כל זמן שישראל שרוי בגולה – חייו בסכנה / הרב דוד פצנובסקי הי"ד

בעניין ישוב ארץ ישראל בכתבי אגדה שלי כתבתי, הא דמשה רבנו עליו השלום קרא לבניו גרשון ואליעזר, שמות הללו כי פחד שמא יטעו בניו לחשוב את ארץ מדין לארצם ומולדתם, ולא ירצו לעזוב את מדין ערש ילדותם אשר לא ידעו בה כל עוני ומחסור. על אותם שבמצרים לא דאג כלל, ענים ולחצם יזכיר ויעורר געגועים לארץ אבות, אבל בניו נכדי יתרו כהן מדין, אולי לא ימירו ארץ מדין בארץ אבות נחלת כל ישראל, על ידי זה מיום היוולדם, ביום שפקח ראשון שבבניו את עיניו לראות אור עולם, קרא לו משה שם מזכיר גלותו בארץ נכריה, שמו יעיד עליו כי ארץ מדין עם כל הטובות שינק ממנה איננה ארצו, ושאיפתו תהיה ללכת יחד עם כל ישראל אל ארצו, וכדי להראות לבניו כי כל זמן שישראל שרוי בגולה חייו בסכנה, קרא לבנו השני אליעזר, לזכר נהס שהצילו ה' מחרב פרעה, אף שנתגדל בבית פרעה רצה להרוג אותו.
גם בימינו נמצאים הרבה מישראל שוכני ארצות נכריות, ואינם רוצים לשוב לארצנו, ואומרים מה לנו באיזה ארץ נהיה גרים בארץ ישראל או בחו"ל, כל זמן שאין לנו מלך משלנו והארץ אינה קנייננו. אבל תשובתם בצדם, ארץ ישראל היא ארץ מגורי אבותינו, יש לנו שם זיכרונות קדושים על כל פסיעה ופסיעה, ויש בה די לקשר אותנו במוסרות אהבה וחבה על עמנו ותורתנו. במדרש רבה וישב פרשה פ"ד, "וישב יעקב, כך אמרו חכמים לא נהג יעקב ממושב עד שגר במגורי אבותיו, זו ארץ כנען, ששם גר יצחק אביו", יעקב גר עם לבן ונתעשר.

עני בא אל לבן ועשיר יצא משם, ובכל זאת לא היתה דעתו נוחה מארם נהרים, והרגיש עצמו ער כגר "עם לבן גרתי", נפשי נכספה לשוב לבית אביו, אף על פי שעדיין לא נתנה לו הארץ, ואף על פי שגם בארץ כנען היה גר. כי פלאי פלאים אנו רואים בעניין רגשות ישראל לארץ ישראל, כמו אהבת אבות לבנים, ואהבת אדם לאברי גופו, ובזה תבדל אהבת סתם אנשים לארצות שונות מתכונת אהבת עם ישראל לארץ ישראל.

כי בעוד אשר אהבת הראשונים תחקר ותתבאר בחשבון ובטעם ובסבה, אבל אהבת עם ישראל לארץ, לא תדע סבות, לא תבקש חשבונות, אך היא מתאהבת ממילא. וידידי הגאון רבי ברוך עפשטיין שיחיה בספרו מקור ברוך פרק ג' סעיף ב', ביאר זה על פי הסבר לשון הכתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב", לאהבה את עשו צריך טעם וסבה, אבל את יעקב אין צריך לכל טעם ולכל סבה, כי מעצמו מתאהב בלא חקירה ובלא חשבון. ואף אם היה לנו כל טוב בחו"ל היה חובת כל איש יהודי, אם יש לאל ידו לנסוע לארץ ישראל, וכמאמר החכם "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ואמרו חז"ל במדרש משפלי פרק י"ז, זו ארץ ישראל, שאפילו אדם אוכל בכל יום פת ומלח ודר בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ממי שדר בחו"ל שהיא מלאה חמסים וגזלות. ולכאורה צריך עיון מה גריעותא דפת חרבה שלא יזכה אם אוכלה לעולם הבא שיצטרך המדרש לאשמעינן. ויש לומר על פי מה שכתוב בנדרים דף י', למה נקרא נזיר חוטא בשביל שציער עצמו מן היין.ולא יאמר מה לי לעזוב ארצות חו"ל שבה נשב בשלווה ובשובע ולעלות לארץ ישראל לחיות חיי צער, ותהיה אם כן מצווה הבאה בעבירה. ובא רבי יוחנן להוציא מלבן של בני אדם דעה זו, שאפילו אוכל בכל יום פת חרבה ויושב בארץ ישראל אף כי הוא מצטער הרבה, בכל זאת מובטח הוא לעולם הבא, כי ארץ ישראל נתנה על ידי יסורים, כדאיתא בברכות ה'. ומה גם אנן שבגלות אינם נותנים לנו מנוח, ונתתנו לשמצה ולבזה, דברי הימים לישראל כתובים בדם הרוגים, מגילות כתובים בם קינים הגה ונהי, גירוש אחר גירוש, טירוף אחר טירוף, צרות אחרונות משכחות את הראשונות, ועל כל צרה שלא תבא מאשימים אותנו, חרב מלחמה כי תעבור, דבר ורעב כי תפרוץ, מאשימים אותנו שישראל בתכונת גזעו הוא יסוד מהרס, וכעלוקה מוצץ דם התמצית של שכניו וכלחוך השור את ירק השדה מנצלים אנחנו את תבואות ארצם, אנחנו הגרים בארצם, עולם מעלה מעלה, והם יורדים מטה מטה. ובכן למה נגרע חלקנו מכל בריה ובריה השואפת לחיי חופש ודרור, הלא אנו רואים נח ובניו וכל הברואים ויצורים שהביאו עמהם, הלא ישבו שלווים ושקטים בהתיבה, מצאו להם פרנסתם מן המוכן די והותר, ומה המריצהו לנח לשלח שלוחים לדעת הקלו המים. אך היא רגש החופש שנטע הקב"ה בברואי תבל, טובים לו מאכלים מרים בעולם הרחב, ממאכלים מתוקים וערבים בתיבה כלואה וצרה. על אחת כמה וכמה שאנו צריכים לראות לצאת מצרה לרווחה, שגם בגשמיות "טובה הארץ מאוד מאוד". ואנו רואים שהופיע רוח ממרום אצל גאוני וצדיקי דורנו יחיו שמעוררים את קהל עדת ישורון העם סגולה לחביבות ארץ ישראל ולפדות ולסחור את אדמת הקודש מידי זרים. והמה בעצמם נוסעים לא לארץ ישראל עם לווית אנשי מדע וקנו שם נחלאות. ובהפלאה כתובות ק"ז:, על מאמר חז"ל כל הדר בארץ ישראל דומה כמו שיש לו אלוקי, "דומה" משמע שבאמת אין לו, אלא דומה כמו שיש לו, והרי קאמר וכל הדר בחוץ לארץ דומה כי שאין לו, משמע שבאמת יש לו. אם כן חוץ לארץ יותר במעלה, חס ושלום, רק דמעלת ארץ ישראל היא כל כך שאפילו אין לו כל מצווה שבעולם רק מצווה זו לחוד שדר בארץ ישראל, הוא דומה כמי שיש לו אלוקי. וכל הדר בחוץ לארץ שאפילו יש לו כל הזכות והמצווה שבעולם חוץ מזו, אפילו הכי דומה כמי שאין לו אלוקי, חס ושלום. עיין שם. ובמדרש תלפיות ענף ארץ ישראל, כל הדר בארץ ישראל בהחלט שהוא צדיק אף על פי שאין נראה לעיניים כצדיק, כי אם לא היה צדיק היתה הארץ מקיאו, כמו שכתוב "ותקיא הארץ את יושביה", ואם אינו מקיא בהכרח שהוא צדיק, ואף שהוא בחזקת רשע. עיין שם ובספר שלום ירושלים סימן ב'. וד' יקבל תפלתנו וישמיענו ברחמיו לאמר: הן גאלתי אתכם.

(ביכורי דוד, על ספר פרדס יוסף, שמות)

הרב דוד פצנובסקי, חסיד גור, נולד בשנת 1894 בלאסק לאביו הרב יוסף פצנובסקי ולאמו מרת רוחמה בת צבי הרב הירש הלוי מלאסק. הוא חי בפאביניץ, זגירז' ואחר כך בלודז. הוא נשא לאשה את דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן, אב"ד זגירז' הי"ד. הוא היה תלמיד חכם שפרסם את חידושיו על התורה בהערות "ביכורי דוד" על ספרו של אביו "פרדס יוסף". במהלך השואה הוא גורש לגטו לודז ומשם לאושוויץ. הוריו נפטרו בגיטו לודז. גם אחותו חיה, נשלחה לאושוויץ מגטו לודז.

הרבנית דינה נספתה ב1942 באושוויץ בגיל 48.

בנם של הרב דוד ודינה, שלום צבי פצנובסקי, נספה בוורשה בשנת 1942, בהיותו כבן 28.
בתם אסתר, אשת הרב יעקב אייבשיץ, נספתה בוורשה בגיל 26, ובעלה נספה בגטו ורשה בגיל 34.
בנם יעקב פצנובסקי, נספה באושוויץ בשנת 1942, בגיל 13.
בתם חיה עלתה לארץ, והנציחה את משפחתה בדפי עד ב"יד ושם".