הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל / הרב יצחק קליין הי”ד

וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה’ (הושע ב,כא).

האמונה היא יסוד ואבן פינה להצלחת הזיווג. אם האיש והאשה ישימו לנגד עיניהם מאמר הכתוב “מה’ אשה לאיש”, אז מלאך השלום ישכון בתוכם בכל חליפות הזמנים. גם אם לא תזרח עליהם שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה, וענני המצר וערפלי התלאה יקדרו את שמי חייהם, הכל יקבלו באהבה, אחר כי המה מאמינים כי חיברם היוצר מתחלה, ויאמרו לדבק טוב ולא יתנו עיניהם במי שלמעלה מהם בהצלחה זמנית ביופי או בממון. וכל תהפוכות הזמן לא יכבו את שלהבת אהבתם, כמאמר הכתוב “לבתני אחותי כלה”, כמו שאדם אוהב את אחותו בין אם היא עניה או עשירה, בין אם יש לה מעלות גופנית בין בהעדרם, כך צריך להיות האהבה בין איש לאשתו אהבת תמידית, אהבת שאינה תלויה בדבר ואינה בטלה לעולם.

וזהו שאמר “וארשתיך לי לעולם”, האבה תדור בינינו “לעולם”. הן “בצדק ובמשפט”, בעת ינהג ה’ עמנו בצדק ובמשפט, היא מדת הדין, והן “בחסד וברחמים”, כאשר ישפיע לנו מטובו להעניק לנו מחלב הארץ תמיד לא ינתקו פתילי ברית אבהב ממנו. והסבה לזה יען “וארשתיך לי באמונה“, אני מאמין באמונה שלימה כי הקב”ה מזווג אותנו ומאתו יצא הדבר. וזהו שאמר “וידעת את ה'”, תמיד תהיה לנגד עיניך הידיעה כי מאתו יצא הדבר. וכמו שחובת הישראלי לקיים מצוות תורה הקדושה בכל עידן וזמן ועליו לעמוד בניסיון העושר והעוני “בה’ אהלל באלקים אהלל חסד ומשפט אשירה, כמו כן “ודברת בם” הן “בשכבך”, בעת אשר אתה נופל והולך שחוח תחת פגעי הזמן, העוני והמחסור קננו באהלך, הן “בקומך”, כאשר אתה עומד בחוזק על רגלך ע”י העושר המעמיד אותך, תמיד תהגה בתורה ותקיים מצוותיה. וזהו שאומר החתן להכלה “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל”, כמו שהחובה רובצת עלי לקיים דת משה וישראל בכל העתים, הן בשבט והן בחסד, באופן ובבחינה זאת אני מקדש אותך, כי ברית שלומנו לא תופר לעולם. והבן.

(קול חתן, עמ’ צ, דרוש השנים עשר)

הרב יצחק קליין נולד בשנת תרכ”א (1861) לאביו רבי ישראל, תלמיד חכם ממכובדי הקהילה בעיירה טאב שעבר לסטמאר והפעיל שם בית דפוס. ר’ יצחק קליין למד בישיבת רבי שמחה בונם סופר בעל ‘שבט סופר’ בפרסבורג ובישיבת רבי זוסמן סופר בפאקש, והיה לרב גדול, חכם וסופר, דיין ומורה צדק, נשא לאשה את בתו של הגאון הקדוש רבי חיים פרידריך אב”ד טורץ. הרב יצחק קליין מונה בשנת תרס”ב (1902) לדיין קהילת סטאטוסקוו בסטמאר. מינוי זה הרחיק מעליו רבים מרבנים המדינה, אף שלא שינה את לבושו הרבני. בין מלחמות העולם מונה לראב”ד בקהילתו.

החל משנת תרס”ג ועד לסוף שנת תרע”ד ערך את כתב העת ‘אהל יצחק’ הכולל שו”ת ופלפולים מגאוני וגדולי דורו. משנת תרפ”ח [1928] הוציא לאור עם הרב שלום יצחק לוויטאן, את הירחון ‘המגיד’, מאסף דרושי לכל עניני התורה והמצוה הדת והחיים. ערך גם שבועון ‘עונג שבת’ לענייני  אגדה. הוציא לאור את הספר ‘דמעות ישראל’ עם דרושים נפלאים (סטמאר, תרס”ד 1904). וחיבר את הספר ‘זכרון לישראל’ (סטמאר, תרע”ב) הכולל הספד על אביו ותשובות אחדות, ‘קול חתן’ (סטמאר תרצ”ז) הכולל דגמי דרשות לחתנים ומגידים. פרסומיו לאורך השנים הרבות הקנו לו שם בעולם הרבני, מעיקר מחוץ להונגריה וטראנסילוואניה. הדפיס גם חידושי רבים בכתבי העת “וילקט יוסף” ו”תל תלפיות”.

נמנה על הרבנים שהעניקו סמיכה לרב מרדכי וויליגר ולרב מרדכי גרסטל. כתב הסכמה לספר ‘אוצר החיים’ (זאמאשטש, תרצ”ז). בקובץ כנסת ישראל (נא אמון, תרס”ד), ב, עמ’ נא – הביא את התנגדותו למינוי רבנים לתקופת ניסיון של שלשה חדשים, בהם הם מנועים מלהוכיח את הציבור מחשש להמשך כהונתם. ‘ובזה תתרומם קרן התורה והיראה אשר בעוה”ר עוללה בעפר ה’ ירחם’.

נספה בשואה.

בנו הרב מנחם מנדל ירש מאביו את האהבה לדרוש ולאגדה..

מספר הצפיות במאמר: 230

הדפס