה שנשאר באמתחתו. היה לו בכת"י חיבור גדול באיכות ובכמות בשם "מחזה למלך" פירוש על כל הרמב"ם, וחיבורים על שני התלמודים, על השולחן ערוך, והמון תשובות בכל מקצועות התורה, וספר "מנחם ירושלים" על סדר קדשים, ועוד,[4] […] ורק עוד מלים אחדות על צדקתו ועסקנותו בצרכי צבור. קנאי ולוחם מלחמת ה' היה, ומעולם לא נסוג אחור. נואם מצוין היה ודבריו היוצאים מפיו חצבו כלהבות אש. השפעה כבירה היתה לו על הדור הצעיר. אחד מעמודי "אגודת ישראל" ממועצת גדולי התורה היה. דרשותיו השאירו רושם כביר על שומעיו, ותמיד היו מלאי ענין ותוכן. אף על פי שנחשב היה לקיצוני ידע איך לקרב רחוקים ואפילו מתנגדיו התיחסו אליו בכבוד מדעתם כי כל מחשבותיו היו לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, וכי באמונה ובתמימות היה עושה את מלאכת הקודש שלו. ביתו בווארשא היה אכסניא לתורה, בית ועד לחכמים.[5] גדולי התורה וחכמיה שהגיעו מחוץ לעיר, היו באים לביתו לשמוע תורה מפיו. בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה היו פונים אליו מכל קצוי ארץ בשאלות חמורות והוא השיב לכל השואלים דבר ה' כפוסק אחרון. בתור אחד מהרבנים בעיר הבירה ווארשא הוטלו עליו צרכי צבור רבים מן המדינה כולה ונעשה לאישיות המרכזית בעולם הרבני.

חסיד ומהמקורבים הראשונים להאדמו"ר מגור שליט"א היה ונסע אליו לעתים קרובות. הוא עסק הרבה בספרי יראה וחסידות וגם במקצוע זה היה גאון ומלא וגדוש בידיעות. שגורים היו בפיו כל ספרי החסידות ותענוג נפלא היה לשמוע את שיחותיו שהיו בהם הרבה דברי תורה חכמה ויראת שמים. בעצמו כתב וחידש הרבה גם במקצוע הדרוש והאגדה. תשוקה עזה היתה לו לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. וזמן מה לפני המלחמה פנה אלי שאשתדל עבורו. עשיתי כרצונו ועלה בידי לסדר ועד שקיבל על עצמו לפרנסו. שלחתי לו רשיון-עליה וכרטיס-אניה, אך באותו הזמן שהשיג את מכתבי קבל כתב רבנות בתור רב ומו"צ בווארשא ומוכרח היה לדחות את נסיעתו לא"י. מן השמים לא נסתייע הדבר ת.נ.צ.ב.ה. מנחם מ. כשר.

הרב כשר לא כלל במאמרו זה את קורותיו של הרב זמבה בשואה, שכן הם לא היו ידועים לו בזמנו, ולכן נשלים אותם ממקורות נוספים.

לאחר שנכנסו הגרמנים לוורשה, הם התפרצו לבתי הרבנים, שדדו אותם ועינו אותם. מלאחר שלא מצאו כסף ותכשיטים בבית הרב זמבה, הם היכו אותו קשות ולקחו אותו מביתו, וכשחזר מוכה ופצוע, נפל למשכב לזמן רב.[6] בסוף שנת 1939 ותחילת 1940 לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה, לא קיבלו משכורת ולשכת הרבנות נשארה סגורה. אך כל רב המשיך להיות מרכז הדת בסביבתו וכתובת לעצה, עידוד ועזרה, ודירתו הייתה מרכז לחיים יהודיים.[7] אף שהגרמנים אסרו על תפילה בציבור בתואנה של סכנת הידבקות, המשיכו להתקיים בגטו מניינים חשאיים, ובהם מניין קבוע בדירתו של הרב זמבה.[8] בתקופה זו המשיך הרב זמבה להיפגש ולעמול בתלמוד יחד עם רבנים נוספים.[9] הוא הוסיף לעסוק בתורה ולכתוב את חידושיו ואת פסקיו.[10] הוא נמנה על המייסדים והפעילים של קרן 'עזרת תורה' [המכונה גם 'עזרת הרבנים'], שנועדה לתמוך בישיבות שקמו בגטו ורשה ובתלמידי החכמים שסבלו מחסור ונרדפו.[11] בערב יום-כיפור שנת ת"ש, פרסמו רבני ורשה קריאה כתובה בסטנציל לעורר את יהודי העיר לערבות ההדדית: "יחסוך כל אחד מפיתו וימסור לרעב […] ולהיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם".[12] הרב זמבה אף פסק שיש לכפות על עשירים בגטו לתת צדקה להצלת העניים.[13] רק בסוף שנת 1940, הוכרו הרבנים כאחראים על ספרי רשומות של לידות, חתונות ותעודות פטירה, וכל אחד מהרבנים היה אחראי על ניהול הרישום באזור שלו. בינואר 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בשטח הגטו וכל רב קיבל רחובות אחדים שהיה מוסמך עליהם לגבי שאלות בעניינים רישום ובעניינים נוספים, ואז החל לקבל משכורת מהקהילה.[14]

בימי האקציות בוורשה, בקיץ 1942, הגיעו לגטו שמועות מפי הבורחים הראשונים מטרבלינקה. גם מלובלין הגיעו ידיעות שתיארו את מחנה המוות מידאנק. בעקבות כך כונסה אספה, בה נכחו אישי ציבור ורבנים חשובים בהשתתפות הרב זמבה.[15] בתקופה זו כתב חיבור ארוך על מצוות קידוש השם, ובראש חידושיו הזכיר את אשתו, שנלקחה ממנו וגורשה לטרבלינקה יחד עם בתם הצעירה רחל.[16]

מספר רעיונות ויוזמות לסייע ולהציל את הרב זמבה לא צלחו.[17] לאחר המלחמה התפרסמו כתבות על כך שהרב זמבה, הרב שמשון שטוקהאמר והרב דוד שפירא דחו הצעה להבריח אותם מגטו ורשה ולהסתיר אותם במקום בטוח, והעדיפו להישאר עם קהילתם בעת צרתה.[18] הרב זמבה נהרג במהלך המרד, ברחוב, בעברו מבית לבית בימיו האחרונים של הגטו, בי"ט בניסן תש"ג (24.04.1943), והובא לקבורה בחצר בית ברחוב קופיצקה 4 בגטו.[19] הוא לא השאיר אחריו צאצאים וכתביו הרבים אבדו,[20] אך שמועות בדבר הצלתו והצלת נכדיו עוד המשיכו להופיע.[21] ידיעה על נפילתו פורסמה בעיתון 'קול ישראל' בח' בתשרי תש"ד.[22]

בשנת 1958 הועלה ארונו לארץ והוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים בהלוויה המונית. באותו היום, מליאת הכנסת עמדה דום לכבודו, וחבר הכנסת מרדכי נורוק תיאר בנאומו בכנסת את הרב זמבה כ"סמל של וארשה" וכמי שפסק לראשונה להתכונן למרד נגד הנאצים ועמד לימין הלוחמים עד לנפילתו.[23] לעומת זאת, באותה תקופה, עיתון אגודת ישראל פרסם מאמרי הערכה רבים לאישיותו של הרב זמבה בלא להזכיר את חלקו במרד ואת פסק ההלכה הקשור בו. בהספדים עליו נמנעו חברי מועצת גדולי התורה להזכיר את יחסו למרד, ואף על מצבתו אין זכר לפסק ההלכה שלו.[24]

[1] תאריך הלידה של הרב זמבה הוא י"ג באלול תרמ"ג, ושם אביו היה ר' אלעזר זמבה. כך תוקן בדברי הרב כשר, כפי שהובאו בתוך פלדמן, במשנת הגאון עמ' רב. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רנו-רנז, שכתב שר' אברהם היה סבו של ר' מנחם ולא אביו. כשהיה מנחם בן תשע נפטר אביו, ר' אלעזר, ומנחם עבר לגור אצל סבו, שלמדו גמרא, מפרשים ופוסקים, בשיטתם העיונית והחסידית של אדמו"רי קוצק וסוכוטשוב. הסב גם דאג לחינוכו החסידי ולקח אותו עמו בנסיעותיו אל ה"שפת אמת".

[2] על הסיבות לכך שלא נשלח ללמוד בישיבות ליטא, ראה פלינקר, "רבני וארשה", בתוך גרינבוים (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, א, עמודה 304; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 16-14.

[3] בשנת תר"פ (1919) נפטר חותנו, ר' חיים ישעיה צדרבוים, ור' מנחם לקח על עצמו את ניהול חנות הברזל של חותנו המנוח ודחה הצעות לכהן ברבנות. הסבר להחלטתו זו מובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג; וראה שמחה אלברג [עלברג], אמרי שמחה: אוסף מאמרים, רעיונות והגיונות, פרקי מחשבה ביאורים והבהרות בדברי חכז"ל, ב, (ניו יורק, תשנ"ג), עמ' רנה, שציין שדווקא השנים בהן ניהל את חנות הברזל לפרנסתו היו שנותיו המאושרות, בהן הגיע מעמדו התורני לשיאו, כגאון למדן בעל הבנה עמוקה, המוכר בכל פולין ומעבר לגבולותיה, ומוערך גם בעיני עולם התורה הליטאי. וראה שמעון פירסט, עיר הגולה, א, (ברוקלין, תשכ"ו), עמ' תעג: בעת הכנסיה הגדולה הראשונה היה לו חנות, וממנו התפרנס בדוחק, ולמד שם כמעט כל היום, ומובן שלא הצליח במסחרו, כי מוחו לא היה מסוגל למסחר, כי כל מחשבותיו היו לחדש חידושי תורה.

[4] הרב זמבה הספיק להוציא לאור את הספרים: זרע אברהם (בילגורייא, תר"פ), תוצאות חיים (ורשה, תרפ"א), גור אריה יהודה (ורשה, תרפ"ח). אך עוד בחייו, יצא שמעו של הרב זמבה כמחבר כתבי יד רבים של ספרים נוספים. גם בנייר המסמכים הרשמי של הרב זמבה משנת תרפ"ו (1929) היה כתוב: הרב מנחם זעמבא ווארשא-פראגא […] מח"ס: שו"ת זרע אברהם, שו"ת הרמ"ז, תוצאות חיים, אוצר הספרא, מנחם ירושלים על הלכות ארץ-ישראל, מנחם ירושלים על הירושלמי, בית מנחם על ד"ח הש"ע, ספר הזמנים ועוד. ראה לדוגמה, הסכמת הרב זמבה, בתוך יצחק אלימלך הכהן זינגער, זכרון אלימלך: חידושים נפלאים בהלכה ואגדה, (ברוקלין, תשנ"ז), עמ' 4. וכן בכותרת הנייר הרשמי שלו במכתבו בתוך דוד אברהם מנדלבוים, ישיבת חכמי לובלין: הישיבה ומייסדה מהר"ם שפירא זצ"ל, ב, (בני ברק, תשנ"ד), עמ' טו. וראה כותרת מעל להסכמתו, בתוך יהודה אריה ליב בלכרוביץ, זקני מחנה יהודה: לתורה ולתעודה, הלכה ואגדה, (ורשה, תרצ"ט), דף ה עמ' ב: הסכמת הגאון האדיר המפורסם בעולם, פאר הדור, חו"פ מרביץ תורה בישראל ומעמיד תלמידים הרבה כש"ת הרב רבי מנחם זעמבא שליט"א מחבר ספרים יקרים – תפארת קהל עדת ישראל רב בוורשא הבירה יצ"ו.

[5] ישנן מספר עדויות של תלמידיו המפרטים את השעות בהן לימדם, הן בתקופת היותו עוסק במסחר ברזל לאחר פטירת חותנו והן בהיותו עוסק בצורכי הציבור וברבנות ורשה. לדוגמה, ראה שמחה אלברג [עלברג], עיני העדה: אוסף מאמרים ופרקי חיים של גדולי אדמו"רים ראשי ישיבות ורבנים מדור העבר, (ניו יורק, תשנ"ו), עמ' ז. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג-רסד.

[6] 'פליטי ישראל ברחבי העולם', הצפה, 29.10.1943, עמ' 4.

[7] הלל זיידמן, 'יומן גיטו ווארשה: כיצד חי ונפל הגאון הגדול ר' מנחם זמבה בגיטו-ווארשה', הבקר, 27.09.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2.

[8] אסתר פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, (ירושלים, תשס"ב 2002), עמ' 350.

[9] שם, עמ' 111-110.

[10] הלל זיידמן, יומן גטו ווארשה, (ניו יורק, תשי"ז), עמ' 101-100.

[11] הלל זיידמן, 'חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמאן', שערים, 26.07.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 94.

[12] ל. ביין, 'ששת ימי המעשה', הצפה, 16.09.1945, עמ' 2.

[13] סורסקי, "תולדות רבינו זצ"ל-הי"ד", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד; יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד: נדה, (תשע"ב), עמ' קסא.

[14] הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בווארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; בתוך פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 129, מובאת מפת האזורים הרבניים בגטו ורשה ורשימת הרבנים האחראים כל אחד לאזור מוגדר בגטו.

[15] פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 43-42.

[16] סורסקי, "תולדות הגרמ"ז", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד-רפו; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 93-92.

[17] 'פעולה להצלת לומדי ישיבת לובלין', הצפה, 17.11.1939, עמ' 3; 'ששים רבנים פליטים בווארשה', הצפה, 21.07.1941, עמ' 4; 'מכתב מורשה שנתקבל במערכת "הפרדס"', שמואל אהרן הלוי פרדס (עורך), הפרדס, 07.1941, שנה טו חוברת ד, עמ' 12-11; פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 60; שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 168-164, 199; אברהם חיים אלי' וויסמאנדל, איש חמודות: תולדות וקורות חייו של […] מרן חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל, ([ניו יורק], תשס"ח 2007), עמ' קמב-קמד; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96-95.

[18] ק. שבתאי, 'שלשה שנתקדשו בתוך עמם', הצפה, 31.01.1947, עמ' 5; 'רבה האחרון של ווארשה', המשקיף, 10.12.1948, עמ' 4; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96; 'סימן השאלה האדום', הצפה 04.10.1963 עמ' 4; 'ר' מנחם זמבא ז"ל', דבר, 11.07.1958, עמ' 4; 'ישראל והשואה בשולי הספר "השואה והמרי"', דבר, 19.06.1953, עמ' 3.

[19] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 110-109; 'הרב זמבה הי"ד הובא למנוחות', חרות, 19.06.1958, עמ' 4.

[20] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, 113-111.

[21] 'נכדיו של הרב זמבה הוברחו מגיטו וארשה וייתכן שנשבו בין זרים', מעריב, 02.05.1971, עמ' 20; 'דרישת שלום מהגולה', המשקיף, 30.04.43, עמ' 5; 'מה גורלו של הרב זמבה מווארשה?', הצפה, 07.09.1943, עמ' 1.

[22] 'מעשי הזועה בפולניה', קול ישראל, 07.10.1943, הובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפ"ה.

[23] דברי הכנסת, תשי"ח, הכנסת השלישית, ישיבה 477, עמ' 2119-2118, הובא באתר הכנסת, 23.09.2018, http://fs.knesset.gov.il//3/Plenum/3_ptm_251504.pdf.

[24] שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 108; על פרשנות השואה ומשמעותה לנוכח תפיסות תיאולוגיות באגודת ישראל, ראה שם, עמ' 85-82.