קטגוריה: סלוקן של צדיקים

ישמחו השלמים ויגילו היראים והחרדים ומשתוקקים לדבר ה' ותורתו ועבודתו הקדושה בהגלות פנינים יקרים מאירים כספירים מפלאות תמים דעים המפוזרים בש"ס ומדרשים ובספרן של צדיקים ויראים, אשר כל עובר עליהם ישתומם על המראה לומר עליהם ראה זה חדש הוא. וכל איש עמוס התלאות אשר אין עתו בידו לקיים נטיות עסק התורה כמאמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' כפשוטו, ואפי לקבוע עתים לתורה אין בידו מחמת כמה חבילי טרדין המונעים אותו, עם כל זה מלתא חדתא איידי דחביבי יעשוק לו בכל יום זמן קט לעסוק בהם, ובזה יקיים מצות עסק התורה בכל יום, כי כולם נתנו מסיני, כדאיתא במסכת סופרים פרק ט"ז, פנים בפנים דבר ה' וגו', פנים תרי, בפנים הא ד' אפין, מקרא משנה הלכות ואגדות, הרי מפורש שגם האגדות המה מסיני. וכן אמרו חז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה בסיני. ועיין בספר חסד לאברהם [מעין ד' נהר י"ב] שכתב מי שיש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נקרא בזוהר הקדוש [פרשת ויקרא] עם הארץ דאורייתא כיון שאין בידו אגדה, [עיין בפנים ערך תורה] ועיין בחינוך פרשת עקב סימן תל"ד בשם ספרי 'ולדבקה בו' למד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאבות דרבי נתן אמרו כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש אגדה, לא טעם יראת שמים. ובהיות כי טבעת בני אדם אינם שוים, יש בני אדם שרצונם וחפצם בהלכה יותר מבאגדה, ויש להיפך שמוצא קורת רוח באגדה יותר מבהלכה, וכדומה, וכדאיתא בש"ס [בבא קמא דף ס ע"ב] יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שבק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שבק מר וכו', אמר להם אי הכי אימא ליכו מלתא דשויא לתרווייכו. עיין שם.

ועל זה תמכתי יסודותי ועברתי בין האמרים, אמרי קודש, ללקט אורות מכל עניני לימוד בעזרת ה' יתברך חיבור גדול מלא על כל גדותיו אמרות טהורות ממקום קדוש יהלכון, הן בהלכה והן באגדה וחסידות ומוסר, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש. ואגב אורחא טרחתי לעשות אזנים לתורה לחלק העניינים איש על דגלו באותיות לבית אבותם, כדי להקל על המעיין שימצא מבוקשו בלי חיפוש, והכל ערכתי כשלחן ערוך בכ"מ מטעמים כל ערך וערך באותיות השייך להם. ומעתה קחו ברכה אל בתיכם ואל תחוסו על כספכם כי מפז ומפנינים יקרה. וקראתי שם הספר 'ילקוט הפלאות', כי הוא בגימטריא של שמי ושם אבי ז"ל חיים בן ישכר בעריש שעולה במספר קטן מ"ח עם הכולל של הד' תיבות, והגם שבספר חרידים [סימן שס"ז] כתב שאין ראוי להמחבר לרשום שמו בספרו, עם כל זה בדרך גימטריא מותר, וכמו שכתב בפירוש אזולאי בריש הספר חרדים שקרא מורו 'ספר חסידים' שהוא בגימטריא זה יהודה שמואל, לרמוז שמו ושם אביו. וכבר הארכתי בזה בפנים הספר בערך 'ספר' והראתי לדעת שזה נובע מהתנחומא שמשה רבינו עליו השלום רמז שמו בתורה בדרך גימטריא והוא להשמיענו זאת שבדרך גימטריא מותר. ועוד טעם שני כי מלת פלא מורה על מלתא דתמיה, דהיינו דבר חדש שאין מצוי תמיד בדרך הטבע והוא לאחדים עם מלת 'נס', כמו שכתוב 'נס ופלא', כי נס הוא מלשון הרמה [עיין בחיבורי ערוך החדש בערך נס ב'] דהיינו שמורם מדרך הטבע, כן כל דבר חדש יכונה בשם 'פלא', כי הוא מלתא דתמיה שלא מורגל עוד בזה.

ומלתא דתמיהא אגב דאתא לידן נימא ביה מלתא, הנה הרב מהר"ם שיף ז"ל בהקדמתו העיר במה שאמרו חז"ל [סנהדרין קי"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא לכאורה כפל לשון. ופירש הגאון ז"ל על פי מה דאמרינן בגמרא גדולה מיתת תלמידי חכמים כפלים כחורבן בית המקדש, דאלו בחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' ואלו במיתת תלמידי חכמים כתיב 'הנני יוסיף להפליא וגו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו'. ובחולין [ע"ה] איתא אמר אביי הכל מודים דקלוט בן קלוטה בן פקועה דמותר, מאי טעמא, תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ולפי זה הכי פירוש חבל על דאבדין ולא משתכחין מלב, דהיינו התלמידי חכמים שאין משתכחין לעולם מן הלב, דכתיב בהו 'הפלא ופלא', דהיינו תרי תמיהי דמדכר דכירי. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ועל פי זה אמרתי ליישב קושית העולם, הובא בשל"ה הקדוש [חלק ג דרוש צאן יוסף] בפרשת וישב בפסוק 'וימאן להתנחם', ופירש רש"י ז"ל משום שאין מקבלין תנחומין על החי, וסבר שמת. ומקשין העולם מדוע לא ידע יעקב מזה שהוא חי, מדלא קבל תנחומין. עיין שם בהג"ה כמה תירוצים. ולהנ"ל שפיר מתורץ כמין חומר, שיעקב סבר דמשום הכי אינו מקבל תנחומין, משום שהוא תלמיד חכם וצדיק, והצדיקים אין משתכחין מן הלב, דכתיב בהו תרי תמיהי. אבל אנן בדידן ממילא נודע דלאו משום זה לא קבל יעקב תנחומין, שהרי היה חי, על כן שפיר מצינו למידק מזה שאין מקבלין תנחומין על החי וכו'. והנה לענייננו מצינן למילף מש"ס חולין הנ"ל דכל דבר חדש שתמיה בעיני האדם, מדבר דכירי ואינו שוכח. וזה סגולת החיבור הזה, שכל הדברים המובאים בו כולן יעידון ויגידון שהמה חדשים, וכל הקורא בו ימצאו הדברים קן בלבבו מלשכחן. ואף על פי שבגט שם אמרו, תרי תמיהי מכל מקום הרי יש שם ב' לשונות, ובלשון ראשון אמר אביי גם בחד תמיה מדכר דכירי, וכן הוא פסק ההלכה ביורה דעה [סימן י"ג סעיף ב] כלשון ראשון, ואגב אורחא נלמד מזה דלפי פסק ההלכה החיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש, אף על פי שכתוב בו רק חד פלא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, ילקוט הפלאות)

הרב חיים פוטרניק, נולד בבוקובסק בי"ד בכסלו תרכ"ג (05.12.1862) לאביו ר' ישכר בריש, במשפחה של צאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה תלמיד חכם מופלג בכל מקצועות התורה, חריף ובקי, העמיד תלמידים, ליקט וחיבר חידושים והעלה אותם על הכתב לזיכוי הרבים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לקרקוב וחי בצמצום כשתורתו אמנותו.

מחבר הספרים "סיפורים חדשים ואמתיים" (מונקאטש, תרס"ט), "ערוך החדש, ערך חיים, ערכי המקראות" (סנוק, תרע"ב) לביאור מילות זרות בש"ס ובמדרשים, "נר מצוה" (סאנק, תרע"ג) על סדר הדלקת נר חנוכה עם תפילות ונספחים, לביאור מילות זרות בתנ"ך, וספר "ילקוט הפלאות" א (בלגוריי, תרצ"ח) – ליקוט מדרשים ודברי מוסר, קבלה וחסידות על סדר ערכי האותיות.

ספריו עוטרו בהסכמות רבות. בהסכמת הרב נחום וידנפלד הי"ד לספר "ילקוט הפלאות" מוזכר הספר "מים חיים" על סוגיות הש"ס שחיבר הרב חיים פוטרניק הי"ד ובשנת תרצ"ח היה עדיין בכתב יד, ספר זה אבד בשואה. לספר צורף קונטרס 'דברי מנחם' מאת ידידו הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד שסייע במימון הוצאת הספר לאור.

מכתבים אליו מופיעים באמרי יושר (ח"ב, פג), בית פינחס (ח"ב, כד-כה), דובב מישרים (א, כח), מהרש"ם (ח"ו, עא) ומנחת יחיאל (ח"ג, מז, קז).

בהקדמת ספרו "ילקוט הפלאות" מזכיר המחבר את בנו הרב משה פנחס שהיה אביו של "היקר המופלג בתורה וחסידות החריף ובקי ישכר בעריש שליט"א" ושל אחיותיו.

לאחר פטירת אשתו עבר הרב לגור בבית בתו מרת פיגא צירל, שם המשיך לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה בהלכה, באגדה ובפלפול.

במפקד שערכו כוחות הכיבוש הנאצים בשנת תש"א (1941) מופיע שמו של הרב פוטרניק, הוא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) לערך.

הערה: את תאריך הלידה של הרב פוטרניק לקחתי מתוך המפקד שנערך בשנת 1941, יש לציין שבמאורי גליציה חלק ד עמו' 25-26 העריך שנולד בסביבות שנת תר"ם.

פתיחה לדרוש השלישי:

"כאשר יצאה נשמת רבי אליעזר בטהרה, פגעו ברבי עקיבא בין קסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שהיה דמיו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!" (סנהדרין דף ס"ח ע"א, עיין שם ברש"י ומהרש"א).

שנת אבלנו לאט לאט הולכת ונאספת בתהום העבר, עוד מעט והשנה עברה, והנה ימים ושנים עוברים ונשכחים אבל הרגשת צערינו ואתנחתינו לא תעבור לעולם ולא תשתכח.

המת משתכח מן הלב כדברי רבותינו ז"ל הוא רק בפשוטי העם שהוא רק צער של אבידת גופני, לא כן כשאנו מתבוננים ומחשבים בפטירת גדולי וצדיקי הדור עמודי התורה הדולים ומשקים לעדת ה' בכל עת ועונה מים תורתם וצדקתם. על העדרם גדול הכאב תמיד כיום הסתלקותם, כי השפעתם היא רוחניות ונצחיות לא תשתכח.

ולעניין זה ידומה לדעתי הסתלקות הצדיקים כשריפת בית מקדשינו (ראש השנה דך י"ט ע"א) להורות לנו בזה דכמו שחייבים אנו לזכור תמיד בתפארת ישראל, ביא בית מקדשנו וארצנו שהיו לשריפת אש (עיין שולחן ערוך אורח חיים סי' תק"ס) בה במידה מחויבים אנו לבכות ולהתאונן כל ימי חיינו על הסתלקות גדולנו ומנהיגינו. וכן במקום שמבואר בשולחן ערוך ספר תורה כי תשרף צריך לקרוע, בו במקום כתוב תלמיד חכם שמת צריך לקרוע (עיין ביורה דעה סי' ש"ה) כי הכל אחד הוא, קוב"ה אורייתא וישראל והארץ חד הוא (ישראל זה התלמיד חכם שעלה במעלות שלימות הנצחית אשר בשם ישראל יכונה עוד "ישראל אשר בך אתפאר", כי פשוטי העם נקראו "בני יעקב" ולפעמים "בני ישראל" ולא "ישראל" סתם) הכל הוא משורש קדושה אחת במעלות השכליות רוחניות ונצחיות שהיא חיה וקיימת.

ובסגנון זה מוכרחים אנו להביט בכל עת על פטירת אבינו רבינו הגדול והשפעתו הקדושה שהיה מאציל מהודו עלינו בלמוד אותנו תורה ודעת. והורה לעם ה' הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשון. על זה חייבים אנו לקרוע עצמנו כעל ספר תורה שנשרף, כי בפטירת אדמו"ר מרן אבינו זצ"ל נשרף ספר תורה שלימה, שכל התורה ורזין דילה הוי נהירין ליה כשמש בצהרים כידוע. על זאת אספדה ואיללה, ארים קולי ואקרא:

ספדי תורה כי חוללה תפארתך! אחי היקרים! נקרע לבבנו ואל בגדנו, נקרע לבות האבן ונוריד כנחל דמעה על העדרת אבינו הצדיק שר התורה! ופותח גם אני עליו בשורה כמאמר רבי עקיבא: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן, הרבה שאלות יש לי ואין למי לשאול!

שנת אבלנו עוד מעט ואיננה, עוברת ומשתכחת, אבל אבדתנו הקדושה לא נשכח לנצח!

הצעה להספד

ירמיה המקונן צווח על חורבן בית אלקינו, " התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה. ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו, בשנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו"!

מה צורך הקריאה זו שהנביא הרעיש כל כך את העולם? וכי לא סגי שיבכו הם עצמם על תפארת ישראל? גם הוא מאמר הסותר את עצמו במה שאמר "כי קול משמע מציון איך שודדנו", ואם כן למה יקרא למקוננת אחר שעבר נתעוררו מעצמם על הבכי?

ונראה לומר בזה על פי מה שכתב בעקידה (פרשת שמיני) כי הטוב נערך לפי כמותו ואיכותו, ולכן לא ידומה ערך הטוב המגיע לאדם אחד להטוב המגיע לכל המדינה, ולא ידומה הטוב המגיע למדינה אחת לבחינת הטוב בכולל השלם המגיע לכל המדינות. ובבחינה זו גם בשלימות האיכות כי לא ידומה הטוב והאושר המגיע לפחותי הערך, להטוב המגיע לאנשים השלמים במדע. ובעצם מובן שכפי ערך הטוב כן חיוב וראוי להתאונן על העדרו, אם כן על הטוב הכללי ידאב כל לב יותר מעל הטוב המגיע לאיש הפרטי.

ובהיות חורבן בית אלקינו וגלות ישראל מעל אדמתם, מלבד העדר הטוב הפרטי אשר הגיע עליהם כאשר שדד רבצם, הלא נעדר גם מאתנו טוב כללי והיא שכינת עוז ה' יתברך על הארץ, אשר היה משגב ומגדל עוז להכיר הבורא האמיתי על ידי זה, אשר זה אושר הנצחי והטוב הכללי, כאשר ביקש וחונן המלך שלמה עליו השלום (מלכים א ח) "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה". ואחר אשר בהגלות ישראל מעל אדמתם ונהרס בית אלקינו נעדר הטוב הזה וחולל שמו יתברך בין העמים אשר על זה קונן המקונן ואמר: "איכה יעיב ה' באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו". אמר הפלגת העדר הטוב הכללי היא במה שהקדיר ה' את בת ציון והשליך תפארתם, בזה נשלל גם כן הדום רגליו. והוא כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל שתפארת ישראל והיא בית אלקינו היה הדום רגליו, רצה לומר סיבה להכרת הבורא האמתי, ונשלל אם כן הטוב הכולל באיכות היותר גדול.

ואמנם הודעת הטוב הכללי נודע אם נראה אשר רבים וכן שלמים מרחוק ומקרוב מרגישים ומצטערים בהעדר הטוב ההוא, אז יודע לעינינו כי היה טוב כללי מגיע לכל וכן בבחינה זו ערך איכותו, אם רואה בצערן של חכמים אשר המה יצטערו על ההעדר הזה.

וזה שקרא הנביא לעם ה' התבוננו העדר הגדול מהטוב היותר כולל שאפשר אשר נהיה לנו בחרבן בית אלקינו! ואמר כי יבינו לזה בקראם למקוננת מרחוק ותבואנה כי המה יבואו לבכות המאורע, באשר גם המה ירגישו ההעדר הלזה, אם כי רחוקים הנם, זה האות כי היה טוב כללי. "ואל החכמות שלחו ותבואנה", כי גם החכמים והשלמים יצטערו על אבדן כלי חמדתם כזה, באשר גם להם הגיע הרעה ותראו כי כולם יבואו וימהרו לשפוך בכי ודמעות שלש מהרגשת צערם, ואז תרדנה עינינו דמעה ועפעפנו יזלו מים, כי הלא אז נשער איכה יש לנו להתאונן ולבכות באשר מידינו אבדה כלי תפארת הלזו. ואמר הנביא שעד הנה הסכילו בזה ולא הרגישו כלל בהעדר הטוב הכללי ולא נתעוררו לבכיה רק על העדר הטוב הפרטי. וזהו שכתוב "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", כלומר שאינם מרגישים רק בהטוב הגופני אשר היא רק טוב פרטי להם, אבל זאת באמת לא זאת רק "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" וכי השלכנו משכנותינו, והיא הטוב המוסרי הכולל. כי אף אם לא שדד מאתנו מאומה והיינו בארץ כארצינו, בכל זאת יש לנו לבכות ולבייש בעצמנו "כי עזבנו ארץ", ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה, מקום השראת השכינה ואוירא דארץ ישראל מחכים. וכי השליכו משכנותינו, המה משכנות אביר יעקב, הבית הגדול והקדוש, אשר שם ה' נקרא עליו. ואנחנו משוללים הטוב המוסרי שאין למעלה המנו בבחינת כללותו ואיכותו, זאת היא לדעתי כוונת המקונן.

הספד והתעוררות

הנה לבחינה זו של העדר המקדש ידומה גם כן הסתלקות הצדיקים. ולזה כוונו חז"ל (ראש השנה יט) באמרם "שקולה סלוקן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", כי מלבד העדר הפרטו לצער ודאבון בני משפחתו, עוד כללות ישראל חייבין להתאונן על נפילת עמוד התורה ועל אורו אשר נחשך. וזה שקונן דוד המלך עליו השלום על אבנר, הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! היה מקונן ואמר הביטו וראו הטוב הזה הנשלל כי לא ראש משפחה ושבט מעדר מאתנו אשר לא יגיע האבל אך למשפחה הלזו, אך שר וגדול נפל היום בישראל. ואם כן אבל הוא לכל בית ישראל.

מורי ורבותי! בהתעוררנו עתה בהעמדת האבן לציון נפש אבינו הקדוש נזר תפארתנו אומר גם אני: הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! וכל בית ישראל יבכו את השריפה כי הוא צער ואבל הנוגע לכלל ישראל, והרגשת צער זה לא רק ביום המיתה בלבד רק תמיד ראוי לבכות ולהתאונן ולצייר בנפשו כאלו היום נסתלק מן העולם. וזה "כי נפל היום בישראל" (על דרך שפירשו חז"ל על הפסוק "ביום הזה באו מדבר סיני", שיהיו דברי תורה חדשים עדיך כאלו היום נתנו). קול נהי נשמע בארצנו איך שודדנו ונלקח מאתנו ארוך אלקים עטרת ראשנו! ועל קהל זלוצב אני קורא ואומר: פנה הודך פנה זיוך פנה הדרך! אלא אזכרה ואפשכה עלי נפשי, מי יתן ראשי מים ואיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על העדרת אבינו נזר תפארתנו. אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לספינה שאבדה קברניטה!

וזה היה המכוון בפטירת אדוני אבי עליו השלום כי תיכף ומיד הרגישו כל גדולי הדור הקרובים והרחוקים מה שאבדו משלינות הנהגותיו ואמרו כי למה שנוגע להנהגת עצמו אין כאן שום אבדה, כי הוא בשלמותו והצלחת נפשו קיים בעולם הנצחי, אך בשתי הנהגות אחרות ווי לחסרונן, כי אוי לדור שאבד מנהיגו בהוראת מידות הכוללות והיא ידיעת מציאותו יתברך, שהיא כללות ידיעת תורתינו. ובאגב בכו גם כן בכיה פרטיות ואמרו אוי לה לספינה שאבדה קברניטה! הוא הנהגת הבית שהם כאניה בלא חבל…

והנה לא לדרשא קאתינא , כי עיקר ההספד לעורר הלבבות לתשובה, אז הוא יקרא דחיי ויקרא דשכבי, כמו שכתוב בשל"ה. ועיקר התעוררות כי יראו חכמים ימותו יאמר: אם כך במצוקי ארץ, מה יעשו רשעי ארץ. וראה יראו נער שוחים, אם אש אחזה בלחים אז ינועו יבשים כסוחים…

מעתה אחי היקרים! אבינו לא מת רק הלך למנוחות לקצור ברנה מה שנשמתו הקדושה זרעה עלי אדמות בדמעה, עודנו חי, אבל לא עמנו, לא בעולם השפל ועובר, רק בעולם העליון בגן עדן הנצחי! יהי זכרו ברוך לחיי העולם הבא!

(מתוך אבלת ציון, דרוש ג)

---

הרב יעקב הלוי שפירא, אב"ד טויסט שעל יד רימלוב נולד לאביו בנו של הרב שמואל שפירא דומ"צ דוברומיל ודומ"ץ וראב"ד זלוטשיב.

הרב יעקב היה איש אשכולות בעל מדות תרומיות, נואם ובעל השכלה, בעל קול ערב ושליח ציבור. הוא חיבר שירים וחיבורים והשאיר אחריו כתבי יד. בשנותיו האחרונות היה פעיל בתנועת המזרחי, ארגן בעירו תנועה חלוצית דתית ורשם רבים מהתושבים שם לארגון התיישבותי חקלאי בארץ ישראל. ניתן למצוא במכתביו את אהבתו לארץ ישראל ואת שאיפתו לעלות אליה, וכך כתב "אמנם רחוק אנכי מרחק רב מארצנו הקדושה, אך קשור אנכי בכל נפשי ומאודי לחיים הארצישראלים ולכל המתהוה שם". כשהיה בן 39, נפצע קשה במלחמת העולם השניה וחשבו אותו כמת, אך הוא הבריא מפצעיו, נתפס, והובל להשמדה ביום ח' בתמוז תש"א, יחד עם אחיו, ובהם הרב בן ציון הלוי שפירא. הי"ד.

בשנת תרפ”ט, לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו לאור בניו, הרב בן ציון והרב יעקב, את דרשותיהם בספר ”אבלת ציון”.

מקורות: קהלת זלוצ'וב עמו' 427. קובץ דברי שירה.

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.

---

הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.

ואמרו חכמינו ז"ל בשבת דף ק"ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב"ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב"ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב"ה, וכנ"ל, ועל כן חשובים אצל הקב"ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד' אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש"י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י' לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד"ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו"ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי"מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש"י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב"ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו"ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז"ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה.

ולכך הקב"ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד', והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה' בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו"ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז"ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה, וכנ"ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד' זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה' לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף", ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע"ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה"ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם "יעקב" [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. "מבאר", הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז"ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת "שבע" מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ"ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו' והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. "וילך", הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר "חרנה", שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", להרבות תפלה ובקשה להקב"ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. "ויקח מאבני המקום", מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך "וישכב במקום ההוא". וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד"א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ"ה, וזה יש לומר שמות כ"ח "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל", דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ"ה, שיקראו בהם "בני", שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ"ה. וזה יש לומר כי חלק "ה'" עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד' שמות, שם מ"ה, שם ס"ג, שם ע"ב, שם ב"ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ"ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז "וישכב במקום ההוא", יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ"ו על פטירת אדמו"ר הגה"ק הצדיק המפורסם מופ"ה והדרו עטרת ישראל רשכבה"ג כקש"ת מו"ה ישכר דוב רוקח זצ"ל אבד"ק בעלז ששל"ח בליל ש"ק פרשת חיי' כ"ב מר חשון שנת פזר"ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א' ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

ויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה' טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו"ח חולין פ"ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב"ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב"ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו' יעלה ה' עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב"י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע"מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז"ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה' לכל, מה שהקב"ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י"ל כוונת מאמר חכמינו ז"ל בראש השנה י"ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז"ל דטובה גדולה עשה הקב"ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה' חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו"ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז"ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה', שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ"ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה' מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים". ורצונו לומר הצדיק ר' ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב"ה ואותנו עזב לאנחות. וזה "דוב אורב לי", כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב"ה. ודו"ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב"ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב' דף קס"ב מה שכתב בזה. וכתב התב"ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י"ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ"י ברכות ד"י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס' רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י"ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו"ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע"ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע"ח סימן קל"ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה', מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה', ואסור למחוק שמו של הקב"ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב"ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו"ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ", רצונו לומר, באיש זה הקב"ה, כדכתיב ה' איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב"ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב"ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב"ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו"ק. וכל זה גבי הקב"ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב"ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

התשובה לערעור המלאכים על מיתת רבי עקיבא

והנה באשר ערערו המלאכים בדבר זו תורה וזו שכרה כו', כמו שפירש רש"י מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם, אמרו חלקם בחיים, כי אין בזה גרעין לצדיקים שהמה מוסרים נפשם על קידוש השם ומומתים ע"י בשר ודם כי אז עוד משבחים ומהללים אותי ואינם קוראים תגר חס וחלילה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ד' שהיא שמחה לו, והמה מודים אף על ארבעה צרות אשר נרמזים בשם "חיים", והיינו חלקם בחיים, תמיד המה נרדפים ובכל זאת המה משבחים ומודים אותו בצרתם. וסימנך, וכל החיים יודוך סלה, חולה יסורים ים מדבר, כמבואר כאורח חיים סימן רי"ט סעיף א'. וכשהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו. וכשערערו המלאכים אז לא ידעו מה שעלתה עוד מקודם במחשבה כך שיהיה רבי עקיבא ממית את עצמו על דברי תורה. ולא הבינו זאת באמרם כי שמא הוא לו לעונש מאיזה דבר אשר לו בגלגול אחר, ועל כן אמרו זו תורה וזו שכרה, הלא אין דנין אלא לאותה שעה שהרביץ תורה בישראל ודרש חלי כו'. ובאשר ראו שהקב"ה הצדיק עליו הדין ואמר חלקם בחיים, אז יצא בת קול שנית ואמרה ואתה מזומן לחיי העולם הבא. ואף שהיה יכול למסור את עצמו על קידוש השם בצנעא כי היתה שעת השמד והיה צריך לעשות זאת להורות לתלמידיו שאין צריך דוקא פרהסיא, אך הוא בעצמו רצה לעשות פרהסיא שיהיה הקידוש השם יותר גדול. כמו שאמרינן במסכת סוטה (ל"ו) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה קידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כו'. כתב הרי"ף אף על פי שכשנקרא יהודה עדיין לא קידש שם שמים ונקרא על שם העתיד, אולם כן למה לא נקרא גם כן יהוסף בתחילה על שם העתיד. אפשר לומר, שמי שעתיד לקדש שם שמים בפרהסיא, כגון יהודה על הים, ראוי להיקרא שמו בפרהסיא יהודה שנכלל בשמו שם של בן ארבע אותיות, אבל יוסף שקידש בסתר ראוי לייחד אות אחת של השם בסתר, כי השם הגלוי לכל העמים הוא יוסף, ויהוסף נקרא לעדות לישראל. ומה שאמרו שקידש יוסף שם שמים בסתר הוא כי מי ידע אם כוונתו של יוסף היתה לטובה או לאו, והקב"ה מעיד על מה שהיה בסתר דביוסף היה העיכוב שלא חטא.

 הדרך לעבודת ה' בשלימות: בתורה, באהבה וביראה, ובעשיית מצווה בשלימות ובמסירת נפשו עליה

והנה איש ישראלי צריך לעבוד את ד' בחוט המשולש הזה, דהיינו בתורה ובאהבה וביראה, והחוט המשולש הזה לא במהרה ינתק. ואם חסר אחת מכל אלו השלשה דברים, אז ידע שאינו עובד ד' בשלימות, כי זה בלא זה אין לו חיזוק. כי בלא תורה לא ידע דבר איך לעבוד את בוראו, ואין עם הארץ חסיד. והעובד מיראה הוא יכול לקיים רק מצות לא תעשה אבל לא יכול למסור את נפשו מפני חיבוב המצות, כי רק באהבה יכול לעשות המצות במסירת נפש, כמו איש שאוהב אשה על כן אין דבר קשה אצלו לעשות עבורה, וגם מוסר נפשו עבורה. כן לדוגמא, כבכיכול, צריך להיות כמו שכתבו שילמוד לשם שמים. וצריך גם כן ליראה את ד' הנכבד והנורא. וגם צריך להיות מאהבה. וכמו שכתוב בתורה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אז הוא יכול לבא לשלימות.

ובלי כל זה אינו יכול האדם לבוא להשלמות, אך ורק אם יעשה מצוה אחת בשלמות כל כך שימסור את נפשו עליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאף במצווה אחת יכולין לבא לחיי העולם הבא, אם עושה אותה בשלמות ומוסר נפשו עליה.

העושה מצוה אחת במסירות נפש, תפילתו נשמעת, עושים לו נסים ומביאתו לחיי העולם הבא

וכן אמרינן במסכת סוטה (דף ג') אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לעולם הבא כו'. וקשיא על זה והלא אפילו ריקנין שבהן מלאין מצות כרימון, ומה דוקא מעליותא איכא בהנהו שמסרו נפשם על קידוש השם יצתה בת קול ואמרה שמוכן לחיי העולם הבא, והלא כל מי שעושה מצוה אחת גם כן הוא בן עולם הבא.

אלא נראה דווקא, כמו שכתבתי, שכל אחד צריך לעשות מצוה אחת בשלימות ובמסירת נפש אז מביאתו לעולם הבא. ומסירת נפש לקידוש השם היא באהבה, כדאמרינן במסכת ברכות (דף ס') ואהבת את ד' אלקיך כו' ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. וצריך למסור נפשו בשמחה, דאז המה יסורים של אהבה, אשר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'. וכן חס וחלילה אצל הצרות הבאות על האדם, וחייב אדם לברך עליהם כשם שמברך על הטובה. ואמר רבא לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה כו', כוס ישועות כו' ובשם ד' וכו' צרה כו' ובשם ד'. וכתב המהרש"א שם בתרווייהו כתיב שם ד', שהוא רחמים, דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב, כדלקמן בעובדא דרבי עקיבא דמייתי עליה, והך דפרק סדר תענית (כ"א) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה כו'. עד כאן. וכן, אם הוא בטוח בד', ועל כן משמועה רעה לא יירא, מהאי טעמא, כי נכון לבו בד', כי הוא יודע שמאתו יתברך לא תצא הרעות ובוודאי ד' חשבה לטובה. ואם אינו יכול חס וחלילה לקבל יסורים מאהבה, אז הוא חוטא. כההוא תלמידא דהוה מפחיד ואמר ליה רבי ישמעאל חטאה את, כי החוטא שאין נכון לבו ביראת ד' יתברך בוודאי שמשמועה רעה יירא, שנאמר פחדו בציון חטאים. אך מי שעושה מצות ד' במסירת נפש ואין לו פחד מההפסד אשר יוכל לבא אליו אחר כך מזה ועושה בשמחה ובאבירת הלב לכבוד הבורא ברוך הוא, ודורש ואומר אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה, אז הוא מושלם ואהוב למקום ומה שמבקש מהקב"ה שומע תפלתו וממלא משאלותיו. כמו שמצינו אצל שמעון בן שטח שהרג השמונים מכשפות ולא רצה להביט את אשר יוכל לבא אחר כך, וכמו שעשו לבנו הקרובים שלהם. וכן אמרינן במסכת תענית (דף ח') אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כו', היינו שאין תפלתם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו למסור עצמו על יחוד שמו הגדול. וכן הפירוש כפשוטו בכל המקראות דשם נפשו בכפו.

ומה שמקשה אחר כך שם בגמרא, מהאי קרא דולבם לא נכון עמו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון, אוכל לתרץ, היינו דאותם דלבם לא נכון עמם למסור נפשם לבורא אשר ברא הנפש ונתן להם בפקדון ועושים עוון בזה שהמה כמכחישים בפקדון לעת מצוא אשר צריכין המה למסור אז נפשם בשבילו, אף שהמה עוברי ד' בכל דרכיהם רק אין להם מסירת נפש, בכל זאת והוא רחום יכפר עוון שלהם, כי הלא עובדים אותו וזה עולה להם, אך אין הקב"ה שומע תפילתם כי אינם שלימים לפניו בכל נפשם.

וכן אמרינן במסכת ברכות (דף כ') אמר רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא כו' ואלו רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתא מיטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כו'.

ואמרינן במסכת חגיגה (דף ה') דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה רגיל דהוה מקבל אפיה לרביה כל יומא. כי קש אמר ליה לא נצטער מר דלא יכול מר. אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב הו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, מאי טעם, כי יראה חכמים ימותו. מה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם על אחת כמה וכמה. וקשה על זה הלא צדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם. אלא, יש לומר כמו שבארנו, כי באשר דהוה מצטער טובא ולא יכול לבוא לראותו, אמר לו לא לצטער מר דלא יכול מר. אמר לו מי זוטר דבר זה לירש עולם הבא ולא לראות השחת, מאי טעמא כי יראה חכמים ימותו, דהיינו שמוסרין את עצמם למיתה בשביל קידוש השם במסירת נפש, על כן לא יראו השחת. והוא אינו ממית את עצמו, רק שיש לו מסירת נפש בדבר זה, שאף דמצטער ואינו יכול לבא לרבו ולא יעשה זאת שהוא גם כן מסירת נפש כי אם מוסרין את עצמן במסירת נפש אף על מצוה חדא בשלימות בכל נפשו גם כן יחשב לקידוש השם.

וכן אמרינן שם רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב חד יומא באישפיזיה וחד יומא בבי רב והדר אתי. והוו קרי ליה רבנן, בר בי רב דחד יומא. חלש דעחי וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה קורא לאלקי ויענהו. אמר לו רבי יוחנן במטו מינך לא תעניש רבנן. נפיק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרושון כו', אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה. עד כאן. ורש"י פירש דמהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית רבו ונסע מביתו אחר הפסח ולמד יום אחד וחזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות. עד כאן. ויען שעשה במסירת נפש שהלך מרחק כזה בדרך שהוא בחזקת סכנה וטורח גדול כזה, על כן דומה כמי שלא ביטל אף יום אחד בשנה. ועל כן כשקרא אנפשיה קורא לאלקי ויענהו, כי ה' שומע תפילתם של עושים במסירת נפש, על כן ביקש ממנו רבו רבי יוחנן שלא יתפלל לד' להרע לרבנן ושלא להענישם, כי עדיין לא דרש לפניהם איך גדול הדבר העושה במסירת נפש, ותיכף הלך ודרש זאת ברבים. ומה שכתב שם התוספות ויחי עוד לנצח וגו', פשטיה דקרא בתמיה, וכי הרשע לא ימות כמו שחכמים ימותו. ודברי התוספות אלו סתומים וחתומים כי בגמרא משמע דדריש בניחותא ולמה הזכיר שהוא בתמיה, מה שאינו ענין שמה. ויש לומר דרמזו התוספות בזה דאפילו היה רשע מעיקרא והרהר בחשובה ומסר נפשו לכבוד קונו, הרי זה בן עולם הבא ובשעה אחת קנה עולמו. והיינו דעל זה שהוא אמר לו לא לצטער מר, על כך השיב לו בתמיה, והלא הרשע אם יעשה לבסוף דבר במסירת נפש אז תיקן הכל שקלקל, ואני שהייתי תמיד בכל יום אצל רבי ועשיתי הדבר במסירת נפש ושמרתי שלא יחסר יום שלא אבוא ואם כעת לא אבוא ולא יהיה כעת לי המסירת נפש כמקודם, האם לא אקלקל בפעם אחת את כל עבודתי כמו שהרשע מתקן בפעם האחרונה, וכן כמו שמסיים שם רבי יוחנן בעניין זה וכן במדת פורענות. ואף דקיימא לן דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, וכבר הרגיש בזה תוספות בסוטה שם בקושיא זו וכן שם בתיו"ט ותשובת מהר"י טראני סימן ח' ומתרצים.

יש קונה עולמו בשעה אחת של מסירות נפש

וכמו כן אמרינן כמסכת עבודה זרה (דף י') במעשה דקטיעא בר שלום, גם כן דיצאת בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. עד כאן.

וכן אמרינן שם (דף י"ז) אמרו עליו על ר' אלעזר בן דרדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך גו', כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות כו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דרדיא מזומן לחיי העולם הבא גו'. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי, עד כאן. ופירש המהרש"א דהבת קול קרא אותו רבי אלעזר. יעויין שם. ולכן נראה מזה באר היטב שאף שעשה מעשים כאלו מקודם ובכל זאת כאשר שמסר נפשו באמת לבוראו בתשובה שלימה במסירת נפש על כן בא בת קול משמים לבשר לו שמזומן לחיי העולם הבא.

על מה בכה רבי ומדוע זלגו עיני משה רבינו דמעות?

אך עדיין קשה מדוע בכה רבי על כל אלו הדברים. ואם נאמר שככה על צדיקים שמתישין כוחם כל ימיהם ומוסרים תמיד נפשם לכבוד ד' ותורתו, והלא יש אף רשע שלא עשה כמוהם והתענג בתענוגי עולם הזה, ובשעה אחת קונה עולמו, וכי על זאת יבכה הקדוש הזה. והלא צריך לשמוח על זה כי הקב"ה אינו חפץ במות הרשע וחפץ בהצדקו, ואם עשו יעשה דבר טוב שעה אחת לפני מיתתו במסירת נפש אז ושב ורפא לו ומקבלו ברצון.

וכן כיוצא בזה אמרינן במסכת חגיגה (דף ט"ו) בבתו של אחר דאתיה לקמי דרבי אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה בתו של מי את. אמרה בתו של אחר אני. אמר עדיין יש מזרעו בעולם, והכתיב לא נין ולא נכד בעמו. אמרה לו רבי זכור תורתו ואל תזכור למעשיו. ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר למתגנין בתורה כך למשתבחין על אחת כמה וכמה. ונראה מזה דכל הבכיות אשר בכה רכי היו רק על שראה אלו הגדולים אבירי לב שהקדישו כוחם ואונם לשמו הגדול יתברך וחסר להם אחת שהלכו לעולמם בלא תורה ומצות, אשר זאת תכלית האנושי אשר בא לכאן רק להרבות תורה ומצות. וכן מצינו כמסכת כתובות (ק"ג) כשחלה רבי נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה כו', אמר לו אנא אתורה ומצות קא בכינא. עד כאן.

וכהאי גוונא מצינו במשה רבינו עליו השלום שזלגו עיניו דמעות בשעת מיתתו, כדאיתא בבבא בתרא (דף ט"ו) גבי שמונה פסוקים שבתורה שהקב"ה אמר ומשה כותב בדמע, לפי שנתאווה משה לקיים המצות התלויות בארץ, כדאיתא שם סוף פרקא. כי איך נוכל לומר על משה רבינו עליו השלום בחירו שלא מת רק בנשיקה וכתיב ויקבור אותו כו' כי ד' יתברך בכבודו ובעצמו עסק בקבורתו, ולא ידע איש את קבורתו, לא רצה להקבר כעת על ידו ולחיות עוד ובפרט כשראה במרום איך יהיה מיתת רבי עקיבא שיסרקו את בשרו גו' והקב"ה השיב לו כך עלה במחשבה, ורבי עקיבא מסר את נפשו בידי זרים למלאות רצון הבורא ומשה לא ירצה בקבורה ברצון הבורא. אלא גם כן היה מתחנן לקיים עוד המצות התלויות בארץ, כי זה התכלית לעשות בארץ. וידע גם כן שיהיה אחר כך מזה טובה לארץ ישראל ובית המקדש.

(מקור מיים חיים, המשך סימן קמ"א מאת הרב חיים שכטר הי"ד)

הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד עם האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקטש זצ"ל

תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו כבית תפילתיך כמו שכתוב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי וכו'.

המשך הדברים יובן בהקדם ביאור ביאור דברי ירמיה (איכה ב,ט) קומי  רוני בלילה לראש אשמרת שפכי כמים לבך נכח פני ד', הכוונה דידוע דתפילות ישראל עולין לפני כסא הכבוד דרך ירושלים ובית המקדש, כי מכון לשבתך כתיב. ופירוש רש״י (שמות ט״ו,י״ז) מקדש של מטה מכוון נגד מקדש של מעלה, וכמאמר חז"ל (ברכות ל') היה עומד בחו״ל יכווין לבו נגד ארץ ישראל, ובארץ ישראל יכוון נגד ירושלים ובירושלים יכוון נגד בית המקדש, וכן כתוב במדרש (שיר השירים פ״ד), וכן נקטי'נן בשו״ע (או״ח סי' צ"ד).  ובכן העומד להתפלל צריך ליתן עיניו ולבו לירושלים ובית המקדש כאלו עומד שם נגד שערי שמים. ומובן בזה מאמר חז"ל (ברכות ח') ומובא במדרש רבה (תבא) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, אמר הקב״ה אם הלכת לבית הכנסת להתפלל אל תעמוד על פתח החיצון אלא הווי מתכוון דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אין כתיב, אלא על דלתותי, ב' דלתות, והכוונה דבכל מקום שעומד להתפלל בשערי בית הכנסת צריך לכוון לבו נגד שערי ירושלים ובית המקדש ששם דלת הפנימי נגד כסא הכבוד וכמו שנאמר והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת.

וכעת כי חרב זבול בית תפארתנו ושמם בית מקדשינו, ועל זה מקונן ירמיה (איכה ג,ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי,  ופירש״י סתם חלונות הרקיע בפניה. ושה פזורה ישראל בארבע כנפות הארץ אשר כל פה וכל לשון שואל כענין איה מקום עליית תפילותינו וחס וחלילה אבדה תקוותינו. ובכל זאת שמך לא שכחנו ובטוח לבינו כי שערי תפילות לא ננעלו מאתנו כי רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע כי הצדיקים ע״י תפילתם המה בוקעים סתמי חלוני רקיע ומעלין תפילות ישראל ומבטלים מהם כל גזרות קשות ורעות להושיעם מצרת נפשם, כמו שמצינו במשה רבינו ודוד המלך ושאר צדיקים, וכן בדברי חז"ל (סוכה י״ד) אר״א נמשלה תפילת הצדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב״ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, וגם (יומא כ״ט) דצדיקים כל זמן מרבין בתפילה תפילתן נשמעת, וכן כתוב בילקוט (תהלים כ"ה), ומצינו במדרש רבה על הפסוק ויהי באשמורת הבוקר, דבוקר היא שעת רחמים ועת רצון. ועיין במגן אברהם (ריש הלכות ראש השנה סק״ד). ומעתה מובן מה שכתבו בספרים הקדושים דצריך כל אחד ואחד מישראל טרם שיעמוד להתפלל להתקשר עצמו לצדיקים שבאותו דור כדי להעלות תפילתו עם תפילת צדיקים. ועל זה רמז ירמיה קומי רוני בלילה. רוני (מלשון רנה ותפלה) בלילה (רומז לגלות), אפילו בגלות אחר חרבן בית המקדש בכל זאת קומו להתפלל לראש אשמרת, שאז היא עת רחמים ורצון, ואם כי נסתמו חלוני רקיע עם כל זה, שפכי כמים לבך נכח פני ד', אלו הצדיקים הנקראים פני ד', ועל ידם יעלו תפילתכם.

אכן מה נאמר ומה נדבר אם נפן לימין אין גואל ולשמאל ואין מושיע. כי לדאבוננו ולשברון לבנו ולב כל בית ישראל נסתלקו מאתנו השתא כך וכך אדירי ושרי התורה צדיקים יסודי עולם ומגיני הדור משרתי עליון חסידים תמימים וישרים במדינתנו ושאר מדינות, הם הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות. הוי! מי יתפלל בעדינו, מי ישפוך שיח לנו. מי יעתיר בעדינו, מי יבקע חלוני רקיע ומי יתייצב לנו למגן ולמושיע. אוי לנו כי חטאנו! אוי­ מה היה לנו! ולא עוד כי כעת לקינו בכפליים, כי כל זמן שהצדיקים בחייהם, אשר היכל ד' המה, לא הרגשנו כל כך כאב וצער חרבן בית המקדש, כי תורתם ועבודתם השלימו הרבה בחסרון בית תפארתינו, אולם כי גם הצדיקים נעדרו מאתנו, הרגשנו בחסרון שניהם. ועל זה כוונו חז"ל (ראש השנה , ובמדרש איכה) קשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, דכתיב ביה ותרד פלאים, ובסילוקן של צדיקים כתיב הפלא ופלא. אשר לדברינו מובן היטב כי על ידי פטירת צדיקים מורגש אצלנו חסרון שניהם…

ומעתה נבוא לדברי תנחומין כי הנביא (הושע ו) אמר יחיינו מיומים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. ופירש״י ביום השלישי, בבנין הבית השלישי יקימנו. ואפשר לומר, הכוונה על פי מה שפירש הכתב סופר תהלים קכ״ב. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, דהכוונה דכל זמן שבית המקדש היה קיים, הקרבנות מכפרות, וכשאין בית המקדש קיים הקב״ה לוקח את הצדיק ומכפר על עוון הדור. ועל זה התפלל שאלו שלום ירושלים, שיהיה הבית המקדש בנוי לתלפיות להקריב בו קורבנות לכפר על עונותיהם של ישראל, ועל ידי זה ישליו אוהביך, הצדיקים יחיו בשלום ושלוה ולא יהיה צריך לסלקם לכפרת עוון הדור, עיין שם. ואם חומה היא נבנה עליה לפרש מאמר חז"ל (סוף ברכות, יבמות וכריתות) שלום רב לאוהבי חורתיך ואין למו מכשול, שלא יסתלקו הצדיקים, ואימתי, כאשר יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, שהבית המקדש יעמד על תלה בנויה אז הקרבנות מכפרות על עון הדור. ובזה מובן דברי דוד המלך (תהלים נ״א) זבחי  אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה, זאת אומרת, שע״י סילוקן של צדיקים נתעורר הלב ונעשה נשבר ונדכה דך הרוח, והן המה זבחי ד' במקום הקרבנות שבבית המקדש, ולכן אנו שופכים עתירה ותפילה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, ונרוויח על ידי זה, שלא יסתלקו מאתנו הצדקים, כי אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא נפשות הצדיקים. ובכן זה הכוונה לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף, דפירשנו דקאי על מיתת צדיקים כדברי חז"ל (במדרש רבה) מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת צדיקים. ומהו יך, היינו הכאה במיתת צדיקים, ויחבשנו לכפר על עונותיהם של עוון הדור,

ועל כן אנו מבקשים כעת יחיינו להחיות נפשות הצדיקים מיומים, כפירוש רש"י משתי פרעניות שעברו עלינו משתי מקדשות שחרבו, ואין מקום להקריב קרבנות ומאז גלי הצרות עברו ראשנו כי הצדיקים נתפסים בעונותנו, ואין מי יעמוד בתפילה בעדנו, ולכן מעתה אין תקוה רק ביום השלישי, בבנין הבית השלישי שיבנה במהרה, אז יקמנו ונחיה לפניו, יהיו חיים וקיימים כל הצדיקים ואוהבי תורתיך לעולם.

ובכן נבין במה שהתחלנו. תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו בבית תפילתיך, דהכוונה דאם נבא להר קדשיך אשר שם יהיה בניין החדש של בית מקדשנו ותפארתינו, שאז שמחנו בבית תפילתיך, היינו בגילת קיום הצדיקים, שיהיו חיים וקיימים, ועל ידם יעלו תפילות כל בית ישראל, וגלל כן ושמחתים בבית תפילתי. ולא יהיה מהצורך בסילוקן של צדיקים לכפרת הדור כי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, והם יהיו הקרבות לכפר עוון ישראל וממילא ינוסו יגון ואנחה וישיגו ששון ושמחה בתשועת ישראל בשוב ד' שבות עמו בביאת משיח צדקנו בעגלא ובזמן קריב, וישראל ישכון לבטח, ולא ישמע שוד ושבר בבית ישראל כי יבולע המות לנצח, וצדיקי עולם משרתי עליון ימליצו טוב בעדינו להכתב ולהחתם לחיים טובים וארוכים ומבורכים וימי דשנים ורעננים עד עולם סלה אמן.

תושלב"ע.

(דברים שנאמרו ע"י הרב יצחק צבי אבד"ק טשאפ והגליל, בקול נהי ובכי על פטירת האדמו"ר ממונקטאש, בהתעוררות גדולה בדרוש ליום א' דסליחות בשנת תרצ"ז, והובאו בקונטרס "נפשות לצדיקים", תרח"ץ).

הרב יצחק צבי ליבוביץ, נולד בסביבות תרל"ה (1875) ונספה באושוויץ בב' בסיון תש"ד (24.5.1944). אביו היה הרב משה יהודה ליבוביץ, אב״ד דקהל יראים זענטא. הרב יצחק צבי היה רב בקהילות קאוועשד וטשאפ, וחיבר את ספרי שולחן העזר (ב"ח) על שו"ע אבן העזר, שזכה להסכמות נלהבות של רבנים מפורסמים רבים. כן פורסמו דברי התעוררות שנשא בעקבות פטירת האדמו"ר ממונקטאש ב"קונטרס נפשות לצדיקים". בקיץ תר"ץ ביקר בארץ ישראל, עם חותנו הרב הגאון הגדול ר' שלמה זלמן עהרנרייך משמלויי הי"ד, עם הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד ורבנים נוספים.

תולדותיו הובאו בהוצאת "שלחן העזר", מונסי תשמ"ט, עמ' 291-292.