לקחי העלאת עצמות יוסף בימי נוראות מלחמת העולם הראשונה / הרב אליעזר לייטר הי"ד
במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו') שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו' ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו'. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב"ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.
במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד' שנית ידו.
העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.
שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.
ביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.
מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!
גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה' עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי' ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.
לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר "חכם לב יקח מצות", שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל "האשר" והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!
יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד' ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד' ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, "ויהי בבית אדוניו המצרי',' "ויהי בבית הסהר" וד' עמו. ראה תמיד מעשי ד' לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה "בנילוס היה קבור", המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה "בנילוס", בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.
המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית "מבור חשוך" לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה "מעבד למלך", לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה' לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד'. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.
ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד', שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד' ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד'.
ולתכלית זה ציווה ד' לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, "ראשו על כרעיו". והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, "ועצם לא תשברו בו". ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.
וד' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.
וזה שאמר ד' ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, "זה יוסף" ולא לקחו "מעצמותיו" עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד' בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.
גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:
הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!
(הרב אליעזר לייטער הי"ד אב"ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)
—
הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע"י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז"ל. "והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות". הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב"ד בראדי, הרב מאיר אראק אב"ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב"ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.
רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ"ל, עורך הספר "רבותינו שבגולה". וכך הוא כותב:
בשנת תרע"ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם "רבותינו שבגולה" והגאונים רמ"מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד"ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ"ם שטיינברג ז"ל כתב: "בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד"ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד". וגם הגאון רבי מאיר אראק ז"ל כתב והעיד על "החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ"י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה".
והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ"ל גם הרבנים הגאונים מהר"ן וויידנפלד אבד"ק דאמבראווא זק"ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד"ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט"א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד"ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד"ק לבוב זק"ל שארנו, בן ציון כ"ץ אבד"ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד"ק טרמבובלא זק"ל, רבי ב. שטיינברג אבד"ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד"ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד"ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד"ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר' יצחק שמלקיש אבד"ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד"ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב"ד אבד"ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד"ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד"ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר' אריה ליב ז"ל איש הורוויץ אבד"ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד"ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד"ק פיטסבורג שליט"א, ורבי שלמה הערץ סטרי"א. ובראש הקובץ נדפס המאמר "בין תקוה ויאוש" פרי עטו של הכותב הטורים האלה.
בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.
מספר הצפיות במאמר: 236
