לא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום – מחאה חריפה על העוול הנורא בהסרת המחיצה בשעת התפילה בכותל המערבי ביום כיפור תרפ"ט / הרב אברהם יעקב מרק הי"ד
גבירותי ורבותי!
למעלה משתים עשרה שנה אני עובד כרב, שתפקידיו כוללים גם הופעה בציבור ובהזדמנויות שונות נטלתי את רשות הדיבור. דיברתי רבות על מגוון רחב של נושאים, וממגוון סיבות. לפעמים הבעתי בנאומי שמחה, לפעמים היה זה עצב, לפעמים תיארתי מצב רוח חגיגי, לפעמים דיברתי מתוך מלנכוליה. לפעמים דיברתי עלי, על הפרט, על המשפחה או על הכלל, בהתאמה לנושא בו עסקתי, למצב הרוח שלי ושל מאזיני, בהתאם למחשבות ולרגשות שהיו לי. לפעמים היה לי קשה יותר לדבר, לפעמים קל יותר. אבל אף פעם, ידידי היקרים, לא פעם אחת מאז שהופעתי בציבור, התקשיתי כל כך לדבר ולהביע אפילו חלק קטן מכל מה שמילא אותי, כמו היום, בשעה זו, בה הוזמנתי לנאום על ידי הארגון הלאומי 'המזרחי'. מונע על ידי הווייתי הפנימית, אני מרים את קולי במחאה נגד האירועים המקוממים והשערורייתיים שהתרחשו מול הכותל המערבי בירושלים ביום הכיפורים האחרון. מעולם לא היה לי קשה כל כך לדבר, כי מעולם לא התרגשתי והזדעזעתי כל כך, מעולם לא התמלאתי כל כך במלנכוליה עמוקה, מעולם לא כעסתי כל כך עד לגבול האפשרי, כמו בשעה הזה שבה נזכרתי באירועים ההם ובתופעות הלוואי שלהם.
אירועי ביום כיפור האחרון מול הכותל פגעו ביהודים המאמינים, פגעו ביהודים הלאומיים, פגעו בכל יהודי עמוק בנשמה. ברצוני להסביר בקצרה מה התרחש שם.
יהודים הביאו קיר נייד במקום הקדוש כהכנה ליום הכיפורים והציבו אותו כמחיצה בין המתפללים והמתפללות. דבר זה נדרש על פי הדת שלנו לא רק ביום הנשגב והקדוש כיום הכיפורים, אלא גם בכל ימים השנה. השעות המשמחות ביותר שבילו אבותינו בימי קדם מול בית המקדש בירושלים, היו השעות בשמחת בית השואבה, כאשר כל העם התכנס בחג הסוכות, לצלילי המוזיקה ולצהלת העם הבלתי ניתנת לתיאור, לשאוב מים לנסך אותם על גבי המזבח. על אותה השמחה נאמר במשנה: ' מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. אפילו הגברים הצדיקים ביותר, שהתלמוד מכנה אותם 'חסידים ואנשי מעשה', הציבו לעצמם גבולות שלא תהיה זו שמחה חסרת מעצורים. על אף כל השמחה השופעת ששררה שם, עם כל התעלולים הפרועים ביותר שנעשו, הקפידו שם שהנשים יופרדו מהגברים, כפי שמובא בתלמוד. האמצעי החשוב שננקט על מנת שבחגיגות אלו תהיה השמחה אמיתית, הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, כראוי לקדושת המקום, הר הבית, עליו התקיימו החגיגות.
המתפללים הביאו קיר נייד ליצירת מחיצה זמנית בין גברים לנשים. אחינו ואחיותינו עמדו מופרדים במחיצה זו ביום הכיפורים האחרון מול כותל הדמעות והתפללו מעומק ליבם, כשלפתע הופיעה המשטרה הבריטית, פילסה את דרכה בין המתפללים, דחפה אותם, התעללה באילו שגילו התנגדות והסירה בכוח את המחיצה. הידיעה על אירוע זה פגעה קשות בכל יהודי, השפיעה קשות על כל יהודי וגרמה לזעזוע ולזעם בקרב כל העם היהודי. אולם בראש ובראשונה פגעו מקרים אלו בליבו ובנפשו של היהודי המאמין.
יש שני מוקדים כל כך חשובים ליהודי המאמין, שפגיעה בהם מצערת ומזעזעת אותו עד מאד. האירוע פגע ביהודי המאמין, החושב והמרגיש בשני מוקדים אלו: ביום הקדוש ובמקום הקדוש. ויתירה מכך, מועד כניסת המשטרה לתקוף את הקהל פגעה בזמן המקודש – בהיותם מתפללים.
תחילה נדבר על היום. האירוע התרחש ביום הכיפורים, היום הכי קדוש ומרומם שיש לנו. ועם זאת, יום זה עתה הוא רק בבואה של תהילתו בימי קדם, בהיות המקדש שלנו עומד על תילו על ההר הקדוש, לפני שמסגד עומר נבנה על ההר. בהגיענו לסדר העבודה בתפילת המוסף, המכילה את תוכנית עבודת המקדש ביום הכיפורים בימי קדש, אוחז בנשמתנו רגש קודש.
הכהן הגדול היה עובד בבית המקדש ביום הכיפורים בשמחה וביראה, כשהוא לבוש בבגדי לבן כמלאך היה נכנס לבית קודשי הקודשים ועיני כולם היו נשואות לראות שיצא משם בשלום, כדברי הפייטן: 'אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע'. אשרי עין ראתה כל אלה. ביום כיפורים אנו עוקבים אחר סדר העבודה במקדש ונמצאים ברוחנו בבית המקדש בירושלים, למרות היותו רחוקים בממד המרחב ממקום המקדש ורחוקים בממד הזמן מקיום העבודה במקדש. אך אחיינו ואחיותינו שעומדים ביום קדוש זה מול הכותל המערבי, רואים בעיניהם את מקום הקדוש בו עמד בעבר בית מקדשנו, בשעה שאין להם אפשרות להיכנס למקום זה. הוי, הם מרגישים את הגעגוע הממלא את ישותם, ואת הכאב המציף אותם! יום הכיפורים הוא נורא ונשגב עבור כולנו, אך הוא נורא, נשגב וקדוש בייחוד למי שמתפלל ביום זה בכותל הדמעות. התקפת השוטרים הבריטים פגעה לא רק ביהודים שהתנגדו להם במסירות נפש ונחבלו פיזית ביום הקדוש, אלא הם פצעו את כולנו נפשית, ופערו בנו פצע עמוק הבוער בנשמתנו שאינו יכול להחלים במהרה. היהודי המאמין מזדעזע עמוקות, ויהדות העולם נדרשת להרים את קולה בקול רם ולהביע מחאה חריפה.
המוקד השני שגורם ליהודי המאמין הוא המקום בו התרחש האירוע הקשה, לנוכח הר הבית ומקום המקדש. ארץ ישראל קדושה לנו, ירושלים קדושה ממנה, ובית המקדש קדוש מכולם. ההיסטוריה שלנו חיה במקום המקודש ביותר.
כשהגנרל הצעיר נפוליאון נערך לקרב במצרים וראה לעורר בחייליו אומץ ונחישות, הוא התייצב מולם, הצביע על הפירמידות ואמר לחיילים: 'אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזיכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה'. אכן, ארבעת אלפים שנות היסטוריה הביטו ממרום הפירמידות למטה על חייליו הנמצאים למטה, במבט קר. אבותיהם של החיילים לא היו קשורים אליהם בשום צורה, והם לא סיפרו דבר על ההיסטוריה של העם הצרפתי. אבל ארבעת אלפים שנות ההיסטוריה המביטות בנו מהר הבית, כשאנו עומדים למטה מול הכותל, מספרות את הסיפור על החיים הלאומיים שלנו ושל עמנו. כל אבן מהמקדש מדבר אלינו בשפה חיה ורהוטה, כל רגב אדמה בהר הבית מספר על האירועים החשובים ביותר בעולם היהודי. אם אוזנינו תקשיב לשפת האבנים, נוכל להקשיב בשקיקה לתיאורים נפלאים. הם מספרים לנו על אברהם אבינו שעקד את בנו יחידו על ההר ההוא, על יעקב אבינו שישן על האבנים שם וחלם את חלומו הנשגב, על דוד המלך המטיב לנגן בנבל ועל תפילת שלמה לאחר שהשלים את בניית המקדש. הם מספרים על יהודה המכבי הניצב בראש חייליו, מטהר את המקדש מטומאת אלילי היוונים ומדליק שוב את אור המנורה. הם מספרים על שירתם הנפלאה של הלווים, ועל חכמי הסנהדרין המורים לעם על ההר ההוא חוקים ומשפטים. הם מספרים על קרבות תדירות, ועל נהרות של דם יהודי שזרם שם. אבני הר הבית מדברות אלנו בשפה תוססת ורהוטה, ואלפי שנים מההיסטוריה שלנו מסתכלות אלינו מהר הבית.
כשיהודי בוכה על הגלות, הוא לא בוכה על כך שהוא צריך לחיות במדינה זרה, כי בתור אדם המסור לאלוקיו הוא משלים עם גורלו שלו, במיוחד כשהוא יודע שאנו עצמינו 'מפני חטאינו גלינו מארצנו' וגורשנו מארץ אבותינו. כאשר היהודי הדבוק בה' עומד ושופך את ליבו לפני בוראו, הוא בוכה על גלות השכינה, שנפגע כבודה וגורשה ממקום המקדש על ההר הקדוש. אולם השכינה מעולם לא הסתלקה משם לגמרי, שכן 'מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש'. כבוד ה' דבק תמיד בכותל המערבי, של מה שהיה בימי קדם קודש הקדשים. משום כך כשהיהודי האדוק בכל לבו ונפשו עומד לפני הכותל, הוא מאמין שהוא עומד ישירות מול פני השכינה והוא מתפלל לאלוקיו תפילה נלהבת מתוך דבקות ויראת שמים.
לכן אירועי הכותל ביום כיפור האחרון גורמים לכאב עז כל כך במחנה היהודים המאמינים, ומשום כך מחאתם נשמעת ורועמת באופן חסר תקדים.
האירועים העצובים הללו גורמים גם ליהודי הלאומי עצבות וזעזוע והוא מתקומם לא פחות. עבורו, האירועים בכותל מייצגים את שיאה של שורה ארוכה של קיפוח, התנכלות ואף שלילת זכויות שחווים יהודי ארץ ישראל בשנים האחרונות בידי השלטון המנדטורי.
שמחנו עם הופעת הצהרות בלפור, והשמחה התגברה לכדי התלהבות אחרי ועידת סן-רמו. האמנו שכל תקוותינו וחלומותינו על עתיד עמינו, יתגשמו עתה. בראיה אופטימית שלנו כבר ראינו בעיני רוחנו את העם היהודי במדינת היהודים. היינו משוכנעים בכל תוקף שאנגליה תמלא במלואה את המשימות שחבר הלאומים הטיל עליה בעניין הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ותסייע לנו במשימותינו הלאומיות. בתחילה היה נראה שאכן אנגליה מוכנה לקדם את הקמת הבית הלאומי היהודי ולעזור לבנות את מדינת היהודים, והוכחה לכך ראינו במינוי של יהודי, סר הרברט סמואל, לנציב העליון בארץ ישראל. אך עד מהרה חווינו אכזבה אחר אכזבה. עד היום אנו ממתינים לשווא לכך שאנגליה תמלא את המחויבות שהוגדרה לה בכתב המנדט, להקצאת קרקע עבור מולדתנו. כיום, עלינו לרכוש בהוצאות מרובות על מטר אדמה בארץ ישראל. שערי הארץ, שאמורה להיות שלנו, סגורים בפני יהודים המעוניינים לעלות אליה, ולבנות בה את ביתנו בהתאם למנדט. אוי ליהודי מעפיל המנסה לעקוף את התקנות הנוקשות. הוא יגורש ללא רחם כאחרון הפושעים. כהמחשה לכך שארץ ישראל סגורה לפנינו, אציין שוולדימיר ז'בוטינסקי קיבל משרה בירושלים וביקש אישור כניסה אליה, אך קיבל תשובה שלילית. בין אם אתה תומך בפוליטיקה של ז'בוטינסקי או מגנה אותה, לא תוכל להכחיש שהוא מטובי הבנים של העם היהודי. הוא סייע לארץ ישראל כלגיונר מתנדב והיה חבר בלגיון [וממקימי 'הגדוד העברי'] במשך תקופה ארוכה.
לאחר האירועים הקשים ביום הכיפורים ניתן היה לצפות שהשלטון ינסה לפייס את היהודים ולהרגיע את סערת רוחם, או לפחות שיובטח להם שדברים כאלה לעולם לא ישנו. אך המציאות רחוקה מכך. כתגובה למחאות היהודים, הורו הבריטים להסיר מהאתר הקדוש את ארון הקדש ואת ספרי התורה, על מנת לפייס את הערבים! לפייס את הערבים?! לערבים אין סיבה לדאגה, הם השיגו את מטרתם כאשר המחיצה ש'כל כך איימה על קיומם' הוסרה. אך במחנה היהודי, ולא במחנה הערבי, יש אי שקט. אנו אלו שפצועים ונעלבים. נפש העם היהודי נפצעה, אצלנו הזעם מגיע לשיא, אבל לאף אחד לא אכפת מזה. המקום הקדוש לנו ממשיך להירמס ברגל גזה, והתורה הקדושה מוסרת מהמקום הקדוש לנו ביותר, רק כדי לרצות ולהרגיע את ה'מקומיים', כאילו היינו זרים שם.
אך גם זה לא היה די עבורם. החדשות האחרונות מירושלים הם ממש הרסניות עבורנו. אומרים שהערבים מתכוונים לחסום את הגישה של היהודים לכולל. הם מתכוונים להניח את ידם על השריד האחרון של המקום המקודש ביותר שלנו, ולהסיר את האנדרטה האחרונה לתפארת היהודית בעבר. סגן נציב המחוז שהיה אחראי על הטיפול ב'עוול' שקרה לכאורה לערבים, לא אפשר למחיצה לעמוד אפילו יום אחד והסיר אותה בכוח גם בעצם יום הכיפורים, הוא צופה עכשיו בדם קר איך הם רוצים לגזול מאתנו את הדברים היקרים לנו ביותר ולפלח את הלב היהודי.
מחאות חריפות נשלחו לשלטון המנדט. גם הקהילה הדתית שלנו שלחה מחאה חריפה לממשלת בריטניה. הכאב על אותם אירועים מול הכותל הוא בכל המחנה היהודי. הזעזוע הוא כללי, ולכן כולנו מאוחדים במחאה כנגד עוול זה.
לכן אנו מעלים את מחאתנו החריפה ביותר כנגד אירועי הכותל, לא רק בשם ה'מזרחי' המשתתף בכינוס זה, אלא בשם כל היהודים, פה אחד, ללא קשר לשייכותם המפלגתית, או לזרם הדתי אליו הם שייכים. מחאתנו נאמרת בקול רם, כדי שישמע על ללונדון. אנו מקווים שהעם האנגלי, שכל כך מעריך ואוהב את התנ"ך, לא יביא לידי ייאוש את האנשים שלהם ניתן התנ"ך. אנו מקווים שממשלת אנגליה תשמע לקול יעקב, הנשמע כעת בפה אחד, ותעזור לנו מעתה ואילך לממש את זכויותינו במחלוקת על המקום הקדוש לנו כל כך, בכותל הדמעות.
מחאתנו מושמעת בקול רם, גם כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם בז'נבה ובכל המדינות שיש להם נציג וקול בחבר הלאומים. אין לנו צבא העומד מוכן למרגלות הר הבית, לעורר אותו לגבורה בהצבעה על אלפי שנות ההיסטוריה היהודית המביטים עליו מהר הבית. ואף אם היו לנו שם חיילים, לא היינו נותנים להם לפעול בכוח, כי, כמאמר המצביא הגאלי, 'אנו לא משתמשים בחרב בטיעון החשוב ביותר במחלוקת'. אל לנו להוכיח את זכויותינו באמצעות הנשק. אין כוחנו בלהב חרבנו, אלא בפה, בקול האמת והצדק שאנו נושאים בפינו. ועכשיו אנו רוצים להשתמש בכוחנו זה, החזק יותר מברזל ועמיד יותר מעופרת. אנו משמיעים את קולנו, קול יעקב, מקצה העולם ועד קצהו, על מנת ליידע את הרחוקים על העוול הבוטה שנעשה לנו בכותל, ולהזכיר לכל המעורבים שלא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום. ואם באמת ובתמים יהיה קולנו הפעם מאוחד, פה אחד, אז לא רק שנצא מנצחים בוויכוח על הכותל, אלא גם ניצור תנאים טובים יותר למימוש תכוניותינו העתידיות בארץ ישראל. ותחזינה עינינו בבניינה המחודש של ציון וירושלים.
(קול יעקב, תרפ"ט – תרגום חופשי מגרמנית, שעלול להכיל אי-דיוקים)
הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, היה מגזע חסידי צ'ורטקוב, מחסידי רוזין בבוקובינה. הוא נולד ביסטריק בשנת תרמ"ד (09.03.1884), התחנך אצל סבו, הרב אפרים מיגולניצה (חסיד רבי מנחם מנדל מקוסוב), וירש ממנו את אהבת התורה וההוראה. רבו של הרב אברהם יעקב היה ר' מרדכי ('מוטילי') פוהורילה הרב הצעיר בעיר איסטריק. לאחר שלמד בהתמדה ובשקידה, הוסמך הרב אברהם יעקב בגיל עשרים מאת מהרב בנימין וייס אב"ד צ'רנוביץ. בנוסף הוסמך על ידי הרב אריק מיזלוביץ בוצ'ץ והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטינברג, רבה של העיר בראדי. בשנת תרע"ה (1915) סיים את לימודיו בווינה בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה, וקיבל את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'. הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינק שבאוסטריה.
בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינץ שבאוסטריה עילית וכרב במחנה פליטים סמוך, בו שכנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. בשנת תרע"ח (1918) נבחר לכהן כרב הרשמי של ביאלא-ביליץ שבשלזיה האוסטרית והיה מורה ללימודי דת בבתי הספר התיכוניים בעיר.
בשנת תרפ"ו (1926) כיהן כרבה הראשי (הרשמי) של צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שמנתה כחמישים אלף נפש, והיה נשיא תנועת 'המזרחי' בבוקובינה. באותה שנה נבחר הרב משולם ראטה לכהן כאב"ד בעיר צ'רנוביץ. במכתב ששלח הרב מרק לרב ראטה לברכו על היבחרו, הוא מסביר שאיחר בשליחת מכתבו בשל הרפתקאות שעברו עליו 'כי באמת אין רגע בלי פגע'
הרב מרק התפלל בקביעות בבית הכנסת הגדול והמפואר (ה'סינאגוגה'), שהיה מעוצב בסגנון מאורי בידי אומן, שם השמיע נאומים בשפה הגרמנית והתפרסם כלמדן וכדרשן מצוין. הרב ארגן שיעורי תורה ונשא דרשות לבני קהילתו, עסק בענייני חינוך, קירב את הנוער לערכי היהדות והתרבות העברית ולימד בתוכניות להכשרת מורים לעברית. הרב היה פעיל במוסדות העליונים של המזרחי ברומניה ונשלח כנציג התנועה לעסוק בענייני חינוך במועצה המחוזית והעירונית בצ'רנוביץ. הוא השתתף בקונגרסים הציונים כנציג 'המזרחי' ועודד את צעירי המזרחי בעבודתם.
ביום י"ח בטבת תרפ"ט התכנסה בצ'רנוביץ הוועידה הארצית של המזרחי ברומניה הגדולה, בהשתתפות הרב מאיר ברלין (בר-אילן). את הוועידה פתח נשיא התנועה, הרב ד"ר אברהם יעקב מרק ונשא נאום מבריק על פעולות התנועה ובעיותיה. הוא התמסר לקרנות הלאומיים ואסף כספים ומצרכי מזון לטובת החלוץ המזרחי. הוא "הצטיין בסגולותיו המיוחדות כמנהיג רוחני גדול וכלוחם אמיץ למען ציון וירושלים. הופעותיו בועידות ובכינוסים של התנועה עוררו כבוד ונאומיו הלהיבו את שומעיו. היה נאמן ומסור לתנועה עד ליומו האחרון" ('לכתך אחרי במדבר', עמו' 31).
נאומו על זכות העם היהודי על הכותל המערבי, שניתן בתאריך 31.10.1928 באולם מרכז ה'מזרחי' בצ'רנוביץ, הודפס בשנת תרפ"ט בחוברת 'קול יעקב' בגרמנית.
בשנת תרצ"ה כתב מכתב לרב משולם ראטה לתיאום הגעתו של קרובו ורבו, הגאון הרב משולם ראטה, לחגיגות הרמב"ם, ובראש המכתב כתב 'אני כל כך עמוס טרדות עד כי אין לי אף חמשה רגעים ביום פנאי'.
באלול תרצ"ו כתב הרב מרק מכתב לרב ראטה, שלרגל מצב בריאותו התארח בעיירת מרפא. לאחר שאיחל לו שישוב לבריאותו, דיווח כי 'פה אין כל חדש מלבד זאת שההוצאות מרובות וההכנסות מעטות עד שמגיעים כבר לאפס, אבל גם בזה אין שום חידוש'.
בשנת תרצ"ז יצא לארמון המלוכה בבוקרשט לפעול לביטול 'גזירת השחיטה', יחד עם משלחת רבני רומניה, ובהם הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד מקישינב, הרב יצחק וואהרמן מיאסי, הרב יעקב משולם גינצבורג אב"ד גורא-הומורא, הרב ד"ר רייזמן, הרב משולם ראטה והרב דוב בער יצחק רבינוביץ אב"ד וואסלוי. (תמונתם הובאה באנציקלופדיה לחכמי גליציה,ג, 967-968).
באותה השנה כתב הסכמה לספר 'ההתראה האחרונה' מאת הרב בן ציון ראללער, אב"ד בוהוש, רומניה. הסכמה זו יצאה לאור בתחילת הספר 'דורש לציון בעתו', א):
ב"ה. טשערנאוויץ כ"ג כסלו תרצ"ז.
אלקים יענה את שלום הרב המאור הגדול כליל המדעים חכם וסופר כו' כו' מו"ה בן-ציון רוללר נ"י אבק"ק בוהוש יע"א.
יקבל נא כבוד תורתו את תודתי הנובעת מעמקא דלבא על אשר כבדני בספרו 'ההתראה האחרונה'. קראתי את דברי כבוד תורתו הרמה בספרו הנ"ל בהתענינות מרובה ונהניתי מהם עד מאוד. ספרו ה'התראה האחרונה' הוא מלא תוכן וישנם בו רעיונות נשגבים, כלו מחמדים, והוא מעיד על מחברו כי יש לו עין פסיכולוגית טובה החודרת אל תוך נשמתו של היהודי בהוה. דבריו נכוחים למבין, והלוואי ויטו להם אוזן קשבת גם הרבנים ומורי העם וגם הבעלי-בתים. כי הדברים ערוכים נגד שניהם. ויש ב'ההתראה האחרונה' דברים ששניהם צריכים לשום אליהם את לבם ולדון עליהם בכובד ראש, ומשום זה אני בטוח כי דבריו ישאו חן בעיני כולם וכולם יודו שיש לספרו זה ערך ספרותי וערך מוסרי גדול. אבל בזה נגמר הדבר. אך פעם אחת קראו בני ישראל 'נעשה ונשמע', ומני אז הם תמיד בבחינת 'נשמע', אבל לא תמיד בבחינת 'נעשה', באופן שאני חושש שדבריו ישארו להלכה ולא למעשה. כי טרם הגענו למדרגה כזו שנוכל לבצע את הצעותיו שמציע לנו בספרו בנוגע לאסיפה וכו', כי בתור בסיס לזה צריך לשמש המצב שמתאר לנו הנביא ישעיה בדבריו: 'וגר זאב… כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים', והזמן המאושר הזה טרם הגיע, ומשום זה הצעותיו שמציע בתור פועל יוצא מדבריו הם 'הלכתא למשיחא'. אבל מכיוון שיש לספרו ערך מוסרי וספרותי גדול וגם ערך ממשי בנוגע ליחדים בין הרבנים ובין מנשיאי הקהלות ובין מבעלי-הבתים הנני שמח על כי ישנו בידי ועל כי התעשרה ספרותנו על ידי הופעתו, והנני קורא לכבוד תורתו הרמה יישר כחו וחילו לאורייתא.
הנני חותם בכבוד גדול ובהוקרה רבה,
ד"ר אברהם יעקב מרק
הרב הראשי דקהלת צרנוביץ והגליל
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, פליטים יהודים רבים החלו להגיע לרומניה ויהדות רומניה חוותה ימים קשים של חרדה לקראת הסערה הקריבה ובאה. על מנת לארגן את תנועת המזרחי ולדון במצב, התכנסו בבוקרשט ראשי התנועה ממחוזות ריגט, בוקובינה, בסרביה וטרנסילבניה. כינוס זה היה האחרון בו השתתפו ראשי התנועה, שנרצחו בשואה במיתות משונות ואכזריות, ובהם הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, הרב ברוך הגר הי"ד, הרב חיים גלבר הי"ד, נשיא המזרחי בטרנסילבניה וראש קהילת גרוסוורדיין ר' יעקב קופל מיטלמן הי"ד ויוסף שפירא הי"ד.
בשנת תש"א (1941), עם הכיבוש של צ'רנוביץ בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה נכנסו איתם אנשי הגסטאפו ונערך פוגרום ביהודים. בכל המרכזים היהודים ברומניה נקטו המרצחים באותה השיטה, והוציאו להורג תחילה את מנהיגי הקהילות היהודיות על מנת לשבור את רוחם ולדכא את כל היהודים. הרב הראשי ד"ר אברהם יצחק מרק, נלקח מביתו על ידי הגרמנים.
במסמך שנחשף במשפט אייכמן (המסמך ה-1000 של התביעה הכללית) דווח על הצלחת הנאצים בתפיסת כל 'שכבת ההנהגה היהודית' בעיר צ'רנוביץ ב-07.07.1941, ועל רציחתם של 500 יהודים. אלמנתו, הגברת פרל'ה מרק מגדרה, סיפרה כי לדירתם באו ארבעה אנשי אס.אס. בלווית שני חיילים חמושים. הם דרשו מבעלה אלף משאיות. משלא השיב להם, תבעו ממנו לגלות היכן מצויים תכשיטים של יהודים. הרב השיב כי אין זה בא בחשבון שהוא יספר להם אצל מי מצויים תכשיטים, ואז לקחו אותו הנאצים עמם לבית הכנסת הראשי של העיר, וחקרו אותו שם בעניין מקום המצאם של חפצי קדושה. הרב שוב לא ענה להם, בעקבות כך הוא נלקח לכוך המעלית במרתף המלון 'הנשר השחור', שם הוחזק יום שלם. למחרת תבעו הנאצים מצעיר שהיה כלוא עם הרב לצחצח את נעליהם. כאשר לא היו מרוצים מעבודתו, הכו את הצעיר עד שלקה בשטף דם. אשתו של הצעיר הודיעה לאשת הרב כי גם בעלה שרוי באותו צינוק. הנאצים [אנשי הגסטפו בסיוע המשטרה הרומנית] הכניסו שתי חביות בנזין לתוך בית הכנסת הגדול והציתו אותן. בית הכנסת נשרף עם ששים [ושלשה] ספרי תורה בתוכו. שלשה ימים לאחר מאסרו העלו הנאצים את הרב לגג המלון בו היה כלוא והכריחו אותו לראות את בית הכנסת נשרף ונהרס עד הייסוד. למחרת, ביום ד' י"ד בתמוז תש"א, הובל הרב יחד עם מאה ושישים יהודים [ובהם החזן הראשון גורמן והמנצח על המקהלה טוירמן] לשפת הנהר [פרוט], שם [נאלצו לכרות את קברם] הומתו ביריות [בעורפם] (ראה: משפט אייכמן, עדויות ב, ירושלים תשל"ד, עמו' 671-670; יהדות רומניה, תל אביב תשל"ח, עמו' 283-280; מצא חן במדבר, עמו' 118-117; ספר הציונות הדתית, בף ירושלים תשל"ז, עמו' 371; הספר השחור, תל אביב תשנ"א, עמו' 96).
בנו של הרב, שהיה סטודנט בבית הספר לרפואה, גורש לאושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.
ב- 09.1941 רוכזו שבעים אלף יהודי צ'רנוביץ בגטו, בתוך יום אחד, ולאחר שמונה ימים החלו להוביל אותם למחנות בטראנסניסטריה, שם נפלו חללים רבים ברעב ובטיפוס. בין המגורשים שנפטרו היה הסופר והוגה-הדעות הרב ברוך הגר הי"ד מנהיג 'תורה ועבודה' ברומניה שהיה מפורסם בתורה ובחכמה, אביו האדמו"ר מהורודנקה, וכל בני ביתו. הי"ד.
בן דודו, הרב דוד משה רוזן (תרע"ב-תשנ"ד), אחיו למחצה של הרב אליהו רוזן הי"ד אב"ד אושפיצין) כיהן כרבה הראשי של יהדות רומניה משנת תש"ח, ובנוסף לכך היה יושב ראש הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה משנת תשכ"ד.
בארכיון הספריה הלאומית מצויים מספר מכתבים וגלויות ששלח הרב מרק הי"ד לרב יהודה ליב צירלסון הי"ד ולרב משולם ראטה. גלויה נוספת מאת הרב מרק הי"ד נמכרה בעבר במכירה פומבית.
הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל"ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו"ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ"א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב"ד לוטימירסק שליד לודז' וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר 'בנין דוד'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר 'מועצת גדולי התורה' ומפקח מטעמה על פעולות מרכז 'אגודת ישראל' בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים '
הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת
תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.
