גם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובה / הרב חיים שרייבר הי"ד

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)

הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה. הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה).

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.