עבדות וחירות / הרב משה חיים לאו הי”ד

תמונת הרב משה חיים לאו הי"ד

כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים: לגבנו אנו השתמש ה’ כביכול בחוזק יד כדי להוציא אותנו בעל כורחנו ממצרים…

יש שיעבוד ויש עבדות. שיעבוד מהו? האדם בכללו חפשי, אך חלק שבו, רוחני או חומרי משועבד לזולתו. אחרת היא העבדות. אז, בהעבדות משועבד הוא כולו. כל עצמיותו משוקע בהעבדות.

עבדים היינו. לא רק משועבדים אך עבדים, עבדים ממש עד דכדוכה של הנפש. גדול ומאוים היה אז החורבן הפנימי והחיצוני, האידיאל היהודי עמד רועד ודומם בפנים מעוטפים: חפץ היה לכסות הסימני יאוש ואי-אונים.

רוח ישראל סבא, ירושת האבות בעמקותו והתלהבותו, אמונתו ותקומו, שבור ורצוץ, רוח-עבדותי נצח ולקח מקום הגבורה הרעננה. הגאון הפנימי העממי הלך בגלות. הוא בגלות בקרבם, בלבם.

העבדות נתעכלת בפנימיותם והיא נוזלת בדמם ובעורקיהם. העבדות תקעה כה עמוק את שניה החדות ברוחם עד שהרעילה כל הרגש האנושי שבהם, וחוש החירות הומת בקרבם לגמרי, לגמרי.

הבאר מים חיים מאהבת החירות השופע בכל לב רגש, נתייבשה. ממילא התקווה וחפשיות נאבדה. השאיפה והדרישה מולידים התקווה. כל זמן שהאדם מעריך את עצמיותו יש לו שאיפה לדבר מה, אבל כאשר אנכיותו מזלזלת בעיניו הוא, מי יקווה ומי ישאף?

אין מקום באלו לרגשי חירות. אך העבדות וכחותיה ומאכליה מושכים אותו. ואם רוצים לגזול אותו ממנו, הוא סובל מחסור. כי הוא נעשה חלק ממנו. ובחסרונו זה הוא אי-מאושר וקורא: “נתנה ראש”. לא אחר, בן רגש חירותי יבחור הראש. רק אנחנו העבדים עד לעצם, אנחנו נבחור ונמנה הראש משלנו ונשובה מצרימה, למצרים שלנו למען נטעום הלאה ממתיקות עבדותנו ומאכלנו העבדותיים…

ובאה ההבטחה מהבורא יתעלה: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. מן החושך העב שאתם סובלים במצרים אוציא אתכם, כפירוש החידושי הרי”ם זצ”ל: אני אגאל אתכם מהמצב הנורא והמעציב, אשר אתם יכולים לסבול את השפלות במצרים. ואף שלא לרצונכם, בעל כורחכם אוציא אתכם. כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים. לא רק בשביל ישראל היה מהצורך להשתמש בחוזק יד שיצא משם.

וכמה איום היה מצבו של המנהיג הראשון, משה רבינו! כמה קשה לנהל עם שנשקע כה עמוק בעבדות!

עם החסר לו כל רגש עממי, חרותי, אף להתפלל בעדו לא דבר קל הוא. “ויזעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים”. לא כתוב “ויעתר” כמו בכל ההזדמנות, כי אז, בזמן שמתבלט חלושתו ושפלותו של העם שבעבורו ממליץ ובעבורו לוחם, קשה לו להמנהיג לסדר ענינו ותפלתו.

ועתה כאשר נראה מסורת נפשם של הצפרדעים, אף שלא נצטוו כל אחד ואחד למסור נפשו, והיתה לכאורה לכל אחד אמתלא : אלי לא באה הצווי לילך להאש דייקא, בכל זאת לא חשבו הרבה, רק “ועלו בתנוריך” נתעלו על ידי שדחקו את עצמם להאש, שיתקיים על ידם רצון הבורא יתברך שמו.

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם, ולא ברחו ולא חיפשו דרכים להשתחרר ממסורת נפש – נשאו קל וחומר, מצפרדעים (פסחים נ”ג) וכמה תשש כחו של משה בראותו ההופעה הברקית מהצפרדעים, שהחשיכה השפלות והעבדות העצמית של ישראל, אז נסתם פיו, וקשה היה לו לסדר תפילה אך “ויזעק”. קול פשוט היוצא מעומק לב כואב, בלי צביון ובלי סדר.

זה היה: על דבר הצפרדעים…

“הלא כבני כושיים אתם לי” בגמרא מועד קטן: מה כושי משונה בעורו כך ישראל משונה במעשיו. רק בחיצוניות משונה הכושי, אבל גם תחת העור השחור והגס צפונה נפשיות. כי גנחה הנשמה היהודית תחת העבדות הגסה.

ה”ויזעק משה” הלבבי מצא בת קול בלבות העבדים המאובנים. וסוף כל סוף “ותעל שועתם אל האלקים: השוועה על דבר האלקית שבקרבם, שהוא בגלות, עלה על הצער הגוף, מן העבודה”…

וביחוד על הים כאשר “כאב הנשמה” על דבר גלותה ועינותה נתלבשה במעשה, ונחשון בן עמינדב היה הראשון שנתן את עצמו לדחוף מרגש זה וקפץ לים היה די שהניצוץ הזה ילהט כל הנרות שהיו מונחים במתים. כשביב אור מהגבור הראשון משך אחריו כל ישראל, ויאירו הנרות.

“הוציאנו מעבדות לחירות”: לא רק משעבוד לגאולה, אך מעבדות כזו לחירות כללית כזו. חירות הגוף והנפש.

כן רבותי, אל נא נפול ברוחנו בראותנו את הריקבון שבחיינו. כל זה רק הקליפה הקשה החיצונה. שם, עמוק עמוק בנשמתנו חיה תקווה רעננה לעתיד. והתקווה היא אם הסבלנות, כל זמן שיש תקווה אפשר לסבול הכל. לפי ערך התקווה שבאדם לעתיד תוגבלה בו מידת הסבלנות. התקווה מפיחה בלב רוח חזק ואמיץ להתעודד ולעמוד בצורתו לדור דורים.

אך דרוש רצון חזק להחיות הכחות הפנימיים הצפונים, שלא לפול בתהום הייאוש. ומי החזיק את רצוננו, אשר כל רוחות שבעולם לא יכלו לזוז אותנו ממקומנו ומהפוזיציה שלנו? מי נפח בנו רוח אמיץ אשר עד טיפת דם האחרונה אנו לוחמים בעד תורתנו ואמונתנו?

הגיבורים ההיסטוריים הם האמיצו תמיד לב הדור, הם הכח הדוחה למעשים כבירים. רק על ידי רוח ישראל מתחדש ומתאמץ, הזיכרון במעשים גדולים וממסירת נפש מלהיב הנוער ומעודד הזקנה. אך חיים רעננים יכולים לברוא חיים. חיים מופתיים, חיים לנצח. פעולתם והשפעתם אינה פוסקת.

ובכן בשעה שאנו משבחים על שהוצאתנו מעבדות לחירות נתעודד ונתחזק אשר יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, וכימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן.

 

לבוב, שלהי אדר תרצ׳׳א

(מתוך הירחון “יבנה”, טו, תר”צ)

דרכינו אייר תרצ"ההרב משה חיים ב”ר צבי אריה יהודה לאו הי”ד נולד בלבוב בתרנ”ג (1893). בתרע”ד,1914. כבר בגיל 8, הסעיר המונים שיגינו בשוק־הדגים של למברג על כבודה של שבת קודש. הוא היה עילוי, כישרוני, נואם מזהיר שנחשב כאחד מהרבנים החשובים של תקופתו.

עוד משנות חייו הצעירות בבית סבו הגאון בעל “מנחת שי” היו התורה ולומדיה מרכז חייו. בילדותו למד בישיבת תפארת בחורים. בגיל 17 הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אריק והרב שלום מרדכי שבדרון זצ”ל. היה מזכיר וועידת אגודת ישראל שהתכנסה בלבוב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמלט עם משפחתו מלבוב לוינה. שם פעל רבות בפעילות ציבורית למען החיילים היהודים, בהפצת תורה בקרב הצעירים, בפרסום מאמרים ובהתעמקות בסוגיות היתר עגונות. במקביל,  במקביל למד באוניברסיטת וינה, וקיבל תואר דוקטור. בוינה התקרב למספר אדמו”רים, ונשא לאשה את דבורה בת האדמו”ר ר’ ישראל הגר מויז’ניץ זצ”ל. דבורה נפטרה מיד לאחר לידת בנם.

בהיותו בן 27, בשנת 1919, נבחר לרבה של סוצ’בה (שאץ) בבוקובינה שברומניה. ב-1925, בתקופת כהונתו בסוצ’בה, נשא בנישואים שניים את מרת חיה בת הרב שמחה פרנקל תאומים. הופיע בפרנקפורט דמיין כציר מטעם אגודת ישראל בוורשה, וחיזק את ידי הצעירים המבקשים לעלות לארץ ודאג גם לקליטתם הרוחנית בארץ. בהמשך, הופיע בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במרינבד וכן בישיבות ההנהלה הארצית בוורשה, תמך שם בזרם של פועלי אגודת ישראל שלחץ למען עלייה והתיישבות בארץ.

בשנת תרפ”ח (1928) נבחר לרב העיר פרשוב שבסלובקיה, שם הקים את ישיבת “תורת חיים” שלמדו בה כמאתים תלמידים מכל רחבי אירופה המזרחית, מהם יצאו אחר כך רבנים חשובים. בפרשוב המשיך בעבודתו הספרותית. ספרו “הדרך לקידוש השם” (1936) נכתב במקורו ביידיש, ויצא לאור לימים בעברית, בישראל, במהדורות מורחבות עם לקט ממאמריו ונאומיו (1963,1913).

בתחילת תרצ”ו (1935), לאחר עזיבתו של הרב מאיר שפירא, בן דודו, את העיר פיוטרקוב בה כיהן כרב נקרא ר’ משה חיים לכהן בה כרב העיר והנהיג שם את הקהילה ביד רמה. התמנה לרבה של פיוטרקוב, שבאזור לודז’. שם פתח תלמוד תורה ואירגן שעורים גם לנערים עובדים, חיזק את הכשרות ואת שמירת השבת, ודאג לחיילים היהודיים.

פעילותו לא הצטמצמה ברבנות קהילתו ובניהול ישיבותיו, אלא העמיד את עצמו כליל לשרות כלל ישראל. הוא עסק בכל שטחי שדמות החינוך והעסקנות הציבורית לכל גווניה במסגרת פעילותו ב”אגודת ישראל”. הרב סייע במימון מפעלי החינוך של אגודת ישראל, יזם הקמת ישיבה בצ’רנוביץ ופעל למען מוסדות “בית יעקב” לבנות. פרסם מאמרים בירחון “בית יעקב” בלודז’, והרבה להופיע כנואם מרכזי באסיפות בחירות לקהילות. הרב לאו סייע לבן דודו, הרב מאיר שפירא זצ”ל, בישיבת חכמי לובלין, והפיץ עמו את רעיון ה”דף היומי”. עם פטירתו הפתאומית של הרב שפירא, הזדרז הרב לאו לתמוך בישיבה ועמד בראשה במקביל לרבנותו בפיוטרקוב. הרב הרבה לערוך מסעות על פני כל ערי פולין וגליציה בהם הרביץ תורה ונאם להלהיב המוני המונים לקדש את ה׳ ותורתו בחייהם. סיסמת החיים שלו היתה: קידוש־השם!

אף לאחר שכבשו הגרמנים את העיר, המשיך הרב לעסוק בענייני הלכה, בהתרת עגונות ובעזרה ליהודים. הרב חיבר חיבור הלכתי גדול ומקיף על קידוש השם שאבד בשואה בעת חיסול הגיטו.

ב- ג’ מרחשוון נלקחו כל יהודי העיר והרב בראשם לטרבלינקה, בה נספו. הרב נספה בטרבלינקה בי”א מרחשוון תש”ג (1942) יחד עם בנו שמואל יצחק. הרבנית חיה, נספתה מאוחר יותר במחנה ראוונסבריק. בנו מהנישואין הראשונים, יהושע יוסף (שיקו), עלה לארץ לפני השואה, ובניו מנישואיו השניים, נפתלי לאו-לביא וישראל מאיר (לימים הרב הראשי לישראל), שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. נכדו הרב דוד לאו הוא הרב הראשי לישראל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ירחון בית יעקב וויקיפדיה, הקדמת “הדרך לקידוש השם”.

לקריאת מידע רב נוסף על תולדותיו של הרב משה חיים לאו הי”ד ראה בהקדמת הספר “הדרך לקידוש השם” ובאתר זכור.

מספר הצפיות במאמר: 75

עשה את המוטל עליך להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם / הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד
כמה נפיש האי גברא, ממשה ושתין רבוון / הרב שלמה דומניץ הי"ד

מאמרים דומים