על החובה להקים מושבות חרדיות בארץ ישראל כערי מקלטת לפליטים חרדים / הרב משה וועלץ הי”ד

המחברת הזאת מוקדשת לעורר את הארטהאדקסיע ההונגארית לחובת ישוב ארץ ישראל, ע”י יסוד קולוניות כלכלתיות כעין הכול”ל, וניתוח התנאים שבגלל הוזנחו עד כה יסודי מבצרים הארטהאדאקסיים האלה בארץ ישראל, ותיאור מפורט להוצאת רעיוננו זו מכח אל הפועל בעתיד הקרוב בעזרת ה’ יתברך.

נדרי לה’ אשלם, שקבלתי עלי מאז הצליח הבורא דרכי לנסוע בתרצ”ג עם כבוד אדמו”ר הגאון שליט”א ולראות ארצנו הקדושה וירושלם עיה”ק ת”ו וראיתי בטוב אנשי ירושלם חסידים ותמימים, יראים ושלמים אבות ובנים, פרושים וזהירים נערים וזקנים, מסורת אבותם עבודה שבלב אומנתם, יום ולילה קול התורה בוקע רקיע השמים, לקיים מה שנאמר: “וראה בטוב ירושלם”.

ושבעתי עיני ממראה הנוף הנהדר, שדותיה המלאים, גינות ופרדסיה הפוריות, ובניניה המפוארים, המקסימים ביפים תיירי הארץ, ותושביה אחינו בעלי חורין כל רואיה ירגישו ברוחם אותה ההכרה העצמית שאין בני הגלות זכו לשאב אותה, ומעבר השני למטבע החורבן העתיק והפקרות הדור שאין דוגמתה.
ומי אחראי? אבל אשמים אנחנו…

אני מאמין ומקוה על הגאולה השלימה כפי העיקר הי”ב שנחקק ע”י הרמב”ם ז”ל נדחי ישראל יקבץ, ויחזיר מלכות בית דוד, והוא יבנה בית קדשינו. ומדינה יהודית לא תקום עד ירא ה’ ממרום, כמו שביאר הגאון ר’ משה חפץ ז”ל בספרו מלאכת מחשבת ס’ נצבים. מה שאיננו שולל לקנות ולפדות נחלתנו ברשיון הממלכות, למען הושיב שמה מליונים אחינו בני ישראל הנדחים מארצות גלותם.
וכן כתב מהרש”א חדושי אגדות יומא יט: אם ה’ לא יבנה בית -זה המזמור נאמר על בנין הבית, ורצה לומר אבל לא על בנין ארץ ישראל. וכן כתיב “בונה ירושלים ה'”, דקאי על מקומות הקדושים גרידא, שהרי גם החוש מעיד שארץ ישראל תודה לא-ל נבנית בימינו למופת, ובית תפארתנו עדיין בידי בני-ערבים, ועל זה דוה לבנו. וכן בא הרמז בילקוט תהילים קמ”ז מסורה אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו אל תאמין.
לכוונה זאת רצוני לעורר בזה, למען בנין מושבות כלכלתיות בארץ ישראל, כעין הכול”ל – וכפי שהרעיש בשעתו הרב הגאון רבי עקיבא שלעזינגר זצ”ל מירושלים. הרי עינינו רואות שזכות הקימה לחרדים בזה, לפי שאבותינו החזיקו את היהדות מיבנה וחכמיה משך אלפים שנה. גם בנין ארץ ישראל מסורת בידינו, עוד לפני הקמת הציוניות, אכן בימינו אלה שנסכרו תעלות העברת כספים ממדינה למדינה ע”י גדרים הבאלוטריות, ובני כוללנו גועים ברעב, לפיכך מעתה עלינו להמשיך פעולתנו בארץ ישראל ביסוד כוללי”ם, כעין הקולוניות באופן שלא יצטרכו שוב להיות עיניהם נשואות על תמיכתנו להבא, אבל בהשקעת כספים הפרודוקטיבית יוכלו להחזיק את עצמם מכאן והלאה בעזרת ה’, ולהכין ערי- מקלט לשארית פליטת החרדים, השבים מזמן לזמן לארץ אבותם.
ועוד שהרי שנינו בספרי ס’ ראה, יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין תלמוד לומר “וישבת בארצם”, כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ומעשה ברבי יהודא וחבריו שהיו יוצאים, כשהגיעו לחוץ לארץ זכרו את ארץ ישראל זלגו עיניהם דמעות, חזרו ובאו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ולכאורה מהיכי תיתי שאין אנו רשאים להוסיף על הבנין, הרי מכסת האוכלוסין מתרבה בטבע מזמן לזמן? ועוד מנא לנו שישיבת ארץ ישראל שקולה ככל התורה? כי הנה בגלות משטר המדיני, והנהלת מוסדות הציבוריים ביד זרים, ובצלם אנו חוסים, לא כן במדינה יהודית! כשיגיעו עתים בתקופת התקדמות הטכניקה, לפתור בעיות למשל של זרם החשמל, והספקת המים, בית החולים והמשטרה וכדומה שאר מוסדות ציבוריים האיך ינוחו בשבת? יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין כלל, כלומר בנינים כאלה “בארץ”, על זה באה התשובה דרשאין, כי הכנסת התפתחות הטכניקה והשיגותיה לטובת הבריות אינו שולל כוונת תקנות התורה שהרי כך קבלנו “וחי בהם”.
אכן התנאי העיקרי לזה, לא לבא בהתנגדות עם התורה והשבת. ולפיכך תלמידי חכמים שבאותו הדור צריכין לדון בשאלות העומדות על הפרק, לפי שהתורה נצחית, ופקודותיה מתאימות לכל עת ולכל זמן, והני רבנים לפני עזבם את הארץ התחרטו על זה, לפי שאולי ארץ ישראל תצטרך לתורתם להתרת ספיקות הציבוריות וחזרו למקומם בל יעדרו.
וברשות הכריזו שקולה ארץ ישראל כי עד שלא הוכחנו בגלוי, שאפשר לפתור שאלות הארץ על פי חוקי התורה, לא קבלו מצוות התורה התוקף הנצחית, ולכן שקולה ארץ ישראל נגד כל התורה, שעל ידי זה יופץ קידוש השם על תוקף אמונתנו שלא תהא מוחלפת, ותורה אחרת מאת הבורא יתברך ויתעלה שמו.
והנה רבים אומרים לו יהא חוב קדוש ענין ישוב א”י, למה לא הכריזו זאת מאורי ישראל שבדורות הקודמים?
בא וראה מה שכתב היעב”ץ בסידור שלו במזמור ליום שני, ארץ ישראל בכללה שוכנת על יד הים האמצעי כבמרכז ג’ חלקי העולם המיושב. אבל כל עוד שתוכחות התורה נתקיימו בארצנו במלא מובן המלה, ארץ מדבר ושממה היתה לא ראוי אדמתה לישוב צפופה וחשיבותה לא התבלטה לעין כל.
והנה עדים אנו כולנו היום לנפלאות הבורא בארץ, שסרו לאט לאט המניעות הכלכלתיות בארץ, והיא מתפתחת ומתרחבת לכלכל מליונים נפשות. גבולי המדינות וקשרי הדרכים הרחוקים נצטמצמו ע”י תנועת מכונית, רכבות, ואוירונים בזמננו אלה. תעלת סואץ, תעלת הנפט הבבלי, קשרי מסחריים אקספארט, אימפארט, וטרנזיט הבין לאומי כולם מובלות דרך ארץ ישראל. אפילו בים המלח המציאו, חכירת סמים חמיים יקרים שאין דוגמתה בכל העולם, ומהפכת סדום נתהפכה לברכה. עיר גדולה נבנתה על חופה – כל זה בעיני ראיתי ושמה “קליה” – ומעסיקה כמה אלפים מאחינו בני ישראל המתפרנסים על ידה, במקום שלא זכה אפילו צפור למצא טרף מעולם. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל ההיסטורית ממש.
והיינו דאמרינן בפרק הניזקין ארץ צבי, בשעת חורבנה בימי קדמונינו גמרה, שכח קליטתה לא הספיקה לכלכל בלי תמיכת חוץ אפילו מכסת מעט נפשות אומללות בדוחק, ובזמן שיושבים עליה כהיום הזה נתרחבה לכח קליטה של כמה רבבות תודה לא-ל יתברך.

(קונטרס המביט לארץ על הארטהאדאקסיה ובנין הארץ, ועל אשמת מנהיגיה, בודאפעסט, ת”ש)

הרב משה וועלץ הי”ד נולד לאביו הרב ישראל, מגדולי רבני הונגריה, רב וראש ישיבה בטיניע, ולאימו חיה שרה, ביתו של הרב חיים אפרים באלאיטי הי”ד. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לבודפסט, כמובא בספר של גיסו, הרב משה דב וולנר, “שאלת חמדת צבי”, יו”ד, ב:

“אחרי מלחמת עולם הראשונה בשנת תרע”ח, נחרבו בהונגריא קהלות הקטנות, פרצה המהפכה שפגעה בעיקר ביהודים הגויים בזזו ושדדו את כל רכושם, ערום וחוסר כל ברחו לעיר הבירה בודפסט. בין הפליטים היו רבה של טיניע הגאון הצעיר רבי ישראל וועלץ עם משפחתו ילדיו הקטנים, בלי משרה משען ועזרה, עמד בעיר הבירה, ואחרי המלחמה גם הקהילה של בודפסט היתה במצב קשה מכל הבחינות. הנערים בני הפליטים, ברחובות, היו מסתובבים, מופקרים לכל הזרמים. נתרוקן בורו של ישראל סבא, אין בו מים של תורה, אבל נחשים ועקרבים של כל מיני עבירות וחטאים היו בו. ואף ארי של הכפירה והשכלה היה שואג לטורפם. אז אזר כגבור מתניו הרב הפליט מטיניע והקים ישיבה קטנה לתורה ויראה והכה את הארי של הכפירה והשכלה שבבור, דתנא ספרא דבי רב, דהיינו תורת כהנים, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בין הגויים, והראה כחו ביום השלג, ימי קור וחושך של צרה ומצוקה. התלמידים האלה מאז הגיעו כבר לימי זקנה, וכמה מהם נמצאו בארץ ישראל ולא שכחו את החסד שעשה עם הנערים, ומספרים תמיד את גבורתו וגדולתו מאותם הימים“.

בשנת תרפ”ז (1926) הוא פגש את רבו של אביו, הרב הגאון רבי שמואל גוטליב בטאלטשווא. בתשובה שכתב הרב שמואל גוטליב לרב ישראל וועלץ הוא כותב על התרשמותו מבנו (שמואל ברמה, עמ’ פה): “בנך היקר הבחור המופלג משה נ”י הגיע הלום. ואקוה שישיג תכלית מאוד נעלה בעהי”ת כי הוא כלי מוכשר לקבל טהרה. ובענין דיבוק חברים הוא אהוב ונחמד לכולם ומי יתן והיה לבבו זה כל הימים. ואקוה כי יהיה אי”ה לאיש מצויין ות”ח גדול אהוב למעלה ונחמד למטה. וימצא חן בעיני אלקים ואדם אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה’.”

בשנת תרצ”ג הצטרף הרב משה למסע לארץ ישראל, הוא ראה את יופי הארץ, שמע את קול התורה הבוקע ממנה ועמד על הבעיות הרוחניות בה. הדבר עורר אותו לפעול להקמת יישוב חרדי בארץ ישראל שיהיה עצמאי כלכלית, ולקרוא לגדולי ישראל להתמודד עם השאלות העולות בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות. בז’ בתמוז תרצ”ז אימו נפטרה.

דברי תורה מאת הרב משה וועלץ הובאו בספרי קרוביו: בספרו של אביו “דברי ישראל”. בספרו של סבו, רבי חיים אפרים באלאיטי הי”ד, “אשר חיים”, ובספרו של גיסו, הרב משה שמעון הופמן הי”ד, “תפארת למשה”. וכן בגיליונות כתבי העת “הנשר” (ד-יא) בעריכת הרב אברהם יהודה ב”ר נפתלי הכהן שוורץ הי”ד ובכתב העת “לקט ששנ”ה” (תרצ”ו-תש”ג) בעריכת הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ הי”ד מסטמאר.

נשא לאשה את רחל בת לאה פולק. בניהם נולדו בשנים תש”א ותש”ג.

בשנת תרצ”ו הוציא לאור בבודפסט את “מגילת מתתיהו” עם תרגום הונגרי והוסיף לו מבוא.

הרב משה וולץ נהרג בא’ בשבט תש”ה. אשתו שרדה.

אביו שרד את השואה, כיהן כראב”ד בודפסט ועלה לירושלים. כפי שממשיך התיאור בספר “שאלת חמדת צבי” הנ”ל:

“הגאון רבי ישראל וועלץ שממחנה עבודה חזר בניסים להגיטו, הגיע אז כבר לשנות הזיקנה והיה חולה ושבור. בנו יחידו הרב מוה”ר משה וכל בית אביו נהרגו. בחורף הקשה, בזמן רעב הנורא, היה עז כנמר ויצא מבור היאוש והחרבן, לקבץ את הנשארים, לחזק אלה שממחנות ההשמדה חוזרים, לדאוג לאלמנות ויתומים. והגדיל לעשות בהקמת בית הדין של הקהילה ובית דין מרכזי לעגונות לכל מדינת הונגריה, ובזה הכה את הארי של זנות, בתוך הבור של עריות. בור שהיה מלא עם אנשים ונשים גלמודים, עגונות אלמנות חיות. ותנא ספרא דבי רב, הלכות קשות להתיר עגונות ולבנות חורבות ירושלים. ובזה הציל את היהדות ההונגרית מבור של זנות ועריות.. וארי עלה לארץ הצבי”. הוא התיישב בירושלים ב”שיכון הרבנים” ברוממה והתמסר לענייני הרבנים הפליטים ולמפעל אוצר הפוסקים.

מספר הצפיות במאמר: 127

הדפס