גדרי קידוש ה', חלק ג: מסירות נפשו של רבי עקיבא קיימה את התורה בישראל לדורות / הרב חיים שכטר הי"ד

ועתה נחזור לענייננו, לעיין מעט מה טובה של מיתת רבי עקיבא שהיתה כל כך לרצון, ומה הרושם עשתה שעלתה כבר לפני הקב"ה במחשבה.

מסירות נפשו של אלישע בעל כנפים על מצוות תפילין

והנה אמרינן במסכת שבת (דף ל"ב) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמן עליה, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים גו'. ואמאי קרי ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות אדום שמד על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מותו והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד ורץ אחריו. כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו מה בידך. אמר לו כנפי יונה. פשט את ידו ונמצא כנפי יונה וגו'.

וכתבו התוספות פרק במה טומנין מדנעשה לו נס, מסתמא היה זהיר בהו והיה לו גוף נקי כו'. ובהאי לישנא דקראו בעל כנפים רמזו בו שהיה לו גוף נקי כמלאכים הללו שנאמר בהו ובעל כנפים יגיד דבר. עד כאן.

ומלשון תוספות זו נראה כמו שכתבתי דאין עושין מעשה נסים ואין שומעין תפילתו של אדם ולעשות רצונו אלא דוקא אם זהיר בדבר אחד לעשותו במסירת נפש. ועל ידי זה נעשה גוף נקי, כי העושים קידוש השם במסירת נפש נקראים קדושים, ולשון נקי הוא מלשון נקיי הדעת גו'.

ויש שני מיני קידוש השם. אחת היותר גדולה בעולם, הוא במה שמוסר נפשו למות על קידוש השם. והשני דמוותר נפשו גם כן בשביל הקב"ה ומצותיו ואינו משגיח על ההפסד שיבוא אליו אחר כך מזה, אף סכנת מות. אך כאשר יבוא הסכנה לידו ועומד למות אז בורח הוא מהסכנה ואין ברצונו למות. ואמור יאמר אז וחי בהם, ולא שימות. אף שזו היא מדה היותר קטנה בקידוש השם, ובכל זאת גם כן קדוש יאמר לו, ונעשה לו נס להינצל. וכן אצל רבי יהודה מה שכתבתי דמסרו נפשייהו אקידוש השם, לא היה שם מיתה ממש, ובכל זאת נקרא קידוש השם, על דרך שאכתוב וכפירוש רבינו שמואל בתוספות שלא עשה אלישע כהוגן במה שלא מסר עצמו לומר תפילין הן. עד כאן. ובכל זאת נעשה לו נס.

וכתב הרי"ף דלפירוש רש"י צריכין גוף נקי, אלמא לא זהירי בהו. ושמעינן מיניה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. והתוספות בשם רבינו שמואל ז"ל אמר להם כנפי יונה, הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הם.

וצריכין אנו לבאר דעת רש"י ותוספות במאי פליגי. ועוד נבאר בגמרא שעיקר הראיה הוא מהמעשה שגזרה המלכות גזירה על כל המניח תפילין, ולא מסרו ישראל נפשם על התפילין, כי אם אלישע לבדו, לפירוש רש"י. וגם לפירוש התוספות מייתי ראיה שאפילו אלישע לא מסר נפשו לומר תפילין הם, ואם כן למה הביא קודם המעשה דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, דאין כאן מקומו להביא, אלא דמעשה היה שגזרה המלכות שלא להניח תפילין ודי בזה לעניינו דרבי שמעון בן אלעזר. ועוד קשה מנא ליה דהא דלא החזיקו בתפילין הוא מפני שלא מסרו עצמן עליה, דילמא הא דלא החזיקו בתפילין הוא מפני שצריכין גוף נקי ולא כל אדם יכול להזהר בזה.

ונראה לדעת התוספות שפירשו שגם אלישע לא מסר נפשו, שלכך הביא הא דאמר רבי ינאי לומר שאף על פי שלא נמצא גוף נקי ראוי לתפילין כי אם אלישע, שלזה נקרא בעל כנפים, שנעשה לו נס בשביל שהיה גופו נקי, ואפילו הכי מצינו שלא מסר נפשו על מצווה זו, ומי לנו גדול ממנו ולא מסר נפשו עליה, מפני כך לא נתחזקה מצוה זו ביד ישראל והיא רפויה בידם. ולפירוש רש"י ז"ל נראה בדקדוק לשונו שאמר צריכין גוף נקי, שלא יפיח, אלמא לא זהירי בהו. ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. וקשה להבין מה שאמר אלמא לא זהירי בהו, היכי משתמע דלא זהירי בהו מדאמר צריכין גוף נקי. אלא יש לומר ממקרא בעל כנפים, על שם הנס שנעשה לו בידוע שלהיותו נקי וזהיר בהם נעשה לו הנס. ומדלא נמצא אדם אחר שנעשה לו נס, אלמא לא זהירי בהו. הרי שמצות תפילין רפויה היא בידם, להביא ראיה מדאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. הרי שאלישע קראוהו בעל כנפים בשביל שנעשה לו נס. והטעם שנעשה לו.נס הוא להיותו גוף נקי הזהיר בהם, ומכאן אתה למד כי שאר כל ישראל לא נעשה להם נס להיות שאינם יכולים להישמר בגוף נקי. וכיון שרפויה בידם, שאינם נשמרים עצמם במהרה כאלישע בעל כנפים, לכך לא מסרו עצמם למיתה. ואלישע לבדו מסר עצמו למיתה, לפי שנתחזק במצווה זו לשמרה בטהרה וגוף נקי.

ההבדל בין מסירות נפש בשעת השמד על מצוות לא תעשה לבין מסירות נפש על מצוות עשה

ויש לדקדק לפירוש רש"י שמסר נפשו אלישע, למה נטלם אחר כך. וראיתי להר"ן שהקשה כן וזה לשונו, ומקשו הכא, אלישע שהיה גוף נקי, האיך נטלם מראשו, והא קיימא לן פרק נגמר הדין דבשעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. יש לומר דהני מילי לעבור על מצות לא תעשה, אבל לא גזרו על ביטול מצות עשה, כיון שאינו עובר בידיים. ועוד שהם יכולים לבטלו ממנו בעל כורחו שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה. הלכך תבטל ואל יהרג. ואם תאמר אם כן היכי מסר נפשיה ומנחיה כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו. יש לומר אף על פי שאינו מחויב לֵהרג על קיומה, אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה, אף על פי שאינו חייב היה לו למסור נפשו ולא יטלם מעל ראשו. ואם לא רצה למסור לפי שלא היה מחויב על ביטול מצוות עשה, מעיקרא לא ימסור נפשו להניחם.

ונראה לעניות דעתי לתרץ שמצות התפילין היא ללבשם בכל יום פעם אחת. ואם אפשר לו להיותם תמיד על ראשו הרי זה משובח. ולכך אלישע מסר נפשו בהנחתם כל יום ולא ביטל אפילו יום אחר מפני הסכנה. לכך לאחר שהניחם וקיים מצות תפילין באותו היום, שוב אינו צריך למסור נפשו עוד להניחם תמיד בראשו. וכשראה הכסדור רץ אחריו, אמר בלבו למה אניחם על ראשי ואמסור נפשי כיון שכבר קיימתי המצווה, ולפיכך נטלם מעל ראשו. והשתא ניחא לפירוש רש"י ז"ל שפירש שמסר נפשו שהוא על שהניחם מעיקרא, לא חשש מהסכנה, והקב"ה עשה לו נס, כיון שהיה גופו נקי בשמירתם בטהרה. ולפירוש התוספות שפיר שלא מסר נפשו לומר תפילין הם, קשה שהרי אין לו למסור נפשו עוד כיון שכבר קיים באותו היום מצות הנחת תפילין. ואין עוד בזה כי אם הנחתם כל היום שהוא הדור מצוה, ואין לו למסור נפשו על זה. עד כאן.

ויוצא לנו מכל זה שעל מצות לא תעשה בשעת השמד מחויבים למסור נפשם למות ולֵהרג ולא לעבור, אך במצות עשה אינו מחויב, רק אם רוצה יכול להחמיר עליו ומקבל שכר על זה. ואמרו בבראשית רבה הולך יוצא ליסקל, על שמלתי את בני. מה לך יוצא ליצלב, על שנטלתי את הלולב. וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפילה שהוא מדרבנן.

מסירות נפש על מצוות עשה, אפילו של יחיד, מחזקת את קיום המצווה בכלל האומה לדורות

ועל כן אמרו במילה שמסרו עצמן ישראל למיתה בשעת השמד, עדיין היא מוחזקת בידם. ואף שהיו רבים שלא מסרו נפשם אלא יחידים מסרו נפשם, ובכל זאת נעשה לנס עד היום אף הקלים והכופרים מלים את בניהם אם עדיין נשאר לו שם יהודי. אבל תפילין שלא מסרו את עצמן, ואפילו אלישע לא מסר נפשו למות על ידה, על כן מרופפת בידם כידוע. כי הלא מילה הוא כמו כן מצות עשה בקום ועשה, וכן תפילין המה מצות עשה, ולו אם היה אלישע לבדו מסר אז נפשו למות עליה, היתה כמו מילה מוחזקת אצלם ולא מרופפת.

ובאשר שראה רבי עקיבא דבר זה, ראה שחוב גמור מוטל עליו לעשות קידוש השם שלם למות בשביל התורה, כדי שתהיה לנס שלא תשכח מישראל, כי על התורה אורב היצר הרע מאד מאד יותר מכל המצות לבטלה כי ממנה תוצאות חיים. כי אם יבטל חס וחלילה התורה, הלא הכל ניקל לו לבטל. ובפרט תבלין לו לאדם כנגדו, באם פגע בו ימשכהו לבית המדרש. ועל כן שאלו אותו התלמידים עד כאן, והלא מצוות עשה הוא, ישב ואל תעשה ואין חיוב בדבר. והוא השיב להם, כל ימי הייתי מצטער כו', כי היה חפץ שיבוא לידו הקידוש השם בשביל התורה, כדי לקיים אותה ביד ישראל לדורותם, והיינו דאמר ולא אקיימנה, בעת הזה שאוכל לעשות דבר זה שתתקיים בידם, ואיזה קיום יש בה אם ימות ואם יאבד בעל הבית איך יכול להיות קיום ביתו, אך על זה כוון רבי עקיבא שתתקיים התורה אחר כך, בעבור זה שמסרתי נפשי בשביל התורה תהיה מוחזקת בידם. ואף שהקב"ה הבטיח זאת לישראל שלא תשכח מפי זרעו, יען כי כך עלתה במחשבה תחלה לפניו יתברך אשר רבי עקיבא צריך למסור נפשו בשביל זה על קידוש השם והבן.

ועל כן באשר גברו העכו"ם בעצת היצר הרע אז על ישראל לבטל מהם התורה הקדושה, ובאשר שרבי עקיבא הפקיר את עצמו ועשו לו מה שעשו, והמלאכים צעקו זו תורה וזו שכרה, כי המעשה היה בשביל התורה הקדושה אשר רצו לבטלה, אך עוד וזו שכרה של אומות העולם, שיצא גזר דין מלפניו יתברך שלא לנקות אותם מדמיו של רבי עקיבא וחביריו, והשיב הקב"ה חלקם בחיים, כי לא תאמרו שהרגו אנשים לפצעם שהיו חס וחלילה מחויבים מיתה לשמים מפני חטאם ומצאתם אותם כגנב יבא במחתרת ואין לו דמים, או שבאמת גנב את אחיו ומכרו, אך הרגו אנשי ירא חטא ולא עשו לכם שום עוולה. איש חי רב פעלים הרגתם בני מלכים. ונקיתי דמם לא נקיתי וד' שוכן בציון. כי ד' שהוא מלך כל עולמים, קרית מטרפולין שלו בציון, ובני ציון יגילו במלכם, ואם יוכל המלך למחול לשונאיו אשר שפכו דם בניו בחנם, ומה רצו בזה המלאכים הלא ראו כי קיבל כבר עליו מלכות שמים ומה יועיל הערעור שלהם עד שהיה צריך הקב"ה לרצות אותם ולומר להם חלקם בחיים. אך נראה דבאותו היום לא אמרו המלאכים שירה, והרגישו בדבר מה זאת עשה אלקים לנו, כי לא ידעו מה הוא, אם רק על אותו יום נגזר שלא יאמרו שירה או אפשר שלעולם לא יאמרו, דאפשר שרוצה הקב"ה להחריב עולמו בשביל צדיק זה, על כן תיכף ומיד התחילו להצדיק עליו ולהתפלל בעדו שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. על כן השיב להם הקב"ה חלקם בחיים, כי היום יום דין הוא כראש השנה והצדיקים האלה חלקם בחיים, ולהיפך ברשעים העומדים עליהם ימותו מיתת עולם כי לא נקיתי דמם. ועל כן באשר היום ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני תאמרו לפני שירה. על כן יאמרו המלאכים אשריך רבי עקיבא שנשמתך יצאה באחד, שבשעה שנשמתך עולה למעלה ביום הלקח אותו אלקים רואים אנו שיצתה באחד, כיום אחד בשנה אשר שת קריאתו, דהוא שיום זה הוא כראש השנה כדאיתא במסכת ראש השנה ל"ב ובחולין דף ל"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה וביום הכיפורים, ונפקא מינא למלאכים בזה שהם אינם יכולין לומר שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. ובפרט ביום כזה שצפו עם בני ישראל איך עושים עם רבם, עמוד התורה, בעת שהתורה מתנודדת מפני אויב למוט, בוודאי לא אמרו ישראל שירה. ועל כך השיב הקב"ה, הלא די בזה שהצדיק הזה מוסר נפשו בשמחה ומודה עוד לשמי ומקבל עליו מאהבה עול מלכותי וחביב בעיני מאד, והיינו חלקם בחיים דמודים אותי, כמו וכל החיים יודוך סלה, כמו שביארנו.

ועל כן כשימהר הקב"ה ויביא קץ לצרותינו ובא לציון גואל במהרה בימינו, אז נשיר שיר חדש לד' בעד השיר הזה שלא אמרו באותו יום, ויסיר הקב"ה אז כל שטן ומסטין ולא יהיה רודף וצר עלינו, וגר דוב ונמר כו' בשלום ונזכה לרגל המבשר משמיע שלום. אמן כן יהי רצון.

(מקור מים חיים – סימן קמ"א מאת הרב חיים שכטר הי"ד)