טוב ועיקר רק ענווה ושפלות / הרב אהרן הלברשטאם הי"ד

והנה עיקר כח שירה והודיה לה' יתברך ישנו רק בבעלי נמוכי רוח וענווים ושפלים בדעתם, כי מי שהוא שפל הוא נרצה על כל דבר, מה שאין כן הבעל גאה, שום טובה גדולה או קטנה אינה טובה בעיניו, ותמיד מגיע לו לפי דעתו יותר.

ובזה יתכן לפרש הפסוק בפרשת בראשית, גבי קין, אמר קין אל ד' 'גדול עוני מנשוא'. דהנה גם בעניין חטא, גורם הגאות רעה חולה יותר, כי השפל בדעתו גם עונותיו נחשבים קטנים. אבל הגדול בדעתו, אז גם עונותיו נחשבים גדולים, כי חפצי אדם גדול יש להם חשיבות וגדלות. וזה שאמר 'גדול עוני מנשוא', כלומר, מה שגדל עווני הוא מחמת שאני מנושא בעיני עצמי. ומיד כשהבין זאת אדם הראשון, שטוב ועיקר רק ענווה ושפלות, שוב היה בו כח לומר שירה, כמבואר במדרש.

והנה עוד יש לפרש, 'גדול עוני מנשוא', שהחטא גדול במדרגת התיקון יותר מהנושא החטא, דהיינו החוטא. דהנה שיטת קין הייתה דכיון שהרגו באבן, כמבואר במדרש אליבא דרבנן, ואבן מיסוד העפר, וגם העפר קיבלה דמו, על כן הוי העפר עיקר החטא, והוא הינו החוטא, דהיינו כלי הנושא החטא. ועל כן כיוון ששמע מפי הקב"ה 'ועתה ארור אתה מן האדמה וגו", ופירש רש"י ז"ל, יותר מן האדמה וכו', על כן תמה על שהחטא חשוב יותר מהחוטא. וזהו שפירש רש"י ז"ל, עליונים ותחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל. דהנה כל חטא, חס ושלום, עושה פגם בדורות שלמעלה מהחוטא ובדורות שלמטה ממנו, כמבואר באור החיים על פסוק 'בסודם וגו", ואפשר להיות שבאם החטא גופו נתעלה ונתקן קצת, נתקנח הפגם מדורות שלמעלה ושלמטה. וזה שאמר, 'עליונים ותחתונים', דורות שלמעלה ושלמטה, אתה סובל, כלומר, מכפר ומתקן, 'ולי', החוטא, 'אין אתה יכול לסבול', כלומר שקלקול של החוטא גרע יותר מקלקול החטא. והנה על פי זה, יש לומר טעם על מצות כיסוי דם בעפר כדי לתקן חטא קין ששפך דמי הבל וגרם פגם לדורות שלמעלה ושלמטה ממנו, ולו בעצמו באמצע, על כן מצות כיסוי בעפר למעלה ועפר למטה והדם באמצע. ועל זה רומז ניקוד בעפר בסגו"ל תחת הבי"ת, דמזה נלמד עפר למעלה ולמטה. ותמהו הב"ח והפ"ת ופרמ"ג ז"ל והרבו לחקור מאין יוצא דרש זה ממה זאת. עיין שם. ולפי זה הוא פשוט דנלמד מן רמז ג' נקודות דסגול, על תיקון ג' פעמים הנ"ל. והבן.

ובזה יתפרש לנו דברי המדרש, 'זאת תהי תורת המצורע וגו" הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', דקשה לכאורה מה הוקשה להם ז"ל בפסוק 'מי האיש וגו", עד שתירצוהו עם פסוק 'זאת תהיה וגו". ולפי הנ"ל יתיישב דהנה במדרש וש"ס יש דמצורע, היינו 'מוציא רע', דהיינו בעל לשון הרע. והנה בש"ס מסכת ערכין איתא דלשון הרע שקול ממש כמו רציחה. ואם כן החוטא בלשון הרע הוא אינו חפץ חיים כי רוצח הוא ופוגם גם כן בו בעצמו ובדורותיו למעלה ולמטה. והנה לרז"ל הוקשה כאן גם כן על סגו"ל של אות ה', 'החפץ חיים', והווה ליה לכתוב 'החפץ' בפתח. ועל כן דרשי ז"ל דקאי על ענין לשון הרע, דהנה התורה הקדושה הודיע לנו דבעל לשון הרע 'ביום טהרתו', דהיינו תיקונו ותשובתו, אז 'והובא' תיקונו זה 'אל הכהן' צדק, שלייחוס דורו של חוטא זה, שהיה נוגע בו הפגם מקודם ועתה שב גם אליו התיקון. ועל כן אמרו הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', שחוזר ומחיה לו ולדורות במה שמקבל על עצמו להיות סור מרע. ועל כן כיוון שיש בש"ס ששקול כנגד שפיכות דמים, על כן שפיר גם כאן כתיב 'והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע'.

ויתפרש גם כן אצלי תודה לה' יתברך כמו 'גדול עוני מנשוא' דקין הנ"ל, והוא עפ"י אומרם ז"ל בערכין שם, רב אחא ב"ר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש. אלא מאי תקנתיה שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ויתפרש העניין על החוטא והחטא. 'סיפר', האדם החוטא שסיפר לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע, 'מאי תקנתיה', מוסב על החטא, דהיינו, באיזה אופן יהיה התעלות החטא לשרשו. וקאמר שלא יבא לידי לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע. ואם כן יבוטל כללות חטא זה. והיינו, תיקון והתעלות של החטא במקורו, וקאמר באיזה אופן יהיה זה אם לא ילכו בטל, רק 'אם תלמיד חכם הוא וכו", כלומר מי שהוא תלמיד חכם יעסוק בתורה ומי שהוא עם הארץ, יהיה עניו ושפל, וממילא יאמר תמיד שירות ותשבחות לפני הקב"ה ועל כורחך יבוטל עניין לשון הרע ממציאותו. אבל החוטא המספר אין לו תקנה. וזהו 'והנה נרפא נגע הצרעת' יותר 'מן הצרוע', כלומר שהחטא יש לו יותר רפואה ותקנה מן החוטא, ואין תכלית לתקנת החוטא, רק יילקח למטהר, הקב"ה ייקח בשביל הרוצה להתטהר מן החטאים, שתי ציפרים חיות טהורות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והקב"ה ייקחם ממקומם ויביאם אלינו, ואז יתוקן הכל במהרה בימינו. ולעת עתה ניישב עצמנו שלא לדבר רע על שום בר ישראל הכשר, ויהיה כל אדם טוב בעינינו, והיינו על ידי שנשליך עטרת הגאות המוסרח, כי הענווה האמיתית היא תמיד נרצה מן כל דבר ומן כל אדם בעולם, והגאות אינו רק הבל וחלי רע. ובזכות מדות טובות ישפיע ה' יתברך ברכה ופרנסה ובריאות הגוף וכל טוב סלה.

(סיום הדרוש בדברי מוסר, מוצל מהאש, עמ' פד)

הרב אהרן הלברשטאם נולד בצאנז בשנת תרכ"ה (1865) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה'דברי חיים' מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה'דברי חיים' היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה'דברי חיים' קרא לו בצעירותו 'פסוק זאגער', היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש"ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו"ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ"א (1881). בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב"ד גריידינג. משנת תרמ"ט (1889) שימש רב ואב"ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה. בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ"ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים 'מגד ארץ' – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס"ו) ו'פרי נאה' – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ"ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר 'מוצר מהאש' (ניו יורק, 1955). בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם.

בפרוץ המלחמה ברח מעירו, והגיע לטרנוב (טארנא). שם הוקם גטו ב-19.02.1942, אליו גורשו גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. מספר התושבים בגטו הגיע לכ-40,000, והצפיפות בו הייתה גדולה. הרב אהרן הלברשטאם נהרג בטרנוב בעת הטבח הנורא ביום כ"ו בסיון תש"ב (11.06.1942) שבוצע לפי מדיניות של "גירוש במקום", שבמסגרתה מיינו אנשיה של שלוחת משטרת הביטחון בטרנוב את היהודים, וכ-8,000 יהודים, בעיקר של קשישים, חולים ומי שלא היו עומדים בתלאות הגירוש לבלז'ץ, הובלו  ליערות זביליטובסקה גורה וסקשישוב הסמוכים לעיר, ונרצחו שם בו ביום בידי חיילי וופן-ס"ס. כ-3,500 יהודים גורשו באותו יום מגיטו טרנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ. נוסף על היחידות הגרמניות, השתתפו באקציה גם משטרת העזר הפולנית ושירות הבנייה הפולני, שבראשו עמד פקיד גרמני.

אודות שואת יהודי טרנוב – ראה באתר 'יד ושם' ושם באנציקלופדיה של הגטאות.