יותר קל ללחום ולשרש 'חמץ גמור' שאין לו שום סימן טהרה כלל, מאשר 'תערובת חמץ' שיש לה סימן טהרה / הרב משה צבי פריינד הי"ד
אהובי רבותי, בעוונותינו הרבים כאן הוא היום השוק מקדמת דנא ביום שבת קדשינו, ואיתרע מילתא זה פעם השנית שיום השוק הגדול הוא בשבת שלפני פסח, שאנו קוראין אותו 'שבת הגדול', השבת אשר אנו עומדים בו כהיום הזה. ואם לא דברתי עד הנה ולא הרימותי קולי בעניין זה עד כה, טעמי ונמוקי עמי, כי אף שמוטל על מנהיג להוכיח את בני דורו ולא יפרוש עצמו מן הצבור להשלים רק את נפשו, כאשר אמר הקרא 'ואשימם בראשיכם', שאשמת העם תלה בראשיכם אם לא תוכיחו וכו', אבל אם רואה שלא יהיו דבריו נשמעים, ויהי דברי תוכחה לריק חלילה ולא ישמעו לתוכחתו, אז טוב יותר שילך ויפרוש מהם, ואין אשמת העם תלוי בו. וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע…
לכן דעו נא אהובי רבותי! שאין אני מדבר אל אותן אנשים ונשים אשר יושבים בשעה זו ביום השוק, כי אלולי חוששני, הייתי אומר עליהם הלעיטהו לרשע וכו'. אלא אני מדבר, וזה נותן לי כוח לדבר בעוונותינו הרבים, בראותי עוד אנשים ונשים באו הנה לבית הכנסת שלנו לפירקא דכלה לשמוע דרשה, ענין חג בחג, הלכות פסח בפסח, ולאנשים ונשים כאלו אשר אני רואה שניצוץ של יראת שמים בוערת עוד בקרבם, 'אליכם אשים אקרא', תזהרו מאוד 'מתערובת חמץ'. יודע אני היטב שכמעט אין בכם מי שיעבור על 'חמץ גמור', או לחלל חלילה שבת בפרהסיא, אבל לבי עלי דווי בעת זכור אזכור את אשר ספרו לי, שאשתקד הלכו אנשים 'ליום השוק הגדול', אשר היה בשבת גדול כמו היום, ושמעו שמדברים זה עם זה שיקנו כל צרכיהם לפסח (בצים עופות וכו'), ומשום זה צריך לזרז ביותר, כי כאן יש 'תערובת חמץ', שרוצה לעבור חלילה על אזהרת שבת קודש עם 'היתר', באמרו שיקנה על צרכי ליל התקדש חג, ולפסח עצמו. ובאמת עוד יגדל חטאו, כי איש או אשה אשר יש להם השגה ויודעים שצריך לקיים מצות חג הפסח ורוצים לכבדו במאכל ובמשתה כראוי, לאלו יגדל חטאם. ועליהם בוודאי כיוון הנביא 'למה לי רוב זבחיכם יאמר ד", אל תעשו מצוות הבאות בעבירות גדולות חלול שבת וכיוצא בו…
אהובי רבותי! יותר קל ללחום ולשרש דבר שאין לו שום סימן טהרה כלל, כי בכל דור ודור נמצאים בכל מקום אנשים יראים נאמנים לד' ולתורתו הקדושה אשר עומדים בפרץ לגדור גדר ולהעמיד הדת על תילה, וגם אינו דבר קשה להגיע באופן כזו אל תכלית הנרצה, כי נגד חלול ד' גלוי, בקל ללחום, כי ישראל קדושים הם ולא ימצאו אנשים אשר יעמדו כנגדם, דהיינו לעמוד חלילה בצד החלול ד'. אבל יותר קשה ללחום ולעקר דבר שיש לו סימן טהרה, כי חושבין כיון שאינו טמא לגמרי יכול לקיים גם להבא, כי קשה בעתים הללו לבקש חומרות גדולות. אבל דעו נא רבותי כי לא כן הוא, כי היצר הרע יודע ומכיר היטב הדרך אשר יכול ללכוד בני אדם, ועל כן עושה בכל כוחו התפעלות לערב 'חמץ עם מצה'. אבל אנו נקיים לבער 'תערובת חמץ', הן בעניין שבת אשר זכרתי לעיל. וכן בעניין האיטליז. כי עד עכשיו היה האיטליז אשר מכר בשר כשר סמוך לאיטליז אשר יש בו נבילות וטריפות! כי עלה בידי בקושי גדול לתקן תיקון גדול שיהיה איטליז כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, ואי אפשר לי לומר חלילה שעד עכשיו היה שם שום חשש, אבל ישראל קדושים ומדקדקים על עצמם. וזה הטעם גם כן שהיה קשה מאוד לעשות סוף וקץ לזה, כי היה לו 'סימן טהרה'. ואף אם יהיה קשה קצת איזה ימים עד שיסודר הדבר לגמרי, אבל אצפה שבקרוב יבוא הכל על מקומו בשלום ו'יאכלו ענוים וישבעו'.
(דרשת הרב משה צבי פריינד הי"ד לקהילתו בשבת הגדול שנת תרצ"ח, הובא בדורות ישרים ב, עמו' קד)
'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' וגו'. ולהלן בפרשה (ז,א) כתיב, 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכבר הקשה רש"י על השינוי, שלהלן לא נאמר עליו 'תמים' אלא 'צדיק' בלבד, וכאן אמר עליו 'צדיק תמים'.
ויש לומר על פי דברי ה'ישמח משה' (כאן) שכתב וזה לשונו: לכאורה היה די לומר 'נח צדיק תמיס היה', ותיבת 'איש' למה. והנראה לי דבערך גדולת וכבוד ה' יתברך איך ראוי לעובדו אין לו שיעור, ואם כן לא יתכן שם 'תמים' להעובד כשהוא בערך הנעבד [ה' יתברך], דאין לו סוף, רק בערך העובד [האדם] יצוייר שם 'תמים'. ואם כן לא יתכן לומר 'צדיק תמים', דמשמע שהעבדות בשלימות, רק 'איש צדיק תמים', שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. עד כאן דבריו הקדושים.
ומה מאוד מיושב בזה מה שלהלן נאמר עליו רק 'אותך ראיתי צדיק לפני' וגו', ולא נאמר עליו 'צדיק תמים', דהן אמת שלפי אישיותו בערך העובד [האדם], היה צדיק תמים, ולכך נאמר 'איש צדיק תמים' שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. אבל בערך הנעבד [כלפי הקב"ה] היה רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים'. ועל כן כשאמר לו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', דהיינו בערך הנעבד, נאמר רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים', כי לפני הקב"ה היה רק צדיק.
(הגהה בשולי גיליון 'ישמח משה', מאת הרב ישראל פריינד הי"ד או מאת בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, הובא בדורות ישרים א, עמו' יג)
הרב משה צבי פריינד הי"ד, אב"ד ס' מיקלאש (ג'רגיאו), היה בנם של הרב ישראל אב"ד ססרגן (תלמידו של הגאון הרב משה צבי פוקס) ומרת מרים רחל הי"ד, בתו היתומה של הרב משה דוד סופר ראב"ד ססרגן, נכדת הגאון הרב חיים סופר מחבר ספר 'מחנה חיים'. הרב משה צבי היה תלמיד אביו בישיבת ססרגן והיה תלמיד מובהק של מהר"ם בריסק הי"ד.
הרב התחתן עם מרת חוה הדסה בת הרב דוד לייב זילברשטיין הי"ד אב"ד וויצן מחבר 'יד דוד', בנו של הגאון הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל מחבר 'מעשי למלך', בשנת תרצ"ז. הוא שקד על התורה יומם ולילה בסענט-מיקלאש, פעמים רבות מתוך הדחק, וחיבר חידושי תורה רבים. הרב היה תלמיד חכם מובהק, גאון, סיני ועוקר הרים, רב ומנהיג אהוב על קהילתו.
מחידושיו שרד קונטרס גדול בכתב ידו ובו דרשותיו שנאמרו בשנות הזעם בפלפול ובאגדה, וכן הגהות בצד גליונות ספריו. מעט מחידושיו יצאו לאור בכתבי עת תורניים (לקוטי שושנה, תרצ"ה, סי' ע"ד. הנשר, ת"ש, סי' כ"ג).
בשנת תש"ב גוייס הרב למחנה עבודה ונשלח לאוקרינה, שם סבל ועבד בתנאים קשים שסיכנו את חייו. מרוב דאגה לשלומו, קפצה זקנה על אביו הרב ישראל. גם במחנה העבודה דבק הרב משה צבי בלימוד תורה בעל פה, מתוך דוחק ובייסורים קשים, בכל רגע פנוי, והקפיד לאכול רק מאכלים כשרים.
בסוף חורף תש"ד הרב וקבוצתו שוחררה מעבודה, אך בדרכם חזרה להונגריה ירו עליהם חיילים הונגרים. רוב חברי הקבוצה נרצחו, הרב משה צבי נפצע ברגלו מירי, והמשיך לשכב בשלג ולהעמיד פני מת. לאחר שהרוצחים הלכו משם, קם הרב ונמלט, חבש את רגלו, והצליח לחזור לביתו לקראת פסח תש"ד. בעקבות אירועים אלו כתב הרב משה צבי בפנקס דרשותיו:
'אהובי רבותי, יודע אני שממתינים ממני בשעה זו דברים היוצאים מן הכלל, דאף שזכיתי הרבה פעמים לעמוד ולדרוש במקום קדוש זה, אבל דברי אלו של היום יצאו מגדר הרגיל, מחמת שזה קרוב לעשרים חדשים אשר היתה עלי יד ד', ויוציאנו משם בכוח זכות אבותי הקדושים זי"ע, ודין גרמא שאוכל היום לעמוד כאן בחסדי ה' יתברך. אבל אני בעצמי עומד כמשתאה ואיני יודע ממה אדבר, על מה אתוודה, על הכלל או על הפרט, ממה שנעשה ונתהוה עם הכלל כלו או ממה שנעשה לי לעצמי בפרט, על הנסתרות או על הנגלות, על החדשות או על הישנות וכו'. אמנם דעו נא כי חוט של זהב נמשך לנגד עיני תמיד'.
כמה ימים אחר כך, למחרת חג הפסח תש"ד הוקם גטו בססרגן, והזאנדרמין שתפו פעולה עם הנאצים וגירשו את הרב ומשפחתו, יחד עם עוד כששת אלפים יהודים, לגטו. לאחר מספר שבועות גורשו הרב משפחתו בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. בהגיעם לאושוויץ, רגע לפני שנפרדו, ביקש ממנו אביו, ממש לפני מותו, לדאוג לכתביו הרבים. רוב כתבי האב אבדו בשואה ונותר רק פנקס אחד של דרשות בהלכה ובאגדה, וחידושים מפורזים בכתבי עת תורניים, שלימים יצאו לאור בקונטרס 'שארית ישראל'.
הרב משה צבי הוגלה בין מחנות עבודה, וגם שם הצליח במאמץ רב להימנע ממאכלי טריפות.
במספר מקורות צויין שהרב נספה באושוויץ, אך אחיו, הרב יעקב שלום, כתב שניצולים העידו כי בהיותו במחנה הריכוז אֶבֶּנְזֶה, נרצח הרב משה צבי, בו' באדר תש"ה, כאשר שומר במחנה ירה בו כשהלך לאורך גדרות המחנה. אחיו, אח זה אמר עליו באחד מדרשותיו 'חבל על האי שופרא דבלעי במבחר שנותיו, כי לאילנא רברבא הוי מתעביד – מה נאמר ומה נדבר, 'ומשה' על אל האלקים, בלי ספק, מרצונו וחפצו עלה השמימה מקום אבותינו הקדושים זי"ע, כאשר אמרו [משמו] בלי ספק אצלי'.
הורי הרב, רעייתו הרבנית, ושני ילדיהם , ישעיה והילד הלל, נספו באושוויץ, בט"ו בסיון תש"ד. הי"ד.
נספו גם הוריו, וכן בני משפחתו:
- אחותו, הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
- אחותו, הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
- גיסתו, הרבנית חוה טילא (אשת אחיו, הרב דוד יהודה) ובתם אסתר לאה.
- אחיו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה אֶבֶּנְזֶה.
ניצלו אחיו, הרב יעקב שלום בעל 'דורות ישרים'. ואחיו הגדול, הרב דוד יהודה (בן רעייתו הראשונה של אביו, מרת אסתר לאה ע"ה, אחות אמו, מרת מרים רחל הי"ד).
תשובה אליו מופיעה בשו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' קמ"ב).
צילום הגהותיו על ספר 'ערוך השלחן' מופיע באתר בית המכירות 'עתיק יומין'.