קטגוריה: קריאת שמע

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, “ואתה פה עמוד עמדי”! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת “כשם” בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה”צבי”, בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז”ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז”ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד’ עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד’ כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד’ קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל”ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע”י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד’ פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של “שדי”, כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו”ד הוא חכמה, כמו שכתוב “אם חכם לבך” וגו’ (משלי כ”ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע”י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו”ד של השם הנ”ל אל אותיות “שד” של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת “שד” ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז”ל “רחמנא לבא בעי”.

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד’ בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד’, יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי”ן ודל”ת לצרף השם “שדי” עם היו”ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת “שד” ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ”ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה “שמע ישראל ד’ אלקינו ד’ אחד”!! וגם “ואהבת את ד’ אלקיך בכל לבבך ובכל וגו’ ובכל מאודך וגו'”, ומרעיש עולמות אצל ה”אחד”! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד’ יתברך. הוא דורש נאה “ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך”, שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון ‘דבר אחד לדור’ שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד’, ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ”ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ”ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם ‘דיפלאמאטיע’ לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד’ להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר ‘על הארץ’, רק ‘ארצה’, לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב “אמת מארץ תצמח”, לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט”א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות “אנשי-אמת”, וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד’ יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד’ באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א’ “איסקופה”, על גמרא שבת דף ט’ “איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי”, עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא ‘איסקופה’, מלשון ‘אית קופה’, על פי הגמרא יומא כ”ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן ‘קופה’ של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד’ יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות “ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם”, ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; “פתח פתוח כלפנים” – פתחו פתוח לרוחה כנ”ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום “פתח נעול” לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד’ יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי”, היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד’ ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ”ל, ואזנם יהיה פתוח כנ”ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז”ל; “כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר”. ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד’ יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק “כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'”, על פי אמרם ז”ל “העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס” כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה “כי הלל רשע”, להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו “על תאות” ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת “נפשו”, בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא “בוצע” וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד’ כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה “ברך” כש”בוצע-ברך” עוד לד’ על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה “נאץ ד'” מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך “נאץ ד'” גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד’ על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד’ הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד’ בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד’ מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום “לא תהיה כהנת כפונדקת”. אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד’ יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד’ יתברך בכל לבבם, וה’ הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב’ פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב’ אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה”ר מנחם מאיר ז”ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל”ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ”ל, “ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה”, כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ”ז ז’ כסליו, יזכר שמו לטוב.

הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר’ מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים “חדר יסודי התורה” בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר “דברי צבי” על פרקי אבות (פרק א) “על דרך מוסר לפי רוח הזמן” (פיטרקוב, תרצ”ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו “כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי’ לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם”. בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב’ של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ”ב נמנה על החותמים על “היתר מאה רבנים” להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי”ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב”ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב”ד קראקא והרב מאיר שפירא אב”ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב “מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות”.

הרב יצחק צבי נהרג עקה”ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.

מספר הצפיות במאמר: 4

בסימן זה התחזקות גדול בענין האמונה, ודברים המשיבים את הלב שלא לייאש את עצמו חס ושלום, על יד תוקף הגלות, ומאמר נפלא מהרמב”ם ז”ל, והסבר למה שנהגו בן עם בני ישראל שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים “שמע ישראל” וגו’, ומאמר נחמד בענין קבלת עול מלכותו יתברך.

… עד כמה גדול כחו של מסירות נפש, ובפרט בצוק העתים הללו שאנו נרדפים מכל צד ופנה ועת צרה היא ליעקב, כי תוקף הגלות ועול השעבוד גבר מאד בעוונותינו הרבים ונסתם כל חזון, וצריך התחזקות גדול בכל עת ובכל שעה, וכמבואר בספרים הקדושים כי קודם ביאת הגואל ינסו את ישראל בענין האמונה, וכאמרם ז”ל בחגיגה (עי’ מכות דף כ”ד ע”א) בא חבקוק והעמידן על אחת “וצדיק באמונתו יחיה”, כי הוא יסוד שהכל תלוי בו. דאס איז דער גאנצער יוד, אין די הייליגע אמונה דארף מען אויך איינפלאנצען אין די קינדער. ואמרו ז”ל (ילקוט שמות רמז ר”מ) אין ישראל נגאלים אלא בזכות האמונה.
ואמרתי לפרש בזה מה שאנו רואין המנהג בין אחינו בני ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים “שמע ישראל” כו’, וכמבואר זה בספר “מאור ושמש, ועיין שם בפרשת שמות.

ואמרתי שהטעם בזה, כי כבר ידוע מה שכתב הרמב”ם ז”ל בספרו מורה נבוכים מובא בספרי מוסר וזה לשונו הטהור, והנה נגלה אלי ענין נפלא מאד יסירו בו הספיקות ויתגלו בו סודות אלקות, וכמו שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם אשר לא יסיר שכלו מד’ תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש אשר תפנה מהשם בקצת העתים וכו’ תסיר השגחתו בעת עסקו בענינים אחרים וכו’, ולא ימצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה וכו’. יעויין שם באריכות. ואמר הכתוב “על כי אין אלקי בקרבי מצאני הרעות הללו” (דברים לא, יז), וכתב שם שסיבת ההשגחה הוא הדבקות. עד כאן דבריו בקיצור.

ממוצא דבר נשמע שכל מה שהאדם זוכר יותר בהשם יתברך, הוא מושגח יותר ממנו יתברך, וכל הצרות והתלאות המוצאות האדם היא הכל מסיבת התרחקו מהשם יתברך חס ושלום.

וההסבר לזה, דהנה כתיב “ולאום מלאום יאמץ” (בראשית כה, כג), כשזה קם זה נופל, ששני מלוכות וממשלות אי אפשר שיהיה בעיר אחד.

וכבר ידוע מה שדרשו חכמינו ז”ל על פסוק “עיר קטנה ואנשים בה מעט” וגו’ (קהלת ט, יד), “עיר קטנה” זה גופו של אדם שנמשל לעיר, “ואנשים בה מעט” הן המה אבריו של האדם, “ובא אליה מלך גדול” זה היצר הרע הנקרא “מלך זקן וכסיל”, כי בעת שבא היצר הטוב בהיות האדם בן י”ג שנים, כבר היצר הרע מלך על הגוף שהוא בא ביום היוולדו, “ובנה עליה מצודים גדולים”, היינו שאם האדם הולך  חס ושלום בעמת יצרו הרע, אז כאילו ממליך חס ושלום על אבריו את היצר הרע וגונדא דיליה, כי השם יתברך מסיר השגחתו ממנו, וכמאמר “אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד” (סוטה דף ה’ ע”א). וזה הפירוש “ובנה עליה מצודים גדולים”, כי בהיות האדם תחת ממשלתו חס ושלום, אז מפיל עליו חס ושלום מצודים גדולים, גראסע פעסטוגען, צער ייסורים וניסיונות.

ומזה נבין מאד כי מה טוב ומה נעים מנהג ישראל הקדושים כי בכל צרתם חס ושלום הם רגילים לצעוק “שמע ישראל” וגו’, כי הייסורים מזכירים את האדם שעל ידי עוונותיו המליך עליו את הסטרא אחרא חס ושלום ועל כן מצאוהו הרעות האלה, על כן צועק הבר ישראל “שמע ישראל” וגו’, כלומר שמהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים, ואיני רוצה עוד בקיומו של ממשלת זדון ומלכות אחר, וכשמקבל עליו עול מלכותו יתברך, ניצל ממילא מכל צרה וצוקה.

ועל זה אנו מתפללין בכל יום בתפלה שמונה עשרה, “והסר ממנו יגון ואנחה”, והאיך יוכל להיות זה, ואמר אומר “ומלוך עלינו לבדך” על ידי זה ננצל מכל צרה.

ובזה נבין הסמיכות בתפלת ימים נוראים, “וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, וסמיך ליה “ותמלוך אתה הוא ד’ אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך וכו’, כי תלוי זה בזה. ועל זה צריך להיות כל עיקר בקשתינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה, ואז ממילא אל יחסר לנו כלום, כי כלום חסר מבית המלך. השם יתברך יזכנו שנזכה לקבל עלינו עול מלכות שמים מתוך נחת ומתוך שמחה, אמן כן יהי רצון.

(סיפורים נפלאים, פרק ה’)

הרב החסיד ר’ חיים יצחק ב”ר משה יעקב ורבקה מליק (מאליק) נולד בשנת 1895 בסיגט (מחוז מרמרוש, רומניה). אביו היה יהודי תם וישר שהפרנס מעבודתו כסנדלר.

הרב חיים יצחק היה תלמידם רבי חיים צבי טייטלבוים של בעל “עצי חיים”, האדמו”ר מסיגט ושל רבי אליעזר פיש, האדמו”ר מביקסרד הי”ד, הוסמך להוראה ועלה במעלות התורה והחסידות.

הרב חיים יצחק נשא לאשה את מרת לאה בת יעקב וחיה טירנאור ונולדו להם לפחות ששה ילדים. לאחר נישואיו עבר לסאטמאר, שם המשיך ללמוד תורה מתוך הדחק וניהל שם את הישיבה של האדמו”ר מביקסרד שכבר נחלש גופנית עד שלא היה יכול ללמד בעצמו את תלמידיו. בהמשך ייסד ישיבה לבחורים צעירים מחסידי רבי אהרן ראטה. הוא כיהן כראש הישיבה, בה למדו שמונים תלמידים ומסר להם שיעורים באופן סדיר.

בשנת תר”פ עבר לסאטמאר רבי אהרן ראטה בעל “שומר אמונים”, והרב חיים יצחק התקרב אליו כחסיד מן השורה ולימד בישיבתו את תלמידיו. בשנת תרפ”ה נסע רבי אהרן לארץ ישראל, וכשחזר לסאטמאר בשנת תרפ”ט סייע בידו הרב חיים יצחק לבסס את קהילתו, כפי שכתב רבי אהרן במכתב בשנת תר”צ: “הזמין לי השם תלמיד ותיק ירא וחרד לדבר ה’ תלמיד חכם מופלג מנהיג ישיבה ר’ חיים יצחק נ”י, והוא התחיל להחזיר העטרה ליושנה ועורר החברה הישנים”. הרב חיים יצחק הדפיס מיוזמתו את נוסח תפילת “אני מאמין” (“קבלת על מלכות שמים”) מאת רבי אהרן (ורבי אהרן מזכירו לטובה על כך במכתב לתלמידיו בירושלים) ועמד לימינו בהדפסת ספרו “שלחן הטהור”.

הרב נודע כתלמיד חכם שכתב חידושי תורה והוציא לאור את ספריו, בהלכה, במוסר ובחסידות:

“ובחרת בחיים” – על מצוות עשה של לימוד תורה עם דברי התחזקות להתמדת התורה (סאטמאר, תר”ף).
“מכלכל חיים” – על יו”ד הלכות מליחה (סאטמאר, תרצ”ד. מהדורה שניה, עם עריכה חדשה והגהה, יצאה לאור על ידי נכדו הרב מרדכיסומפולינסקי, בירושלים תשנ”ז).
“נחלת יעקב” (ייידיש) – ימי המשיח וגודל מעלת אמונה ובטחון, ביידיש (סאטמאר, תרצ”ה).
“הנהגות צדיקים” – לקט הנהגות טובות מתלמידי הבעש”ט (סאטמאר, תרצ”ז).
“נחלת עזריאל” (יידיש) – איך ינהג האדם לפני ה’, ביידיש (סאטמאר, תרצ”ח).
“סיפורים נפלאים” – מהבעש”ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו (סאטמאר, ת”ש). את שאר ספריו לא הספיק להדפיס, וחבל על דאבדין.

בנוסף, הוא הוציא לאור גם את הספרים הללו מאת מחברים נוספים:
ספרו של החיד”א “תיקון הנשמות” (סאטמאר, תרצ”ד),
ספרו של הרב אשר ישעיהו הורוויץ “אור ישע” (סאטמאר, תרצ”ו)
ואת ספרו של רבי צבי הכהן מרימינאב “בארות המים מהדו”ת – באר לחי רואי” (סאטמאר, ת”ש).

גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו, ובהם הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי”ד אב”ד שימלוי, דייני קהילת סאטמאר ורבי אליעזר פיש הי”ד האדמו”ר ואב”ד סקהליד, שיבחו את גדלותו בתורה וביראה.

לאחר נסיעת האדמו”ר רבי אהרן ראטה לארץ ישראל בשנת ת”ש, היה הרב חיים יצחק בין גדולי חסידיו שבהוראת האדמו”ר המשיכו לחזק את כל תלמידיו בחבורות הקדושות. על אף הקשיים בכרוכים במצב המלחמה, הם דאגו שהלימוד ימשך בהתמדה בישיבות בערים ברגסס וסאטמאר, ומידי פעם ארגנו שם כנסים לתלמידים, לעורר אותם לעבודת ה’ ביתר שאת.

בי”ח באייר תש”ד (1944) גורש הרב חיים יצחק מגטו סאטמאר לאושוויץ, ומשם הועבר למספר מחנות עבודה, ובכולם ארגן שיעורי תורה בעל פה. בכ”ד בכסלו תש”ה נספה במחנה בוכנוואלד, תוך כדי מתן שיעור בגמרא במהלך עבודת כפיה. הי”ד.

אביו של הרב חיים יצחק, משה יעקב, נספה אף הוא באושוויץ. כן נספה דודו, הרב מנחם מנדל מליק מסאטמאר. הי”ד.

הרבנית לאה, אשת הרב חיים יצחק, גורשה מסאטמאר לאושוויץ בכ”ח באייר תש”ד. הי”ד. (בדף העד שכתבה עליה בתה, נכתב כי נספתה עם שלשה נכדות קטנות יתומות: חנה, רבקה ואסתר וולט).

נספו גם בניהם בנותיהם:
א. הרב מרדכי ורעייתו שרה (סילקה) ובתם רבקה שהיתה בת שלשה שבועות,
ב. הבחור אליעזר.
ג. מרת שרה ובעלה וצאצאיהם,
ד. מרת רבקה (רגינה) סנדל ובתה הינדלה (בלימה), שהייתה בת חצי שנה, נספו באושוויץ בשנת תש”ד (1944).

בתם, פראדל (אילונה), שרדה את השואה. כשנסעה ברכבת לאושוויץ, ביחד עם אביה, הוא מסר לה את צוואתו: “נראה שלא מוליכים אותנו למקום טוב, ואין אנו יודעים מי ישאר בחיים וצריך לקבל באהבה את רצון ה’. ומי שישאר יזהר ללכת בדרכי אבותינו ולשמור שבת וכשרות וכו’ וכו’ ומי שלא יזהר בזה שלא יזכר שמי עליו”. לאחר המלחמה היא נישאה לדוד (בונם) סומפולינסקי, שהיה לימים פרופ’ מרצה באוניברסיטת בר אילן, מייסד ומנהל המעבדה לבקטרולוגיה בבית החולים “אסף הרופא” ומנהל המעבדה בבית הרפואה “מעייני הישועה”. היא מילאה על אביה הרב דפי עד, המופיעים במאגר השמות של “יד ושם”.

הנכד של מרת פראדל ציים כי הרב חיים יצחק כתב בספריו על מעלת מידת ישוב הדעת “כלל גדול ועיקר שלא יהיה האדם בהול ונרדף, רק להיות תמיד במתינות ובישוב הדעת“, ומתוך צוואתו לבתו, בהיותו ברכבת הנוסעת לאושוויץ, ניכר כי שמר על ישוב דעתו גם במצבים הקשים ביותר, וכך כתב הנין:
“בתוך כל המהומה הגדולה והשעה הטרופה והאיומה בנסיעה מטלטלת ברכבת מוות – נתן זקנינו הקדוש הי”ד את דעתו על העתיד הרוחני של צאצאיו והדורות הבאים, במנוחת הדעת ידע לשקול ולומר את המילים הנוקבות והנכונות שהדהדו ונשמעו באוזני בתו במשך עשרות שנים. מילים בודדות אלו, שנאמרו בישוב הדעת ובכובד ראש, מילאו את זקנתי בעוצמה גדולה, היא זכתה להינצל , ולמסור נפש בשביל לקיים את צוואתו – להמשיך ולגדל דור ישרים, לחנך אותם לתורה וליראת שמיים, לאמונה פשוטה ובהירה, לחיים יהודיים. זהו הכוח של ישוב הדעת”.

עדיין חסרים לי פרטים על מה עלה בגורלן של שתי בנות נוספות של הרב חיים יצחק ורעייתו: מרת אסתר אווה אולסון ומרת רחל. לא ברור לי למה פראדל סומפולינסקי לא כתבה דף עד על אחותה שרה ומשפחתה, ומהו שמה הנכון של התינוקת של רבקה סנדל הי”ד. כן כן איני יודע את שם משפחתם של שרה ושל רחל ואיני יודע מי מבנותיו של הרב חיים יצחק מליק היא אם היתומות לבית וולט.

מספר הצפיות במאמר: 29

מנהג ישראל תורה

נהגו המהדרים והחרדים לה’ ולמצוותיו לעמוד בעת אמירת “מזמור לדוד הבו לה’ בני אלים” בקבלת שבת. ואפשר להעיר מקור לזה מהא דאמרינן בברכות (דף כ”ח ע”ב) הני י”ח כנגד מי אמר, ר’ הלל בריה דר’ שמאול בר נחמני כנגד י”ח אזכרות שאמר דוד ב”הבו לה’ בני אלים”, והוא בתוספתא פרק ג’ דברכות. וכיוון ששמונה עשרה שנתקנו כנגדן בעמידה, מכל שכן הן בעצמן

וכעין זה כתב הרמ”א בסימן רל”ו, ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי”ח פסוקים של ברוך ה’ לעולם כו’ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י”ח ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.

אליעזר יצחק מייזל, לאדז כ”ו מנחם אב תרס”ד

(ספר הפסגה, קובץ י, עמו’ 151)

איתא בברכות (י”ב) במשנה, מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו’ וחכמים אומרים וכו’.
ביאור משנה זו אינו מובן לי, אין אמר רבי אלעזר בן עזריה שלא זכה שתאמר יציאת מצרים, הלא סתם משנה היא ” מזכירין יציאת מצרים בלילות”, ואם נחשבה כ”סתם ואחר כך מחלוקת” היה לנו לפסוק כחכמים ואיך אמר לקמן (י”ד) “והא בעי לאדכורי יציאת מצרים”.
הרשב”א ז”ל מביא את קושית הראב”ד ז”ל – אם לדברי חכמים לא אמרינן יציאת מצרים בלילות, נמצא שגם “אמת ואמונה” לא אמרינן, אם כן היכא משכחת לה שתים לאחריה, ומתרץ שהכל מודין שאומרין פרשת ציצית בלילה מדברי חכמים, ואומרים גם כן “אמת ואמונה”, ועל זה תמה הרשב”א ז”ל מגמרא מפורשת לקמן בדף י”ד ב’ עיין שם. וגם מפירוש הרמב”ם על המשניות משמע כהראב”ד ז”ל, שמבאר דברי רבי אלעזר בן עזריה ש”לא זכה שתאמר” היינו שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב יציאת מצרים.
אבל הלשון שאמר רבי אלעזר בן עזריה ש”לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות” אינו כל כך מתאים, ולקמן בדף י”ד אמר רב פפא שקורין “אני ד’ אלקיכם אמת” – משמע שלא אמרו פרשת ציצית וגם “זכר יציאת מצרים” שבפרשה זו לא אמרו, ומפני זה הקשה הרשב”א ז”ל ממגילה (דף כ”ב) דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה. עיין שם. וביד המלך על הרמב”ם מתרץ שכוונת רב פפא היא על הפסוק באחרי מות (ויקרא יח,ב) שהוא פסוק שלם.
ולעניות דעתי אפשר לתרץ שכוונת רב פפא היא באמת על הפסוק השלם מפרשת ציצית, ומתחילין מ”אני ד'” הראשון דהיינו “אני ד’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וכו’ אני ד’ אלקיכם אמת” ומזכירין יציאת מצרים וגם אין זה חצי פסוק. ואם תשיבני, אם כן למה מקשה לקמן בדף י”ד ב’ “הא בעי לאדכורי יציאת מצרים”, הלא מזכיר יציאת מצרים בפסוק הזה. לדעתי העניה, הקושיא היא רק על מה שאמר – שאם לא אמר “אני ד’ אלקיכם” אינו אומר “אמת” – על זה מקשה שפיר “הא בעי לאדכורי יצירת מצרים”.
ודברי רש”י ז”ל שם צריכים ביאור, שכתב על “אמר אני ד’ אלקיכם” [וזה לשונו:] “דהיינו פרשת ציצית”, אל מה זה ירמזון דבריו. ואולי כוונתו ש”אני ד’ אלקיכם” הוא מפרשת ציצית, לא כיד המלך מפרשת אחרי מות, ואומר כל הפסוק ומזכיר יציאת מצרים.
ומדי דברי בענין פסוקי דלא פסקיה משה, נזכרתי מה ששמעתי מרבן של ישראל אדוני אבי זקני זצ”ל כד הוינא טליה, שסיפר שבהיותו כבן שבע – שאל את אביו הגדול רבי משה ז”ל, איך אומרים “יום הששי” אלה שאינם אומרים “ויהי ערב” וכו’, מפני שכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן. ותירץ שזה תלוי אם צריך שרטוט (עיין גיטין ו:), ושתי תבות לכולי עלמא כותבים בלא שרטוט ואין זה נחשב כחלק הפסוק. ולפי זה יכול לומר “אני ד’ אלקיכם” דפסקינן כמתניתא “שלש כותבים” (רמב”ם הלכות ספר תורה). ומה שפסק הרמב”ם (בהלכות יבום) ששלש אין כותבים בלא שרטוט ונושאי כלי הקודש הקשו מהלכות ספר תורה הנ”ל, לדעתי הקלושה אפשר לתרץ דהטעם שאומרים בחליצה חציים של הפסוקים הוא מפני שכך ציוותה התורה, וממילא נחשבים כפסוקים שלמים, ופסוק שלם גם [אם] הוא שלש תיבות אי אפשר לכותבו בלא שרטוט.
ונחזור ליישב המשנה “מזכירין” דרבי אלעזר בן עזריה וחכמים, שהם פליגי בביאור המשנה אם “מזכירין” פירושו רק בלב (כבמגילה י”ח) או בעל פה. ומבואר בספרא בחקותי, שרק ארבע זכירות הן בעל פה, ולא קחשיב כלל יציאת מצרים מפני שהיא רק בלב, וכן הוא דעת חכמים דמשנתנו. אבל רבי אלעזר בן עזריה סבר שיציאת מצרים היא בעל פה, ולא ידע הרמז לזה עד שדרשה בן זומא. ולפי זה הכל סוברים שיציאת מצרים מדאורייתא בלב, בין ביום ובין בלילה, מפני שאם הזכירה היא בלב, הלא הוא בכלל “אל תשכח” (מגילה י”ח) ו”לאו” אין בו זמן. אבל אם היא בעל פה – עלינו למצוא רמז שהוא גם בלילה, וממילא אם התורה רמזה גם על הלילות, מזה ראיה שהחיוב הוא איננו [רק בלב] וכמו “אל תשכח”, רק מ”זכור” שהוא בעל פה. ופליגי לפי זה רבי אלעזר בן עזריה וחכמים אם [הזכרת] יציאת מצרים הוא בעל פה מדאורייתא או רק מדברי חכמים. אך קשה לי אם כן למה פליגי במשנתנו בלילה, היה להם לפלוג גם ביום.
ומדי דברי בענין יציאת מצרים, אתפלא על המזרחי והמנחת חינוך [שתמהו] על רש”י ז”ל בפרשת בא, שפירש שמ”זכור את היום הזה” דרשינן שמזכירין יציאת מצרים ביום, ובמשנתנו אמרינן “ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות”, שלא ראו את המכילתא על פסוק זה, וכמבואר שם כרש”י ז”ל.

(אודים מאש, אש התורה, עמ’ קנט-קס)

הרב אליעזר יצחק מייזל, “ר’ לייזר איטשה”, בנו של רבי נתן מייזל ונכדו של רבה של לודז’, הגאון רבי אליהו חיים מייזל. בצעירותו התייתם אליעזר יצחק מאביו וגדל בבית סבו בלודז’. לאחר שגדל שלח אותו סבו ללמוד בישיבת וואלוז’ין, שם הצטיין בלימודיו, גדל בתורה והיה תלמידו של אב”ד ור”מ וולאז’ין הרב רפאל שפירא. הוא רכש גם השכלה כללית והיה בקי בהוויות העולם, כישרוני, פיקח, עדין ובעל מידות. הוא התחתן עם מרת שרה רבקה בתו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז’ין, מחבר הספר “הליכות אליהו”. לחותנו זה היו עוד שלשה חתנים מפורסמים: הרב מנחם בן ציון קראקובסקי אב”ד טימקוביץ, חיסלחביץ’, נובהרדוק ובסוף ימיו מגיד מישרים ומו”צ בוילנה. הרב משה סולבייצ’יק (בנו של הגאון רבי חיים הלוי אב”ד בריסק דליטא) אב”ד רוסייני וחסילביץ’, ר”מ ראשי ב”תחכמוני” בוורשה, ובסוף ימיו ראש ישיבת “רבי יצחק אלחנן” בניו יורק, והרב דוד הלוי פפייגנבוים ממלא מקום חותנו ברבנות פרוז’אני.

הרב אליעזר יצחק שימש את סבו ובהנחיית הסבא מילא משימות רבניות שונות. לאחר פטירת סבו בשנת תרע”ב (1912) היה מועמד לרבה העיר לודז’, אך לא זכה רחבה של מצד החסידים. כעבור מספר שנים מונה הרב אליעזר יצחק למורה הוראה בלודז’ וכחבר וועד הרבנים בעיר. הוא הצטיין בדיני תורה בענייני מסחר ובענייני אישות והיה מקובל על הבריות. הוא שמח להשכין שלום בין יהודים ונמנע מלקבל דמי פסיקה מיהודים דחוקים. בשל חכמתו ופיקחותו מצא פתרונות גם לעניינים מסובכים ביותר ויהודים היו באים אליו גם לקבלת ייעוץ בענייני מסחר. הרב היה פעיל מאוד בהחזקת ה”תלמוד תורה” שייסד סבו בלודז’. כשהתבקש לפרסם חידושי תורה בקובץ תורני לרגל כינוס ועד בני ישיבת מיר בלודז’ הוסיף להם דברי חיזוק, בהם כתב: “כבוד מופלגי התורה הק’, מרימי ומנופפי דגלה על ראש צעירנו חבורת בני ישיבת מיר בלודז’. דבר גדול מאד עלה בגורלכם, מופלגי התורה, לאחד את כל תלמידי בית התלמוד הגדול, הישיבה הק’ דק”ק מיר והיו לאגודה אחת… החברה הלזו הציגה לה מטרה להרים דגל התורה בין לומדיה אשר אך ברוח הנאמנה מתקיימת לאומיותנו ועל ידה יקום ויחיה עמנו… ואנו תפלה יהיה ד’ עמכם חלוצי התורה ועשו חיל”.

לאחר כיבוש העיר לודז’ בידי הנאצים, עבר הרב מייזל בלחץ ידידיו לעיר ורשה, הירש וואסר, מזכיר “ארכיון רינגנבלום” בגטו ורשה ציין את הרב אליעזר יצחק מייזל מלודז’ כאחד מאנשי המופת בגטו ורשה שהיו “יהודים טובים, פקחים ומסורים לאחיהם”. הרב הצטרף לוועד הרבנים הפליטים והיה פעיל מאוד בענייני הציבור. הוא עבד בגטו ב”שאפ טקאם”, שהיה סדנת עבודה לאריגים, בגדי נשים וסוודרים צבאיים, מייסודם של האחים אופוליון מלודז’, שהעסיקו שם רק את אנשי לודז’.

הרב נענה לקריאת רבי מנחם זמבה להשתתף בישיבת הרבנים בה הוחלט לגזור תענית ציבור ביום שני ערב ראש חודש ניסן תש”ג (05.04.1943). נקבע כי יש לייחד יום זה לתשובה, תפילה וצדקה. הרבנים ניסחו נוסח תפילה מיוחד לאותו יום, ונערכה בו מגבית “פדיון נפש” שהכנסותיה הוקדשו למעות-חיטין עבור נצרכים לפסח. הוא השתתף גם בישיבת הרבנים שדנה בעניין המרד ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטוב ולטראווניקי, שהיו אתרי השמדה. בשנת תש”ג, במהלך מרד גטו ורשה ערך בבונקר שבדירתו את סדר הסדר האחרון בגטו, בהשתתפות אחרוני הרבנים בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג, ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה,  תיאור ליל הסדר בבית הרב מייזיל בספרו של טוביה בוז’יקובסקי המציין כי ההגדה נקראה לקול היריות וההתפוצצויות, בשעה שהבתים הסמוכים עלו בלהבות. כשהגיע ל”שפוך חמתך” פרץ בזעקה גדולה ומרה. הוא אמר לאחד מהלוחמים שהגיע לבתו במהלך הסדר “אני כבר זקנתי וסבתי, אך אתם הילחמו ועשו חיל, ויהי אלקים עמכם”.

במהלך המרד נספו ככל הנראה גם הרב אליעזר יצחק מייזל ובתו היחידה, מינה. קרוב משפחתו של הרב, המשורר יצחק קצנלסון הי”ד ביכה את מותו כשאמר “הרב זה איש החמודות – איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה ואת מינה, בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים בהציתם אש בכל חומות הגטו… הרב בעל נפש היקרה, איכה, איכה ר’ לייזר איטשה מייזל, ובתך מינה אי היא? עליתם בלהבות הגטו?!” (כתבים אחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש”ז).

מספר הצפיות במאמר: 145