קטגוריה: קהלת

ובדרך הנ"ל אפרש מאמר חז"ל ירושלמי (שבת פרק שישי) וזה לשונו 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' (במדבר כג), אמר ר' ירמיה ב"ר אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו. מפרש קרבן העדה, כלומר שעסק בתורתו ובמצותיו, שהרי הוא כאילו בורא עולמות, אי נמי כל העוסק בתורה שכינה עמו, לכך קאמר מי שפעל עם אל. עד כאן.

וקשה מה 'כל מי שפעל', ומיותר. ובהנ"ל אפשר לומר דבר נחמד ששמעתי בשם הרה"ק הרבי ר' חנוך הענך זצוקללה"ה זי"ע מאלכסנדר שאמר על הקרא הנ"ל 'יעקב' היינו אנשים פשוטים, ו'ישראל' הוא מדרגה גבוהה, וזה 'כעת יאמר ליעקב', היינו שהמון העם שהם בחינת 'יעקב' תולין הכל בהעת, שהעת קשה וזמן גרמא להצרות ולהסיבות שיארע להם. ו'ישראל', שהם בחינה גבוהה תולין הכל בה' יתברך ואומרים 'מה', פירוש כל מה שיארע להם מהסיבות, הכל 'פעל אל', והכל הוא בהשנחה פרטית מאתו יתברך שמו ואין שום מקרה וזמן גרמא לשום דבר. זה דבריו הקדושים.

וכן ראיתי בספר הקדוש 'אמת ליעקב' מהרב הקדוש מבלענדב זצולה"ה זי"ע בפרשת האזינו שכתב שם בשם אביו הרב הקדוש ממאגעלניצע זצוקללה"ה בקרא 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' (הושע יד), וזה לשונו: שהאדם הולך לעזות איזה עסק או מסחר ויאמר שהקב"ה גם כן יעזור לו, מזה נראה שעושה עצמו עיקר, ואומר בלשון אשכנז: 'ה' יתברך זאל מיר צו העלפין', וזה סכלות גדול. אבל באמת צריך האדם לדעת העיקר שהכל מאתו יתברך שמו, אפילו המחשבה שהאדם חשב לעסק או למסחר או לכל עניינים נותן ה' יתברך בליבו לעשות או שלא לעשות, לילך או שלא לילך. וזה פירוש 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו', רצה לומר שה' יתברך גם כן יעזור לנו אל מעשה ידינו, כי נראה שאדם עושה חס ושלום מעשה ידיו לעיקר. רק אנו יודעים שהכל מאתו יתברך שמו בהשגחה פרטית. עד כאן דברי קודשו.

והוספתי עוד נופך משלי לבאר סוף הקרא הנ"ל 'אשר בך ירוחם יתום', שאין לו עוזר, ונראה מזה שירוחם היתום, שלה' התשועה ולא מהאדם על ידי פעולתו ומעשה ידיו והוא עיקר וה' יתברך טפל חס ושלום. שהרי היתום שאין לו עוזר הוא ירוחם גם כן, ומזה נראה שרק בך לבדך ירוחם, ולא על ידי האדם ופעולתו כהמון הנ"ל.

וליישב 'כל מי שפעל', עיין שלהי מכות, בא דוד המלך והעמידן על אחד עשרה וכו', עד שבא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב). ועיין פירוש הקונטרס שפירש שבתחילה היו צדיקים והיו יכולין לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן, אין לך אדם שזוכה, ובא דוד והעמידן וכו', כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו. וכן כל שעה דורות שלמטה הולכין ומתמעטין אותן, ולכן חבקוק שהיה האחרון העמידן על האמונה, שיהיה צדיק על ידי האמונה בלבד. וזה אפשר 'כל מי שפעל', היינו דורות האחרונים שנתמעטים ואינם יכולין לשמור מצות הרבה, ורק 'פעל עם אל', היינו שמאמין שפעולתו ועסקו במשא ומתן אין הזמן והעת גורם, רק האל יתברך שמו, 'יבוא ויטול שכרו', שעל זה בלבד נקרא 'צדיק' שיזכה לחיים הנצחיים ויבוא ויטול שכרו אז לעתיד לבוא, ו'צדיק באמונתו יחיה' לעתיד לבוא, באמונתו יחיה לעתיד לבוא גם כן, והבן.

ויתכן עוד לפרש בירושלמי הנ"ל 'כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו' בהקדם מה שכתב בספר 'מרום הרים' שכתב שם בשם החידושי הרי"ם זצוקללה"ה זי"ע שאמר בקרא 'כי לקח טוב נתתי לכם' (משלי ד), היינו לבחור בטוב גם כן נתתי לכם, גם כן היא מאתו מתנה לכם. עד כאן. וכן ראיתי בשם הרב הקדוש ר"ש מלענטשנא זצוקללה"ה זי"ע על הקרא 'אנכי' ו'לא יהיה לך', היינו ש'אנכי' שהיא האמונה, שכל התורה תלוי בזה, 'לא יהיה לך', שלא תתלה בעצמך, אלא דע שהוא מתנה מאתו יתברך שמו, שהוא מושיע לך ומצילך מיצר הרע המסמא עיני האדם לחשוב כי הוא בעצמו הוא עושה זאת שמקיים ה'אנכי' בכוחו י ולא בעזרת השם יתברך שמו, שהאמת אינו כן, שמו שאמרו חז"ל שאלמלא עוזרו הקב"ה אינו יכול לו (סוכה נ"א). יעויין שם. וכעין זה שמעתי בשם הרה"ק ר"ח מאלכסנדר זצוקללה"ה זי"ע על הקרא 'כי הגוים האל וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך' (דברים יח), פירוש שהמה שומעים אל מעוננים וקוסמים, ואתה 'לא כן', שאינך כן, אל תתלה זה המידה בעצמך וכוחך אתה כן. רק 'נתן לך ה' אלהיך' המידה הזו, והיא מתנה נתונה מאתו יתברך שמו.

ופירשתי בזה דברי המגיד 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה דיינו'. ומקשים הכל מה זה היה לנו בקרבת הר סיני בלא התורה. וכן מקשים על הברכה שאנו מברכים על התורה 'אשר בחר בני מכל העמים ונתן לנו את תורתו וכו' נותן התורה', הלא הקב"ה חזר לכל האומות בהתורה ולא קיבלוה, ומה אומרו ש'בחר בנו', הלא גם בהם רצה לבחור וליתן התורה ולא חפצו בה. ומהו הלשון 'נותן התורה', בלשון הווה, הווא ליה למימר 'נתן' בלשון עבר, שהרי כבר נתן. ובהנ"ל אפשר לבאר הדברים היטב, שהפירוש כן הוא 'אלו קרבנו לפני הר סיני' ליתן לנו התורה רק בכוחנו שאנחנו נקיימה ולא שיעזרנו ה' שהבא לטהר מסייעין לו, ואמרו חז"ל 'פתחו לי כפתחו של מחט, ואנו אפתח לכם כפתחו של אולם', ונמצא שהאדם הוא רק מתחיל ועיקר הפעולה של מעשים טובים הוא מאתו יתברך שמו. ועל זה אמר 'ולא נתן לנו את התורה דיינו', דהיינו שאם לא נתן לנו את התורה בכל יום שנותן התורה להאדם לעזרו ולסמכו שיוכל לקיימה דיינו. וזה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה', שהקב"ה הושיענו ועזרנו תיכף בשעת מתן תורה וקדשנו במצות פרישה שישראל התחילו לקדש את עצמם והקב"ה עזרם שיקיימו ויקבלו התורה עד עולם, והקב"ה נותן התורה לישראל וייתן כוח להם שיכבשו היצר הרע ויוכלו לקיים התורה ולעסוק בה.

ובדרך הנ"ל אפרש הקרא 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו'. היינו 'כי' ה'לקח טוב נתתי לכם', שאני נותן לכם שתקחו את הטוב, ולא מכוחכם הוא זה, ורק אתם המתחילים ליקח. ולכן 'תורתי', הוא והכל ממני ומשלי, ואם כן 'אל תעזובו'. ומשום שאין אתם צריכים לגמור הקבלה, רק להתחיל ונתייחס על שמי להקרא 'תורתי', ולכן 'אל תעזובו', ואין קשה כל כך כיוון שאם תתחילו אסייע לכם ואתן לכם. והבן.

ובזה מובן דברי רש"י ז"ל בריש ואתחנן וזה לשונו, אף על פי שיש להם להצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. [עד כאן]. וקשה למה כן הא, ובהנ"ל אתי שפיר שהצדיקים יודעים האמת שמעשיהם הטובים נעשה על ידי הקב"ה שעוזרם והמה רק טפלים ומתחילים, ולכן אין תולין הבקשה במעשיהם הטובים, כיוון שאינן שלהם, רק מבקשים מתנת חנם.

ואפשר שזה הפירוש 'בכל דרכיך דעהו', היינו שב'דרכך' כולם, אף בהטובים, במעשים טובים שלך, 'דעהו', דע שבא מאתו יתברך שמו וממנו הכל, ואם אין עזרך לא יכולת לעשות מאומה. ו'בכל דרכך דעהו' הוא פרשה קטנה שכל גופי תורה תליין בה (ברכות ס"ג), שהפירוש 'בכל דרכך', הן בדרכי התורה שהוא הדרך האמיתי להביאך לחיי עולם הבא, והן בדרכי הרשות כמו דרך ארץ ומשא ומתן שהאדם עוסק בהן לצורך דעהו. וכמו שבדרכי הרשות האדם הוא רק כמו טפל בעשייתו והכל בא ממנו יתברך שמו כנ"ל, כמו כן התורה והמצות, שהם דרכי ה' יתברך, גם כן מכוחו יתברך שמו, והאדם הוא רק המתחיל לעשות. וכמו שכתב המדרש שמואל (אבות פרק ב משנה ט"ז) 'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך', שהפירוש 'בעל מלאכתך' שהוא יתברך שמו הוא הבעל מלאכה, כי הוא גמרו, והאדם הוא רר המתחיל, והעיקר הוא על שם גומרה, ומכל מקום הוא יתברך 'ישנם לך שכר פעולתך' כשפעלת אותה בלא סיוע. יעויין שם. ופירשתי בזה הקרא 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו' (רות ב), דקשה האם היית סובר שהקב"ה לא ישלם שכר משלם, כי אס החצי, ומה זה אמר 'משכרתך שלמה'. ופירשתי בפשטות 'ישלם ה' פעלך' בעולם הזה, 'ותהי משכרתך שלמה' בעולם הבא, שלא ינכו לך מן השכר של עולם הזה כלל, שתאכל הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אך בהנ"ל יתכן לפרש 'ישלם ה' פעלך', שהקב"ה ישלם כמו שהיה פעלך, פעולה שלך. 'ותהי משכרתך שלמה', היינו שיהיה לך שכר שלם, אף כי 'מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו', ואתה הוא הטפל ולא עשית מאומה, בכל זאת 'תהי משכרתך', שכר שלך, 'שלמה', שתקרא על שמך ולא תחשב כנהמא דכסופא, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה, 'וישלם ד' פעלך' להקרא כאלו אתה פעלת הכל.

וזה כוונת הירושלמי 'עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכר', פירוש 'כל מי שפעל עם אל', שהקב"ה הוא העיקר והוא רק טפל, שהוא המתחיל והקב"ה גומר, 'יבוא ויטול שכרו', שיהיה שכרו משלם להחשב על שמו. ומיושב בזה הלשון 'כל מי שפעל עם אל', שיש אנשים שתושבים שבכוחם עובדים הקב"ה בהתורה ובמעשים טובים, ולא יכירו בזה כי אלמלא הקב"ה עוזרם לא יוכלו לבצע מעשיהם הטובים ולכבוש היצר, ומתגאים בעצמם שבכוחם עשו את החיל הזה. לאותם האנשים לא יהיה שכר השלמיי, כי באמת הקב"ה הוא בעל מלאכתך הגומר והאדם הוא רק המתחיל והטפל, רק שבחסד ה' שמשלם לאיש כמעשהו, כמו שעשה את הכל. וזה רק אם המכיר ויודע האמת שלא עשה מאומה כי אם בעזרת ה'. אבל מי שאינו יודע ערכו השפלה, וחשב בליבו כי לא ה' פעל כל זאת, יעשו לו כדין, שישלמו לו רק את המעשה אשר עשה, שהיה רק המתחיל, ולא על כל המעשה. וזה דבר הבת קול, 'כל מי שפעל עם אל', שיודע ומכיר שהוא טפל ופעולתו היא 'עם אל', שה' הוא העיקר, 'יבא ויטול שכרו' משלם, כמו שכתוב 'ולישראל מה פעל אל', כלומר מה שפעל, הן בעבדות הבורא יתברך שמו והן בעניני משא ומתן ודרך ארץ, מאמינים המה ש'פעל אל, ומאתו יתברך שמו הכל, והמה רק טפלים ומתחילים.

(חלקת צבי, עמו' 7-6)

---

הרב צבי [הירש] רינקביץ [רינקעוויטש \ רינקעוויץ] הי"ד, בנו של ר' יצחק אייזק ומרת חיה שרה. הרב צבי נשא לאשה את מרת בלימה גיטה בת הרב יצחק פיגנבוים, שהיה מגדולי הרבנים בווארשה.

הרב צבי עמד בכתבי שאלות ותשובות עם גדולי דורו, וחיבר את הספר 'חלקת צבי', הכולל פירושים על האגדות במסכת מגילה. בין ההסכמות של הספר נמצאת הסכמתו של הרב הגאון ר' מנחם מנדל אלתר הי"ד הרב מפביניץ וקליש. בשער הספר כותב המחבר כי הספר שלפנינו הוא חלק קטן מספר בעל מאות דפוס ועם הקדמה גדולה בפלפולים עמוקים בענייני הלכה, והוא מציין שכבר כתב חיבורים רבים על התורה והמדרשים, חיבור מיוחד על סוגית 'כבתה', והרבה שו"ת עם גדולי דורו, אבל בשל הוצאות הדפוס הגבוהות הוא מסתפק לעת עתה בהדפסה זו.

בתחילת ספרו מזכיר כי נפטרה רעייתו מרת בלימא גיטא, 'הצנועה ויראת ה' המפורסמת ביקרת רוחה… שהיתה אשת חיל, ועסקה בצדקה בכל עת, ועוסקת במשא ומתן כדי לפרנס אותי ואת בני ביתנו, שיוכל לעשות בתורה, ותורה דילה היא'.

חידושים ומכתבים ממנו מופיעים בספר משה האי"ש (מאת הראשון לציון רבי חיים משה אלישר), סי' י, יב, יד, טז, יח, כ, כג; בשו"ת 'נשמת חיים', יורה דעה (מאת רבי חיים ברלין) סי' מו; בכתב העת 'הכרם', תרפ"ז, א (אדר א), סי' ו; 'הכרם' תרצ"א, א (כסלו) סי' ד, ומצוטטת תשובה שלו שם בס' ח; בכתב העת 'יגדיל תורה', ב (תרפ"ח), ח, סי' עה, ושם ג (תרפ"ט), א-ב, סי' ט; בשערי תורה (ווארשא תרע"ז, ט קונטרס א סי' ז). בשער 'חלקת צבי' מציין שפורסם שו"ת ממנו גם ב'המאסף'.
תשובות אליו נמצאים בספר 'דברי יעקב', מהדורה תנינא, מאת רבי יעקב שור, סי' יא-יב (הובא גם ב'שערי תורה' חלק ח, קונטרס ו סי' נה). 

לאחר שהתפרסם בכתביו, והרבה לפלפל עם רבים מגדולי דורו, קיבל היתר הוראה, להורות ולדון, מאת הגאון רבי יוסף לוונשטיין אב"ד סעראצק.

בהקדמת ספרו הסביר שלנוכח הצרות הקשות, דרושים לעם ישראל דברי שמחה ועידוד, ברכה ונחמה ולכן החל בהדפסת דברי אגדה:

ומחמת הוצאות הדפוס כי רבה, לא הדפסתי כל הקונטרס זה. ועל שאגדה מסוגל להסיר הדאגה, שאותיות 'דאגה' הם אותיות 'אגדה' (עיין בהקדמת ספר החיים), וכן אמרו חז"ל הרוצה להכיר מי שאמר והיה העולם ילך אצל אגדה, הדפסתי בתחילה ספרי זה מכל חיבורי, שמשמחת הלב להסיר הדאגות, כאשר יראה עין הקורא בקונטרס זה. לבל יתלם חס ושלום במקרה, רק בהשגחת הבורא יתברך ולטובתו. וביארתי בזה המדרש (שיר השירים ב') דבר אחר 'סמכוני באשישות' אלו ההלכות, 'רפדוני בתפוחים' אלו האגדות, שריחן וטעמן כתפוחים. ופירשתי שהכוונה כשם שתפוח מסוגל להפיג השכרות כידוע מזוהר הקדוש, כך האגדה מסוגל להסיר הדאגות משכרות הזמן, ולהאמין שכל הצרות הבאים על האדם לטובתו. ולכן אמר המדרש שם בשם ר' לוי לשעבר היתה הפרוטה מצויה והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהם חולים מן השעבוד, אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. ועיין (בסוטה מ' א') דשבקוהו כולי עלמא לרבי חייא בר אבא דדרש בשמעתא ואזלי לגבי דרבי אבהו דדרש באגרתא, שהכל קופצין על זה שמוכר מיני סידקות, ולא על מוכר אבנים טובות. ועיין שם. והיינו משום שאין הפרוטה מצויה לקנות אבנים טובות, לכך קופצין על מיני סידקיות לשמוע דברי תנחומים שבאגדות. לכן אגדתא חביבא מזמנינו להדפיסה ברישא. ובזה פירשתי המקראות 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת על זה. טובה חכמה עם נחלה, ויותר לרואי השמש, כי בצל החכמה בצל הכסף. ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז), עיין במפרשים. וכנ"ל אפשר לפרש כך, 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה', כלומר שעיקר לימודם מספריהם בהלכה ולא באגדה כזמנינו, שרוב ספרים מתחברים על אגדה. 'כי לא מחכמה שאלת על זה. טובה חכמה עם נחלה' וכו', כלומר טוב שחכמה יהיה לנחלה, שידפיס ספרים, וחכמה נשאר לנחלה ממנו לאחרים. 'ויותר לרואי השמש', היינו לפי דורו שהם רואי השמש, תהיה חכמה לנחלה. 'כי בצל החכמה בצל הכסף', היינו שחכמה וכסף תלויים זה בזה, לכן בימים הראשונים שפרוטה הייתה מצויה, היו מבקשים לשמוע דברי הלכה. ולא כן בזמנינו שאין הפרוטה מצויה, וצרות ודאגות רבו, לכן הכל מבקשים לשמוע דברי תנחומים וברכות ודברי האגדה. וזהו 'ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה', פירוש אגדתא שמחייה בעליה במה שמשמחת הלב. והבן.

בצעירותו היה בטראטשין (טראצין, פלך ווארשא) וניהל את עדתו בכישרון רב בעיר אודז'יבול. בשנת תר"פ עבר לפיוטרקוב-טריבונלסקי, היה לאחד מגדולי הרבנים בעיר ונתמנה לראש ישיבת 'בני תורה' בעיר. היה בקיא בש"ס ובפוסקים, דרשן בחסד עליון ובעל יכולת הסברה מעולה
בסמוך להקמת הישיבה, למדו זה עשרים תלמידים מגיל בר מצוה. ראש הישיבה, שהיה ידוע בחריפותו בפלפול ובבקיאותו הרבה, תרם רבות להתפתחות התלמידים. הוא היה גם דרשן שידע לטעת בלב תלמידיו אהבה לתורה ורצון להתמיד בלימודה. כאשר פרץ ויכוח בין תלמידיו ורצה להשלים ביניהם, רגיל היה לומר: כתוב בתהילים 'שומר פתאים ה", למה כתוב 'פתאים' בלשון רבים, ולא 'פתי' בלשון יחיד. משום שאם פרץ ריב בין שני אנשים ואחד מהם פיקח, אז הפיקח מעביר על מידותיו ומוותר לשני, והכל על מקומו יבוא בשלום. אבל אם שניהם פתאים ועומדים על דעתם, אז שומר פתאים ה' ', רק הריבונו של עולם יכול לשמור אותם.
הלימודים התקיימו בבית המדרש הגדול שעל יד בית הכנסת הגדול. מאוחר יותר שכנה שם ישיבת 'בית יוסף' מתלמידי נוברדהוק, שהוקמה על ידי שני ראשי הישיבה הרב ברוך אשר נודלמן והרב יוסף חריש הי"ד.
תלמידי חכמים והלומדים בעירו אהבו לשוחח עם הרב רינקביץ בדברי תורה. במיוחד התחבב על הדומ"ץ בעירו, הרב יעקב גלזר הי"ד, היה נוהג להתפלפל אתו בתורה. חברי 'צעירי אגודת ישראל' בפיוטרקוב הזמינו את הרב למועדון שלהם, הוא היה דורש בפניהם בכל שבת ושבת אחר הצהרים בפרשת השבוע. דרשותיו היו מתובלים בהלכה ואגדה, ונאמרו בפני קהל גדול. בספר קהילת פיוטרקוב והסביבה, עמודה 422, נכתב: "רב זה היה מחונן בפה מפיק מרגלית צנא מלי ספרא, דרשן למדן וחריף בטוב טעם ודעת, שמשך לב שומעיו. משבת לשבת נתרבה קהל שומעיו. לשעוריו יצא שם טוב והוא נתחבב מאד בעירנו ומחוצה לה".
מדי יום היה מוסר שיעור בין מנחה לערבית בבית הכנסת של חסידי רדושיץ, והיה מלמד פרקי אבות מדי שבת בשעות אחר הצהרים. הרב הפיץ תורה ברבים בקרב בני נוער ופשוטי עם, והיה מוכר כרב מאורז'יבול – 'דער אודז'בולער רב'.

בהמשך כיהן כדומ"ץ בעיר נאווימיסק (מינסק מאזאוויעצק), ולימד את התלמידים הלומדים הוראה בישיבת 'דעת משה' בראשות האדמו"ר מפאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

בספר הזכרון לקהילת מינצק מזוביצקי נכתב כי הרב רינקעוויטש, רעייתו [בזיווג שני] וילדיו נספו בשואה. הי"ד. שם אחד מילדיו היה 'יחזקאל'.

ושמעתי מאבי מורי ורבי הגאון (נרו יאיר) זצ"ל מפרשבורג לפרש גם סיפא דקרא "איש לפי פקודיו יתן נחלתו", הן אמת על פי שורת הדין כפי אשר הכין עצמו בעולם הזה יקבל שכרו בעולם הבא. אמנם אם איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שכל ימי חייו עסק בתורה ומצות ובמעשים טובים, ונקטפה לו השעה בימי עלומיו בדמי ימיו בחצי שנותיו, אשר לפי מספר שני חייו המעטים לא היה ביכולתו ואפשרותו ללמוד תורה הרבה ולקיים מצות רבים כאיש אשר עזב עולמו זקן ושבע ימים שאסף ורכש לעצמו סכום רב, היתכן שיקופח לו על ידי זה שכרו השלם חס ושלום, הלא הנשמה שלו בא יבוא בטענה לפי שופט הצדק הקב"ה באומר: ריבונו של עולם, כל ימי היותי בעולם התוהו עסקתי בתורה ובמצות בכל יכולתי, ולפי מספר שנות חיי השלמתי עצמי. ואולי הייתי חי עוד, הייתי מאסף עליהם כהנה וכהנה. ולמה ינוכה משכר מה שהייתי יכול לקיים עוד מצות ומעשים טובים אם לא הייתי נקטף קודם זמני. לא בי וברצוני החיסרון והאשם אין תלוי בי. הטענה נכונה זאת באמת רצויה ומקובלת לפני אב הרחמים, ויקבל שכרו השלם אף על מה שלא קיים, לפי החשבון והערך והמצות של שנותיו אשר חי, עד מספר שני חיי בני אדם, דהיינו שבעים שנה. וזה שאמר הכתוב "איש לפי פקודיו", מלשון חסרון כמו שכתוב (שמואל א, כ) "ויפקד מקום דוד", מה שנפקד וחסר משנות חיים אף על פי כן "יתן נחלתו".

ולפי זה יש קצת נחמה במות איש ירא אלקים אשר כל התנהגותו על פי התורה והיראה היתה בעודו צעיר לימים, כי לא יקופח על ידי זה משכרו השלם ברוב, ובוטח בנחלתו כאילו חי חיי ארוכים. קצת נחמה הוא לנו בגודל צערינו ושברינו, כי במותו יסורו כל המסכים והמבדילים שעומדים מנגד האדם עד שיעלה בידו לקיים מצות ה', ולא צריך עוד לדאוג ולפחוד מפני המשטינים והמונעים לאזור כגבור חלציו להיות חלוץ תמיד למלחמה נגד היצר הרע. וכל חייו היה אך רתת וחלחלה אלו חס ושלום לא עלתה בידו להצליח לכבוש האויב הפנימי, ועתה ישכב בטח ושאנן מבלי מפריע. ואף על פי כן לא יקופח כלל משכרו ונחשב לו כאילו עשה בפועל ממש. מת כזה ראוי לשבח, כי מקבל שכר גם על מצות שלא עשה.

וזה שאמר הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה". הרצון "שמתו מן החיים אשר המה חיים", שמתו באופן מספר חיי שנותיהן מן החיים, המה חיים לשאר בני אדם, ורוב העולם חיים עודנה, והם באותן מספר השנים כבר מתו. משבח אני אותן המתים, יען בלי עמל ויגיעה כלל מקבלים שכר על מצות ומעשים טובים שהיו מוכשרים וראויים לקיים אם היו חיים כשאר בני אדם במספר שנותיהם שמתו. והנה אמנו שרה עליה השלום גם כן מתה קודם זמנה, כי לא הגיע עוד זמנה למות ורק על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה פתאום. ואם כן תקבל שכרה אף על אותן השנים שהייתה עוד ראויה לחיות, כאילו חייתה ועשתה המצות.

וזהו שאמר הכתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כי היתה "שני חיי שרה" אף "ותמת שרה", אף לאחר מיתה נחשב שני חיי כאילו חייתה ממש. ושפיר מביא על זה המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה", הרצון שיודע ה' ימי תמימים כמה היה להם מן הראוי עוד לחיות, ומיתתם הקודמות לא יגרעו להם משכרם, ואדרבה "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש להוסיף תבלין לדבר, דידוע שהצדיקים הולכים מעלה מעלה ממדרגה למדרגה בתורה ובמצות ובעבודת ה' יתברך, ובכל יום ויום נתווספת אצלם אהבת ויראת ה'. וטעם ועניין זה הדבר פשוט וקל להבין, יען שמצוה גוררת מצוה, ובכל יום יום נתרבה ונתגדל מצות שלהם, ובכן מידי יום ביומו בקימם בזריזות לעבודת ה' יתברך, יש בידם מצות חדשות שעשו ופעלו אצלם, מה שלא היה עוד בידם אתמול בבוקר. ובכן בכל יום ויום נתגדל עשרם במצות ותוקף עוז וכח המצות שרכשו כבר מסייעין להם לחדש עוד ועוד מצות. וכל מה שיתרבה מצות ומעשים טובים שלהם, כן נתרבה השגתם בתעצומת אהבה להקב"ה, שאין להן גבול למעלה אף אם אלף שנים יחיו. ובכן צדיק שעבד ה' יתברך מיום עומדו על דעתו, אף על פי כן כמו שבכל יום מוסיפים והולכין, כן אם נחשוב הימים שעברו אם קודם, אז לאחור נמצא שהיו נתמעטים והולכים ובכל יום היתה פתוחה וגרוע אהבתם בעבדות ה' יתברך, יען שאז עוד לא הייתה הבנתם וידיעתם גדולה כל כך. ואף אם לא פעלו שום עולה חס ושלום וכל היום כולו מלאו לה' ולתורתו, עם כל זה אותן קיום המצות שלהן לא הייתה כמו של עתה, אף על פי כן חשוב ומרוצה לפני ה' יתברך כאילו עשאו בכל אותן הכוונות.

וידיעים כאשר עשו ביום מיתתן כשהגיעו למעלה היותר גבוה, יען כפי אשר גדלה הבנתן גדלה האהבה שלהן, וכן לא בהן וברצונם החיסרון מה שעד עתה לא הגיע למדרגה הגבוה, כי אם הבנתם ושכלם לא היתה עוד גדולה כל כך ורחבה, ואם אנו רואים שבעלי תשובה נהפוך להם זדונות כזכויות אם שבו מאהבה, אף שבחטאם פגמו לגוף ובנשמה, ומדה טובה מרובה ממידת פורעניות, כל שכן וקל וחומר לצדיק שכל ימיו עסק בתורה ובמצות, רק הימים שעברו לא הייתה בתכלית ובכוונות הגדולה וגבוה, ומתחרט בכל יום ויום על שאתמול לא הייתה כוח שכלו חזק כל כך כשל היום, ואם היה בכוחו וודאי היה עושה כן, דהלא בכל יום מתגבר מעלה מעלה, ואיגלאי מילתא למפרע שגם אותן מצות ומעשים טובים שנעשו בכוח חלוש, אולי [אם] היה אז כוח השגתם כמו של עתה, היו נעשים בתוקף עוז ותעצומות. והנה אמנו שרה עליה השלום בוודאי היתה מוספת בכל יום ויום בצדקתה, וממילא היה נחשב לה למספר שני חיי כמו כשל מיתתה בחדא מחתא.

וזהו כתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כל שני חייה, אף בנערותה ובשחרותה, היו כמו "ותמת שרה", כמו מצות של יום מיתתה. ועל זה שפיר כתב רש"י ז"ל, כולן שוין לטובה. כל השנים נחשבים לה כמדריגתה היותר גבוה ומבלי הבדלות מדריגה נמוכה למדריגה גבוה. ושפיר מביא על זה  המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים", הרצון שימי תמימים הם תמיד "יודע ה' ", לידע ולאהוב את ה' יתברך, אז "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר עוד כוונת הפסוק "ויהיו חיי שרה" וגו' "שני חיי שרה", וכתב רש"י ז"ל כולן שוין לטובה, דלכאורה יש להבין דגבי יעקב כתיב "שבע שנים וארבעים ומאת שנה", המספר עד עשרה ברישא ואחר כך המספר הגדול, ולמה גבי שרה כתיב ברישא "מאה שנה ועשרים שנה" ואחר כך לבסוף המספר עד עשרה, דהיינו "שבע שנים".

ויובן לעניות דעתי על פי מאמר חכמינו ז"ל במסכת קידושין דף ל"ח, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא) שאין תלמוד לומר "היום", מה תלמוד לומר "היום", מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ומחודש לחודש, שנאמר (משפטים כ"ג) "את מספר ימיך אמלא". ויש להבין הלשון "ממלא", דממלא שייך אם יש דבר וחסר ממנו עד שאינו מלא, ובא אחד והשלים החסרון עד שעל ידי זה נעשה מלא, בזה שייך מילת "ממלא", יען הוא ממלא החסרון. אמנם אם אחד נותן דבר מלא שאין בו שום חסרון, לא שייך לומר שהוא ממלא אותו דבר. ובכן אם נגזר על האדם מאתו יתברך שמו כמה יהיו שני חייו, ובעל כורחו הוא חי אותו שנים כאשר גזרה חכמתו יתברך שמו, ואם כן לא היה בכאן באותן שנים שום חסרון עד שיאמר עליהם שהקב"ה ממלא, הווא ליה למימר "שהקב"ה קובע שנותיהם של צדיקים" וגו'. וגם על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", גם כן קשה הלשון "אמלא".

ולעניות דעתי יובן על פי הניחותינו הנ"ל ועוד בתוספת נופך דכל עיקר חיותן של צדיקים להשלים עצמם לטהר ולזכך נשמותיהם, ומוסיפין והולכים מדי יום ביומו בעבדות השם תמיד למעלה במדרגה, וכל מה שמוסיפין באהבת הבורא מרגישים יותר העדר האהבה של יום אחמול, שלא היה בתכלית השלימות על כל פנים ההשתוקקות הייתה אצלם, ומפני זה לא יקופח שכרו השלם גם לשעבר, מכמו העת אשר הגיעו למדרגה היותר גדולה ומעולה. ואף על שני חיי קטנם, בעת שהיה עוללים ויונקים משעה שנולדו, אף על אלו הימים מקבלים שכרם השלם, יען הימים אלו הוליכו אותם לאותו העת ומדרגה שהשלימו עצמם, כי בלעדי אלו הימים והשנים בלתי אפשר בשום אופן כלל לעלות מעלה, והימים האלה הסיבה והגרם יסוד ושורש כל אשיותו ומהותו. ואף שלכאורה הדבר הזה הוא קצת נגד הסברא שיקבל האדם שכר על ימים ושנים שלא עסק כלל בתורה ומצות, או שיקבל שכר על הימים שעבד ה' יתברך בקצה המדרגה העליונה, עם כל זה הדבר אמת עד לעצמו אם נעיין הדק היטב במשפט הדבר.

ואתי שפיר הלשון "ממלא שנותיהם של צדיקים", אין הלשון שהקב"ה ממלא שני חייהם כמו שנים וימים שיחיו, כי אם הרצון אף שנחסר משנותיהם של צדיקים אותן הימים ושנים אשר לא עסקו בתורה ומצות כלל, כי הם לכאורה לא ימים ולא שנים, עם כל זה הקב"ה ממלא אותן השנים בתורה ומצות כאילו עסקו בהם ממש, יען אשר לא למדו לא מפני עצלתיים והתרשלותם הייתה, כי אם מחמת חסרון בינה ודעה.

וכן גבי אמנו הצדקת שרה עליה השלום הלא בעת שהייתה שבע שנים עודנה קטנה הייתה, ומובן מאליו שלא הכירה ולא הבינה עוד הטובה האמיתית, דבעת שהייתה בת עשרים הבינה יותר ויותר, אמנם עוד לא במדרגת כאשר שני חייה היו מאה שנים, כי בכל יום ויום כמובן נתווספה אצלה הידיעה. ואם כן לכאורה לא היו כולן שווין כלל, כי לעומת מה שהשיגה בת מאה שנים, נגד אותה השגה לא נחשב להשגה כלל השגתה בת עשרים, מכל שכן השגתה בת שבע שנים. אמנם לפי הנחותינו, מה שלא יכלה להשיג בימי נעורים השגה שלימה, לא מפני חטאה חס ושלום או שלא היה רצונה, רק מפני כי כן הוטבע מן הבורא כל עולמים שהאדם לפי ערך שנותיו גדלה השגתו ובינתו, ואם היה לה בשבע שנים אותה השגה של מאה שנים, הייתה בלי ספק עובדת את ה' באותה השגה גדולה, ואיגלאי מילתא למפרע שאף על שבע שני חייה תקבל שכרה כמו בת מאה שנים. ואם כן כי עיקר חיותה היה בת מאה שנים במדרגה היותר גדולה, ועל ידי אותה הכוח של חיי שרה מאה שנים, היתה וחיתה עשרים שנים, אף שאז לא הייתה עוד במדרגה גדולה. ושפיר כתב רש"י ז"ל "שני חיי שרה", כולן שוין לטובה. אף שבעיקר החיות לא היה שוין, עם כל זה שוין לטובה, יען כל ימי חייה היו טובות, אף שלא במדרגה אחת, עם כל זה שוין לקבל שכר.

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)