סיפורם של אחרוני הרבנים בגיטו וורשה שסרבו למלט את נפשם ולעזוב את צאן מרעיתם

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=27760&st&pgnum=29

החלק הראשון של הכתבה המובאת כאן מקורה בכתבה בשנת 1947 שפרסם מאת שבתי קשב [קלוגמן] בעיתון 'דבר', בה הוא מפאר את שלשת אחרוני רבני וורשה, "רבי מנחם זאמבה, הארי שבחבורה, בגאון והחכם, רבי שמשון שטוקהאמר, הסופר והנואם והצעיר שבחבורה, רבי דוד שפירא, ייבדל לחיים, נצר מגזע גאונים וצדיקים וחתנו של זקן רבני ורשה". הכתבה מוסרת שאביב 1943 הם עמדו ב"נסיון, שרק ליחידי סגולה ניתן הכוח לעמוד בפניו" והעדיפו להישאר עם עדתם תוך שהם דוחים הצעה מטעם "הרשות הקתולית-הרומאית העליונה שבמדינת פולין […] להסתיר אותם ואת משפחותיהם במקום נאמן ובטוח". הצעה זו מתוארת כ"מחשבת-פיגול […] רעיון של הוצאת עצמו מן הכלל, אותו ואת ביתו, בשעה שכל השאר ישאר כאן למשיסה ואבדון". מחבר הכתבה מצטט, כביכול, את הרב כהנא, ש"משפחתו", האהובה, "היתה עוד שלימה אתו", שאמר לשני חבריו הרבנים: "אני הצעיר שבכולכם. אין דברי מחייבים אתכם. גלוי וידוע לפני כולנו, שאין אנו יכולים לעזור להם, לאנשים הללו במאום. אולם, בעצם הדבר שהננו עמהם, שלא עזבנו אותם יש בשבילם משום עידוד, משום עידוד היחידי. לי אין כוח לעזוב את האנשים הללו". הכרעה זו מוצגת כ"דברים פשוטים, ללא כחל ופרכוס […] כמו כן דברים פשוטים, שנאמרו כבר וייאמרו עוד רבואות פעמים מאנשים כנים". בתגובה לדברי הרב כהנא, מתארת הכתבה את תגובת הרבנים שבכו "בכי גדול וטהור […] בכי על שנענשו לראות את עצמם כך, ועל שזכו והגיעו לידי החלטתם זו. אותה שעה צררו את נשמותיהם בצרור קדושי האומה וטהוריה, אותה שעה, שהמילים היחידות שהוציאו מתוך פיהם היו:' אל לנהל כל משא ומתן בענין זה' […] מי ימנה מספר אלא שכמותכם, גבורים וטהורים שזכו ונתעלו למדרגתם – וקרבנם לא נודע".

סיפור זה הובא גם בספרו של הרב נפתלי הירץ ליבזר, 'בשתי חזיתות: מזכרונותיו של רב צבאי בצבא ארצות-הברית 1965-1943', עמו' 87-86. את הסיפור המובא שם, שמע המחבר מאת הרב יצחק רוזנפלד, קרובו של הרב שפירא מצד אשתו, שהיה יוצא ונכנס בבית הרב, כמעט כל יום.