האזנה למיתרי לבבו של אדם[1]
בדברי בינה ומוסר (מאמר 'מקורה של פורענות' עמ' קט"ז) לקט מאמרי הרב דוד בליאכר זצ"ל הי"ד ראש ישיבת בית יוסף (נובהרדוק) במזריטש מלמד יסוד
הרב דוד בלייכר הי"ד
בתורת המוסר מענין דיבורה של מרים, אעפ"י שענינה של מרים בסיומה של פרשתנו נפתח בו וזלה"ק:
הנה האדם מתמיה על שום מה יש להחמיר ולדקדק מאוד על כל תכונה דקה ממדות האדם ונחות נפשו. [אולי צ"ל כוחות נפשו]. נדמים הם עליו כדברים של מה בכך, שלא כדאי להקדיש להם תשומת לבו ולדקדק בהם, יתר על המדה. אבל בהסתכלנו בפרשת 'ותדבר מרים ואהרן במשה' (י"ב א') אחר שנתבונן בדקות הענין שהיה משפחתי גרידא בין אח ואחות, נווכח ככי טועים אנחנו בהשגתנו. לפני מי דברה? לפני אחיהם, ומה דברה? דבר זה שנתפרש בעיניהם כפרישות יתירה והיה לכאורה דבריה תביעת עלבונה של צפורה אשתו וצא ראה מה עלתה להם, בשביל כך שנצטרעה ונכלמה ונסגרה שבעה ימים, ועכבה מסען של ישראל. מהפכה נוראה כזאת ובשביל דבר קל כזה?
הרי שאין עניני המדות ופנימיות לב האדם מן הקלים בעיניו, קלים באמת, וכבר אמר החכם מכל אדם: מכל משמר נצור לבך כי ממנה תוצאות חיים (משלי ד' כ"ג) כל החיים ומלואם וכל אשר תחת השמש המה תוצאות לב האדם. ואם בעניני החומר, שהם כולם דברים מוגבלים ותכליתיים, אפשר שדבר קטן וקל יתפשט לממדים גדולים, על אחת כמה וכמה בענינים רוחניים. צא וראה כמה רבבות אנשים בכל קצוי תבל מאזינים לקול נימי כנור העשויים מזנבות סוסים, ולמה לא יטו אוזן לקול נימי לבבו של אדם? עכ"ל הרב דוד בליאכר[2] זצ"ל הי"ד.
שבח אהרן עשייתו את המצוה בלא פניה
דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת. וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ…(במדבר ח' ב'-ג')
הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד
בספר אור מלא לרב ישראל צבי הלוי רוטנברג[3] זצ"ל הי"ד אב"ד קאסאן (קוסון הונגריה) כתב בפרשתנו וזלה"ק:
י"ל [יש לבאר] עם מה שאמר הה"ק [הרב הקדוש] רבי יהושע מבעלזא זי"ע הפסוק בתהלים (ס"ג ב'-ג') אֱלֹקים׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם. כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑יךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ…דהנה העושה הכנה למצוה אין שום מניעה בהכנה דהא אפילו המלאכים אינם יודעים כוונתו ומחשבתו של אדם, מה שאין כן בעשיית המצוה בפועל דאז רואים שהוא רוצה לעשות המצוה בזה יש פגיעות רע ומניעות רחמנא ליצלן, וזה אמר דוד המלך ע"ה צמאה לך נפשי – דהיינו הכנה ומחשבה אל המצוה ודאי היתה בשלימות, אלא אפילו 'כן'[4] היינו עשיית המצוה בפועל – בקודש חזיתיך, דהיינו עשיית המצוה ממש, גם זה היתה בלי שום עכוב, וזה רבותיה דדוד, ע"כ [מהרב יהושע מבעלזא].
ובזה יש לפרש כאן, ויעש כן אהרן – דהיינו המצוה בפועל ממש ג"כ היה בלי שום עיכוב. עכ"ל הרב ישראל צבי זצ"ל הי"ד.
נפילת ישראל בבשר תאוה מהבנת מדרגתם הגבוהה
בספר תורת אברהם לרב אברהם גרודזינסקי[5] משגיח בישיבת סלבודקה זצ"ל הי"ד בוחן עניני פרשתנו במבטה החודר ומעמיק של תורת המוסר וזלה"ק (שער
הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד
תלמיד חכם מאמר בשר תאוה):
גדלותו של דור המדבר היתה לא רק בזה שהגיעו כולם למדרגת נבואה, אלא שקבלו את התורה מפי הגכורה, דבר שלא היה רק פעם אחת בבריאה. ומה שדיבר ה' עמהם פנים בפנים הלא היתה מדרגה יותר גדולה מנבואה, כי פרחה נשמתם ע"י זה, וזה לא קרה לשום נביא בנבואתו, מדרגה זו איננה ענין לשעה רק דבר נצחי הוא, כי מי שזכה לרוח הקודש פעם אחת בחייו, הלא איש אחר הוא גם אחר ירידתו, כל שכן מדרגה רמה כזו, וחז"ל אמרו [פרקי דרבי אליעזר מ"א] כי דור זה לא שלטה רימה בהם גם לאחר מיתה. גם הגוף שלהם נשתנה והיה כעין נשמה, כל שכן הנשמה שלהם, ולכן קראו אותם חז"ל 'דור דעה', כי רק דעה היתה מהותם.
אחר שנדע כל אלה יפלא בעינינו אותו חטא של בשר תאוה, לא רק מצד האמונה אלא גם מצד התאוה. אף כי לא היה רצון של אכילת דבר אסור, כי מן השמים בקשו שיותן להם, אבל כמה הוא המרחק מנבואה לאכילה גסה כל המדרגות של הברייתא דרבי פינחס בן יאיר, פרישות טהרה וגם קדושה הלא הן רק הקדמה לרוח הקודש, וכמה רחוק הוא רוח הקודש מנבואה, רוח הקודש אפשר להשיג גם היום ובכל מקום כמבואר בתנא דבי אליהו, ונבואה היתה רק בבית ראשון ומעט בבית שני וגם אז רק בארץ ישראל, ואדם שהגיע כבר למדרגת נבואה ועוד יותר הרבה איך יחפוץ בבשר תאוה?!
אך לדברינו יובן הדבר, כי הכונה של 'קדושים תהיו' היא להיות תלמיד חכם לא קדוש כמלאך, התורה נתנה לאנשים לא למלאכים, ואם בכח אנושי לעלות גם למדרגה של קדושה ממש, להיות כמשכן ומזבח עד מדרגה של מרכבה כאמרם האבות הן הן המרכבה, אין לו להשאר במצב זה כי אז אינו אדם, ולא לו ניתנה התורה, אלא דרך עליה שלו הוא לירד מקדושתו ולהיות איש, תלמיד חכם, וזה היה דרך הנביאים שלא עמדו כל הזמן במדרגת הנבואה, אלא הכינו עצמם אליה בשעת נבואה ואח"כ חזרו להיות אנשים כרצון התורה…
חז"ל אומא הכל מודים ןבעצרת דבעינן לכם מ"ט יום כנגד שנתנה תורה לישראל, שונה מכל המועדים שיש בהם 'כולו לשם' או חציו לשם, ורק בשביל התורה זה הראשון לקבלת התורה, לא תהיה שום שייכות לחיים של 'לכם' כולו לה' היא?
אלא שחיים אלה היו הכשרה של קדושה הראויה לדור דעה, נחיצות הכשרה זו הכינו דור דעה וקבלו את המן באהבה, אף כי כמה חלקי תורה חסרים על ידו, כל הענין של 'והיה מחניך קדוש' בטל באכילת מן, כי מכניס ואינו מוציא הוא. ואם רצו לקיים מצוה זו הוכרחו לקנות ירקות משכני האומות העולם. ומצוות רבות כאלו חסרו להם. ובכל זאת קבלו מדרגת קדושה באהבה כדי להכנס לארץ ישראל, ששם יחיו כבני אדם ויקיימו המצוות התלויות בארץ. אך כעבור שנה תמימה ויותר בהכשרה של קדושה, וכבר עמדו להכנס לארץ מצאו עצמם כבר מוכשרים לקיים התורה שנתנה לאנשים ובקשו שיתן להם ה' בשר לאכול, עוד לא בקשו לבטל את המן לגמרי, אבל להוסיף על זה גם 'מאכל אדם' חפצו עד מאוד. החטא שלהם היה במה שטעו מעט בחשבון, טעות של כמה שעות או של יום אחד לא יותר, כי עומדים היו להכנס מיד לארץ ללא חטא זה…
מזה אנו למדים…כי אין לאדם למהר לעזוב את ההכשרה של פרישות או קדושה טרם ידע ברור כי מוכשר הוא כראוי, הקדמה של יום או שעות כבר גאוה היא ותוכל להביא גם את האדם היותר גדול לידי חטא ותאוה חלילה. עכ"ל הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד.
החניות והמסעות על פי ה' לרמז על התורה שטמונה בהם
עַל־פִּ֤י ה' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה' יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת ה' שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י ה' בְּיַד־מֹשֶֽׁה (ט' כ"ג)
במנחת יצחק לרב יצחק וייס[6] זצ"ל בפרשתנו כותב לבאר וזלה"ק:
כבר עמדו המפרשים על כפילויות הלשונות, וכן אומרו את משמרת ה' שמרו ושהיה על פי ה' ביד משה, מי ידע בכל אלה? ועיין באלשיך הקדוש מה שכתב בזה. וי"ל שבא הכתוב כאן לגלות ענין מסעות בני ישראל וחנייתם במדבר שהיה לצורך גדול, כמבואר במכילתא (בשלח) לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר, אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו וכרמו והן בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן [ע"כ עפ"י המכילתא]. וביאר מרן [הרב יואל טייטלבוים אדמו"ר מסאטמר זצ"ל] בדברי יואל (בשלח מאמר א' אות כ' עמ' של"ג) שששדדור המדבר שהיה כלול בהם שרשי נשמות ישראל מכל הדורות, השיגו כל אחד ואחד החידושים השייכים לשרש נשמתו, וכל מה שעתיד להתחדש בה עד סוף כל הדורות הם בנויים על יסוד הקבלה שקבלו דור הראשון ממשה רבינו ע"ה, ולכך היה צורך שכל הדור ההוא יעסקו בתורה כדי שיתגלה על ידם כל חלקי התורה.
והוא שבא הכתוב לומר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כדרך שפירש הערבי נחל (שלח דרוש א') דלכאורה הקשו הלא חוץ לארץ אינו סובל קדושת המקום של הקרבת קרבנות ואיך הקריבו קרבנות במשכן כל ארבעים שנה במדבר, ותירצו שבכל מקום שהיה חנייתם שם כל עשר קדושות של ארץ ישראל. וזה שנאמר על פי ה' יחנו וגו' כי נודע שהקדושה השוכן בארץ ישראל הוא מדת מלכות, ונודע שמדה זו נקראת 'פה' כמבואר במאמר 'פתח אליהו' מלכות – פה קרינן לה, ולכן אמר על פי ה' יחנו רוצה לומר שחנייתם היה על מקום הנקרא 'פי ה', ולא זו בלבד אלא גם על פי ה' יסעו, שבעת המסע שלהם היו ג"כ במקום הנקרא 'פי ה' מדת מדת מלכות פה. והוא הרמז לתושבע"פ שנתגלה לבני ישראל במסעיהם וחנייתם במדבר לכל הדורות הבאים.
וזהו גם אומרו על פי ה' ביד משה, כי 'יד' רומזת על עסק תושבע"פ כדרשת חז"ל (ב"ק צ"ב ע"א) על הפסוק (דברים ל"ג ז') ידיו רב לו. וכדרך שפירש בחת"ם סופר על התורה (בפסוק זה) הפסוק בתהלים (כ"א ט') תִּמְצָ֣א יָ֭דְךָ לְכָל־אֹיְבֶ֑יךָ יְ֝מִֽינְךָ תִּמְצָ֥א שֹׂנְאֶֽיךָ, כי זה תלוי בזה שע"י שהלכה כמותו בכל מקום כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ב ע"ב) וה' עמו – שהלכ עמו כמותו, שהוא מרומז בלשון יד כדרשת רז"ל הנזכר, ע"י זה נצח בכל מקום עי"ש. והוא אשר כפל ואמר על פי ה', מדת מלכות פה, שהוא מורה על עסק תורה שבע"פ. עכ"ל הרב יצחק וייס במנחת יצחק זצ"ל.
חלוקת ספר במדבר בפורעניות, רמז לפורעניות בשואה
בספר שפתי שלמה לרב שלמה זלמן אונסדורפר[7] זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו (היא היחידה שנשתיירה מדרשותיו לחומש במדבר). בתחילת המאמר כתב
הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד
המחבר ותיאר את זמן אמירת הדרשה וזלה"ק:
תש"ג, בהעלותך, בשעת גזירה וגירוש בעירנו רחמנא ליצלן, ה' יתברך ירחם עלינו.
פרשת ויהי בנסוע חשוב לספר בפני עצמו ומחלקת את ספר 'במדבר' לשני חלקים [עפ"י בראשית רבה ס"ד ח']. וגם אצלנו היה הפרשה הזו המפסקת בין פורענות לפני שנה בזו הפרשה י"ח בסיון רביעי לסדר 'בהעלותך תש"ב, שנחלקה קהלתנו הקדושה, וחלק גדול, רוב מנין וגם רוב בנין, תלמידי חכמים צדיקים שנעתקו מכאן בגזירת הצר הצורר ימ"ש לארץ הדמים פוילען [פולין]. וג"כ 'בוכה למשפחותיו' [פרשתנו י"א י'] משפחות שנחלקו לשתים, בכיה לדורות הוקבע[8], ה' ירחם. והם הלכו באמונה כי 'על פי ה' יסעו בני ישראל[9]' כי יודעים היו שזו גזירה מן השמים, אבל אנו בטוחים בחסדי המקום אשר ענן ה' עליהם, וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים[10], ושומר ישראל לא ינום ולא ישן.
וזה רמז על שני נוני"ן בפרשה, כדאיתא בגמרא (שבת ק"ד ע"א) נו"ן כפוף נאמן, ונאמן פשוט[11]. כי באמונה זו הולכים כפופים לפני צר, ובודאי ה' יתברך נאמן בהבטחתו, פשוט שעוד יוליך אותנו קוממיות לארצנו. ויאמר ה' שובה רבבות אלפי ישראל[12], שישובו הנדחים במהרה בימינו אמן. ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם[13], אכי"ר.
ועוד רמז, נו"ן הפוכה, לרמז 'נון' הוא לשון 'דגים', וכמו דגים אין חיותן רק במים ולא חוץ לזה[14], כמו כן ישראל, אין חיותן רק ע"י התורה, וכאן שנסעו מהר ה' הוא כמו נו"ן הפוכה. עכ"ל הרב שלמה אונסדורפר זצ"ל הי"ד.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 YBARKAI6@GMAIL.COM
[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן) פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל ללא זש"ק.
שלום דוד ב"ר צבי הלוי (גרנט) ז"ל
[2] הרב דוד בליאכר (תרנ"א אוקריינה נספה באייר תש"ד) נולד לאביו הרב ישראל שיה שוחט ובודק (שו"ב) בעירו הומאן, לאחר מכן עברה המשפחה לקוואקז. בתחילת דרכו בעולם המוסר למד בסלבודקה אצל ה'סבא מסלבודקא' רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, עפ"י המלצתו המשגיח הרב אברהם גרודיזנסקי זצ"ל הי"ד קבע אתו שיעור מיוחד, והעניק מגדלותו לבחור הצעיר, במשך כל שנותיו הרבה הרב דוד בליאכר זצ"ל להפליג בשבחו. מאוחר יותר התודע ל'סבא מנובהרדוק' רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ונעשה מתלמידיו המובהקים. בעיר נובהרדוק התגוררו הורי אביו (לימים זכו לעלות לארץ ישראל לירושלים עד הסתלקותם) שחבבוהו עד למאוד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד) פנה הרב יוסף הורביץ זצ"ל לעיר הומל הרוסית ולאחר סיור עם חתנו הרב אברהם יפה'ן זצ"ל החליטו להקים המשך הישיבה בעיר לובן. בקשיים גדולים רבים הועברה הישיבה לשם. שיטת נובהרדוק היתה לייסד ולזרוע ישיבות בכל מקום רשת ישיבות 'בית יוסף'. נזכור כי תקופה זו קשה מנשוא מבחינה גשמית של מלחמה עולמית וכן אח"כ מלחמה רוחנית של כפירה והשכלה ששיחתו חלקות רבות וטובות.
בחורף תרפ"ב קבע ישיבתו במזריטש לאחר החלטה להעביר את הישיבות מרוסיה לפולין. קשיים מרובים וימים של רעב עברו על התלמידים, אך הוא נצב כצור בהתמודדות הגשמית, עם זאת החדיר רוח של תחיה בכל תלמיד. היה מפורסם בפקחותו וביראתו, למרות צניעותו היו רבים מהעיר מתייעצים אתו בעניניהם. שיחותיו הפליאו את שומעיהם, היה ידוע כמתאר אומן, שבשיחותיו תיאר את חלקי החיים ותהפוכותיהם, ומכל מה שראה או שמע הביא דוגמאות בשיחותיו. בשנת תרצ"א עלה לארץ ישראל ויסד בבני ברק את ישיבת 'בית יוסף' הראשונה מרשת נובהרדוק.
בפרוץ מלחמת העולם השניה העביר חלק מישיבתו לוילנא, הוא נשאר במזריטש ולמעשה במשך למעלה משנה התחבא בבונקרים שונים עד שלבסוף נתפסו כולם והובלו למיידנק, שם רוב משפחתו נספו על קדוש ה'. בת אחת נצלה עלתה לארץ ישראל קבעה תאריך אזכרה משותף לכל משפחתה כ"ה באייר.
דברי תורתו נלקטו לספר דברי בינה (בית יוסף תל אביב תש"ל) לאחר שנים של איסוף וליקוט תורותיו, כמתואר בתחילת הספר, כמו"כ באחריתו תולדותיו בהרחבה בקונטרס 'חסדי דוד'. כמו"כ בספר גוילי אש (ישיבת בית יוסף ירושלים תשל"ג) כפי שנכתב בשער הספר: שיחות מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף נובהרדוק שנספו בשואה.
[3] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) ביקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…
[4] אולי כונתו מלשון כַּן – בסיס' המרמז גילוי בפועל של המצוה
[5] הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד (תרמ"ב-כ"ט בתמוז תש"ד) נולד בורשה, מתלמידיו המובחרים של ה'סבא מסלבודקה' (רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בעמה"ח 'אור הצפון'). נשלח ע"י רבו לישיבת טלז בראשות הרב אליעזר גורדון לבסס בה את שיטת המוסר. לאחר כמה שנים שב לסלבודקה (פלך בקובנה שבליטא) היה מהנהלת הישיבה. בשנת תרפ"ה עת שלחה ישיבת סלבודקה ענפה המקודש לארץ ישראל, ליסד בעיר חברון את ישיבת סלבודקה, עלה אליה יחד עם הרב יחזקאל סרנא זצ"ל וקבוצת תלמידים. לאחר כמה חודשים של שהייתו בחברון, חזר ל'ישיבת האם' סלבודקה. בשנת תרפ"ז לאחר עליית ראש הישיבה ה'סבא' עם הרב משה מרדכי אפשטיין לארץ ישראל ולישיבה בחברון ובה נשארו, נתמנה לראש הישיבה.
בתקופת השואה שהה בקובנה עד שנרצח ע"י הנאצים ימ"ש בכ"ב בתמוז תש"ד. ארבעה משמונת ילדיו עלו בסערה השמיימה באותה תקופת אימים.
ארבעה מילדיו נצלו והם בתו הרבנית רבקה שהיתה נשואה לרב שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור), בתו הרבנית שרה שהיתה נשואה לרב חיים קרייזוירט זצ"ל אב"ד אנטורפן. הרבנית לאה אשתו של הרב ברוך רוזנברג ראש ישיבת סלבודקה בני ברק, בנו הרב יצחק ראש כולל תורת אברהם בני ברק. מגדולי תלמידיו הרב אביגדור מילר זצ"ל והרב מרדכי צוקרמן זצ"ל.
בספרו תורת אברהם נקבעו ונטבעו עפ"י כתיבותיו עצמו. הספר שמחולק לשנים, חלקו הראשון נשלח לארץ ישראל עם אחרון התלמידים שעזבו את סלבודקה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. והחלק השני הוא המאמרים שפורסמו בירחון 'כנסת ישראל' ירחון תורני שיצא בוילנא בעריכת הרב משה קרליץ (אחיו הצעיר של ה'חזון איש' זצ"ל).
והספר שהינו תורת וציור בעליו מתואר ע"י המביאים לבית הדפוס, כמתואר בפתיחתו: כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל, מגמתו לחשוף את ההלכה שבאגדה…רוב המאמרים הנדפסים בספר זה דומים מצד המבנה שלהם לשעוריהם של ראשי הישיבות: קושיה ותירוץ לכאורה, סתירת ה'לכאורה' הצבת היסוד וביסוסו בראיות…[המחבר] כשם ששלט על כוחות נפשו כך שלט על כח מחשבתו…האור הבוקע מתוך בירורי הלכות אלו, הוא אורו של האדם הגדול בעל הצלם אלקים אשר אין גבול ללבו להשיג טוהר ולחונן חסד, זוהי תורת האדם אשר קיבל מרבו רבי נתן צבי פינקל זצ"ל.
ואם ספר זה מצד אחד הוא בירורי הלכות – הוי דומה לו, הרי הוא השתפכות פיוטית של כיסופי עליה מאידך, הפותחת ומתארת שוב ושוב לפנינו את עולמו הנפלא של האדם הגדול יציר כפיו של הקב"ה. וזהו קסם הספר אשר בו ההלכה והשירה יורדות כרוכות אל תוך עולמנו ומרוממות אותנו ומושכות אותנו וכובשות מח ולב יחדיו. ע"כ חלק מדברי פתיחת הספר. שיצא לאור ע"י כולל תורת אברהם שבנו הרב יצחק זצ"ל כאמור עמד בראשו.
[6] הרב יצחק וייס זצ"ל (ח' אדר א' תרס"ב גליציה – י"א בסיון תשמ"ט ירושלים). אביו היה חסיד זידיטשוב אולם משפחתו היתה מקורבת גם לחצר בעלזא. בהיותו בגיל ט"ז קיבל סמיכה להוראה מרב חיים אלעזר שפירא אדמו"ר ממונקטש (המנחת אלעזר) וכעבור שלש שנים התווספה לו סמיכת 'ידין ידין'. נסמך גם מהרב מאיר אריק, והגאון מראדושמילא הרב שמואל אנגל (שו"ת מהר"ש) הרב שמעון גרינפלד (שו"ת מהרש"ג) מגדולי הוראה בתקופה ההיא. נשא בגרוסוורדיין (רומניה) חותנו הרב פנחס צימבטבוים ששימש כאב"ד בעיר, הכניסו כדיין. למד חברותא עם הרב יהודה הורביץ מדז'יקוב כשש שעות מידי יום (מן הענין לציין כי דרכיהם נפרדו ונפתלו, הרב יהודה גם עבר מוראות השואה וניצל, אך לא זכה להקים דור המשך, היה צדיק גדול ובקי גם בתורת החת"ם סופר זיע"א. נפטר באותו יום בדיוק של הרב יצחק וייס, בלונדון בי"א בסיון תשמ"ט. קויים בהם 'בחייהם ובמותם לא נפרדו' כפשוטו).
את קורותיו בשואה העלה בקונטרס פרסומי ניסא שצירפו בסיומו של החלק הראשון (מתוך עשרה שיצאו. כרך י"א מערכת המנחה מפתחות וסימנים נוספים) של ספרו הגדול שו"ת מנחת יצחק, אותו כתב בצורה מרתקת וחיה, תיאור סאת היסורים ואלומות ההשגחה בענני אופל ההסתר. לאחר השואה בה איבד את אשתו חזר לעירו ועסק בהיתר העגונות, שהיתה סוגיה שזעקה לשמים מדמם של הנרצחים שבחלקם הגדול לא נודעו פרטים מדוייקים על מקום וזמן הירצחם. בשנת תש"ח עבר ללונדון בעצת הגאון מטשבין הרב דב בעריש ויידנפלד, שם מונה לעמוד בראש בית הדין. בשנים אלו עסק בהוראה, ולמעשה כל חייו היה מהפוסקים היושבים ראשונה במלכות התורה בדור שלאחר השואה. בשנת תש"ל לאחר פטירת הרב פינחס אפשטיין זצ"ל אב"ד העדה החרדית, נקרא לשם ע"י האדמו"ר מסטמאר הדברי יואל שהכירו מהתקופה לפני השואה והיה עמו בקשר. עלה לירושלים ושימש כסגן ראש העדה החרדית של הרב יונגרייז זצ"ל, כשנפטר בתשל"ב התמנה לגאב"ד עד הסתלקותו.
חידושיו עה"ת כתבם בקצרה, בסוף חלק שלישי ורביעי של השו"ת. בשנת תשנ"ז נערכו מחדש כל דברי האגדה שלו ויצאו בשלשה כרכים מנחת יצחק עה"ת ומועדים. מהדורה חדשה נוספת ממנה נערכו הדברים לעיל נדפסה בירושלים תשע"א. בסוגיית החצוצרות הנמצאת בפרשתנו, ראה בספרו הגדול שו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן כ"ב.
דברים אלו נכתבים ונערכים בעצומו של יום הסתלקותו (ושל חברו הרב יהודה הורביץ זצ"ל) עש"ק פרשת בהעלותך י"א בסיון תשפ"ב.
[7] הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד (תרמ"ח-ר"ח מרחשון תש"ה) אביו הרב מרדכי אריה הי"ד שימש כשו"ב (שוחט ובודק) ומו"צ בעיר גוטא, היה ת"ח מופלג. אמו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה. הוריו שניהם הועלו על המוקד בכ"ג בסיון תש"ד.
למד בישיבת גאלאנטא אצל הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, לימים עלה לירושלים ונתמנה לאב"ד העדה החרדית. וכן למד אצל הרב עקיבא סופר (הדעת סופר) נינו של החת"ם סופר. בעת כהונתו בעיר ואם בישראל פרשבורג, לבו בער כאש להרבצת תורה, לא היה שום חילוק, לפעמים למד שעור בעיון בהלכה עם בחורים מופלגים, ולפעמים למד משניות או חומש ורש"י, הכל כוונתו לשם שמים. העיר פרשבורג שהיתה כידוע עיר גדולה, הרב שלמה זלמן במדותיו הנעלות וחכמתו הנפלאה עמד לנס וליועץ לכל דבר גדול וקטן. וכפי תיאור בנו ( הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל מביא הספר לדפוס) מימיו לא ראה את אביו ח"ו בכעס או בהקפדה, ואף לא בתוך ביתו, הכל בשפה נעימה המתקבלת. תמיד היה מקדים שלום לכל אדם. ומוסיף לספר בנו: פעם בליל שבת קודש פגשו ת"ח ואביו הקדים לו ברכת 'גוט שבעס' אך הוא לא ענה, וכך היה כמה פעמים. עד שפעם שאל את אביו, מדוע לך להקדים לו שלום, הרי אינו משיבך? ענה לו אביו: עלי לעשות את שלי ולהקדים שלום לכל אדם, ומסתמא הוא עסוק בלמוד משניות בעל פה, ולא רצה להפסיק. כי תמיד היה דן לכף זכות!
נחון בכח דרשנות מופלא. והיה מכין דרשותיו בכתב, ולעיתים היה מוסיף אח"כ ומציין שדברים אלו לא נאמרו בדרשה. ובתחילת הדברים היה רושם: יהא חלקי ממזכי הרבים, יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דברים שיתקבלו] וכדומה. הוריו שזכו לאריכות ימים עד שעלו על המוקד כנזכר בתחילת הדברים לעיל, כבדם עד למאוד. אחד הספורים המרטיטים אודות מצוה זו. בשנת תרצ"ב לערך נזדמנה לו אפשרות לבקר בארץ ישראל, בשבת האחרונה לפני נסיעתו המתוכננת נפרד לשלום מקהילתו עד חזרתו כפי שחשב בתחילה, אך במוצאי שבת בפתחו את תיבת המכתבים מצא מכתב שקיבל מהוריו ובו אמו מבקשתו מאוד להודיעה מיד לכשיגיע לארץ ישראל כיוון שכל משך נסיעתו תהא שרויה בדאגה אודות מצבו ,מכיוון שהיא באופיה היתה רגישה מאוד. משראה כך, ביטל מיד את נסיעתו שכל כך שמח לקראתה, וכל זאת כדי למנוע מאמו צער ודאגה כל שהיא. ע"כ מדברי ההקדמה של מוציא הספר מכת"י בנו של המחבר הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל. (הוא ניצל מגיא ההריגה מכיוון שיצא ללונדון)
מוסיף מלקט ועורך הדברים, סיבבה ההשגחה ובימים שהכרתי לראשונה את הספר התקשרתי עפ"י טלפון שהיה רשום בספר שראיתיו במאגר אוצר החכמה, על מנת לנסות להשיג את הספר עצמו, מתוך חיבת הקודש לספרים שקבלתי מאבי מורי ז"ל שכזכור היה אוד מוצל מאש בעצמו. מתוך השיחה התברר שהגעתי לנכד של מחבר הספר שעלה לפני כמה שנים לארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אונסדורפר שליט"א (ע"ש המחבר). הוא סיפר לי סיפורו של ספר, וכך עפ"י תיאורו: בעת שלקחו את סבו מחבר הספר בהונגריה לאיסוף לשלחם למחנות ההשמדה, דברי התורה עדיין לא הודפסו והיו בכתבי יד. הוא הטמין אותם בקופסא בקרקע מחוץ לביתו. לאחר שנסתיימה המלחמה דודו הרב שמחה בונם זצ"ל שב למקום מגורי הוריו ומצא שרידי כתיבותיו שרבים מהם נאבדו לעולמים. ולמרות הגשמים וכל המפריעים נצלו באורח פלא הגליונות מהם נערך הספר לדפוס. חלפו שנים רבות רק בשנת תשל"ב יצאה מהדורה ראשונה, והשניה החדשה בתשס"ח.
[8] עפ"י תענית כ"ט ע"א: 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' [במדבר שלח י"א ד']. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות.
[9] בפרשתנו (בהעלותך ט' י"ח) עַל־פִּ֣י ה' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י ה' יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ.
[10] עפ"י בחקותי (ויקרא י"ח מ"ד) וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקיהֶֽם.
[11] הגמרא (שבת ק"ד ע"א) דורשת את אותיות הא'-ב' את אות נו"ן היא דורשת כמובא בדברי הרב לעיל במאמר.
נו"ן כפופה נו"ן פשוטה – נאמן כפוף נאמן פשוט… לישנא אחרינא – סימנין עשה בתורה … צד"י כפופה וצד"י פשוטה – צדיק כפוף צדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט!
פירש רש"י ד"ה נאמן כפוף: אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו, וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא.
[12] עפ"י פרשתנו (בהעלותך י' ל"ה-ל"ו) וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן …וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.
[13]בפרשתנו (בהעלותך י' ט') וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת ונִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם.
[14] נראה שיסוד דבריו עפ"י ברכות (ס"א ע"ב): תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה.
ושמעתי בזה מכבוד אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר האב"ד האנשאוויץ שליט"א, שאמר בדרך הרמז, דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ואין השכינה שורה אלא על מי שיש לו מדת ענוה, וז' נרות מרמזים על שבע חכמות כידוע. וכן על ז' ספרי תורה וצריך ללמוד אותם בענווה שלא יתגאה במה שיודע, ואז אם יש לו בחכמתו גם מדת ענווה אזי נעשה מרכבה לשכינה, שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והנה אחז"ל גדול ממה שנאמר באברהם נאמר במשה ואהרן שאמרו ואנחנו "מה" שהיא 
המדרגה היותר גדולה במדת ענווה, ואם כן פני מנורה, אותיות שמשני צדדים של צדי המנורה הוא "מה" ועוד נשאר רנ"ו שהם מספר כנפיים שיש להמרכבה כידוע מפסוקי יחזקאל עיין שם ברש"י ותרגום, שאם יש לו פני מנורה שהוא מדת מה יזכה להיות מרכבה לשכינה, ועל כן אמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הז' חכמות יאירו אל מדת הענווה שהוא שני המנורה, ואם כן אהרן כאשר הלך להדליק המנורה לה' צריך להתלבש במדת ענווה כי בלאו הכי היה לו מדת "מה" תמיד גם כשלא הדליק המנורה, ועל כן זה שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה צריך לשנות את עצמו במדת ענווה בעת הדליק המנורה יותר מהרגלו תמיד, כי הוא היה תמיד במדת ענווה היותר גדולה שהוא "מה". ודברי פי חכם חן.
