דין יציאה ידי חובת ספירת העומר בכתיבה / הרב יחיאל הלוי הלר הי"ד
וכבוד שאר בשרי הרב החריף מו"ה יחיאל הלוי העללער נ"י (בהגאון מו"ה שלמה העללער ראבד"ק סיגעט שליט"א) כתב אלי, הנה מה שכתב במנחת עומר (סימן תפ"ט ס"ק י"ב) לענין כתיבה אם יצא ידי חובתו בזה, הנה בשו"ת כתב סופר חלק יורה דעה סימן ק"ו העלה גם כן כהשערי תשובה (סק"ב) וכתב והעיקר נראה לי דכל שהוא ברכה ושבח ותפלה לא מהני על ידי כתיבה, דידוע דהוצאות התיבות מפיו מעורר הכוונה והתלהבות הלב, וכמו שכתב בחות יאיר סימן קצ"ד מתועלת הבל פה, יעוין שם באורך. והובא גם כן בספר תהלים מירושלים דף כ"ט ע"א. אולם מה שהביא מחתם סופר חלק ו' סימן י"ט, המעיין בחתם סופר שם יראה דלא תליא לה בדין כתיבה כדיבור, רק אפילו אם היה אומר בפה כך וכך למנין בני ישראל, בזה האופן היה גם כן ספיקא, ותליא אי ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא, מצות צריכות כונה לצאת ולא יצא ידי חובתו, ואי דרבנן, מצות דרבנן לא בעי כוונה ויצא ידי חובתו. ואם כן הספירה מכאן ואילך ספיקא ואין מברכין, עיין שם.
ואדרבה יעויין בשו"ת כתב סופר הנ"ל שמעתיק שם מהחתם סופר זצ"ל מה שכתב בגליון תשובת רבי עקיבא איגר, וזה לשונו, לפי עניות דעתי מדאמרינן ביומא כ"ב ע"ב המונה ישראל עובר בלא תעשה ד'לא ימד ולא יספר' (הושע ב,א), שמע מינה אפילו כותב ולא מוציא מפיו עובר, דאי לאו הכי למה ליה בבזק וטלאים לשאול המלך, ויואב נמי אמאי לא מנה בכתב, אלא על כורחך לעולם עובר בלאו, ומ'דלא יספר' משמע נמי בכתב, אם כן עמוד וספור נמי בכתב כו'. ומסיים, דאפילו אי בעלמא כתיבה לאו כדיבור דמי לעניין שבועה וברכת התורה, לעניין ספירת העומר יוצא אם נתכוין לצאת בזה, עיין שם.
ודבריו ז"ל אתי שפיר גם כן למה שכתב הוא עצמו בחתם סופר חלק יורה דעה סימן רכ"ז דהגם דלהודיע דבריו לחבירו לדברים היוצאים מלבו שיכנסו ללב חבירו ,בענין זה הדיבור עדיף, אולם לענין שהאדם רוצה לקיים על עצמו שום דבר ולחייב עצמו בדבר או כיוצא בזה, לענין זה פשוט דהכתיבה עדיף מדיבור, וכמו שכתב בחוות יאיר. עיין שם. ואם כן הכי נמי לענין ספירת העומר, שנוגע רק בין אדם למקום.
ועיין בש"ך חושן משפט סימן קע"ו סקכ"ד שמבואר שם דאף הכא דצריך להוציא מפיו הסכמתו, ולא מהני שתיקה כהודאה שתהיה כדיבור, וכמ"ש בסמ"ע שס ס"ק ל"ד, עם כל זה מועיל אם הסכים עמו על ידי כתב. עיין שם, הגם שהוא נוגע בין אדם לחבירו, ואף על פי כן הוי כדיבור. ועיין בטו"ז אורח חיים סימן מ"ז סק"ב הגם שפקפק שם על המחבר, אף על פי כן מסיק שם דהיכא דכותב או מעתיק ומכוון ללימוד, אז שפיר מברך. עיין שם. ואם כן בנידון דידן, יש לומר דאם כותב ומכוון לספירת העומר, דיצא בזה ידי חובתו. עד כאן לשונו.
(מנחת עומר, שירי מנחה, דף צב-צג)
'שחת לו לא בניו מומם' וגו', יש לפרש על פי ששמעתי מפי ידיד נפשי הגאון מהרי"ש [הרב יעקב שלום קליין הי"ד] שליט"א אבד"ק האלמין שכבוד אבי זקנו הקדוש הגאון האבד"ק סעליש זצוק"ל זי"ע היה אוהב מאד את התלמידים בני ישיבתו, ולא היה לו נחת ממי שדיברו עליהם סרה. פעם אחת נזדמן שבעל בית אחד בא לפניו ודיבר על בחור אחד מהישיבה שאינו מתנהג כשורה, ובעל בית זה גם כן לא היה מההולכים תמים. אמר לו הגאון הנ"ל: 'הלא מעלתו גם כן מתנהג כך'. השיב הבעל-הבית: 'הלא אנכי איש פשוט, והוא בחור שלומד תורה'. השיב לו הגאון ז"ל דעל כל פנים אצל מעלתו אין בהתנהגותו שום חסרון, כיון שגם אתם מתנהגים כך, רק כל החסרון אצלו הוא רק מה שלומד תורה, וזה אין אצלי שום חסרון חס ושלום. עד כאן לשון קודשו ודברי פי חכם חן.
וזה פירוש 'בניו מומם', שאין לקטרג על ישראל שעושים לפעמים דבר שאינו הגון, כי הלא יש שבעים אומות אשר עשו כל דבר האסור באין מכלים, אם כן גוף הדברים לא נקראים 'מומים', רק המום הוא משום דלישראל, שהם בני אל חי, אין מן היושר שיעשו דברים כאלו, אף שלכל העולם אין בהדברים שום חסרון, ולא נקרא אצליהם 'מומים', עם כל זה לנו, עם בני ישראל, נקראים 'מומים'. וזה פירוש 'בניו מומם', והיינו לא הדברים שיעשו נקראים 'מומים', רק מה שהם 'בניו', זה הוא המום…
ובדרך זה יש לפרש 'חטאנו עם אבותינו', כי כל החטא שלנו הוא מחמת שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, ולא יאות לפנינו לעשות כן. וכמו שפירש האלשיך הקדוש על הפסוק 'וזכרתי את בריתי' וגו' והבן. ושאר בשרי הרב החריף המובהק מו' יחיאל העללער שליט"א [הי"ד] הוסיף על דרך זה עוד נופך, דמובן מה שאמר רבי מאיר (קדושין דף ל"ו) 'בין כך ובין כך קרוים בנים', דממה נפשך, אם הם צדיקים, בוודאי קרוים 'בנים'. ואפילו אותן שעושים דברים שאינם מותרים, גם כן קרוים 'בנים', דעיקר החטאים הוא רק מחמת שהם בנים למקום, דבלא זה אין שום חסרון לעשות דברים כאלה, דמומם הוא רק מה שהם בנים וכנ"ל, 'בניו מומם', אם כן שפיר בין כך ובין כך נקראים 'בנים', והבן. [שוב ראיתי ברבינו בחיי כאן שכתב וזה לשונו: ולפי שקראן בניו 'בנים אתם לה' אלוקיכם', הנה הסירוב וההשחתה הזו, הוא מומם גדול להם, שיהיו דור עיקש ופתלתול. עד כאן לשונו הקדוש].
(בית פינחס על התורה, תש"א, מאת הרב פינחס חיים הלוי הורוויץ, עמו' קיג במהדורת לונדון תשכ"ג)
רבי יחיאל הלוי הלר (העללער) הי"ד – רב גאון בעל זכרון נפלא, נולד בל' באב תרנ"ח (1898) לאביו, הגאון המפורסם הרב שלמה דוב העללער הי"ד ראב"ד סיגט (דיין בסיט משנת תר"ס, וממלא מקום חותנו, הרב שלמה יהודה ליב טאבאק, ראב"ד סיגט, מחבר הספר 'ערך ש"י', שנפטר בשנת תרס"ח).
הרב יחיאל התחתן עם מרת מלכה, בתם של הרב שלמה יהודה זלמן לייב פרידלנדר ראב"ד באלחוב והרבנית ראשא בת הרב הגאון ר' פנחס חיים הלוי הורביץ, מחבר 'בית פינחס', 'פתחא זוטא' וספרים נוספים, ראב"ד קאסיב ואחר כך מו"צ בגראסווארדיין.
הרב יחיאל כיהן כדיין בגרוסווארדיין ונהרג עקה"ש במחנה אושוויץ בשנת תש"ד (1944), יחד עם רעייתו מלכה ובנותיהם. הי"ד.
הרב הונצח בהקדמת שו"ת 'פתחא זוטא', א.
הוא הוזכר בספר 'מנחת עומר' ו'שירי מנחה' מאת קרוב משפחתו, הרב פנחס זליג הכהן שווארץ הי"ד, עמודים ל וצב, ובספר 'קנין תורה בשמעתתא', ה, עמו' קנח, ובשו"ת לחם שלמה יו"ד סי' צג מאת הגאון הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד.