דרוש לבין המצרים / הרב ישעיה יונגרייז הי”ד
הנה חז”ל אמרו כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו.
ולתת ביאור לדברי חז”ל נראה לי בעזרת ה’ בהקדם הכתוב במגילת איכה “ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים”. ובאמת לפי פשוטו אי אפשר להבין, דאיך אפשר לומר כן שגדול היה חטאם מחטאת סדום, הלא אנשי סדום דנו נערה למיתה משונה ר”ל על אשר נתנה פת לעני, ובארץ הקדושה היה מפורסם הכנסת אורחים שלהם, כמאמר התנא בפרקי אבות “ואל אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים”.
אך לאחר העיון נראה שצדקו מאוד דברי הנביא דהנה כלא הוא אין עונשין אלא מזהירין, וכן הוא בהקב”ה יתברך שמו, בעת שרוצה לענוש את האדם בעונש חמור, ישלח עליו מקודם עונשים קלים כדי שישים על לבו שחטאיו גרמו לו כל זאת וישוב אל ה’ וירחמהו. אבל אם כל זאת לא הועיל לו שישוב והוא עומד במרדו, אז יגיע אליו עונש הראוי לו, עונש חמור ר”ל. וכמו כן היה בחורבן ירושלים ושריפת בית אלהינו וגלינו מארצנו, דקודם לזה אם הגם שכבר הגיע להם עונש חמור כזה מכל מקום הקב”ה ברחמיו הרוצה בתשובת עמו שלח עליהם שונאנו להחריב ארצנו אך לא עלתה בידם, כי הקב”ה היה מאריך אפו כי אולי ישובו מדרכם הרע ואז יישארו על מכונם וגבולם. אך כאשר ראה הקב”ה שכל זאת לא הועיל ונשארו בחטאם, אז שפך זעמו לענוש אותם בעונש חמור המגיע להם. אך יצא מן הכלל היו אנשי סדום, כי הגם שגדול היה עוונם מנשוא ואכזריות כזו לא נשמע עוד להרוג נערה במיתה משונה יען שנתנה פת לעני, אבל לא מצינו שהיה הקב”ה מזהירם והוא באופן שישלח עליהם מקודם עונשים קלים, רק תיכף ומיד לאחר שרצו לפגוע בלוט הכו בסנוורים ושלח עליהם גפרית ואש עד שלא נשאר מהם שריד ופליט. ואולי אם הקב”ה היה שולח עליהם עונשים קלים היה עולה על דעתם שמאת ה’ היא זאת, כי חטאם גרם להם כל זאת והיו מקבלים עליהם לשוב לה’ ולקיים “פרס לרעב לחמך” והיו נשארים בחיים. וזהו שאמר הנביא “ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום”, ואם תשאל האיך אפשר לומר כן הלא בארץ הקדושה היו נותנים פת לאורחים וצדקה לעניים ובסדום הרגו נפש בעבור שנתנה פת לעני, על זה השיב “ההפוכה כמו רגע”, פירוש שבסדום נהפך ונאבד כמו רגע בפעם אחת ולא חלו בה ידים, שלא שלח עליהם עונשים קלים מקודם ואלי אם היה שולח עליהם עונשים קלים מקודם היו נותנים על לבם לשוב לה’.
והנה אמרו חז”ל אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ואפילו אם זמן מה נראה לנו מנוחה מן האומות כי מראים לנו אותיות אהבה, אבל פתאום נסתר כל הבניין, כי נהפך לבם לשנוא אותנו ורודפים אותנו עד חרמה. ואם נשים אל לבנו שחטאנו גרמו זאת והקב”ה מחכה שבכל עת שנשוב אליו ואז יקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות לארצנו, אז בודאי היה קץ לגלותינו, כי הקב”ה מקבל התשובה. אך יען שבכל זאת אטום לבנו מלשוב אל ה’, דין הוא גרמא שאנו גם כעת כבושים בגולה. וזהו כוונת חז”ל, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, והוא מטעם שלא עשו תשובה לשפוך בדמעות עינם ולבקש ולהתחנן לה’ שיאמר קץ לגלותינו, אז כאלו נחרב בימיו, יען הי המה היו הגורם שלא נבנה ועוד בחורבנה בעוונותינו הרבים.
והנה רבים המה אשר התעו מדרך הישר וחושבים שאם יתקרבו אל האומות במאכל ובמשתה, ישיגו מנוחה מהם. אבל גם אלה ראו שעלתה חרס בידם, כי לא יועל ולא יציל גם זאת שימלטו משנאתם ורדיפתם.
ועל דרך זה אמרתי לבאר הכתוב בפרשת תבא והפיצך ה’ בכל העמים כו’ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ובגוים האלה לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך, והנראה לי בזה בעזרת ה’ דהנה כל לב ישראל יכאב וכל עין תדמע שזה כמה אלפים שנה מיום שגלינו מארצנו ואין אנו יכולים להשיג מנוחה משונאינו, ואפילו אם נשיג זאת אנו במורא תמיד שלא יצליח מעשה הרשעים להשבית אותנו מהמנוחה. והלא אין אנו מבקשים מהם אהבה, כידוע מאמר חז”ל שעשו שונא ליעקב, אבל שיתנו לנו מנוחה, זאת בצדק וביושר יכולים אנו לבקש.
וכאשר שמעתי לפרש הכתוב במגילת אסתר ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, ויאמרו נערי המלך לא נעשה עמו דבר. ובאמת יש להפליא על תשובתם, וכי לא ידעו זאת שהמלך לא ישמע להם להיות כפוי טובה מבלי לשלם גמול לאיש אשר הצילו ממות. אך לאחר שנעיין היטב נראה שהשיבו לו תשובה נכונה. כי ליהודי יש שמחה ולמתנה גדולה יחשב לו אפילו אם רק נותנים לו מנוחה ואין רודפים אותו ואין חפץ יותר. וזה שהשיבו “לא נעשה עמו דבר”, שלא נעשה לו רעה וישב בשלום ובשלווה, וזה בעצמו יהיה נחשב לו מתנה.
אך המאמינים בה’ יודעים היטב שבמשך ימי הגלות אשר אנו סובלים משנאת העכו”ם, הוא הכל מן השמים, כי חטאנו גרמו זאת, והוא עונש מאתו יתברך שמו אשר רוצה בתשובת ישראל, ואז ושב ורפא לו, שלא יהיה בהם כח לשלוט בנו.
אמנם רבים מקלי הדעת אשר הכו בסנוורים ואינם מאמינים שהכל הוא מאתו יתברך שמו חושבים מחשבות שהשנאה הוא מחמת ההרחקה במאכל ובמשתה, ולהסיר השנאה מהם אפשר לתקן זאת שיתקרבו אליהם לאכול עמהם במסיבה אחת מבשר פגולם ולשתות מיין נסכם ואז יסור השנאה ויהיה אהבה ואחווה ושלום וריעות ביניהם.
אמנם יש מקלי דעת אשר לא יסתפקו בזה ויוסיפו לחזק אהבת האומות עליהם שעושים כמתכונתם לחוג יום אידם ובעת הווינאכט שלהם הנקרא קאראטשאן גם הם עושים קריסטענבוים כאשר הוא מנהג וחק אצל העכו”ם.
והנה הדרך השני הוא גרוע הרבה והרבה מן הראשון, כי האוכל ושותה עמהם לבקש התקרבות, על כל פנים ממלאים תאוותם ממאכל ומשתה שלהם. אבל אלו שחוגים גם חגם באופן הנ”ל, הלא אין להם שום הנאה מזה שיאמרו שיצרם תכפו, וגם לא ראו זאת מאבותיהם שיהיה מענה בפיהם שמחמת ההרגל עשו כן. ובמכוון עושים רק מפני כן שיתדמו להם. אך אפילו לכת השניה תקוותם הוא שווא ומדוחים, כי יהיו נרדפים ושונאים מאומות העולם אפילו לאחר התועבות האלה וא יועי ולא יציל להשיג על ידי זה אהבה מהם. וזהו שאמר הכתוב והפיצך ה’ אלהיך בכל העמים כו’ , ובוודאי יהיה לך מהם גם רדיפות, ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה, פירוש שאין לך שום תאווה לזה כדבר אשר להעושה אין שום ידיעה והרגשה שיהיה לו תאווה מזה, נוסף לזה, ואבותיך, שגם אבותיך לא עשאו כן לעבוד עץ ואבן, שאין לך שום אמתלא שאתה עושה מחמת ההרגל. והכל יהיה מחמת תכלית הנרצה להשיג מהם אהבה. אך הבטיח כי לא יועיל ולא יציל להסיר השנאה יען, ובגוים האלה לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח לכף רגליך, הגם שאתה תעשה כמותם לעבוד עץ ואבן.
והנה לא אלמן ישראל ורבים המה אשר מבינים היטב שכל זמן שאנו בגלות אין שום תקווה שיהיה לנו מנוחה בין האומות ושופכים תחנתם לפני ה’ שישוב אותנו לארצנו, אך אינו בסגנון אחד, כאשר אבאר בהקדם הכתוב במגלת איכה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש.
ולתת באור לדברי הכתוב נראה לי בעזרת ה’ בהקדם הכתובים בשמואל, ויען המבשר ויאמר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון אלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים… ותשבר מפרקתו וימת… וכלתו אשת פנחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישהּ, ותכרע ותלד כו’. וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, ולא ענתה ולא שתה לבה, ותקרא לנער איכבוד, לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישהּ. והאלשיך ז”ל אמר על זה דבר נחמד, כי לעלי נאמר שני בשורות רעות, האחד שמתו שני בניו, והיא צערא דגופה אשר אין למעלה ממנו. והשני, וארון אלהים נלקחה, והיא צער השכינה. ומדרך הטבע היה שיותר יכאב לו השמועה שמתו שני בניו. אך גילה הכתוב, ויהי כהזכירו את ארון אלהים ותשבר מפרקתו וימות, כי יותר היה מכאיב לו צער השכינה מצערא דגופא, כי מהשמועה ממיתת בניו לא נתפעל כל כך שימות. וכן היה באשת פנחס, ששמעה שמת בעל נעוריה וגם כי הלקח ארון אלהים. ומהטבע היה שיכאיב לה יותר צער השמועה ממיתת בעלה, אך גילה הכתוב, ותקרא לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון אלהים ואל חמיה ואישהּ. והזכירה מקודם צער השכינה ואחר כך הצער ממות חמיה ואישה, כי יותר היה מכאיב לה צער השכינה מצערא דגופא.
והנה בעת שחרב עירנו וניטל בית תפארתנו הבית המקדש וגלינו מארצנו, אם כי היה צערא דגופא אשר אין למעלה ממנו, כי נשבר מטה לחם ובדאבון לבב עלה בזכרונם השפע שהיה להם בעת אשר ישבו על אדמת הקודש איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אבל יראי השם היה מכאיב להם יותר צער השכינה והוא חורבן בית המקדש שהיה משרה שכינתו שם והקריבו לפניו קורבנות. אך אלה במדרגה פחותה שפכו בדמעות עינם רק על כי שבתה מדהבה ואינם יודעים באיזה אופן יפרנסו עצמן, וזהו שמקונן הנביא כל עמה נאנחים מהיכן יקחו לחם, נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש, פירוש שכל חמדה שלהם הוא רק להשיג אוכל ובזה הוא די להם, אבל לא שמו על לבם גלות השכינה.
והנה כאשר נשים על לבבנו דורות שלפנינו האיך התאבלו על ירושלים נראה ונבחין כמה ירדנו אחורנית. גם בזה הנה יסופר מנודע ביהודה ז”ל שמהתחלת י”ז תמוז עד לאחר ט’ באב התענה בכל יום ובלילה אכל ר פת חריבה ושתה מים.
והנה אין אני רוצה לבנות יסוד מזה, כי לאו כל אדם זוכה להיות במדרגה נשגבה כאיש גדול בענקים הנודע ביהודה ז”ל, אך אדבר מדורות שלאחריו, הנה שאר בשרי הרב הגאון דק”ק מעזא קיוועשד נ”י סיפר לי שבסעטעטשע שהיה שם רב הגאון הקדוש אדוני אבי זקני ז”ל שהיה אביו של אדוני אבי זקהני הגאון הקדוש מנוחת אשר ז”ל, שהיה רב בק”ק טשענגער, והיו שם יהודים רק אנשים פשוטים אשר התפרנסו את עצמן מזה שהלכו לכפרים לישא וליתן עם הנכרים דשם, ולעת ערב שבו למקומם. ולכל אחד היה בשקו ספר של”ה הקדוש, ולא הלכו לביתן רק תיכף ומיד לבית הכנסת, ושם למד עמהם רבם ז”ל מספר של”ה. והנה בליל פורים התאספו אצל רבם ז”ל לשמוח במשתה היין, ולאחר חצות ראו שנחסרו מהנאספים שני יהודים ונבהלו מאוד, כי חשבו אולי אסון אירע להם, והלכו לחפש בכל הצדדים. ובחדר אחד קטן שהיה שם תנוי בנויה מצאו אותם שהיו יושבים על הארץ ועשו תיקון חצות בקול נאנחה גדולה הורידו כנחל דמעה. והנה נגש אחד אליהם ואמר היתכן שבפורים אשר הוא יום משתה ושמחה יעשו תיקון חצות. ואז השיב לו אחד לאז מיך גיין מיט דיין פורים וואס האב איך פין דעם פורים אז אינער הייזעל איז אבגעברענט געווארען. ועתה פקח וראה עד היכן הגיע מדרגתם בזה להתאבל על ירושלים ועל חרבן בית המקדש, הגם שהיו אנשים פשוטים, ובעת אשר השמחה במעונה לשמוח ולאכול ולשתות, נשבר בקרבם בזכרם עיר הקודש עד שהורידו כנחל דמעה ועשו תיקון חצות. והם קיימו באמת אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
סיפר לי מורי וחמי הגאון הצדיק מו”ה מאיר ז”ל שהיה אבדק”ק בילקע, שהחוקר המפורסם משה מדעססויא שהוא במדינת אשכנז, אשר ידוע שהיראים פרשו ממנו וגם בניו נשתמדו ר”ל והיו מבקרים אותו גם שרים ושרות לדבר עמו בעניני מדע. ופעם אחת באה אליו אשה גרעפין לבקרו בט’ באב, ולגודל תמיהתה מצאה אותו יושב על הקרקע והקינה בידו ובוכה בקול מר צורח. והנה הגם שידעה שאותו יום הוא אבל ליהודים, אבל חשבה יען שהוא מאנשי מאדערין, לא יחזיק בזה מנהג ישראל להתאבל, ובפרט לבכות במר לבו. והנה היא גילתה לו מצפוני לבבה ושאלה אותו על זה. ואז לקח נייר וכתב לה אחד מהציונים אשר חיבר ר’ יהודה הלוי ז”ל על לשון אשכנז והראה לה. וכאשר קראה את הנכתב נתעוררה כל כך עד שהתחילה לבכות. ואז אמר לה, ראה גם ראה, הנה כל הענין אינו נוגע לא לך ולא לאומה שלך, ובכל זאת כאשר ראית את המכתב נתעוררת כל כך עד שהיית מוכרחת לבכות, ואיך לא אבכה אנכי, הלא כל איש מישראל בזכרו את כל הנעשה ביום הזה יהיה לבו נשבר בקרבו ויוריד כנחל דמעה, אפילו הוא מהמאדרעין.
והנה קורא נעים הרבה היה לי להביא מעניינים כזה, אבל גם מכל הנ”ל, די שיקח מוסר השכל באיזה אופן צריך להתאבל על חרבן עירנו ובית מקדשנו, ובפרט בט’ באב ביום המאורע, ובזכות זה נזכה לראות בבנינה ושיקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ במהרה בימינו אמן.
(הרב ישעיה יונגרייז הי”ד, חזון ישעיה דרושים)
אשרי המקיים צוואת הרב הי”ד ואומר בשמו מתורתו ברבים.
מספר הצפיות במאמר: 144
