בכל המעשים יש דין ורחמים וצריך להודות לה' על רחמיו / הרב שמעון זאב מנלה הי"ד
וארא, ו,ב: "וארא אל אברהם יצחק ויעקב", רש"י, וארא אל האבות. והקשה רא"ם וכל המפרשים, היה לרש"י ז"ל לומר "וארא לאברהם ליצחק ויעקב", או לא יאמר כלום, דרש"י ז"ל אין מחדש הכא שום חדוש.
לכן נראה לי דרש"י ז"ל מפרש בזה דבור דבור על אופניו, דהכתוב מסדר והולך "וארא אל אברהם יצחק ויעקב וגם הקמותי את בריתי לתת להם ארץ כנען, לכן אמור לבני ישראל והוצאתי אתכם והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי לכם מורשה", עד כאן. ותמוה מה שייכות ודביקות זה לזה כיון דהבטיח לתת ארץ כנען לאברהם ליצחק וליעקב, ואחר כך אמר "לכן אמור לבני ישראל והבאתי אתכם אל הארץ", על זה כתב רש"י ז"ל דאברהם יצחק יעקב הם היו אבות לבני ישראל, והם היו בניהם, ובעל כורחי צריך אני לשלם הבטחה לבניהם לתת להם ארץ כנען.
וארא, ט,כח: "וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי הפעם ד' הצדיק ואני ועמי רשעים". וקשה וכי עתה לבד חטא, והלא עד עתה חטאו הרבה פעמים. ועוד קשה אמאי קרא חטא, הא חטא הוא שוגג, והוא חטא במזיד ובמרד. ועוד הא הוא עצמו אמר "ואני ועמי הרשעים", משמע מזידים.
ונראה כי פרעה מתנצל עצמו כמתודה ואומר הפעם הראשונה כשאמרתי "מי ד'" צריך אני להיות נחשב שוגג, יען שלא הכרתי עדיין את מי שאמר והיה העולם, ואחר כך משום דעבירה גוררת עבירה, ממילא באנו לידי "אני ועַמי הרשעים" להיות מזידים, ואן כן צריך להחשב לי הכל שוגג.
ובמדרש רבה פירש "חטאתי הפעם", לפי שד' אמר "שלח העז", והזהיר ועַשה מעשה צדקה, ואני ועמי רשעים, שלא שמו לבם לדבר ד' ועזבו אנשיהם ומקניהם בשדה ומתו.
וארא, ט,כח: "ורב מהיות קולות וברד". כתב רש"י, די לו במה שהוריד כבר. ונראה לי כוונת רש"י ז"ל, דהנה קשה דהיה כאן לכתוב כמו בצפרדעים "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים", היה כאן לכתוב "ויפסוק הברד ממני", ועוד דעתה ברגע זה אמר "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים", אם כן צריכים על זה לקבל עונשם, ואם כן אמאי אמר די לו וכו'. על זה פירש רש"י ז"ל, ודי במה שהוריד כבר, וכבר קבלנו עונשינו עד עתה.
וארא ט,כט: "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ד', הקולות יחדלון". וקשה לי למה צריך לספר לו, וגם למה הודיע איך יתפלל אם בפרישת כפיים. ועוד למה לא כתיב "ויעתר אל ה'" כמו לעיל.
ועוד דרש"י כתב לעיל לפי שהיתה מלאה גלולים. והקשו המפרשים איך התפלל על צפרדעים. לכן נראה לי לומר כיון דמשה הודיע לפרעה ממשלות וגדולות ה' יתברך, כמה שנאמר "למען תדע כי לד' הארץ", לכן הודיע אותו גם זה, כיון דהתוודה ואמר "ד' הצדיק ואני ועַמי הרשעים", וקיבל על עצמו עונשו, עבור זה איני צריך עצה להתאמץ בתפילה עבורך כמו קודם, רק "כצאתי את העיר ואפרש כפי" להתפלל, מיד "הקולות יחדלון", כמו דאיתא בגמרא על רב יהודה דכי שליף חד מסאני להתפלל. מיד אתי מטרא, ואתי שפיר כנ"ל.
ובזה מיושב גם הקושיא מצפרדעים, דקודם שהתוודה התפלל משה בתוך העיר, כדי שלא לתת פתחון פה לפרעה. אך עתה אחר שהתוודה, אמר לו בגלוי, איני מתפלל עד אחר שאצא מן העיר המלאה גלולים.
וארא ט,ל: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ד' אלקים והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעל והחטה והכממת לא נכו".
וכתב רש"י, "השעורה אביב" כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו כו' הפשתה גדלה והוקשה לעמוד בגבעוליה, כי אפילות ועדיין רכות ויכולות לעמוד בפני קשה, עד כאן.
ויש לדקדק למה כתיב שני שמות "ה' אלקים" עתה דווקא, וגם אצל מכות מצרים, מהו זה.
ועוד מאי הסמיכות דכתיב "טרם תיראון מפני ד' אלהים והפשתה והשעורה נכתה". וגם לשון "נכתה" ואצל חטה כתיב לשון "נכו".
ויש לומר כך דבוודאי יש בכל המעשים הנעשים יש דין ורחמים, ואם כן בעשר מכות היו גם כן דין ורחמים המרומז בשני שמות אלו, היינו מה ששפט בהם היה דין, ומה שפסקו מהם המכות היה רחמים, זה היה אצל הירא דבר ד', אבל המצרים היו רובן רשעים ומהפכין רחמים לדין, דמה שמייסרין אותם הוא רחמים גמורים, ומה דפסק מהם הייסורין הוא באמת דין דחזרו לסורן על ידי כך, ומיושב גם מאי דכתיב שם של רחמים קודם, דכך אמר לו משה "טרם תיראון מפני ד' אלקים", יען שראיתם מה שעשיתם רחמים לדין, דהפסקת היסורין הוא רחמים וצריך על זה להודות לד' יען שריחם עליו, אבל אתם מצרים, דרובן רשעים וחזרו על ידי זה לסורן, כמה שנאמר "וירא פרעה כי חדל הברד והקולות ויוסף לחטא הוא ועבדיו", ועשיתם מרחמים דין גמור. ומיושב הסמיכות של "והפשתה והשעורה" כאן באמצע, כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל, עיין שם. אבל למה שפרשנו אתי שפיר, דרמב"ן כתב בשם רב סעדיא גאון "הפשתה והשעורה נכתה", שהן דברי משה שאמר לפרעה. עד כאן לשון הרמב"ן.
ולפי שפירשנו נוכל לפרש דאמר כך לפרעה, הלא תראו בעצמכם שתגרמו להפוך גם בזו מרחמים לדין, ו"הפשתה והשעורה נכתה" עתה "כי השעורה אביב" ועומדת לאכילה, "והפשתה גבעל" ועומדת לעשות מהם מלבושים, ועל זה רמז רש"י ז"ל כבר ביכרה ועומדת בקשיה, ונשתברו משום דנתהפכו לדין.
"והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילת הנה", כתב רש"י ז"ל פלאי פלאות נעשו להם, וזה מטעם רחמים גמורים, וזה יותר מחוץ לדרך הטבע, ומצידכם אין יכול להיות כך, וזה פירוש פלאי פלאות. ונוכל לומר דגם זה רמז רש"י ז"ל רכות ויכולות לעמוד בפני קשה, לכן אמר לו מזו המכה עצמה תוכל להכיר שתגרמו להפוך מרחמים לדין, וע"כ כתיב "והפשתה והשעורה נכתה" עתה לשון הווה, אף על פי שהיו מבושלים וראוין לאכילה וראו מה החטא גורם. ומיושב הכל וד' יכפר עון.
(ספר "וראה ישר", פרשת וארא)
הרב שמעון זאב מנלה – חסיד גור ורב מופלג וחריף מהעיירה ינדז'יוב (פלך קילץ, שבפולין), נולד לפני שנת תרנ"ה, לאביו ר' דוד עזריאל. בשנת תרע"ב (1912) הוציא הרב שמעון זאב לאור בפיוטרקוב את ספרו "דרש טוב" ובו ליקוט גדול מכל דברי הבעל שם טוב המפוזרים במאות ספרים. היה זה ראשון ספרי הליקוטים לתורת הבעש"ט. הספר זכה להסכמת האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור, ושלשת אחיו רבי משה בצלאל, רבי נחמיה ורבי מנחם מנדל, ושני גיסיו – רבי יעקב מאיר בידרמן ורבי חנוך צבי הכהן לוין. עוד הסכימו על הספר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, רבי יואב יהושע וינגרטן מקינצק ורבי משה נחום ירושלימסקי מקעלץ.
בשנת תרצ"ב (1932) הוציא לאור בוורשה את ספרו "וראה ישר" ובו ביאור לפירוש רש"י על התורה, ותירוץ קושיות על פירושו. ככל הנראה בשל הוצאות הדפוס התאפשר למחבר להדפיס רק 47 עמודים הכוללים פירוש עד לפרשת "כי תשא" ומאמר אחד פרשת "בהר" ולפרשת "קרח". בעמוד האחרון כתב המחבר על כוונתו להדפיס בקרוב את שאר חלקי ספרו זה ואת ספריו "סוד קדשים" ו"מגדל עוז".
בי"ט באב תרצ"ט (4.9.1939) כבש בצבא הגרמני את ינדז'יוב. תוך זמן קצר נרצחו מספר יהודים, הוחרם רכוש היהודים והם חוייבו בתשלומי כופר. כעבור תשעה חודשים הם רוכזו בגטו שהוקם בעיירה ונלקחו ממנה לעבודות כפייה. בהמשך גורשו לגטו גם יהודים מערי מערב פולין, היהודים בגטו חויבו לגלח את זקנם והוחרמו מהם הפרוות. בחודש 03.1942 הגטו הוקף בגדר תיל ונאסרה היציאה ממנו. בד' בתשרי תש"ג (15.09.1942) גורשו תושבי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה בידי אנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים. מספר יהודים הועברו למחנה עבודה ונרצחו בהמשך.
הרב מנלה מוזכר בספר הזכרון לקהילת ינדז'יוב כמי שנספה בשואה. הכתבים שלא הספיק להוציא לאור אבדו. ספרו "וראה ישר" הוא נדיר ביותר, ויצא במהדורה נוספת בתוך "ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ" (ניו יורק, תשנ"ו).