הסיבות לקריאת שם ספר חידושי תורה על שם מחברו / הרב מרדכי זלבוביץ הי”ד
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך’ (תהלים קיט מדרש תהלים) אמר לו דוד ריבונו של עולם רצונך שאשמור דברך, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ואם אין אתה גולה את עיני מניין אני יודע, לכך נאמר ‘גל עיני ואביטה’ וכו’, ואף על פי שעיני פתוחות איני יודע כלום. בא וראה אף על פי שהיה שמואל נביא לא היה יודע כלום עד שגלה הקב”ה את אזנו, שנאמר ‘וה’ גלה אזן שמואל’ וגו’ (שמואל א, ט). וכן דניאל וכו’. פליאה זו היא תורה, וכן הכתוב אומר ‘פלאות עדותיך’ וכו’, ‘הורני ה’ דרך חקיך’ וגו’. ג’ בני אדם שאלו חכמה מהקב”ה דוד ושלמה ומלך המשיח, וכו’. עד כאן לשון המדרש.
ובזהר הקדוש בפרשת בראשית דף נ”ט. איתא שמע רב ייבא סבא וכו’ ואני בהאי אורחא בסייעתא דקב”ה בעינן למימר מילי דאורייתא, פתח ואמר ‘הורני ה’ דרכך אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך’, האי קרא קשיא, דהא תנינן כלא הוא בידא דקב”ה בר למהוי זכאה או חייבא (ברכות דף ל”ג:) ודוד היך תבע מעם קב”ה, אלא דוד הכי קאמר ‘הורני ה’ דרכך’, ההוא אורח מישור ומתקנא לגלאה עיני ולמנדע, ולבתר ‘אהלך באמתך’ וכו’. עד כאן לשון הזהר הקדוש.
וגם איתא בברכות דף כ”ח: רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית מדרש וכו’. גמרא, תנו רבנן בכניסתו מהו אומר, ‘יהי רצון מלפניך ה’ אלקי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא’ וכו’. עד כאן לשון הגמרא (משום דאיתא בירושלמי סוף פרק א דחגיגה, אמר רבי אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור. עד כאן לשונו. ובירושלמי סוף פרק אין מעמידין בעבודה זרה לא משמע כן. ובירושלמי דף ריש פרק ה’ דסוטה הלכה ב’ גם כן הובאו דברי רבי אלעזר הנ”ל, וכן פסק הש”כ ביורה דעה סימן רמ”ב בכללי איסור והיתר) ולכן התפלל רבי נחוניא בן הקנה שלא אכשול בין לטהר את הטמא, ובין לטמא את הטהור, משום שסבירא ליה כרבי אלעזר הנ”ל.
ואם כן כיוון שכל הצדיקים התפללו על זה ואם כן כל שכן וקל וחומר שצריכים אנחנו להתפלל לקב”ה כל התפילות הנ”ל וה’ יתברך יעזרני ויאור את עיני שלא אכשול חס ושלום בדבר הלכה, וכתפילתו של רבי נחוניא בן הקנה, וכמו שעשה רבי אבא כדאיתא בביצה דף ל”ח. כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. ופירש רש”י ז”ל אימא מילתא דשמעתתא דתתקבל לחכמי המקום שלא אבוש. ואבקש מאת ה’ יתברך החונן לאדם דעת שיזכני להדפיס השו”ת מחלק השני וגם חידושי על הש”ס ועל התורה ולחדש עוד חידושים.
והא שקראתי כל החידושים שלי בשמי, משום דאיתא בעבודה זרה דף י”ט. ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר ‘בתורת ה’ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה’. ופירש רש”י ז”ל נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה, כדכתיב ‘ובתורתו’, משמע של כל אדם. ועיין בקידושין דף ל”ב: ובחידושי אגדות. וגם ראיתי בספר קבלה אך שכחתי איה שצריך לקרות להחיבור אשר יעשה בשמיו וגם לפי מה שאכתוב הטעם בתחילת ההקדמה בלי נדר משום ששפתותיהם דובבות וכו’, גם כן צריך להזכיר את השם.
ואבקש מאת המעיינים בחיבורי שלא יהיו קורים כמתנמנם נים ולא נים, אלא ידקדקו בהן היטב. ואם הם קשים במקום, יעיין באיזו דפים אחריהם וגם בהשמטות. ואם אחר העיון והחיפוש יקשה, אם אפשר להודיעני. אזי מה טוב. ואם אראה שהדין עמם, אזי אודה ולא אבוש לומר בפה מלא, ‘ברם דברים שאמרתי טעות הן בידי’, וכמו שכתב השאגת אריה בהקדמתו בשו”ת שאגת אריה, וכמו שעשה רבא ג’ פעמים אמר ‘ דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי’, פעם בעירובין דף ק”ד. פעם שנית בבבא בתרא דף קכ”ז. פעם שלישית בנדה דף ס”ח. ושני פעמים נמצא שאמר רבא ‘לאו מילתא היא’, דאמרי ביבמות דך כ: ושם בדף ע”ו: ואפשר שנמצא עוד פעמים. ומה רבא, שהיה חריף ביותר, כדאיתא בחולין דף ע”ז. דקרא ליה רב אדא בר מתנא על רבא ‘סכינא חריפא’, ופירש רש”י ז”ל לב פתוח לו בסברא. ובעירובין דף כ”ט. איתא אמר רבא הרני כבן עזאי בשוקי טבריא. ופירש רש”י ז”ל, יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילא דעתאי והרני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני, כבן עזאי וכו’. והיה אומר ‘כל חכמי ישראל כקליפת השום’ בבכורות דף נ”ח. וכו’. והא דפירש רש”י ז”ל יומא דבדיחא דעתה הוה, והלא שפת יתר הוא, משום דקשה ליה לרש”י הא הוא גופא אמר שם בדף נ”ג. ‘ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא’. ועיין שם בפירוש רש”י. ולהכי פירש שיומא בדיחא הוה ליה וכו’. ולהכי אמר רבא בברכות דף ו’: אגרא דשמעתא סברא, משום שהיה בעל סברא. ולהכי אמר רב אדא בר אבא תו אכלי בשרא שמינה בי רבא. ועיין בפירוש רש”י שם. וגם מצינו כן ברב נחמן בדיני. וכן איתא בקידושין דף נ”ט: ובבבא מציעא דף ק”י. ועיין בתוספות בעירובין בדף ל”ב. בדיבור המתחיל ‘רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו’, ומכל מקום אמר ‘דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי’. וכן נמצא בשבת דך ס”ג: ברב דימי כי סליק לנהרדעא שלח להו ‘דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי’. וכן נמצא בחולין דף נ”ו. בזעירי כי סליק לנהרדעא שלח להו ‘דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי’. ואם כן כיון שהם לא בושו לומר ‘שטעות הם בידם, וכל שכן אני שמה אני, וכמו שאכתוב לקמן בתחילת ההקדמה.
וגם יחפשו במקום אחר אשר כתבתי כי אפשר שמשם ימצאו תירוץ, וכמו שאיתא בירושלמי פרק ג’ דראש השנה הלכה ה, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.
מה שעוררני לכתוב ולהוציא לאור חידושי אשר חידשתי בש”ס ופוסקים מה שחנני ה’ יתברך הוא מצד שני טעמים:
א) משום שאיתא באבות פרק ג’ משנה ה’ כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר ‘רק השמר לך’ וגו’. וכתב על זה הגאון הקדוש רחיד”א זצ”ל מה שדקדק רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר, ‘ממשנתו’, הוי לומר רק ‘השוכח דבר אחד ממשנה’ והוי ידעינן שלמד פעם אחת או יותר, שאם לא למד מה שייך לומר ‘השוכח’. ותירץ כן שאפשר ליישב בזה שזה ידוע כי כל אחד קיבל חלקו בתורה בסיני, ואם הוא זוכה הוא מוציאו לאור אשר קבלה נשמתו בסיני. והחידוש ההוא אין אחר יכול לחדשו, יען כי זה הוא חלקו. ועל כן אם אפילו זכה וחידש החידוש אשר קיבלה נשמתו בהר סיני אך שלא הוציאה לאור ועל ידי זה נשכח, הרי זה מתחייב בנפשו, כי אדם אחר אין יכול לחדשן, כי החידוש זה שייך לשורש נשמתו. לכן דקדקו בלשונם. דבר אחר ‘ממשנתו’ כי משנה הוא אותיות ‘נשמה’, כי דבר זה נתגלה רק לנשמתו ולא לאחר. עד כאן לשון הרחיד”א. ועיין בחידושי אגדות בברכות דף נ”ח, בדיבור המתחיל ‘חכם הרזים’ וכו’.
ב) דאיתא ביבמות דף צ”ו: דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים סא) ‘אגורה באהלך עולמים’, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים. אלא אמר דוד לפני הקב”ה ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר וכו’. וכן הוא בברכות דף ל”א ובסנהדרין דף צ’. ועיין שם בתוספות. וכן הוא בירושלמי פרק ב’ דברכות הלכה א’, ובפרק ב’ דשקלים הלכה ה’, אך שם הלשון, ‘אמר דוד לפני הקב”ה ריבונו של עולם אזכה שיהיו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות’. ועוד שינוי לשון, ‘וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקיים לעולמים’, עד כאן לשונו. אלמא דאפילו דוד וגם רבי יוחנן שם בקשו על זה, וכל שכן אנחנו. וכמו שאיתא בשבת דף קי”ב: אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו כבני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים. ועיין בשלקים פרק ה’ הלכה א, שם איתא בשינוי לשון הירושלמי סוף פ”ו דגיטין איתא, רבי הילל בר וולס בעיא קומי רבי מה ראוי לומר הלכה כרבי יוסי. אמר ליב שלא ראיתיו. רבי כד הוה בעי מקשייה על דררבי יוסי אצר אנן עליבייא מקשייה על דרבי יוסי שכשם לבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין, כך בין דורינו לדורו של רבי יוסי. אמר רבי ישמעאל בריה דרבי יוסי, כשם שבין זהב לעפר, כך בין דורינו לדור של אבא. בגמרא עירובין דף נ”ג. אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סודקות וכו’. ואם כן מה נאמר אנחנו כי לנו שום משל אין, וכל ימי עמלתי בתורה עד שירדתי לעומקה של הלכה והיה חביב עלי מאוד, וכמו שמצינו במנחות דף י”ח. זלגו עיניו דמעות, של רבי אלעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה ‘מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי’ וגו’ (תהלים קיט,צז) פסוק זה אני אומר בכל יום קודם אל צורי כי הוא שייך לשמי, כמו שידוע בספרים, ולכן אני שייך להלכה. אפשר לומר הא דקרא עליו מקרא זה והלא הרבה פסוקים יש מקודם באהבת התורה, משום דאיתא בזהר הקדוש פרשת וארא דף כ”ז. מאי ‘כל היום היא שיחתי’, אלא מכאן אולפינא דכל מאן דישתדל באורייתא לאשלמה דינה על בורייה, כאילו קיים אורייתא כולה, בגיני כך ‘כל היום היא שיחתי’ וכו’. עד כאן לשון הזהר. והתם נמי היה יוסף הבבלי רצה לידע הדין על בוריו עיין שם.
ואהבת התורה הוא משום דאיתא בזהר דאורייתא וקוב”ה כולה חד. זהר פרשת אחרי דף ע”ג. וכתב האדמו”ר הזקן בתניא הקדש בלקוטי אמרים בפרק ד’ פירוש דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב”ה, והקב”ה בכבודו ובעצמו כולא חד, וכמו שכתב הרמב”ם בפרק ב’ מהלכות יסודי התורה הלכה י’, ובפרק ה’ מהלכות תשובה, שהוא המדע והוא הידע וכו’, וצמצם הקב”ה רצונו וחכמתו בתרי”ג מצות התורה וכו’ בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתו ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה, בשלשה לבושים אלו וכו’ ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכו’ הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה’ ממש ואור ה’ ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, כמו שכתוב ‘צורי אחסה בו’ (תהלים יח,ג). וכתוב ‘כצנה רצון תעטרנו’ (תהלים ה,יג), שהוא רוצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצוותיו וכו’, כמו שכתוב ‘וימנו תחבקני’ (שיר השירים ב,ו) שהיא התורה שנתנה מימין ברכות דף ו’. ודף ס”ב. ובמדרש רבה שמות סדר תשא פרשה מ”א, ובויקרא פרשה ד’, ובדברים ריש פרשת שופטים, ומדרש תנחומא ויקרא ובפרשת ויקהל , ובזהר פרשת פנחס דף רכ”ח. ובפרשת מקץ דף קכ”ז ודף קנ”ח. ואם כן כשיחשב בלמודו בעת ההוא הוא מחבק המלך, והמלך מחבקו בזרועו, מזה יתעורר לו תשוקה וחמדה גדולה ללמוד. וכמשו שכתוב שם בפרק ה’ דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערבות לפנינו וגם בשכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו’. ועיין שם בפררק כ”ג. ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העוסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים. והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק, היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא הכי. ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה, כשיתבונן איך שנפשו ולבושו שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם, מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה, כאין ואפס ממש, עד שאינו מתלבש בתוכם ממש, אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם רק איזה הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי וכו’. עד כאן לשונו.
וגם יתבונן מה דאמרינן בברכות דף ו’. ומניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר וכו’. ובאליהו רבא ריש פרק יח איתא ‘קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה” וגו’, מאי ‘שפכי כמים לבך נוכח פני ה”, מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב”ה יושב כנגדו ושונה עמו וכו’.
(תחילת ההקדמה לשו”ת עטרת מרדכי)
הרב מרדכי זלבוביץ, נולד בשנת תרכ”ט (1868) בעיירה פונדיל, פלך קובנה. הוריו, הרב אבא ליב ב”ר אליהו (שנפטר בתרצ”א), ומרת שפרא בת ר’ זונדל (שנפטרה בתרפ”ט), שאפו בכל נפשם ומאודם להדריך בניהם לתורה.
הרב מרדכי למד בצעירותו עם אביו, עד שהיה בקי בעל פה בהרבה גמרא ופוסקים. בשנת תרנ”ג (1852) נסמך לרבנות מאת רבי שלמה הכהן אב”ד וזקן הרבנים בווילנה.
היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בהוראה, מזקני חסידי חסיד חב”ד, דיין וראש השוחטים בריגה, ונודע בכינויו ‘ר’ מאטע פונידילר’.
קיים בביתו מניין קבוע, שיעורים והתוועדויות חב”דיות, והיה חוזר חסידות במנין ‘באזאר-בארג’. בשנת תרצ”ז (1936) השתתף בהתוועדות י”ט כסלו בריגה.
ענה תשובות רבות לשואלים בהלכה. פרסם דברי תורה בגליונות ‘התמים’ ובספרו ‘עטרת מרדכי’ (ריגה תרצ”ח). הוא הזכיר חיבורים נוספים שכתב, ובהם שו”ת ‘עולת מרדכי’ וחידושי על הש”ס, שככל הנראה אבדו בשואה.
בראש ספרו פרסם, לצד העתק הסמכה מאת רבי שלמה הכהן, הסכמה מאת אב”ד ריגה, הרב מנחם מנדל ז”ק.
נשא לאשה את מרת זלדה לבית ברין.
התאלמן, ונספה בגיטו ריגה בשנת תש”א (1941).
מספר הצפיות במאמר: 49
