המנהיג שהוא גם רועה, לא ייכנע ולא ייחת מפני כל / הרב אשר שטיינמץ הי”ד בשם רבותיו

המנהיג שהוא רועה

יפקוד ה’ אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה.

יש לומר כי יש שני מיני מנהיגים. יש מנהיג כשהוא מנהיג ישראל מצד שלימות חכמתו ויראתו הקודמת, ויש מנהיג שאין לו השלימות הראויה ואף על פי כן העם בחרו בו ושמו אותו לראש ומנהיג עליהם.
והנם שונים זה מזה לא ראי זה כראי זה, שהמנהיג הראוי מצד שלימות חכמתו ויראתו, הוא בדבר הנוגע לדבר ה’ ולתורתו, אל אדם לא יכנע ולא יחת מפני כל, ומקיים ולא תגורו מפני איש, ועל ידי זה האיש הראוי לרחקו שהוא איש משחית שיכול לשדות תיכלא בכולא, את אלה לא יקריב, והוא מוציאו מתוך הקהל הקודש פן ישחית את נחלת ה’. ואת האיש הראוי לקרבו ולהכניסו, שנתרחק בזרוע, הוא מקרבו ומכניסו לתוך הקהל הקודש. ולכן הוא הרועה, ושמו נאה לו להיות נקרא בשם רועה ישראל. כי רועה את צאן קדשים באמת לשומרם ולהצילם מכל סיג ופגם.
אמנם לא כן המנהיג שאינו מושלם בתורה וביראה שלימות הראויה למנהיג ישראל והעם בחרו בו ושמו אותו לראש ומנהיג, הוא כפוף להם וירא מפניהם שגור יגור להנהיג העדה על פי דעת תורה הקדושה, להוציא מפניו האיש שיש להוציא, ולהכניס האיש שראוי להכניס, שהנהו תחתם כגרזן ביד החוצב בו. ובאופן זה אין לכנותו ולקראו בשם רועה ישראל, שהרי הוא אינו רועה שלהם, שאדרבה המה רועים שלו, ככל אשר יחפוצו יטו אותו.

וזה יש לכוון במקרא קודש בבקשת משה רבינו עליו השלום “יפקוד וגו’ אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם”, דייקא, שהמה ימשכו אחריו, וכולהו בתר רישא גרירא, לא שיהא הוא נמשך אבתרייהו. ואשר יוציאם – כלומר דאנשים שמוכרחים להוציאם מתוך הקהל הקודש שלא ישחיתו בעם ה’, יוציאם. ואשר יביאם – האנשים הראויים לבא בקהל הקודש, מקרבם אליו, “ולא תהיי עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה” דייקא, שהרועה יהא נמשך אבתרייהו דהעם, והמה מנהיגים אותו, נמצא שאין להם רועה.

(מקוה ישראל, פרשת פנחס בשם הרב אברהם יהושע פריינד אב”ד נאסאד בשם רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה)


הרב אשר (רובין) שטיינמץ הי”ד אב”ד ראגנא ואח”כ אב”ד ברגסאס (כיום ברגובו), ראש ישיבת “בית אשר” הקדיש את ימיו ללמוד עם בחורי הישיבה הרבים שנהרו אליו מקרוב ומרחוק. על אף שהיה צעיר, התפרסם כחריף, גאון בתורה וצדיק. בשנת תש”ג, בזמן מלחמת העולם השניה, הוציא לאור את הספר “מקוה ישראל” שעוסק בעיקרו בדיני מקוואות על יסוד תורתם של רבו רבי אברהם יהושע פריינד אב”ד אינטרדאם נאסוד ושל ה”דברי חיים” ובנו ה”דברי יחזקאל” משינובה. בראש הספר הוסיף חידושים ודברי אגדה בשם רבו.ישיבת בית אשר ברגסאס

עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה ברגסאס לחלק ההונגרי של הקיסרות האוסטרית-הונגרית. עם הכרזת מדינת צ’כוסלובקיה ב1919 נכללה בה גם ברגסאס, ושמה הוסב לברהובו. בעקבות הסכם וינה (1938), הועבר חבל הסודטים לגרמניה, ודרום סלובקיה וקרפטו רוסיה הועברו להונדריה ובכללם ברהובו. היחס ליהודים נעשה מתנכר ואנטישמי, תוך התגברות התגרויות והתנכלויות ליהודים. ממשלת הונגריה, הפרו-נאצית, גזרה על היהודים גזרות, שנועדו להשפיל אותם ולרושש אותם. היא הפקיעה מידי היהודים את רישיונות המסחר, ורבים נותרו ללא פרנסה. בשנת 1941 החלו בהשמדת היהודים. תחילה נעצרו וגורשו יהודים שלא יכלו להציג תעודת זהות הונגרית. 250 הועברו לפולין לידי הגרמנים. 500 יהודים גורשו מברגסאס לברית המועצות, ובדרך הוטבעו בנהר דנייסטר. בסוף שנת 1942 נשלחו הגברים היהודים לעבודות פרך מסוכנות בתנאים קשים במסגרת שירות צבאית בחזית באוקראינה, שכללו בנית ביצורים למען הגרמנים ופירוק מוקשים. היהודים נשלחו לעבור בשדות המוקשים כדי שהמוקשים יתפוצצו עליהם. חיילי הצבא ההונגרי פיקדו עליהם באכזריות רבה. אלה שנותרו בחיים בחזית, מצאו את מותם בשלג ובכפור, ובמיעוט מזון, בתחילת שנת 1943 כשהוצעדו כאלף קילומטר לאורך הנהר דון לצד צבאות הציר שנסוגו מאוקרינה בעקבות מתקפת הצבא האדום. רבים מהיהודים שנפלו לידי הצבא הרוסי נספו במחנות השבויים.

בתאריך 19.3.1944 נכבשה הונגריה בידי הגרמנים. כשנכנסו אנשי הגסטאפו לעיר ב31.3.1944, הם מצאו בעיקר זקנים, נשים וילדים. למחרת הורו הנאצים על הקמת יודנרט והטילו עליהם את האחריות לביצוע גזירותיהם. בפסח תש”ד (15.4.1944) קם גיטו ברגסאס בבית החרושת ללבנים של וארי, והועברו אליו 12,000 יהודים מהעיר ומסביבתה, שם שהו בצפיפות נוראה ובתנאים סניטרים מזעזעים בחוסר מים. בתאריך 14-19.5.1944 בוצע שולחו כל יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ. הי”ד.

גם הרב שטיינמץ, כרוב רובה של קהילת ברגסאס, נספה בשואה. הי”ד.

מקורות: הקדמות מקוה ישראל, אתר בית התפוצות, ספר זכרון לקהילת ברהובו.

מספר הצפיות במאמר: 21

כהונת פנחס, ודיני כהן שהרג את הנפש / הרב אפרים הלוי ביליצר הי”ד

תמונת הרב אפרים ביליצר הי"ד

נחמה בכפלים ואורך ימים ושנות חיים מאלקי השמים, ועין בעין יראה בבנין ציון וירושלים. כבוד גיסי הרם הגאון הצדיק אוצר בלום ענף עץ אבות עסיס רמונים וכו’, כבוד קדושת מו”ה שלמה זלמן ליכטנשטיין שליט”א, האבדק”ק פה בעטלאן יע”א.

הנני להשיב על הערתו היקרה שהעיר, איך עביד פינחס עבודה בבית המשכן ומקדש, הלא קיימא לן כהן שהרג את הנפש, אפילו שוגג לא ישא את כפיו [עיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן קכ”ח סעיף ל”ה] וכל שכן לעבוד עבודה. עד כאן לשונו.

  • הנה עיין בהגהות מיימוניות ברמב”ם פרק ט”ו מהלכות תפילה בנשיאת כפים שכתב בשם ראבי”ה דההיא דוקא בכהן שהרג את הנפש, כמפורסם להרוג, ובמפורסם שמועד לכך. וכן כתב רבינו שמחה דלא איירו אלא בעומד במרדו. עיין שם. ואם כן לא קשה מפינחס.
  • עיין בתוספות סנהדרין ל”ה ע”ב דיבור המתחיל “שנאמר”, שהעלו בתירוצם דדוקא לנשיאת כפים פסול הכהן, אבל לעבודה כשר. עיין שם.
    מעתה שפיר היה כשר לעבודה וגם נשיאת כפים לא הוי רק חומרא בעלמא. ועוד דכתבו בתירוץ השני, דשאני נשיאת כפים, שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סגיגור. עיין שם. וזה לא שייך בפנחס, דאדרבה על ידי זה עצר המגיפה, ולא היה קטיגור, רק סניגור. עיין שם.
    ובאמת לא נמצא ברמב”ם שכהן פסול לעבודה בהרג נפש. ועוד הלא בפירוש איתא בפרק ז’ דבכורות משנה ז’ אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה וכו’, ושהמית את האדם. עיין שם. הרי כשר לעבודה; ועיין שם בתוספות יו”ט, ודו”ק.
  • נראה לעניות דעתי דגזרת הכתוב היא דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. אבל ישראל שהרג את הנפש, ואחר כך נעשה כהן, מותר לישא כפיו, והיינו פנחס שלא נתכהן עד שהרג לזמרי. אם כן בשעה שהיה כהן, לא הרג את הנפש. ושפיר מותר אפילו לישא כפיו.
  • נראה לעניות דעתי דדוקא שהורג את הנפש ולא עשה שום מצוה בהריגתו, אבל אם כגון כהן שהעיד על אחד שעשה עבירה שחייב מיתה, והעיד לפני בית דין, ומצוה שיד העדים תהיה בו בראשונה, וקיים העד הכהן זה, וכי נימא שמפני זה פסול לישא כפיו, והלא קיים זה מצוה של ובערת הרע מקרבך. וכמו כן פינחס שעשה מצוה רבה בקנא קנאת ה’ צבאות, של קנאין פוגעין בו, בשביל זה יהיה אסור לישא כפיו?! בוודאי היה מותר. ודו”ק.
    שוב בא לידי ספר חזקוני על התורה, וראיתי בו בפרשת פינחם על הפסוק את בריתי שלום כתב דואג היה פנחס פן יפסיד כהונתו, דאמרינן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב”ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה, כמו שמפרש והולך, עיין שם.

ומה שכתב גיסי מפעטראזשעני נ”י ליישב על פי הזוהר שפרחה נשמתו של פנחס ונכנס נשמחו של נדב ואבהו, ואם כן היה פנים חדשות, אמנם קשה, הא אותן ידים וגוף נשאר. ואף דהעיקר הנשמה מכל מקום כאן קיימא לן אפילו הורג בשגגה ולבו בל עמו, אף על פי כן אסור לישא כפיו.

 ובעיקר הדבר בפינחס שהרג לזמרי, איך היה יכול להיות כהן, עיין בזוהר הקדוש פרשת פינחס וזה לשונו: תא חזי כל כהן דקטיל נפש פסול ליה כהונתיה לעלמין כו’ ופינחס מן דינא פסול לכהנא הוי, ובגין דקינא להקב”ה אצטריך ליחסא לדרי עלמין, ליה ולבנוי אבתריה לדרי דרין. עיין שם.
ועיין שם בנצוצי אורות ודו”ק.
והנה עיין שם בזוהר דמשמע דהיה כהן גם כן קודם לו, עיין שם. ובאמת בש”ס זבחים ק”א ע”ב איכא פלוגתא, וגם בבעלי התוספות על התורה בפרשת פינחס הביא מדרשות חלוקות. עיין שם ודו”ק|

שוב ראיתי בחיי אדם כלל ט’ אות ג’ שלא הוי רק מדרבנן, ועל כרחך פינחס היה קודם לכן. ואתי שפיר ודו”ק.
ועיין שו”ת לבושי מרדכי מהדורה תניינא או”ח סימן י”ז בסופו, ובשו”ת צבי תפארת סימן ל”ז.

(פותח שערים, סימן ה)


הרב אפרים ביליצר הי”ד דומ”ץ ק”ק בטלאהן שבטרנסילבניה. היה חתנו של הרב יהודה ליכטענשטיין זצ”ל שהיה שנים רבות אבדק”ק בטלאהן, ובנו של הרב פנחס ביליצר זצ”ל אב”ד סערענטש מחבר הספר “גבעת פנחס“. הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, והיה טרוד בהוראת איסור והיתר, בניהול דיני ממונות, בהוראת שיעורין בקביעות ובנישאת דרשות חג והלכותיו. עם זאת, למד בעיון ושקד על תלמודו כמעט כל היום. הוא חי על התורה מתוך הדחק והיה מגדולי לוחמי מלחמת ה’ נגד המחדשים והפשרנים. הוא כתב עשרים כרכים גדולים בכל מקצועות התורה, ובהם ספר “השלמות הגהות הלבוש על הש”ס”, ספר “פותח שערים” ובו חיבור על כללי הש”ס, ספר “תורת בן נח” ובו פירוש על הרמב”ם וליקוט כל דיני בן נח, ספר “ליקוטי אפרים” ובו פירוש על צוואת רבי יהודה החסיד, ששה חלקי שו”ת “יד אפרים” על השו”ע והש”ס, ספר “בית הלוי” ובו פלפולים שונים, חיבור על תרי”ג מצות, מגילת יוחסין, זכרונות על עיירות ואישים ועוד מאמרים וחידושים רבים. בנו יהושע והרב יהודה ליכטנשטיין מצאו לאחר אחרי השואה מעט מכתביו, והם הובאו לארץ. לאחר שנים רבות נדפסו מהם הספרים יד אפרים, פותח שערים ושו”ת יד אפרים. תשובה אליו מופיעה בשמן המאור סי’ כז, ותשובה ממנו הובאה בתורה יעקב ח”א עמ’ 97.

עלה על המוקד במחנה השמדה אושוויץ עם כל בני קהילתו ביום ז’ בסיון תש”ד. הי”ד.

מקורות: אור ישראל (מאנסי) ט עמ’ רי”ב, זכרון לקדושי בטלאן והסביבה, פותח שערים.

מספר הצפיות במאמר: 26

מדוע עשה אביי יום טוב לרבנן כשראה שסיימו מסכת / הרב אליהו רוזן הי”ד

תמונת הרב אליהו רוזן הי"ד

הנה במסכת שבת קי”ח: ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן. מהו היום טוב, ומדוע לרבנן דווקא.

ולעניות דעתי יש לומר על פי דברי הילקוט משלי ח’, להנחיל אוהבי יש בעולם הבא, ואוצרותיהם אמלא בעולם הזה. עיין שם. והיינו פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. עיין פאה פרק א’ משנה א’, ושבת קכ”ז. וקדושין ל”ט: ופירש בספר ישמח משה על התורה פרשת בשלח דלכאורה קשה האיך נוטל פירות בעולם הזה, הלא שכר מצוות בהאי עלמא ליכא (קידושין ל”ט: וחולין קמ”ב. וכמו שאמרו עירובין כ”ב. ועבודה זרה ג. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם), ועל ידי  שממתין על השכר, נוטל הפירות. אם כן הוי אגר נטר ואסור משום ריבית (עיין בבא מציעא ס”ג: ס”ה. ע”ג.), ותירץ דאין פוסקין בלא יצא השער דהוי ריבית דנתייקרה (בבא מציעא ס”ב: ע”ב: ויורה דעה קס”ב קס”ג). ורק באין לו למוכר אסור. מה שאין כן ביש לו, שרי, דנקנה מיד ללוקח והוי כנתייקר ברשותו. והכי נמי בנידון דידן, הלא כביכול יש לו השכר גם עתה. ואם כן נקנה תיכף להעושה מצוה. ולא הוי כאגר נטר. וזהו להנחיל אוהבי יש בעולם הזה, שכר עולם הבא יש לו לכביכול. ושפיר ואוצרותיהם אמלא בעולם הזה הפירות. עד כאן דבריו.

ונכדו הגאון הקדוש מסיגוט בספר ייטב לב פרשת תצא הקשה דהדין בחושן משפט דבאין מינו ידוע אין נקנה ללוקח, דלא סמכה דעתו, וכן במתנה. יעויין חושן משפט סימן רמ”א. ואם כן הלא כבר כתב הרמב”ם לענין עולם הבא, כמו שלא ישיג הסומא עין הצבע, כן לא ישיגו הגופות תענוגי הנפשות מעולם הבא. ואם כן שכר עולם הבא, הוי אין מינו ידוע ולא נקנה אף על גב דיש לו. ותירץ דמהו עולם הבא אין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות (ברכות י”ז.), ואם כן כשיש שלום הוי כמו מינו ידוע. ופירש על פי זה בעוקצין, עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. ובאיזה כח. לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, דאז הוי מינו ידוע, ולא הוי אגר נטר. עיין שם.

ואנכי הוספתי דכל עולם הבא הוי שחיטת היצר, כבסוכה ס”ב. וידוע בבא בתרא ט”ז. הוא השטן הוא היצר הרע כו’. ועיין גיטין נ”ב בהנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן בכל ערב שבת, דקא מינצי, ורבי מאיר עביר שלמא והוציא משם השטן. עיין שם. ואם כן כשיש שלום, אין שטן ויצר הרע, והוי מעין עולם הבא. ויען כי שבת קודש מעין עולם הבא (ברכות נ”ז:) ואין בו פירוד, כמו שכתב הגאון הקדוש הרי”מ זי”ע מגור שעושין בשבת קודש עירובי חצירות, כי מחלוקת קרח נקרא וחצרות (רש”י ריש פרשת דברים) קרח עשה כל חצר וחצר בפני עצמה, כמו שכתוב בפרשתנו ויקח קרח, ותרגומו ואתפלג. ובשבת קודש מערבין כל חצרות לאחד. עד כאן דבריו. ומשום הכי איגרי בהו שטן בכל ערב שבת קודש דייקא לעשות פירוד, בכדי שלא יהיה יום השבת קודש בחינת ביטול היצר הרע על ידי השלום  ודו”ק.

ובמדרש פרשת פנחס. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בדין הוא שיטול שכרו. ופלא. ויש לומר על פי הנ”ל, יעויין בספר הקדוש אוהב ישראל ריש פרשת פנחס הקשה האיך נטל פנחס שכרו בהאי עלמא, עולם עובר, ולא הניח שכרו לעולם עומד. עיין שם. ובעל כורחך דרק הפירות נטל, וקשה דהוי אגר נטר. ובעל כרחך משום דיש לו. וקשה דאין מינו ידוע. ורק התירוץ על ידי שלום. והנה אהרן אוהב שלום ורודף שלום, באבות פרק א’ משנה י”ב, ויעויין ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצ”ח, טבע האבות צפון בבנים. עיין שם. וכאן יחסה תורה הקדושה את פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן דייקא. ירצה אוהב שלום. ובעל כורחך גם פנחס כן, וכמו שנאמר שם הנני נותן לו את בריתי שלום. ומשום הכי בדין הוא שיטול את שכרו הפירות בעולם הזה. ודו”ק.

והנה על תורה שבעל פה מקבלין שכר בעולם הזה, כמו שכתוב (בבא מציעא ל”ג.), ואם כן כשלומדים דף גמרא יוכל כל אחד ואחד לתבוע שכרו תיכף. ואולם לא תמיד ישתוק המקטרג. כי יאמר, שכירות אין משתלמת אלא לבסוף (קידושין מ”ח: בבא מציעא ס”ה. ערכין ח”י.). ואולי בינתיים יעלה בידו לפתותו שלא יגמור. וכמן שכתב בספר מט”מ חלק ה’ סימן תתקע”ו בשם מדרש חז”ל, עיין שם. אבל כאשר עושים סיום מסכת, ומה גם סיום הש”ס, אז בודאי אין לו לשטן מה לקטרג. ושפיר עלינו אז לתבוע שכרנו. ואולם מי הוא זה אשר ירצה ליטול שכרו בעולם הזה, ורק הפירות, דהוי אגר נטר, ורק על ידי השלום. וכלפי שאמרו ז”ל ברכות ס”ד תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ועל ידי מה, שנאמר וכל בניך למודי ד’ ורב שלום בניך. ירצה על ידי שלומדים תורה ברבים, וכמו ברבי עקיבא (ברכות ס”א:) מקהיל קהלות ברבים. וזהו; תנו רבנן. רבנן לומדים רק ברבים. וזהו שאמר אביי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים  מסכתיה עבידנא יומא טבא, משום קיבול השכר אז, לרבנן דייקא, שלומדים ברבים, והוי שלום מעין עולם הבא, ושפיר נוטלין הפירות בעולם הזה, ולא הוי אגר נטר, ודו”ק.

(מתוך דרשה לסיום הש”ס של הדף היומי, סיון תרח”ץ)


הרב אליהו רוזן הי"דהרב אליהו רוזן הי”ד, נולד לאביו אברהם אריה ליב ולאמו מרת שרה במוסט בערך בשנת תר”ן (1890)  הוא היה למדן ומתמיד, עניו וצנוע ומסתפק במועט. הוא כיהן כרב בקהילות הסן בגרמניה ובאושפיצין בגאליציה.

בקבוצי אפרים (תרפ”ה, ושם) כתב מאמר על ארבעת המינים. בתרצ”א כתב בבית ועד לחכמים על פרשת תולדות. במליצי אש, מובא תורה ממנו בשם דודו זקנו הרב צבי הירש שטיקלר, ובשם זקנו הרב דוב בעריש מאלסק, בשם סבו הרב נחמן צבי מיגאלניצא, בשם הרי”צ מראזע, וכן מכתבשכתב. עוד הביא דברים בשם סבו הרב מ”א, בשם זקנו הרב שמריה שטיקלר, בשם דודו רש”א,ובשם דודו הרב ימ”א.

ספרו הראשון דברי אליהו כולל את חידושיו על מסכת ברכות. בשנת תרצ”ח (1938) פרסם בלובלין את ספרו פה אליהו, ובו הדרשה שדרש עם סיום הש”ס באותה שנה. כמו כן היו לו ספרים בכתב יד שלא פרסם בשל עניותו: שו”ת מנחת אליהו (ב’ חלקים), זכרון אליהו על הלכות טריפות, פני אליהו על מסכתות הש”ס, קול אליהו דרושים (ד’ חלקים), בית אליהו על התורה ותורת הצבא על התורה. מכל ספרים אלו שרד רק הספר “פה אליהו”.

בשנת תש”ג (1943) נספה הרב בשואה עם משפחתו.

(ראה: מאורי גאליציה חלק ד’ 756-759)

מספר הצפיות במאמר: 21

תכלית האדם, חיובו וגדלותו לקיים במסירות נפש “לזרעו אחריו” / הרב יצחק ריף הי”ד

תמונת הרב יצחק ריף הי"ד

בע״ה יום ה׳ פ׳ פנחס כ״א לחודש תמוז שנת תרפ״ג פה סלאבאדקע

לכבוד אחי הרב נפתלי נ״י…

אך מה אברך יותר, אמשול בזה מאמר חז״ל אילן אילן במה אברכך ״יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך״, וגם עתה אומר ברכה זו יהי רצון שתהיה האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, לבנות את בית ישראל בערי ישראל בתורת ישראל, וזוהי כל תכלית האדם, שהנה אם נעמיק בזה נראה במה שיסדו לנו הראשונים ז״ל שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במצות תרי״ג, ורק מצוה לדורות לזרעו אחריו זהו נחשב ענין מצוה לחשבה ולמנותה בתוך כל התרי״ג מצות, אשר הם תרי״ג כללי החכמה אשר גזר ונתן לנו מקור החכמה, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וא״כ אם ממקור החכמה יוצא דבר מה מהמצות אשר אינה נוהגת במעשיות לדורות, אבל על כל פנים החכמה עומדת לעד והחכמה לא תשונה ולדורות קיימת, ואף שחלק המעשה חסר בזה אבל חלק החכמה אין חסר, ומחמת זה לא נמנה אותה בתוך כללי החכמה, אלא משום שזה גופא מה שחסר ענין מעשה לדורות זה גופא חסרון גדול בעצם החכמה, דאם היא החכמה בשלמות בכל פרטותיה וכללותיה, א״כ גם המעשה קיימת לדורות ולזרעו אחריו, ואם רק הוראת שעה היא גם באותה השעה שהיתה ההוראה מכל מקום אינה נמנית והטעם דחסר מעשה לדורות. ראינו מזה גודל ענין של לזרעו אחריו הקיים לאח״כ, כי זהו חלק מעצם החכמה, ואם חסר זה אינה נמנית בין אחרים, חזינן ענין הגדול הזה בין מעשה הקיימת לדורות ובין אינה נוהגת לדורות. ובפרשת השבוע הזאת חזינן דהבטיח לו ה׳ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, משום דלא נמשח היה צריך פנחס לזה, כמו שפירש רש״י ז״ל. ראינו שלזכות לדבר גדול כזה של לזרעו אחריו צריך לזה ענין מסירות נפש ממש, אשר יקדש שם שמים באופן גדול כזה, ואז יזכה לההבטחה של לזרעו אחריו, דהרי קודם לא היתה לפנחס זו ההבטחה, רק לאחר שעשה ענין קידוש השם במסירות נפש, בזה זכה להבטחה זו.

וכן לכל אדם במדרגה זו, דהא התורה המלמדת לכל נתונה היא לכל. ובזה ילמדנו שענין לדורות גדול כל כך עד שלהשיג זה צריך מסירות נפש וקידוש השם כזה. וכל כך גדול זה עד שמצינו שחיוב לחנך את בנו על האב הוא, שזה הוא ההתחלה לקיום ולחיזוק של לזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו כמותו ממש. וזהו כל החיוב של ״ולמדתם את בניכם״, אשר האב מחויב לירד לסוף דעתו של בנו הקטן, ולהתקטן כל כך להיחשב כמו בנו, מ״מ זהו חיובו וזהו גדולתו שזה תכליתו של האדם.

ונראה להזכיר דבר ששמעתי מרבותי שליט״א, על ענין מאמרם ז״ל שה׳ נעשה שושבין לאדם הראשון. ואם נעמיק בזה נראה כל כך גדולת האדם וכבודו. דהנה אם נצייר דאצל בעל מלאכה אחד השתתף בחתונה שלו רב מעיר גדולה, על כרחך אנו אומרים דגם הבעל מלאכה אינו אדם פשוט, רק בודאי חכם גדול. ואם נצייר ציור כזה עוד ועוד, נשתומם מאת איך שבורא עולם עליונים ותחתונים הטריח עצמו להיות שושבין לאדם, וזה נורא מאד, ועל כרחך שגם האדם יש לו הרבה התרוממות וגדולה אשר כל כך הוא חשוב שה׳ בעצמו מטריח. וראינו בחז״ל שמלאכי השרת רצו לומר שירה לאדם הראשון. וא״כ במלאכי מעלה שמזוכך גופם בתכלית הקדושה והטהרה כל כך לא הבינו מצבו וקיומו של האדם אשר חשבוהו כי הוא היוצר, ועל כרחך דקצת מזה יש לו לאדם בגדר הקב״ה גוזר והצדיק מבטל, וגם להיפך אשר על ידי מעשה אדם מקולקל מקלקל גם העולם כולו, ואם עושה עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חוב, וכח גדול כזה יש לו להאדם אפילו במקולקל וכל שכן במתוקן. וזוהי גדולת האדם, אשר צריך ביאור רב לבארו ולתרגמו ביותר פרטיות.

הארכתי בדברים, אבל נכונים. אסיים מכתבי בבקשה שלא תשיבני ריקם גם על מכתב זה, ואני דורש בשלום אחי חיים נ״י.

אחיכם המתגעגע לכם

יצחק זונדל

(נר יצחק, סי’ יח)

הרב יצחק זונדל ריף (ד’ בתשרי תרס”ד, 1903-ט’ בתשרי תש”ב, 1941) היה רבה של זאגר ישן בליטא. גדול בתורה וביראה, בדעות ובמדות, צנוע וענו ותקיף כאחד, איש חסד ובעל עין טובה.

נולד בוולוז’ין לרב ישראל ריף ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי”ב מוולוז’ין. ר’ ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז’ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא, אב”ד בעיר איליא, שהיה אחי סבו.

למד תורה מאביו ואח”כ בכנסת ישראל בסלבודקה. עלה לארץ בתרפ”ג (1923) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת מרכז הרב. הרב קוק זצ”ל היה מקרבו מאוד ואפילו מהדרו בקימה על אף גילו הצעיר. הרב שלום נתן רענן-קוק אמר עליו ש”עם השקידה והעמם כבן ישיבת מרכז הרב, היו עיניו ולהו לכל היקף ירושלים העילאית. אין גדול ואין צנוע ונסתר שלא בקר אותו ולמד והוציא ממנו את רובי תורתו”. הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה.

היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר “נר אהרן” שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי”ט בכסלו תרפ”ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה.

בתרצ”א 1935 חזר לליטא. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ”ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב”זאגר ישן” לצד אביו שכיהן כרב ב”זאגר חדש” סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב”מרכז הרב” ודרש רבות בבתי כנסת בירושלים. במכתביו כתב שהוא מקוה שיזכה לחזור לארץ ישראל.

נהרג על קידוש השם על ידי הנאציים ימח שמם וזכרם, יחד עם רעייתו הרבנית, עם הוריו, עם אחיו הרב אריה משה ויחד עם קהילתו, בערב יום הכיפורים תש”ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו הובאו בספר “נר יצחק”.

בהקדמת הספר “נר יצחק” כותב הרב משה צבי נריה על דמותו המופלאה של ר’ יצחק, ומוסיף:

“בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה, וצרב הכאב: נר-אלקים זה האמנם בחושך שמו יכוסה? האומנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלה אשר נאותו לאורו. וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה נר יצחק, מדבריו ועליו. הנר לא כבה. – יאיר נרו לדור ולדורות.”

מספר הצפיות במאמר: 51