בדין אמירת עשרת הדברות בכל יום / הרב פנחס סג"ל צימטבוים הי"ד
הטור באורח חיים סימן א', וכן המחבר בשלחן ערוך שם סעיף ה' כתב: טוב לומר בכל יום עשרת הדברות. והוא נובע ממסכת תמיד פרק ה' אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברים. עיין שם. והקשה הבית יוסף, הרי אמרינן בסוף פרק קמא דברכות י"ב, שביטלום מגבולים מפני תרעומת המינים, ופירש רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורת אמת, ותדע שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני.
ונראה לי לתרץ, דלכאורה יש לדקדק בדברי רש"י אמאי נקט 'שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורת אמת', דווקא עמי הארץ, הווא ליה למימר סתם, 'שלא יאמרו אין שאר תורת אמת', כמו שכתוב בירושלמי סתם, בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותם, מפני טענת המינין שלא יהיו אומרין אלו לבדן ניתנו למשה בסיני.
אולם יש לומר דבדיוק נקט רש"י זאת, על פי מה שכתב הש"ס במנחות דף צ"ט ע"ב, אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש', ודבר זה אסור לאמרו מפני עם הארץ. ופירש רש"י שלא יאמר בקריאת שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה. ורבא אמר מצוה לאמרו בפני עם הארץ. ופירש רש"י דסבר משום קריאת שמע נוטל שכר גדול כזה, כי אז תצליח את דרכיך, אם היה עוסק כל היום כל שכן ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה. עד כאן לשונו.
ומעתה יש לומר, כל זה כשלא הוקבעו עשרת הדברות בקריאת שמע, ישמעו שיש עוד תלמוד תורה ומרגילין בניהם לתלמוד תורה. אמנם כשקבעו בקריאת שמע בפירוש עשרת הדברות, אמרו המינין לעמי הארץ בקריאת שמע קיים כל התורה, שאין עוד שאר תורה רק אלו לבדן שניתנו למשה בסיני, ולא ירגיל בניו עוד לתלמוד תורה, כמו שאמר הש"ס במנחות הנ"ל, דדבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, שלא יאמרו בקריאת שמע יוצאין תלמוד תורה. ודו"ק.
(דברי פנחס, סי' לז)
הגאון הרב פנחס סג"ל צימטבוים (צימעטבוים) הי"ד, ראש בית הדין בעיר גרוס ווארדיין ומגדולי המשיבים בדורו, נולד בעיר טארנא שבמערב גליציה בשנת תרכ"ה. אביו, הרב הגאון ר' יששכר דוב סג"ל צימטבוים, היה מרביץ תורה לרבים כל ימיו והיה נכדו של אחד מדייני בריזל מגזע השל"ה הקדוש. אמו, מרת רייזל לבית בלוטה, עסקה כל ימיה בצדקה ובסיוע לעניים ולחולים, והייתה נכדת הגאון הרב שמואל מקאזניץ שהיה מורה צדק בבית דינו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ.
כבר בהיותו כבן שבע למד הילד פנחס צימטבוים בקלויז המפורסם בטארנא, בה למדו גאוני עולם נודעים, ונודע כעילוי. בכל יום היה משכים עם עלות השחר לקלויז, וחזר בשעות הלילה המאוחרות. על מנת שלא יתבטל מלימודו, הייתה אמו מביאה לו לקלוז פעמים ביום ארוחה מבושלת. בהיותו בן עשר כבר היה ר' פנחס מחדש חידושים ומפלפל עם גאוני הקלויז בעירו. הוא התפרסם כעילוי נפלא, ובהיותו בגיל בר המצוה כבר היה בקי בש"ס ובפוסקים. כשהיה כבן שבע עשרה התחתן הרב פנחס עם מרת טויבא צפורה בת הרב הגאון ר' אריה ליב ברונפלד, אב"ד קרעניץ, שהיה מצאצאי הגאון רבי העשיל מקראקא. לרב פנחס ורעייתו נולד בן בכור, הרה"ח ר' יצחק שמואל הי"ד, לאחר שש שנות נישואין, ואחר כך נולדו להם עוד שני בנים ושלוש בנות. בסמוך לחתונתו קיבל הרב פנחס היתר הוראה מאת הגאון הרב יצחק שמלקס מחבר שו"ת 'בית יצחק', ובו חלק שבחים מופלגים לרב פנחס. בשנת תר"נ (1890) קיבל הרב פנחס היתר הוראה גם מאת הרב הגאון יוסף דוב בער הלוי סולביצ'יק אב"ד בריסק ומחבר הספר 'בית הלוי', שכתב עליו כי הוא בקי בארבעת חלקי השלחן ערוך, בש"ס ובפוסקים, ראשונים ואחרונים, ושיבח את ערך חידושיו.
ספרו של הרב פנחס, שו"ת 'דברי פנחס', זכה להסכמות מאת גאוני דורו: הרב רפאל שפירא אב"ד וראש ישיבת וולוז'ין, הרב חיים סולביצ'יק אב"ד בריסק, הרב יוסף דוב הלוי סולביצ'יק ראש ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק, הרב יצחק אהרן הלוי עטינגר אב"ד לבוב והרב שלום מרדכי הכהן אב"ד ברעזאן. הרבנים כותבי ההסכמות שיבחו את המחבר כגאון גדול בתורה, חריף ובקי וירא שמים מופלג.
קרניץ הייתה עיירת מרפא, בתקופה שהרב פנחס גר בה, הוא היה נפגש עם גדולי הדור שהגיעו להתרפא בעיירה ומפלפל איתם בדברי תורה. הרב פנחס היה ממקורבי הצדיק משינאווא, רבי יחזקאל הלברשטאם, מחבר הספר 'דברי יחזקאל' (בנו של האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז), שהיה מגיע בכל קיץ לקרניץ. ושוהה שם עד לחודש אלול. על מנת שהצדיק יוכל לאכול בשר בין ראש חודש אב לתשעה באב, היה הרב פנחס עורך סיום לכמה מסכתות באותם ימים.
גדולי הדור שהגיעו לקרניץ, עמדו על גדולתו של הרב פנחס כגאון עצום בכל מקצועות התורה, ובהשפעת הרב משה שמואל גלזנר מונה הרב פנחס לראש בית הדין בקהילת קלויזנבורג שבהונגריה. במשך השנים בהם התגורר הרב פנחס בקלויזנבורג, היה הרב שם לבדו, בעוד משפחתו נותרה בקרניץ.
בשנת תרנ"ט עמד ראש הקהל בגרוסווארדיין על גאונותו של הרב פנחס, והציע לו לכהן כראב"ד גרוסווארדיין, תוך שהוא מבטיח לממן את הוצאת הבאת משפחתו לעיר. לאחר שקיבל את ברכתו של הצדיק משינאווא, החל הרב פנחס לכהן כראש בית הדין בקהילת גרוסווארדיין, הקהילה הגדולה מכל הקהילות האורתודוקסיות בהונגריה. משנת תרפ"ב כיהן בנו, הרב דוד צימטבוים הי"ד, מחבר הספר 'חסדי דוד', כרב קהילת קרניץ.
משנת תרצ"ו כיהן הרב פנחס הרב פנחס גם כרבה של גרוווארדיין, ניהל את הרבנות בעיר, השגיח על מערך הכשרות, בנה מקווה, תיקן את העירוב בעיר, והנהיג בעיר אפיית מצות מכונה. הרב תיקן תקנות חשובות בענייני סידורי חופה וקידושין וגיטין, ובעניינים נוספים שנדרשו לחיזוק שמירת הדת. הרב ייסד בגרוסוואדיין קלויז לחסידי שינאווא, שהיה בית המדרש החסידי הראשון בעיר בו התפללו בנוסח ספרד, ובהשפעתו התרבו החסידים והלמדנים בעיר. הרב היה מקורב לאדמו"ר ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ שהתגורר בעיר. מידי פעם נקרא הרב לערוך דיני תורה ערים שונות.
הרב פנחס נערך להוציא לאור את ספרו, ואף התחיל את ההדפסה בשנת תרע"ב (1912), אך מלחמת העולם הראשונה פרצה ולא ניתן היה לקבל רישיון מהממשלה לקבלת הנייר הדרוש להמשך הדפסת הספר. הרב פנחס סגר את כתביו בקופסת ברזל, והורה לבני משפחתו להוציא לאור את ספרו לאחר פטירתו.
הרב פנחס השאיר אחריו חיבורים ערוכים ומוכנים לדפוס, ובהם קונטרסים בענייני תיקון עירובין, מקוואות, תקנת עגונות, תקנות ריבית, הלכות אישות, גיטין וענייני פסח. וכן תשובות לשאלות גדולי דורו. חלק מחידושיו הודפסו בכתבי עת תורניים, כגון 'וילקט יוסף,' 'תל תלפיות' ו'בדגל התורה'.
רעייתו, הרבנית טויבא ציפורה עסקה בכל שעות היום בהכנסת אורחים רבים, להם סיפקה אוכל וצדקה בסתר. היא נהגה להתפלל מידי יום בעמוד השחר, אמרה תהילים ולמדה משניות. כשאדמו"רי בעלז ושינאווא התארחו בביתם, הייתה הרבנית מארחת בביתה גם עשרות חסידים. בכל שבוע הייתה אופה בעצמה חלות לשבת ולעניים. לקראת נישואי ילדיה ערכה סעודה גדולה לעניי העיר. היא שלמה מכספה הפרטי לכתיבת ספר תורה גדול ומהודר, על ידי סופר סת"ם מומחה ומפורסם מצאנז. בהשפעתה מסירות נפשם של הרב פנחס ורעייתו לגידול ילדיהם בדרך התורה והחסידות, היו כל בניהם, חתניהם ונכדיהם, תלמידי חכמים, חסידים ויראי שמים, שהקפידו על מנהגי חסידי פולין ולבושם. הרבנית טויבא ציפורה נפטרה בו' באייר תרצ"ג (1933).
הרב נספה עקה"ש במחנה אושוויץ בח' בסיון תש"ד, עם משפחתו, לאחר שגרוסווארדיין נכבשה בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. מכל ילדיו שרד רק בן אחד, הרב אהרן צימטבוים, ששכל בשואה את אשתו מרת יענטא ואת חמשת ילדיהם: שינדיל, רייזיל, רעכיל, דביירטשע ואריה ליב. הי"ד. לאחר שהיגר לארה"ב, ייסד הרב אהרן בית מדרש על שם אביו, 'בית פנחס', וכיהן כיו"ר 'איחוד הרבנים האמריקאים החדשים'. הוא הצליח למצוא כתבי יד של אביו, והוציא לאור ספר עם חידושי אביו, ובהם גם מעט משלשת אלפים תשובות שכתב אביו, נגנבו ממנו והודפסו בספר אחר, על ידי מישהו שהתיימר להיות מחבר חידושים אלו.
בתו של הרב פנחס צימטבוים, חיה הי"ד, היתה אשת הרב מנדל כהנא הי"ד בן הרב נחמן יחזקאל.
בתו של הרב פנחס צימטבוים, אלטע רבקה לאה, הייתה אשתו של הרב יצחק יעקב וייס, גאב"ד העדה החרדית.
בתו של הרב פנחס צימטבוים, בריינדל, הייתה אשתו של הרב שלמה זלמן כ"ץ, רב בגרויסוורדיין ובניו יורק.