ביאור טעות אנשי פפוניא בהבנת המונח 'מים שלנו' / הרב ישראל אלימלך טורפשטיין הי"ד
בעזרת ה' יתברך סטאניסלאוואוו
בפסחים סוף פרק כל שעה איתא מ"ג ע"א איתא, אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרשה רב מתנה בפפוניא, למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו, ואתו לגביה ואמרו ליה 'הב לן מיא'. אמר להו 'אנא במיא דביתו אמרי'. עיין שם פירוש רש"י ז"ל [דפירש: 'שלנו' – בלילה מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הן כדאמרינן במי שהיה (לקמן צד:) בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין, הלכך מלינן בלילה ומצטננין: 'דרשה רב מתנה' – ובלשון הקודש היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר: 'דביתו' – תרגום של לנו (דביתו)].
ויש לדקדק:
א) האיך סלקא דעתן שיהא כוונת רב מתנה במילת מים 'שלנו', מים שלו, הלא טעמא בעי.
ב) גם יש לדקדק עם תיבת 'למחר אייתו', והיה צריך לומר לבתר אייתו, ולמה המתינו עד למחר, לפי כוונתם שתיבת 'שלנו' פירושו ממים שלו, של ר' מתנה (הגם שיש לומר שהדרשה היה אומר רב מתנה בשבת קודש, ואז בשבת קודש תיכף אחר הדרשה לא היו רשאין עדיין לילך ולאייתו חצבייהו. אבל תיכף במוצאי שבת קודש היו יכולין להביא ולאייתו חצבייה, ולמה המתינו עד למחר)?
ג) גם יש לדקדק למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו, דמשמע מזה דכולי עלמא היו מוכרחים להביא חצבייהו לרב מתנא, ולא היה די עם מה שהביא כל אחד ואחד מרב דעירו לפי שיטתם. וזה בוודאי לא הדעת סבלתן שכל העולם יהיה מוכרח להביא מיא מרב מתנה דווקא.
ולולי דמסתפינא נראה לעניות דעתי דהכי פירושו דהנה בדף צ"ב ע"ב איתא דיש פלוגתא בין חכמי ישראל ובין חכמי אומות העולם, דחכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע, וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעיינות צוננין ובלילה רותחין. עיין שם הדבר. וכן באמת אנחנו עושים כפי דבריהן, מדאנחנו נוטלין מים למצות בעת שקיעת החמה, בוודאי הדין עמהם, דאם כחכמי ישראל שאומרים דבלילה חמה מהלכת למעלה מן הרקיע, יותר טוב היה ליטול מים למצות מן העמוד השחר עד נץ החמה בבוקר קודם זריחת החמה, מחמת דכל הלילה מעיינות צוננין לפי שיטת חכמי ישראל, לכן טוב והדין היה שיהיה המים מחובר למעיין כל הלילה, ואז יהיו המים קרים ביותר בבוקר קודם זריחת החמה, ודוק.
ומדחזינן שהדין שצריך ליטול מים מבערב בעת שקיעת החמה, חזינן מזה שהדין עם חכמי אומות העולם. ולכן כאשר דרש רב מתנה אשה לא תלוש אלא במים שלנו, היו חושבים כולי עלמא, היינו כל תלמידי חכמים שהם נקראים 'כולי עלמא', שהעולם עומד עליהם, כמו דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל (שבת פ"ו ע"ב), שכוונת רב מתנה עם תיבת 'מים שלנו', היינו כפי החשבון שלנו, של חכמי ישראל. ואם כן היה הדין דצריך ליטול מים למצות קודם הנץ החמה, כנ"ל. וזהו למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו, פירוש 'כולי עלמא' כל תלמידי חכמים המתינו עם המים ליטול עד מחרתו, היינו בבוקר קודם הנץ החמה. מפני שהיו סוברים שכוונת רב מתנה עם 'מים שלנו', שהלכה היא כאנחנו, היינו כחכמי ישראל. ואתו לגביה ואמרו ליה 'הב לן מיא', היינו שלא היו יודעים כפי שיטתם אימתי הזמן של ליטול מים בבוקר, אם תיכף אחר עלית השחר, או אפשר אולי עוד קודם עלית השחר, או קודם הנץ החמה דווקא. ואז אמר להן 'אנא במיא דביתו אמרי', ודוק היטב, כי הוא כפתור ופרח.
ישראל אלימלך טארפשטיין, אבד"ק סטאניסלאוואוו הסמוך לורשה
(הכרם, תשרי תרצ"ד, חוברת ו, סי' מט)
הרב ישראל אלימלך טורפשטיין (טארפשטיין) הי"ד, נולד בשנת 1892 לאימו, מרת פייגא, ולאביו, הרב הצדיק ר' נתן רב ואב"ד סטניסלוב (סטאניסלאוואווע הסמוכה למינסק-מאזוביעצק) (תלמידו של האדמו"ר רבי ירחמיאל משה מקאזניץ), בן הרב יצחק אייזיק, ב"ר מאיר, ב"ר פנחס. לאחר פטירת אביו, מילא הרב ישראל אלימלך את מקומו בקהילת סטניסלוב.
על הרב ישראל אלימלך יש מעט מאוד מידע.. הוא היה חבר באגודת הרבנים בפולין, וחתימתו מופיעה ב'קונטרס עתונאי' שיצא לאור על ידי אגודת הרבנים בפולין (ורשה, תרפ"ט) בין חתימות מאות רבנים, שמחו על כוונת ה' שאפאטשניק מלונדון להתיר יבמות לשוק בלא חליצה.
מכל כתביו שרדו רק שני מאמרים קצרים שפרסם בכתב העת 'הכרם' (חוברות ה' סי' מה, וחוברת ו' סי' מט), שיצא לאור על ידי 'קיבוץ המוסמכים להוראה מישיבה הגדולה דעת משה' שתחת השגחת האדמו"ר מפיאסעצנא.
בספר 'אלקי אבי בעזרי', שיצא לאור בתוך ספר 'בית אבות' (ניו יורק, תשס"ב), מובאים זיכרונותיו של הרב אליעזר פלטיאל רויטבלאט אב"ד שעניצא מתקופת השואה. הוא מתאר שם, בעמו' תלה-תלז, כי ביום כיפור שנת ת"ש, כאשר חיפש מחסה מהגרמנים, הוא דפק על דלת בית הרב מסטניסלוב שעמד על יד בית הכנסת. הרבנית סיפרה לו שהגרמנים מרטו חצי מזקנו של הרב, והוא נאלץ להסתתר כי מידי פעם באים הגרמנים לחפש אותו בבית. אחר כך חזר הרב (טורפשטיין) לביתו, והם התפללו יחד מנחה של ערב יום כפור וערבית של יום כפור, לאורם של שני נרות בלבד, כי חששו שהגרמנים ימצאו אותם אם ידלקו הרבה נרות. בבוקר הרב שלח אותו לבית של יהודי שהיגע מהעיר שעניצא והתגורר בסמוך לבית הכנסת בסטניסלוב, האיש סיפר לרב רויטבלאט על כל הצרות שאירעו להם מאז כניסת הגרמנים לעיר 'ועד כמה הרבו לענות את הרב [טורפשטין] ולייסרו ביסורים, ועוד הם מוסיפים לחפש אחריו'.
על פי 'דפי עד' שכתב אחיינו ומצויים באתר 'יד ושם', ועל פי דפי עד נוספים, הרב ישראל אלימלך טורפשטיין היה נשוי ואב לארבעה. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא גורש לגטו מינצק מזוביצק, ונספה בעת חיסול הגטו בשנת 1943.
בנוסף נספו אחיו:
– מרת שרה, אשת יעקב רוזנברג מפלטוסק, שנולדה בשנת 1888, הייתה אם לתשעה ילדים. בתקופת המלחמה הייתה בגוסטינין, ונספתה במחנה ההשמדה חלמנו.
– מרת בת שבע סטודולסקי, ממניסק מאזובינצק, שנולדה בשנת 1890. נספתה עם חיסול גטו מניסק מאזובינצק.
– הרב שמעון יהודה, נולד בשנת 1896, היה אב לארבעה, כיהן כראש ישיבה בלודז', ונספה עם חיסול גטו לודז'. מחבר הספר 'מצור דבש' (ורשה, תרצ"א).
– מרת אסתר יהודית, נולדה בשנת 1898, הייתה אם לארבעה, גורשה לגטו למינסק מאזוביצק ולגטו ורשה. (יתכן והייתה אשת משה זולטי, אמם של נתן (שנספה בגיל 6) וברל דוב (שנספה בגיל 5), ונספתה במחנה המוות טרבלינקה).