קטגוריה: סיון טז

העיקר הוא עבדות ה' יתברך / רבי דוד לייפר הי"ד, האדמו"ר מנדבורנה באניא

אדמו"ר, אישים הי"ד, נדבורנה-באניא, סיון טז, ענווה ושפלות, פרשת לך לך
כבד מאוד במקנה

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)

רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

מספר הצפיות במאמר: 161

אי אפשר לזוז זיז כלשהו מהאמונה ומהדת הישנה / רבי שלום ווידר הי"ד

כללי, מצבו של עם ישראל, סיון טז, שלום ומחלוקת, שלום ומחלוקת, תוכחה
הרב שלום ווידער הי"ד

שלום וישע רב וכל טוב סלה לכבוד הרבנים הגאונים המפורסמים בד"צ דק"ק פלוני יצ"ו.

מכתבם הגיעני, ואתם הסליחה על איחור תשובתי עד כה, כי כבר בררנו מאז שמעומק הדין אסור להמיעוט להתפרד לעשות קהל בפני עצמו אפילו בשם ארטה-ספרדים וכדומה אם הקהל הגדול המה ארטהאדאקס מחמת כמה וכמה איסורי דאורייתא ודרבנן בזה, איסור חרם רחמנא ליצלן, ולא תעשה, תקנות חכמים, גזל, והשגת גבול השו"בים ובית דין, כמו שכתבתי אחרי שנעשו נעלאגען ידעו הכל להתרחק מהם. כי גם בחיתון אסורים ופתם פת כותי ויינם יין נסך, כמבואר במכתב הגאון ממאד שליט"א.
ובאמת הוא הלכה ברורה בשלחן ערוך יורה דעה קנ"ז סעיף ב, אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם אפילו אם יהרגהו. ומפורש ברדב"ז ח"ג סימן צ"ב וח"א סימן שד"מ דהוא הדין אם הורגין אדם שיאמר על מצוה אחת מהמצות שמצוה אינה משמים, או שנתנה רק עד זמן ידוע, ולפי רוח והזמן יכולים לשנות, הרי זה כפירה והוא בכלל יהרג ואל יעבור, באף שלעבור העבירה בעצמה אינו בכלל יהרג ואל יעבור, ובסכנת נפשות מחללין שבת קודש. אבל לומר שאין מחוייבין להחזיק מצוה זו, או שמותר לעבור עבירה הוא בכלל כפירה בתורת משה, חס ושלום, ויהרג ואל יעבור.
ופשוט דהוא הדין בכופר כהאי גוונא במצוה דרבנן, כמבואר בלחם משנה פ"א מהלכות ממרים, דאע"ג דהעובר אפי' במזיד אדבריהם עבר רק על דרבנן, אבל ממרה על דבריהם הוא דאורייתא בכלל 'לא תסור'. והאומר שאינו מחויב לשמוע, הוא כפירה, רחמנא ליצלן.
והנה ידוע דשם 'ארטהאדאקס' ענינו שמאמינים ומחזיקים בדת הישנה ושאי אפשר לזוז אפילו זיז כל שהוא לעולם. ושם נעאלאגען הוא הופכו, ועניני רעפארמער שאומרים שהרשות בידינו לפי רוח העת והזמן לשנות, רחמנא ליצלן, מתורת משה. וכל שכן לשנות דברי חכמים ז"ל ומנהגי ישראל, כמו על דרך משל תמור טבילת נשים במקווה להנהיג מרחצאות באמבטי בניקיון יותר ממקווה, וכדומה.
ומעתה אין שום ספק על פי הדין כי קהלה האומרת שהמה מכת הנעלאגען, המה פשוטו כמשמעו במלא מובן המלה כופרים ממש, לא עלינו, אף אם אולי בליבם אינו כן לעת עתה, מכל מקום בעניין חמור כזה די האמירה כנ"ל משלחן ערוך מפורש דהוא בכלל יהרג ואל יעבור, ודברים שבלב אינם דברים בזה.
ואף שמוסיפין שם על דרך משל נעעלאגען-יראים, נעעלאגען-חרדים, וכדומה, העיקר הוא שהמה נמנין אצל הערכאות מכת הכופרים בתורת משה ורצונם לשנות הדת. אך נודע להם חדשות שיש בין הכופרים כתות שונות, כופרי הכל, מודים במקצת, והמה נעעלאגען יראים, דהיינו שהגם שכופרים במקצת אם מודים במקצת המה 'יראים', ומי יאמר שאין זה כפירה, הלא כזה התחילו כל הפוקרים וכופרים.
על כן פשוט ששחיטת השוחט שלהם והוראת המורה הוראה שלהם הוא נבילה וטריפה ממש, בלי שום ספק שבעולם.
ואף אם יאמרו שלא עשו זאת אלא לפנים להשיג על ידי זה רישיון להיפרד ולהיות קהלה בפני עצמה, הלא ש"ס מפורש הוא מגילה דף י"ב דנתחייבו שונאי ישראל שבאותו הדור כליה יען שהשתחוו לצלם, אף שלא עשו אלא לפנים, כדמסיק שם. ושמה היו אנוסים מגזירת המלכות, ועם כל זה נתחייבו כליה עבור שלא מסרו נפשם. עיין בחידושי אגדות שם ובתוס' ע"ז דף ג שלא הייתה עבודה זרה ממש, כל שכן באלו שאומרים שהמה מהכת שאומרים שתורה אינה משמים ויכולים לשנות, ועושים זאת מאהבת הניצחון ותאוות הכבוד המדומה, ואין חושבין כלל מה הדבר הזה לומר שהמה 'נעעלאגען' מה ערכו ומה שיחו. ובלי ספק שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה, רחמנא ליצלן, דזה סגולת הכופרים לפנים. וזה כוונת הגמרא שנתחייבו כליה, היינו כרת הנפש, לא עלינו, וכמו שהייתה הגזירה 'להשמיד' ואחר כך 'להרוג', לולי מרדכי בצדקתו עוררם לתשובה. וכן יעזור ד' להם שיזכו לשוב בתשובה שלימה בקרוב.
ועור אזכרה ימים מקדם במחלוקה דק"ק סיגעט יצ"ו שעלה בידי חסידי בעלז ובראשם כבוד אאמו"ר ז"ל ורמ"א פריינד ודודי מוהר"נ האלפערט וחותני הגאון הצדיק ז"ל לפעול אצל כבוד קדושת אדומו"ר הגה"ק מבעלז זי"ע ועכ"י שכתב איסור על השו"ב של המתפרדים, דבר שכמעט לא עשה מעולם כיודע, שאין דרכם להתערב, כדי לחזק את הארטהאדאקיע כתב. והוא בדפוס בסוף ספר מלחמת מצוה. וכתב שם במפורש שאל יתפחדו במה שידחו השו"ב מוויזניצע שהוא מקבל על עצמו לפייס מחותנו הה"צ מוויזניצע בזה ויהיה לו נחת רוח. ואז שמעתי מכ"ק ז"ל שני ענינים. א – שברור בעיניו כי כאשר עשו הרבנים הגונים של הארטהאדאקסיע תקנותיהם היתה השכינה שורה עמם. והביא מקרא בשמואל 'ויאספו לפני ד' במצפה', כי במקום שנאספו, שם שורה השכינה. ב – שהחולק על רבו כמו שחולק על השכינה, היינו החולק על הרב דמתא, אף שנחלק עמו הרב הצדיק הנ"ל והוא באמת מוכח כן מש"ס גיטין דף ל"א ע"ב, מקמי פלגאי ניקום, פירש רש"י שחולק על מר עוקבא האב"ד. הרי דבזה תליה.
כל זה כתבתי לרווחא דמילתא מעומקא דדינא לבל יתעקש המתעקש בכל מקום שהוא. על אחת כמה וכמה בעירכם, עיר ואם בישראל אשר מעולם היתה מעוז הדת ויראה, ועתה היא בעוונותינו הרבים לשמצה בקמיהם על ידי מחרחרי ריב ומדון, שעיקר כוונתם לנגוע כבוד הגאון הקדוש שר התורה רש"י האב"ד שליט"א, העומד על המשמר לגדור גדר בכל פסיעה ופסיעה במסירת נפשו, גופו וממונו, עבור כל קוץ וקוץ היהדות, כירושה לו מאבותיו הקדושים נשמתם עדן, בוודאי אין שום ספק שכל מעשיהם הם לחלל השם ויבדלו מתוך עדת ישראל. ואין כדאי לטפל עמם יותר. וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

באתי על החתום אור ליום ב' בשלח תרפ"ח נירעדהאז יצ"ו.
שלום ווידער אבד"ק יראים והגליל.

מספר הצפיות במאמר: 111

מתוך הקדמת שו"ת משמיע שלום לרב שלום ווידער הי"ד

אישים הי"ד, חשיבות לימוד תורתם, סיון טז, שפתותיו דובבות בקבר
מצבת זכרון לרב שלום ווידר הי"ד

הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים, מוה״ר שלום ווידער זצ״ל, הי״ד, גדולי הרבנים והפוסקים בהונגריה, אב״ד דקהל יראים נירעדהאז והגליל (בארשא הונגריה, תרכ"ה 1865 – אושוויץ, ט"ז בסיון תש"ד 1944). אביו ר' חייב ליב, היה סוחר נכבד מחסדי ה"דברי חיים" מצאנז ובנו ה"דברי יחזקאל" משינובה, וממקורבי האדמו"ר ה"ייטב לב" מסיגט. הרב שלום נודע עוד בצעירותו כלמדן מובהק, עילוי ושקדן גדול, הבקי בש"ס ופוסקים. הוא למד בדטארקטאן-ברגסאז, ולאחר מכן אצל רבי יקותיאל טייטלבוים זצ"ל, בעל "ייטב לב". לאחר נישואיו עם בתו של רבי יצחק אייזיק פרידמן אב"ד נירדהאזה, היה סמוך על שלחן חותנו והתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. בשנת תרנ"ז, מספר שנים לאחר פטירת חותנו בשנת תרנ"ד, מילא רבי שלום את מקומו כרבה של נירדהאזה ועמד שם בראש ישיבה. הוא הרביץ תורה במשך עשרות שנים, והעמיד אלפי תלמידים, מהם עמדו תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה. הוא הרבה לגדור את פרצות הדור והתנגד לכל חידוש בלבוש ולכל חריגה מהמסורת המקובלת מדור דור. הוא התנגד לכל המפלגות היהודיות, ובתקופתו לא הקימה שום מפלגה סניף בנירדהאזה. בדרשותיו הנלהבות עורר את שומעיו למסירות נפש למען התורה ומצוותיה. הוא התפלל בהתלהבות ובדבקות, והרבה להסתופף בצל גדולי האדמו"רים גם בזקנותו. הוא השיב מאות תשובות לגדולי הדור על שאלות הלכתיות שונות. ופרסם את חידושיו בירחונים התורניים בהונגריה וברומניה. לאחר כינוס הרבנים בהונגריה בענין חוק הימום הבהמה, ערך הרב פסק דין מפורש בנידון, ותמציתו הועברה לממשלה.ערב פרוץ המלחמה עמד להוציאן לאור את תשובותיו ואת חידושיו בכל מכמני התורה, אותם רשם בפנקסים במשך עשרות שנים, אך הדבר לא עלה בידו.

באיסור חג פסח תש"ד, גורש עם קהילתו לגיטו שהוקם בנירדהאזה. משם גורש עם שאר יהודי הגטו לאושוויץ, ימים ספורים לאחר חג השבועות לאושוויץ, ונהרג עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד. הי"ד.
לאחר החורבן אסף בנו, רבי שלמה דב ווידער, מתוך הריסות הגיטו שרידים מכתביו של אביו, והתייגע לאחות את הקרעים ולהעתיק עד כמה שאפשר והביאם לארה״ב. שם הוציאם לאור בספר "שו"ת משמיע שלום", ניו יורק, תשל"א (1971). התווספו עליהם מספר תשובות שהיו בידי תלמידיו וצאצאיו, שרידי הדור ההוא. הספר מכיל כשלש מאות עמוד בפורמט גדול, הוא אוסף צ״ז תשובות לשאלות בארבע חלקי השו״ע. התשובות כולן כאחת בכל מקצועות התורה, מצטיינות בבהירות הרעיון, צחות השפה וחדירה לעומק הענינים. לפני הגאון המחבר הובאו שאלות בכל עניני סדרי החיים המתחדשים יום יום, ובין השאר, סוחרי מניות שאלו מה הדין לגבי שבת, חמץ בפסח, איסורי הנאה וכו׳. שאלה לגבי גזרת הימום הבהמות קודם שחיטה, כשרות אור החשמל למצוות, בעניין צורות עופות השונים, שאלות נכבדות בעניני נדה ומקואות, סם להפלת עובר בסיכון, בעניני חרם דרבנו גרשום, קידושין וגירושין אצל המתבוללים, דיני משפטים ודיני תורה, השגת גבול רבנות, הוצאת מעות רבי מאיר בעל הנס לטובת פדיון שבויים, כמה תשובות נכבדות באיסור והיתר, בדבר כותים וצדוקים ומלאכת חוה״מ, ועוד ועוד תשובות נכבדות העושות רושם עצום על כל רב ומורה בישראל.

בהקדמת הספר הובאו קורות חיי הרב הי"ד, ובהם הדברים הבאים:

פרשת חייו של רבינו זצ״ל מזהירה בזוהר הוד והדרת קודש, אם כאב״ד של קהלת נירעדהאז, אב ומנהיג נאמן לעדתו, ואם כראש ישיבה שהרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, להם הי׳ מסור בכל לבו ונפשו, ואם כפוסק שהורה הלכה לרבים בהיותו תל תלפיות ששאלו ממנו דבר תורה מקרוב ומרחוק, שאלות קלות כחמורות, ואם כלוחם מלחמת ד׳ העומד בפרץ ללא חת וליאות. ובכל זאת לא חשך מעמל נפשו לרשום את חידושיו בשבתו באהלה של תורה ואת תשובותיו בהלכה כפוסק ומשיב, או את דרשותיו שהשמיע בקול חוצב להבות אש. עשרות שנים רשם המחבר זצ״ל את חידושיו בכל מכמני התורה, כמבואר בס׳ חסידים סי׳ תק״ל דכל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו׳ עיין שם ובפירוש הרב חיד״א ז״ל. ובשו״ת מן השמים מרבינו יעקב ממרויש ז״ל מבעלי התוספות סי׳ ל״ב כותב, ששאל אם מותר לכתוב במועד דברי תורה, והשיבו לו, אוהב ד׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב (תהלים פ״ז ב׳), אוהב ד׳ שערים המצויינים בהלכה (ברכות ח׳ ע״א), בשמחדשים חידושים בהלכה וכו׳, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני מלך העליון, והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבדת כסף או שוד כסף התירה התורה לעשות מלאכה בחוה״מ, כ׳׳ש שיש לחוס על אבדת המרגליות היקרות ההן לכתבן ולחתמן למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם, ע״כ.

וכך היו מסודרים אצל רבינו פנקסים שלמים מלאים הרבה מאות תשובות לגדולי התורה שבזמנו ולסתם תלמידי חסמים שפנו אליו בשאלותיהם המסובכות, וכן הרבה חידושים וביאורי סוגיות בענינים שונים, ודברי אגדה נעימים לחיך, ועמד להוציאם לאור להגדיל תורה ולהאדירה.

אולם לשברנו הגדול לא יצא אל הפועל זממו הטוב של רבינו זצ״ל, כי אז פרצה מלחמת העולם האחרונה וסערה איומה פקדה את קהילת ישראל בגלות אירופה, באו ימי עברה וזעם, סבל ותלאות ויסורים קשים ונוראים. אללי שכך עלתה לנו. קהלות שלמות, בתוכן קדושי עליון, מאורי הדור, גאונים וצדיקים, ראשי אלפי ישראל עם תינוקות של בית רבן, זקן ונער ועולל הובלו בידי חיות טורפות לעקדת הגדולה והנוראה. השואה האיומה לא פסחה על קהילת נירעדהאז, המרצחים השפלים הגיעו שערי׳, הרסו את מעונותי׳ ורמסו כל קודש וכל יקר. במסירות נפש קיבל עליו רבינו זצ״ל את היסורים הקשים, רוחו האיתנה לא נשברה, הנה עולת בעיני רוחנו איך הוא מבלה את ימיו האחרונים ועושה את דרכו האחרונה ביחד עם הגהצה״ק ר׳ שלום אליעזר האלברשטאם מראצפערט זצוק״ל, בנו של הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זי״ע, איך במצב איום זה נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו, עמוקי שרעפים ממתיקים סוד ברשפי אש קודש, בבחינת הוד שבגבורה, עד הגיעו למקום העקדה באוישוויץ, שם קידש שם שמים ונשמתו הקדושה והטהורה עלתה בסערה השמימה בט״ז סיון תש״ד. נירעדהאז היהודית היתה לבז ולמרמס, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, בתי מקדש מעט, נחרבו, וקול התורה אשר נשמע שם שנים רבות נשתתק. ירושתו הרוחנית הגדולה של רבינו הי״ד שנשארה בכתב, נעזבה בביתו המיותם, כמעט כל כתביו המרובים במקצועות שונים בתורה נעלמו ואינם בידינו הגוילין נשרפו וגם האותיות פרחו מאתנו לדאבון לבינו. אולם כיורשי רבינו הי״ד אמרנו לעצמנו כי לא נצא ח״ו ידי חובתנו אם לא נעשה כל מאמץ כדי ללקט לכל הפחות את המעט מזעיר הניתן ללקט כדי להציג יד ושם לתורתו.

נכון מה שמבארים בזמננו כותבי ההקדמות לספרי קדושי החורבן האחרון שמטרתם בהוצאת הספרים לאור כדי שיהיו דובבות שפתותיהם של המחברים הי״ד, ומביאים דברי חז״ל (יבמות צ״ו ע״ב ובכמה מקומות בש״ס בבלי וירושלמי ומדרשים), אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים ס״א ה׳) וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב״ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוהי׳ז שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק וכו׳ מאי קראה, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שה״ש ז׳ י׳) ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר.

מבלי להאריך בענין זה שכבר דשו בו רבים, ברצוני להוסיף הערה חדשה שהיא דבר בעתו בתקופה שלנו שלאחר חורבן אירופה. עפ״י מהרש״א מהדורא בתרא ביבמות שם על המאמר הנ״ל שכותב: נראה דזו היתה כוונת יעקב במה שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז ל״ה), עפ״י מ״ש רש״י שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, א״כ נצטער כמו שנצטער דוד וביקש שיאמרו שמועה מפיו, ואמר עכשיו שנטרף יוסף מן העולם אם כן לא יהי׳ מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול כאבל שאסור לו לדבר מדכתיב (ויקרא י״ג מ״ה) ועל שפם יעטה (במו״ק ט״ו ע״א ״שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו״) כך לא יהיו שפתותי מדברות. ובזה מיושב שגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה, וזה שאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך (בראשית מ״ו ל׳) אמר עכשיו שעודך חי אם כן יהי׳ מי שיאמר שמועה מפי ואמותה בפעם הזאת אבל אח״כ בקבר אהי׳ כאילו חי, עכ״ל.

ובדרך זה נלפענ״ד מה שאנו מברכים אשר נתן לנו תורת אמת, שהיא תורה שבכתב, בחינת תפארת, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהיא תורה שבע״פ, חכמה תתאה, כמבואר בסידור יעב״ץ ז״ל, שכותב שם עוד שבברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו, שבתחילה נקראת תורת ד׳ ואחר שלמד נקראת תורתו (ע״ז י״ט ע״א), וזה נטע בתוכנו, להקרא על שמנו, ע״כ. ולפי הנ״ל אפשר לומר שע״י שאנו לומדים תורה שבע״פ שנקראת חיי עולם כנ״ל ומחדשים חידושים שייאמרו בשמנו, יהיו שפתותינו דובבות בקבר וממילא נחי׳ חיי עולם, ושפיר אנו מברכים וחיי עולם נטע בתוכנו.

על יסוד הדברים האלה נלפענ״ד שבתקופתנו האיומה שהתלמידים נרצחו ביחד עם רבותיהם הי״ד, ולא יוכלו לומר דברי תורה מפי רבותיהם, הרי מצב זה דומה ממש לאותו של יעקב כשחשב שטרף טורף יוסף כדלעיל במהרש״א, ע״כ ברור שצריך בודאי ובודאי לפרסם את תורותיהם של הקדושים לקיים אגורה באהלך עולמים שיהיו שפתותיהם דובבות ע״י ספריהם…העולה מכל זה שבימינו שלנו שלא זכינו שקדושינו היקרים הי״ד יבאו לקבר ישראל, עלינו לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות להוציא לאור ולהפיץ את דברי תורותיהם כדי ששפתותיהם תהיינה דובבות בעולם הבא. וזה אחד הטעמים שקראנו את שם הספר משמיע שלום, כי הספר משמיע את רבינו שלום הי״ד ששפתותיו תהיינה דובבות בעוה״ב. וכמו שביקש דוד המלך ע״ה, יהיו לרצון אמרי פי (תהלים י״ט ט״ז) שייכתבו לדורות ויוחקו לדורות (מדרש שם), כנלפענ״ד, וד׳ ית״ש ינחני במעגלי צדק למען שמו, אמן.

(מקורות: אתר זכור, אתר jewish heritage משם לקוחה התמונה שבעמוד זה שצולמה בבית העלמין בנירצ'האזה, הקדמות לספר משמיע שלום, סופרים וספרים – המאור: כסלו טבת תשל"ב, אלה אזכרה ח"ה עמ' 170-174).

מספר הצפיות במאמר: 250